עץ יוסף על בראשית רבה/סה

עץ יוסף על בראשית רבה סה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על בראשית רבה - פרשה סה

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  יא  יב  יג  יד  טו  טז  יז  יח  יט  כ  כא  כב  כג  

א  [עריכה]

הה"ד יכרסמנה כו'. דייק איך יתכן שעשו צדק נפשו מיעקב לישא אשה בן ארבעים ויעקב שהה טפי טובא. להכי קאמר דזה היה זייפנותיה שהיה מראה עצמו כשר:

לא פרסמוה. שכל הנביאים שהזכירו מנהג מלכות זו לא הזכירו בפרסום זיופה אלא שנים:

כאילו מצעת את הבימה. לדון את הגזלנים ולהרחיק העול. שהיא מתחכמת להראות לעולם שהיא פרושה מהגזל:

צד נשי אנשים. כלומר מרמה ומפתה אותן:

ב  [עריכה]

רבי יודן פתח אלהים כו'. שהכתוב בא להורות שמאת ה' היתה זאת שתזדמן לו נשים אלו לפי שמדת ה' לזווג זיווגים דהיינו מושיב יחידים ביתה כדלקמן פ' ס"ח. ואפילו בזווג של פחותים כגון ממזר לממזרת. שהכוונה לזווג כל אחד בדומה לו:

היא דעתיה כו'. האי דלקמן היא דעתו של ר"י:

אפילו ממזר כו'. יחידים משמע ממזרים שהם יחידים שאסורים לבא בקהל:

החתי והאמורי וכתיב ולא יהיה שריד וגו' ייתי הדין מחיק שמיה. כצ"ל (מתנות כהונה):

ג  [עריכה]

זרזיר. מין עוף:

אתון כו'. באו והביאו אצל ר' חייא וא"ל מהו שנאכל אותו טהור הוא או לא:

אמר להון כו'. אמר להם לכו ותנו אותו על הגג וכל עוף שיבא וישכון אצלו הוא מין שלו:

עורבא מצראה. עוף טמא הוא:

מסאב. תרגום של טמא מסאב:

ד  [עריכה]

למה ליצחק תחלה. דהוה ליה למימר ליצחק ורבקה וקאמר ולרבקה משמע לרבקה אחר זמן:

לא היתה מקפדת כו'. לאו למימרא שלא היתה מקפדת כלל ח"ו אלא כגון נחוש ועוננות כי בהיותה רגילה בבית אביה בעכו"ם לא שמה לבה לענינים קלים כאלו כל כך כמו יצחק שיצחק שלא נסה באלה כלל היה מרגיש אפילו בענינים קלים כאלו:

תלוי בה כו'. שע"י שהיה מבטנה היה האחד רשע בטבע משפחתה דאל"כ בבטנך למה לי דידוע שהיו מבטן. אע"כ לומר שבטנך גורם להיות שני גוים היינו שיהיה אחד רשע בטבע משפחתה לפיכך היתה סובלת:

להיות יושבת בתוך ביתה. היא רגילה בקטטות ובדברים העצבים לה כמנהג בני בית. אבל דרכו של איש להיות יוצא לדרך כו' שרגיל לצאת ולישא וליתן בחברת האנשים יצטער מאד בהיותו בבית. ולכן כל שנוי וצער אשר ירגיש בבית יצטער מאד משא"כ באשה שדרכה להיות בבית תמיד (יפ"ת ומת"כ):

גרם. עשו:

להורו. לאביו:

לסלק ממנו רוה"ק. היינו בשביל עבודת אלילים של נשיו נסתלקה רוה"ק מיצחק ולפיכך הרגיש הוא תחלה. ודריש מורת רוח מרימות ומסלקות רוה"ק (יפה תואר):

ה  [עריכה]

ר' יצחק פתח כו'. דריש מ"ט כהו עיני יצחק לפי שהצדיק את עשו הרשע שחשבו לצדיק ע"י שהיה מאכילו מצדו כאומר כי ציד בפיו:

בעקב וצדקת צדיקים יסירו ממנו. בעקב פי' בסוף השוחד שצדקת צדיקים יסירו ממנו וכדמסיק צדקת צדיקים זה משה. יסירו ממנו זה יצחק ר"ל סגולת משה שלא כהתה עינו יסירו מיצחק וכהו עיניו בזקנותו. והמת"כ גרס בעקב נדרש כו'. וכוונתו לגירסת הילקוט ישעיה רמז רע"א שגורס ומצדיק את הרשע בעקב נרמס. וזהו כוונת המת"כ אלא שנתחלף בדפוס מלת נדרס על מלת נדרש בטעות. אבל הגירסא דכאן היא עיקר:

ו  [עריכה]

לא ממה שהיתה רבקה אוהבת כו'. כלו' לא שבעבור זה מסיבת אהבתה את יעקב עשתה שיקבל הברכות. כי מ"מ לא תרע עינה בעשו שתערים לקחת ברכותיו. אלא היתה מבקשת ג"כ ברכה ליעקב. אלא מפני יצחק עשתה שלא יהיה מוטעה בהצדיקו לרשע. ויצדק בו תועבת ה' ח"ו (יפה תואר):

ויטעי לההוא סבא. שיאמר לו שקיים כל מה שאמר לו שלא תאכלני גזלות נבלות וחמסים כדלקמן (יפה תואר):

ז  [עריכה]

ומה אם מי שנטל כו'. אע"ג דבהדיא כתיב כי השוחד יעור. היינו עורון הדעת להטות מדין. להכי קאמר דאף עורון עינים ממש איכא כדהכא:

ממי שהוא חייב לו. דהיינו יצחק מעשו שהיה בנו החייב בכבודו ולכלכל את שיבתו:

ח  [עריכה]

ר"ח בר פפא כו'. שהכל היה לתועלת ישראל:

רבות עשית כו' למה כהו כו'. כלו' שכל מעשה ה' ונפלאותיו לתועלתינו. וחדא מינייהו כהות עיני יצחק:

ט  [עריכה]

אדם ובנו נכנסים כו'. דבאינשי דעלמא אין קפידא כל כך אף אם אחד זקן מחבירו. אבל באב ובן לעולם ראוי להיות הבן טפל לאביו בכבוד. ולפיכך תבע זקנה. ונעתר לו שנא' ואברהם זקן בא בימים וכבר נאמר ואברהם ושרה זקנים וגו' אלא ודאי זה נאמר על עטרת שיבה:

יצחק תבע יסורין. לבל יהיה מדת הדין מתוח כלפי האדם במותו:

אין מדה"ד מתוחה כנגדו. שנמחלו רבים מעונותיו ע"י יסורין הממרקין עון:

וממך אני מתחיל. שאף בהיותו צדיק גמור כבר נא' אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא דהיינו בחטא הקרוב לשוגג. וכן כזה נכשל יצחק במה שהצדיק רשע בשוגג שלכך כהו עיניו (נזר הקודש):

יעקב תבע את החולי. שהיה צריך לקרוא לכל בניו להוכיחם ולברכם אשר כל זה אינו ראוי להיות אלא סמוך למותו (ועיין ברש"י ריש דברים):

א"ל הקב"ה חייך כו' וממך כו'. ביעקב לא מסיים המדרש מתחלת הספר ע"כ א"כ חולי כו' כמו באברהם לענין זקנה וביצחק לענין יסורים. משמע שביעקב מוכח זה מפסוק הנה אביך חולה:

ואינו מיישב. אינו יכול לצוות אותם ולסדר וליישב ענין ירושתם:

חזקיהו חידש חולה שיתרפא. פי' כשיבאו חלאים לאנשים שיתרפאו מהם זולת החולי אשר ימותו בו. וזה נתחדש ע"י חזקיהו אחר שנתרפא מחליו:

העמדת אותו עד יום מותו. בתמיה וכי טוב להיות בריא עד יום מותו והלא לא יתן אל לבו לשוב (יפה תואר) וגירסת הנזה"ק אם העמדת אותו עד יום מותו איך יעשה תשובה. ור"ל שאז בשעת מותו פעמים אין בו כח לשוב עוד בתשובה שלמה:

שהיה בין חולי לחולי כו'. פי' בין חולי זה שנתרפא ממנו עכשיו ובין חולי אשר מת בו היה חולי אחר כבד משניהם ודייק לה מיתורא דויחי הוה סגי. מאי מחליו. אלא דרמיז ארפואת חליו השני. וכן פרש"י ומדכתיב מחליו בכנוי משמע שזהו חליו העקרי והכבד (יפה תואר):

י  [עריכה]

מראות ברע. דריש ג"ש נא' כאן מראות ונא' טהור עינים מראות ברע מה להלן מראות רע הכא נמי מראות ברעתו של עשו (יפה תואר):

יהי יצחק יוצא לשוק כו'. שלעת זקנתו של יצחק גבר רשעו מאד:

כל המעמיד כו'. דמכאן ילפינן להמעמיד בן רשע מיהת (יפה תואר):

סוף שעיניו כהות. לטובתו שלא יצטער בראותו ברעת בנו או תלמידו:

כי קמו עיניו משיבו. הרי שכהו עיניו. וכיון דהוי צדיק גמור איך לא נתקיים בו עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו. אע"כ בעבור שהעמיד תלמיד רשע (נזר הקודש):

ירבעם תלמיד. כדאמר בפ' חלק והוא מתכסה בשלמה חדשה שחדשו דברים שלא שמען אוזן מעולם כו':

מכח אותה ראיה. של יצחק בשעת העקידה מ"מ לא כהו עיניו מיד רק שעשו בו רושם קצת נזק. וכיון שהזקין אשר אז נחלש בטבע לעת הזקנה מאז יצא אותו הרושם אל הפועל שכהו עיניו לגמרי (נזר הקודש):

והביט בשכינה. שהיתה למעלה מאברהם. והיה ראוי לו להסתיר פניו כמשה שהסתיר פניו. ולכן היה ראוי שימות כדכתיב לא יראני האדם וחי. ולא המיתו כדי שלא להכריע דעת אברהם אוהבו להחליש דעתו בצער מיתת בנו. ומ"מ לא כהו עיניו מיד מפני כבוד אברהם לבל להצטער על בנו שנעשה סומא החשוב כמת ולכן מאז לא נעשה בו אלא רושם כדלעיל (נזר הקודש):

יא  [עריכה]

ענקמון. ענקים. ר"ל גדולים ובעלי כח:

ננס. קטן:

מקרוא לפרוס. ארוך וקל (רש"י) כלו' גדול בקומה וקל ברגליו:

לקבל תורא כו'. כנגד גודל השור צריך טבח גדול. כן הוא נקרא גדול ולכן טבחו גדול:

הה"ד כי יחנן קולו כו'. דקרא משמע דבשבח עשו דבר הכתוב כי מיד נענה לו לומר הנני מוכן לעבודתך. לזה אמר שאין כוונת הכתוב אלא לספר בגנותו כי ציד בפיו. ובפיו היה מראה עצמו זריז ולבו בל עמו כענין כי יחנן קולו אל תאמן בו וגו':

תועבה אחת כתיב בתורה. כי תועבת ה' כל עושה אלה:

וכתיב בה עשר לא ימצא כו'. עשר לאו דוקא דתשעה קרי להו עשר:

כאן שכתוב ז' עאכ"ו. דיותר טוב לפרש שבע על שבעים מתועבה על עשר. דשבע לשון מושאל על הרבוי שבע כחטאתכם וכדומה. ועוד דאפשר לפרש שבע עשיריות דהיינו שבעים (יפה תואר):

כי שבעים תועבות בלבו. מבואר ע"פ הנודע ליודעי חן שיש בחיצונים שבע מדרגות וכל אחד כלול מעשרה הרי שבעים (נזר הקודש):

יב  [עריכה]

הגיע אדם כו'. דק"ל שהרי עכשיו לא היה אלא בן קכ"ג שנה ומאחר שעוד חי נ"ז שנה לא תשש כחו עתה שירגיש במיתתו. ומלא ידעתי יום מותי משמע שחשב שהגיע קיצו. לכך אמר שמפני שהמגיע לפרק אבותיו כו' לפי שהגיע לפרק אמו קרוב לה' שנה שחיי שרה קכ"ז (יפה תואר):

ולאחר ה' שנים. פי' עד לאחר ה' שנים מפרק אבותיו נמי ידאג. אבל לאחר מכאן לא ידאג כי כבר נתברר שנתחלף טבעו מטבע האבות שאילו היה כטבעם לא ישתנה רק ה' שנים קודם או אחר:

עדיין מתבקש לי. עדיין יבוקש לי שני חיים ואצפה לחיות עוד. אבל אם לפרק אמי לא ידעתי יום מותי:

ז' דברים מכוסים כו'. וטעם ההעלם הוא לצורך העולם כמו שאבאר:

יום המיתה. כי אילו ידע האדם את עתו היה מת מדאגתו. והיה מתרשל בתשובה עד היותו קרוב למות. והיה ממעט בישובו של עולם. ורצון ה' שיהיו הכל עוסקים בישובו של עולם:

ויום הנחמה. פי' יום הישועה שהוא קץ וגאולה ונחמה לעולם:

ועומק הדין. שאע"פ שהדין ביד הדיינין בתורה. מ"מ אין לאדם לכוין אל אמתת הדין בעצמו מפני הרמאין כי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות (יפה תואר):

במה הוא משתכר. שאילו ידעו הכל במה היו משתכרין לא היו נושאים ונותנים אלא בדבר ההוא. והיה המשא ומתן מתבטל:

מה בלבו של חברו. שאילו ידע היתה שנאה וקנאה הרבה בעולם שידע כל אחד מה שחבירו מחשב להרע לו וג"כ היה המשא ומתן מתבטל:

מה בעיבורה של אשה. שאילו ידעו מה בבטן המלאה אפשר שהרשעים יבקשו תחבולות שתפיל האשה פרי בטנה כשידע שהוא זולת רצונו:

אימתי נופלת. שאילו ידעו שיאחר היו רבים יוצאים מהכלל:

דכתיב אני ה' בעתה אחישנה. ומדתלה הענין בהקב"ה דקאמר אני בעתה אחישנה משמע שהוא יתברך לבדו היודע עתה וישמור הבטחתו (יפה תואר):

כי המשפט לאלהים הוא. כלומר לו יתברך נודע עומק המשפט והדין ולא לזולתו:

מתת אלהים הוא. משמע כי לא ישמח האדם ויגיל בעמלו אלא במתת ה' שיצליחנו וידריכנו אמה שישתכר בו:

יום נקם בלבי. כלומר שמור ונעלם וכמ"ש ז"ל דאפילו לבא לפומא לא גלי. אך קשה הא יום הנקמה הוא יום הנחמה. ולמה נמנה לשני דברים. ועיין ביפ"ת ובנזה"ק:

יג  [עריכה]

שחוז. דרש שא לשון השחזה כד"א אין משחיזין את הסכין אבל משיאין אותו על גבי חברתה. בפ"ב דביצה:

שלא תאכילני כו'. שלא יהא הסכין פגום. ויהיה החץ בדוק מצדדיו בלי פגימה. וכמו שאמרו בחולין (דף למ"ד ע"ב) דבדק גירא ושחט עופא בהדא דפרח. וכבר תירצו בגמרא דידיע מילתא מתוך הנוצה שהיא חתוכה שלא שחט בחלדה:

סב מאני זיינך. קח כלי זיין שלך. ודרש שא נא כמו נשא את ראש:

גזלות. גזלן לא יהיב דמי. חמסן יהיב דמי:

הרי הברכות תלויות. רמז לו במלת תליך להורות לו שאין הברכה קיימת על האדם אם לא על מי שהוא ראוי לה. ורוה"ק נצנצה בפיו (מת"כ ונזה"ק):

למאן דחזי ליה למתברכא הוא מתברך. כצ"ל:

זו בבל כו'. הכוונה שיצחק היה בלבבו שיעקב לבדו ינחל העוה"ב ועשו ינחל לבדו העוה"ז. ומה שעתיד העוה"ז להתחלק לד' מלכויות היינו בבל ומדי יון ואדום יהיה לעשו לבדו שישתעבדו תחתיו ישראל ד' פעמים. וז"ש לו שא נא כליך זו בבל כו' כי על ידי עשותך מצוה זו תבורך בשליטה המעותדת לבבל. ועל ידי תליך תבורך בשליטת מדי. וע"י עשותך המצוה בקשת תבורך בשליטה המעותדת ליון כד"א כי דרכתי לי יהודה קשת וגו' על בניך יון וגו'. ועל ידי צאת השדה תזכה למלכות שלך (אלשי"ך):

ר' אליעזר בשם כו'. פי' ועשה לי מטעמים כאשר אני נהנה עתה מחוש הטעם ולא מחוש הראות. ולכן צריך להוסיף בהנאת חוש הטעם וכדקאמר וכן יצחק כו' אמר לו מתחלה כו'. ואהא מייתי מה שאמר ר"א ג' דברים נאמרו בו בעץ כו'. ולכן מי שנפקד ממנו חוש הראות לא תשבע נפשו כל כך מהמאכל וצריך להוסיף בטעם. והביא ראיה ממ"ש ברבות הטובה וגו' דילפינן מיניה דסומין אינם שבעים (יפה תואר):

להשכיל מכאן שהוא מוסיף חכמה. עיין לעיל פ' י"ט:

וכן שלמה אמר ברבות הטובה כו'. והכי פירושו דקרא כי מה הנאה לעשיר אחר שברבות טובתו לא יאכלנו לבדו רק רבו אוכליה. אם בנים או עבדים הנלוים אליו. אם לא ראות עיניו שיראה ממון רב בידו ועל ידי זה תשבע עינו. ועוד שאין דואג למחר. וא"כ ילפינן מיניה תרתי שהסומין אינן שבעים לפי שאין נפשם שבעה מהראייה. וגם כן שמי שאין לו פת בסלו אינו שבע שאינו רואה בידו הצריך לו למחר (יפה תואר):

להביא מן הגזלות. דלהביא משמע מן הבא בידו (יפה תואר):

יד  [עריכה]

לך וקדם את האומה כו'. ר"ל שתקבל הברכות להטיב לאומה הנקראת צאן:

אם מצאת הרי מוטב. אם תמצא ליקח מן השוק הרי טוב. ואם לאו קח משלי מפרפורנין פי' מכתובתי שכך כתב לה יצחק לרבקה שהוא מעלה שני גדיים בכל יום. ודייק זה מדכתיב לך נא אל הצאן משמע היכן שמצויים לימכר. או קח לי משלי (מתנות כהונה):

טובים לך כו'. דריש טובים לך ולבניך. דאי טוב לו לחוד דהיינו לקבל הברכות. הא כבר כתיב בעבור אשר יברכך לפני מותו. אלא טובים גם לבניך כלו' בהיותם טובים לך יהיו ג"כ טובים לבניך. כי אתה סימן לבניך לדורות שיזכו בכפרת השני גדיים ביוה"כ (נזר הקודש):

טו  [עריכה]

גבר שיידין כו'. דריש שכך אמר יעקב לאמו למה זה תכניסני בדבר הזה הלא עשו אחי גבר שיידן מכח הטומאה והשדים ואליו יאות טוב העוה"ז. ואנכי איש חלק כי חלק ה' עמו יעקב ולהיות ה' חלקי מה בצע לחמוד טוב העוה"ז. וטוב טוב יעמוד כל אחד בשלו (אלשי"ך):

שעירים. היינו שדים:

כד"א כי חלק כו'. חלק קרי ביה חלק:

רבי לוי אמר משל כו'. בא לתת טעם בחילוף עיקר יצירתם. שעשו כלו כאדרת שער שהוא דבר זר בטבע האנשים ויעקב חלק שהוא דבר היוצא ממורגל המציאות שיהיו שני אחים תאומים מתחלפי הטבע מן הקצה אל הקצה. ולזה נתן טעם כי מאת ה' היתה זאת להיות לאות ולרמז לנקיות יעקב מעון ולכלוך עשו:

משל לקווץ וקרח כו'. קווץ הוא בעל שער וכד"א קווצתיו תלתלים וקרח הוא מי שאין לו שער:

לא שאיל כו'. פרש"י לא המשל הזה שאול לדבר הזה. ולא הדבר הזה שאול הוא למשל. שלפי שהרבה משלים הם שאינם אלא זכר לדבר. ולא עיקר הדבר. לכן קאמר ר"י שמשל זה אינו כשאר משלים שהם רק בשאלה לזכר בעלמא ולא לעיקר. אלא משל זה הוא לעיקר הדבר שהרי מצינו מפורש במעשה יוהכ"פ מענינו של דבר דכתיב ונשא השעיר עליו ואין שעיר אלא עשו ואין תם אלא יעקב:

ונשא השעיר עליו זה עשו. הוא השעיר הידוע הוא איש שעיר (אלשי"ך):

עונותם עונות תם. אחר שאמר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם טוב שיאמר ונשא השעיר אותם עליו ויכלול עון ופשע וחטאה. אלא דרמיז עונות תם (יפה תואר):

כמת וכתועה כו'. דרשו נוטריקון כמת שהוא השלש אותיות ראשונות. וכתועה. ומתעתע לשון עבודת אלילים כד"א הבל המה מעשה תעתועים. והענין כי אמר אולי ימושני אבי ויכיר כי יעקב אני ואהיה בעיניו כמת פי' כרשע אשר בחייו קרוי מת. שנית יחשבני לתועה בעשותי עיקר מטובות העוה"ז שחמדתים מעשו. שלישית כי הלא לא כל אדם זוכה לשתי שולחנות נמצאתי כבוחר בעוה"ז וכמואס בעוה"ב או כופר בו חלילה וזה דומה לעובד כו"ם כנודע. ועל כן מטעם דברים אלו והבאתי עלי קללה:

אפילו ברכה אחת שהוא עתיד ליתן לי בסוף. שאע"פ שיברך את עשו לבסוף ישאיר לי איזה ברכה וכמ"ש עשו הלא אצלת לי ברכה ונמצאתי מפסיד אף זו:

אדם שחטא כו'. כך השיבה לו דע בני כי לא יחשדך אביך רע כמו שתדמה. רק בודאי יתלה העון בי כי אנכי הסיתיך. כי אביך כל מה שיוכל להצדיק נפשך בוודאי יצדיקך כי כן טבע אנשים צדיקים שנמשכים אחרי מדות הקב"ה והנהגתו. כי כן מצאנו אצל אדה"ר אף שהוא חטא בבחירתו עכ"ז קילל ה' את האדמה שהיא אמו (כמ"ש ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה והיא עיקר הסיבה לחטאת האדם):

עלי ליכנס. ופירש הכתוב עלי להסיר קללתך:

וילך ויקח ויבא לאמו אנוס כו'. דייק מדלא כתיב וירץ כמ"ש ואל הבקר רץ אברהם. ויעקב היה ג"כ זריז במצות. אלא ע"כ שהיה אנוס:

טז  [עריכה]

החמודות מה שחמד כו'. החמודות דרשו שחמדן מנמרוד. וגם קרא זה מסייעו דכתיב חמד רשע מצוד רעים שפי' שחמד מצידו של נמרוד הרשע:

שחמד מנמרוד והרגו ונטלן. זה פליגי אדאמר לעיל הנה אנכי הולך למות שהיה נמרוד מבקש להרגו בשביל אותו הבגד. שנראה שבחיי נמרוד היה לו הבגד הזה:

שבהן היה משמש כו'. דאל"כ מה ענינם בבית רבקה אחר שהיו לו כמה נשים. אלא להיות שם מוכנים לעת שימושו את אביו:

בגדי מלכות. היינו מפני שבכח הבגדים הללו מלך אדה"ר על כל הברואים ונכנעו לפניו כדאי' בפדר"א. ואין זה אלא לפי שהיה בהם קדושה יתירה שנבראו בשם מלא שנאמר ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם וכמו שנברא העולם בשם מלא. וממילא נכלל בהם ברכת כל העולם. ולפיכך השתדלה רבקה להלביש את יעקב בגדי החמודות הללו בשעת ברכה (נזר הקודש). וכדאיתא בפדר"א דנמרוד לקח את הכתנות שעשה ה' לאדם ולאשתו. ועשו נטל ממנו:

מה עובדיהם. מה מעשים יש בידן שהם רעים וחטאים. לכן לא היה מאמינם לשמור הבגדים האלו אעפ"י שהיו אוהבות אותו והיה מאמין יותר באמו הצדקת אע"פ שאינה אוהבת אותו. וכעובדא דפריצים דמייתי. דיותר האמין הפריץ באויבו הצדיק מבאוהביו הפריצים:

עובדא הוה כו'. מעשה היה בכת אחת של פריצים שהיו רגילים לאכול בבית הכנסת כל ליל ערב שבת ומשהיו אוכלין היו נוטלים העצמות והיו משליכין על השמש:

ומסלקי. צריך להיות מטלקי:

ספרא. שמש וכדאי' באיכה רבתי פסוק גדר בעדי האי ספרא דמגדלא הוה מסדר קנדילא כו' ע"ש:

דמך. פי' מת. ומזה נסתר מה שפי' המת"כ בסדר חיי שרה ובסדר מקץ שלשון דמך שייך דוקא בצדיקים:

אמרי ליה כו'. אמרו לו חבריו הפריצים למי אתה מצוה על בניך שישמור אותם:

והלא כמה כו'. דברי הספר הם והלא כמה אוהבים היו לו ולא היה מצוה על בניו אלא הסופר הוא השמש. אלא בשביל שידע מה מעשיהם ומעשה הסופר איזה מהם טוב:

ודספרא הידין מנהון. כצ"ל ופי' איזה מהם טוב:

יז  [עריכה]

תרין אדרעין כו'. כלומר שני זרועותיו של יעקב היו גדולים כשני עמודי שיש וצריך לומר דהכי גמירי להו:

חייטתהון. תופרת היתה אחד אל אחד עד שהספיקו על ידיו:

ר"ה בשם ר' יוסף אמר כו'. בא לומר שעזי א"י גדולים משל ח"ל ולכן היו העורות האלו גדולים מאד עד שהספיקו לכסות ידי יעקב בלי תפירה:

שהיו ישראל מקריבין בחג. שלכבוד החג לקחו הכבשים היותר גדולים ואירע הדבר פעם אחת שהיו מרכיבין אותן על שני הוגנין הם העיירים והגמלים הגבוהים ואעפ"כ היו רגליהם שפוכות פי' נגררות בארץ בהיותם גדולים מאד כשיעור הזה (נזר הקודש):

ר' הונא בשם ר' יוסי כו'. בא ג"כ להפליג מגודל הבהמות שבא"י בדורות הקודמין. ועז"א קינמון היה גדל בא"י שהוא פרי עץ גבוה והעזים מרוב גובהן בהליכתן היו מגיעין לראשו של אילן לאכלו ממנו:

והלא עגלים נשחטין כו'. פרש"י מאחר שהעזים היו כ"כ גדולים העגלים לא כ"ש שעגלים בטבע יותר גדולים מעזים. אעפ"כ היו נשחטין. וכן הזיתים היו נקצצים אע"פ שהיו קשים ביותר. ועפר היה נמצא בהרים שהיו זורעים שם הפך שאר ארצות שהעפר שבהרים מעט וקשים שהוא טרשים. אלא שכל זה מעשה נסים שה' משגיח בעניני א"י מזולתה:

הכל מעשה נסים. פי' כל עניני א"י זולת אלו הנזכר ג"כ מעשה נסים:

לוותה אותו עד הפתח. דמדלא קאמר וילך ויבא אל אביו משמע שלא חסר אחר נתינת המטעמים ביד רק הביאה שלוותה אותו עד הפתח ושם קבל המטעמים מידה. וזה כאילו אמרה ע"כ הייתי חייבת לך. מכאן ואילך שאיני יכול לילך עוד עמך שאם אכנוס עמך תזיק לך שירגיש בי אביך ויתן אל לבו שאני מערמת בענין לכן בוראך יקום לך ויעזרך ויושיעך (מתנות כהונה ויפה תואר):

יח  [עריכה]

אנכי עתיד כו'. פי' דאנכי מתפרש לעצמו. אנכי שאקבל עשרת הדברות שתחלתן אנכי ה' אלהיך. ואע"פ שיצחק הבין אנכי דבק לעשו בכורך. מ"מ אין יעקב מוציא שקר מפיו:

אתה אמרת קום נא שבה. שהוא לשון פיוס ותחנונים:

שנאמר קומה ה' ויפוצו אויביך. (משלי יג):

ויש נספה בלא משפט זה עשו אמר הקב"ה לעשו. נראה שמקרא זה הוא בטעות וצ"ל פסוק (משלי יח ג) בבוא רשע בא גם בוז זה עשו אמר הקב"ה לעשו. וכבר נדרש מקרא זה עליו לעיל סוף פרשה ס"ג וז"ל בבוא רשע בא גם בוז זה עשו שבא בזיונו עמו וכו'. וכאן יהיה הכוונה שבבוא עשו אצל אביו מצידו בא גם בזיונו עמו והיינו כמו שמפרש תיכף יקום אבי גדא דעבודת אלילים דאת קאים כפירוש המת"כ האומרים לעץ אבי אתה. וכדי בזיון הוא בהזכיר שמה. וכן מביא בענין זה במדרש תנחומא כתוב דבבוא רשע וכו' רק שמפרש הבזיון בענין אחר ע"ש (מהמופלג מוה"ר משה חייקילס מוילנא):

יט  [עריכה]

מהרת למצא את הברכה. דהל"ל מהרת לצוד או להביא ואמר למצא כמוצא מציאה שלא בזמנו והיא הברכה. ובודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו. אך משינוי לשון דרשינן שנצנצה רוה"ק בפיו לרמוז גם על מהירות הברכה. וגם התשובה כי הקרה ה' אלהיך לפני יתישב על דרך זה כי ענה לומר שבזכותו נתברך קודם זמנו. וכן יתפרש ג"כ כמשמעו (נזר הקודש):

בן ע"ה. דכתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו. ואברהם מת בן קע"ה דאברהם בן מאה בהולד לו יצחק:

ואתה בן ס"ג. כדאי' לעיל סוף פרשה ס"ב:

אם לקרבנך. ומפרשים כי כמו דהא. ומר מפרש דהא כבר הקרה ה' לפני שתיבת לפני רמז על מה שהיה לפניו שהקרה ה' האיל. ומר מפרש דהא כבר הקרה ה' לפני היינו הזווג דכתיב שם הקרה נא לפני היום:

למאכלך עאכ"ו. הכוונה דמ"ש הכא מדוע מהרת שנתיירא יצחק שמכח שמיהר עצמו לא היה נזהר לשחוט כראוי. ואי' במסכת חולין (דף ה:) בתוס' דבדבר איסור של מאכל אין הקב"ה מביא תקלה לצדיק וזהו שאמר למאכלך עאכו"כ שאין הקב"ה מביא תקלה בדבר מאכל של איסור. שהוא מגונה שיאכל צדיק דבר איסור (ידי משה):

לעורבא דאייתי נורא אקיניה. משל היה ביניהם על כל מי שמזיק את עצמו במעשיו או בדבורו שהוא כעורב שהביא פעם אחד אש על קינו בבלי דעת להתחמם בו וקנו נשרף. וכן יעקב אבינו הזכיר שם שמים מפני יראת שמים ונכוה בו. שבעבור זאת חשב יצחק כי אינו עשו:

שאין עשו מזכיר שם שמים. לא מפני רשעתו כי צדיק היה בעיניו. אלא חשב שהיה נזהר שלא להוציא ש"ש מפיו לבטלה ובמקום הטנופת (יפה תואר):

נשפכו מים כו'. כלומר נבהל ונרעד כאילו היו מים נשפכים על שוקיו ודרך המתפחדים שמעיהם מתרפים. וכבר נתבאר אגדה זו לעיל פ' מ"ד סימן ד' ע"ש:

במרפקו. פי' תחת אצילי ידיו אצל הגוף:

אל תשוע. לשון שעוה ובילקוט מסיים ביה אל תהי לבך כשעוה:

כ  [עריכה]

הא קול דקול חכים. משל היה בימים ההם על האיש הצבוע שאומרים שקולו קול חכם. וידיו מפשיטות מתים. כלו' שבפיו ושפתיו מורה שהוא ירא חטא ומעשיו מכוערים. וסמיך ליה אהכא הקול קול יעקב כי הקול דומה ליעקב ובידיו ובמעשיו דומה לעשו. דמשלחין פי' דמפשיטין (יפה תואר):

אין יעקב שולט אלא בקולו. כי לא בחרבם ירשו ארץ אלא בקול תפלה וד"ת. ואין עשו שולט אלא ע"י חרב כאומרו ועל חרבך תחיה:

קולו של יעקב מכניס. ורש"י גרס הקול קול יעקב מכריז ליה והידים כו' פי' בשעה שישראל אינם עושים רצונו של מקום אין די להם לעוררם בתשובה ברמז בלבד. אבל הנביאים צריכים לצעוק עליהם בקולם כמי שמכריז איזה דבר שצריך להרים קולו להשמיע לעם הכרזתו כי ברמז בעלמא לא יבינו ולא יועיל וע"ד שכתוב קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך. אבל הבאת העונש עליהם ח"ו ע"י שונאים לזה אין צריך קול ההכרזה להם כי ברמז ביד לחוד תיכף יבואו עליהם להפרע מהם בחטאם וז"ש והידים ידי עשו מרמיז ליה והוא אתי. כלו' ההתעוררות לבוא עליהם הוא רק בקלות והיינו ברמז היד הם באים עליהם. ולפי גירסתינו קולו של יעקב מכניס ר"ל כשיעקב מכניס הקול של תורה ותפלה ואינו מוציאו ע"ד שנאמר לא תגורו שפי' אל תכניס דבריך ורצה לומר ששותק מתפלה ודברי תורה אז והידים ידי עשו. ומה שכתב מרמיז ליה ר"ל שהקב"ה מרמז מיד לעשו שיבוא על ישראל (יפה תואר):

מרכין בקולו. נטוי על ראשיהם מתרגמינן מרכין על ראשיהון. ופי' שנוטה בקולו כלומר שמטיח דברים. ודרש זה מפני שתיבת הקול חסרה וי"ו. להכי דרש לענין חרוף ובזיון כמו ותקל גבירתה (יפה תואר):

דכתיב וילן העם על משה. (שמות יז:ג):

ויבא עמלק. כצ"ל (יפה תואר):

פילוסופין. חכמים:

נתכנסו כל או"ה אצלם. כצ"ל (נזר הקודש) ולגירסתנו השאלה ליחיד אצלו. אמרו לו. אמר להם. כי שאלה זו להם לא היה כי אם לאבנימוס. ולא הזכיר בלעם רק שגם הוא חכם גדול היה וגם אצלו באו לשאול בשעת מתן תורה שהיה קולות וברקים כדאי' במדרשות. אמנם בפתיחתא דאיכא רבתי מביא ענין זה בלשון רבים ומשם משמע שהשאלה היתה לשניהם:

תינוקות מצפצפים בקולן. שאע"פ שאין בהם בתינוקות תבונה רק כצפצוף עופות. מ"מ לא יהיו שולטין בהם הידים של עשו. שהעולם מתקיים בהבל פיהם. ודייק לה מלשון הקול דמשמע קול בעלמא:

אין הידים ידי עשו כו'. דריש וא"ו של והידים לשון או כוא"ו ומכה אביו ואמו שפירושו או אמו. ופי' הקול קול יעקב או הידים ידי עשו. ועיין מ"ש ע"ז באיכה רבתי:

הקול קול יעקב בפילגש בגבעה ארור נותן אשה כו'. כלו' שעשו רושם קולם קול ארור נותן וגו' ומאז הוצרכו לעשות מעשה ידי עשו בגזילה לחטוף ולגזול בנות שילה בצאתם לחול במחולות:

קול בכי. של זרע יעקב בימי ירבעם בהיות אז הידים ידי יעקב כידי עשו בשפיכת דמים הרבה בקרב ישראל:

הה"ד ולא עצר כו'. איידי דמייתי קרא מפרש ליה (נזר הקודש):

מה את סבור שירבעם ניגף כו'. מדהזכיר מיתתו כאן שלא כסדר הזמנים צריך לומר דרמיז נמי אאביה שמת באותו הפרק בעון אותו המעשה שמבואר לקמן בסמוך:

שהעביר הכרת פנים. של ישראל. כדי שלא יעידו עליהם ויתעגנו נשותיהן:

דכתיב הכרת פניהם כו'. זה מביא לראיה שבהכרת האדם היא בפנים לא זולת. ועיין בויק"ר פ' ל"ג שלמד שם שקילקל צורת הפנים מדכתיב ויכו בהם אביה ועמו מכה רבה. ובירו' פ' בתרא דיבמות מפרש שהעבירו מהם החוטם שהוא עיקר הכרת פנים:

עצמו לי אלמנותיו. ואע"פ שהמקרא כתוב בירמיה הכי קאמר שבני יהודה נידונו מדה כנגד מדה. כי כמו שגרמו ענין אלמנות בני ישראל בימי ירבעם כך אירע להם (נזר הקודש):

עצמו לי אלמנותיו. רעות האלמנות. כלומר שרע בעיניו. כי השארות עגונות קשה כמות:

קרא לאחיה השלוני בליעל. שאמר ויקבצו עליו בני בליעל ואחיה השילוני היה מחזיק את ירבעם ראשונה:

שחסדם ברבים. שבזה וחרף את הרבים. וכן פי' רש"י והוא מלשון חסד הוא. והחטא בזה דלעולם צריך להיות אימת צבור. וי"ג שחשדן ברבים ופירושו שלא הכל היו נוטים אחר הבעלים. והוא אמר ואתם המון רב ועמכם עגלי זהב:

וילכוד ממנו ערים את בית אל כו'. בנבואת הושע כתיב לעגלות בית און יגורו שכן שומרון דהיינו עגל של בית אל שנקרא בית און. הרי נראה שעדיין היה קיים:

ומה אם מלך כו'. ר"ל שהוא כמותו ואיש ריבו ונפקא ליה טובא מהונאה ועל כל זה ויגפהו ה' לאביה. הדיוט כו' עאכ"ו שהרי הוא חמור שחוטא בהונאת חבירו על דברי הבל (כלי יקר על נ"ר):

כא  [עריכה]

הא קולו משתק כו'. כלו' שקולו עושה רושם להשתיק את העליונים ואת התחתונים כלו' מה"ש שבעולם העליון ועולם התחתון דבשניהם יש מלאכים (נזר הקודש):

רגל ישרה. והיושב רגליו עקומות ולא ישרות:

קפיצין. פרש"י חוליות שיהיו יכולים לקפוץ:

מהו דין לשון קאמייא. דקאמייא פירושו ראשונים לכן מפרש קיימיא ר"ל עומדים כתרגומו:

ואת אמרת בעמדם. דמשמע שמתחלה היו יושבים:

בא עם דם. כשבא עם בני ישראל יש דממה. ר"ל כשבאים לפני ה' ביחוד שמו וקילוסו:

ואח"כ תרפינה כנפיהם. פי' כי קילוסן הוא בנענוע כנפים וכשבא קילוסן של ישראל הם דוממים מנענועם ונשארות מתוחות וכשמסיימים ישראל תרפינה כנפיהם בשירה (ועיין בתנחומא סדר קדושים סימן ו'):

מה זרעו של יעקב כו'. צ"ל משזרעו של יעקב שנמשלו לכוכבים מקלסין. שפיר' אחר שזרעו של יעקב (יפה תואר):

שנמשלו לכוכבים. ונקראו כוכבי בקר לפי שמקלסין בבקר דהיינו ק"ש שקורין בשחרית ולא הזכיר בערבית לפי שאין המלאכים אומרים אז שירה כדאי' בפ' גיד הנשה (יפה תואר):

רעש גדול אתמהא. כלו' שהיה שמיעת הרעש הזה מאחוריו דבר תימא כי למה ישמע מצד זה ולא מעבר פניו אלא שפי' אחרי בזמן אחר שקלסתי אני וחבירי (יפה תואר):

ממה שעשו לו הידים ידי עשו. זו אדום שהחריבו את בתינו ושרפו את היכלינו והגליתנו מארצנו. ובירו' מפרשו על חורבן ביתר דוקא:

קולו של אדריינוס כו'. פי' זעקת ישראל בחורבן ע"י אדריינוס:

כב  [עריכה]

ולא הכירו בשעה כו'. שרמז שבשעה שרשעים יוצאים ממנו דהיינו כי היו ידיו כו' שדומה לעשו אז אינו ניכר לפניו. ור"ל שזכותו לא יועיל לרשעים היוצאים ממנו ואין מכירין לו פנים עליהם דאין אבא מזכה ברא כדאי' בפ' חלק (יפה תואר):

את נושקני בקבורה. מתחבר לי בקבורה שהוא נקבר אתו במערה ולא עשו. ונשיקה ענין חיבור. ודייק מדה"ל למכתב ושקה אותי ואמר לי (מתנות כהונה):

ואת אמרת וירח את ריח בגדיו. שאע"פ שהיו בגדי החמודות מקוטרים מור ולבונה אי אפשר שבעבור זה לא יורגש ריח שטף העזים אלא שנכנס ריח ג"ע עמו. והריח ההוא לחזקו לא הורגש ריח רע אצלו:

כריח שדה כו'. כריח אותו שדה אשר ברכו ה'. הוא שדה תפוחים הקדוש (אלשיך):

נכנסה עמו גיהנם. כדיליף לקמן. וסמיך ליה הכא אבא זדון ויבא קלון שבגיהנם נתגלה קלון הרשעים. והענין שבזה היה סימן ומופת ליצחק כי יעקב צדיק היורש ג"ע וראוי לברכה. וההיפך אחיו (נזר הקודש):

כגון יוסף משיתא. דריש בגדיו כמו בוגדיו ופי' כגון יוסף משיתא כו' שאע"פ שבגדו בה' היה תקות תשובה בהם:

יוסף משיתא ויקום כו'. הם שמות בני אדם מישראל שהיו רשעים ולבסוף קדשו ש"ש:

יכנס מהם ובהם. שיראו לנפשם מהכנס שם או להכעיס כלפי מעלה כוונו:

אמרין ליה עול. שהיה רשע ונפל אל חיל השונאים:

ומה דאת מפיק כו'. ומה שאתה מוציא יהא שלך:

עול זמן תנינות. לך שם עוד פעם שנית שיוציא דבר חשוב לעצמו וכשאמרו לו כן אמר שאינו רוצה להכעיס עוד את בוראו. ולכן נתנו לו מכס של שלש שנים שיכנס עוד:

בחמור של חרשים. ספסל עב שמגררין בו את הנסרים:

שהכעסתי את בוראי. היה דואג על עונו ומודה שבעונו מת:

והוא רכיב כו'. היה רוכב על הסוס בשבת:

אזל קומיה שריתא למצטבלה. הוליכו לפניו קורה לתלות בו את דודו יוסי בן יועזר:

א"ל חמי כו'. אמר לו יקום ליוסי דודו ראה הסוס שהרכבני עליו אדוני. וראה גם סוסך שהרכיבך עליו אדוניך ר"ל הקורה שהוא נתלה עליו. כלו' הלכתי בתאות לבי ועלתה לי. ואתה עמלת בתורה ובמצות כל ימיך וסופך תהא נתלה:

אם כך למכעיסיו. אם כך טובה ושלוה נותן הקב"ה למכעיסיו כ"ש שיהיה כך לעושי רצונו:

א"ל עשה כו'. פי' עשה רצונו יותר ממה שעשית אתה וראה מה פרע לך:

א"ל ואם כך כו'. אם כך רעה מגיע לעושה רצונו על מיעוט עונותיו כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. כ"ש שיגיע כך לעוברי רצונו. ור"ל כי ממה שנותן טובה לרשעים נודע שמכ"ש לצדיקים וזה יתקיים בעוה"ב. וכן ממה שהרע לצדיקים בעוה"ז מכ"ש שיפרע מן הרשעים בעוה"ב:

נכנס כו'. דברי רבי יוסי נכנס ביקום כארס הזה של נחש שבוער ולבש חרטה ונבהל:

נימא. חבל קטן:

והקיפן גדר של אבנים. הקיף על העצים גדר של אבנים:

ונתלה בקורה. על ידי אותו חבל:

קדמתו האש. עד שלא נחנק לגמרי:

נתנמנם. פי' כשהיה גוסס נראה לו מעלת בן אחותו כי אז משיגים הצדיקים השגה גדולה על דרך תוסף רוחם יגועון (יפה תואר):

מטתו. של יקום בן אחותו:

כג  [עריכה]

בנוי ומשוכלל לע"ל. ובנין בית שני לא נרמז דלא חשוב כיון דחסרו ממנו ה' דברים היותר חשובים כדלקמן בבמדב"ר (יפה תואר):

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף