תפארת יעקב/גיטין/עט/א

תפארת יעקב גיטין עט א

דף ע"ט ע"א

במשנה כיון שהגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת. פי' אפילו נמחק ונשרף קודם שנח וכן פירש"י להדיא בד"ה והא לא מינטר, אלא שיש לדקדק מ"ש דבסיפא קתני נמחק ונשרף להדי' וברישא לא דג"כ עיקר חידושא אפילו נשרף דאי בנח פשיטא דמגורשת ואי נימא בנח וקמש"ל דמגורשת למפרע ונ"מ במת הבעל או שחזר בו או קיבלה קידושין מאחר א"כ סיפא נמי הוי לי' למימר הכי:

ונראה לי להוכיח מזה דהא דמחלקינן בגמרא בסיפא בין נמחק דרך ירידה לדרך עלי' היינו דוקא בנמחק ונשרף הגט דמעיקרא לאו למינח קאי וזריקה כזו דלא קאי למינח לא הוי נתינה כלל אבל כל שהית' הזריקה למינח מגורשת אפילו משעת דרך עלי' ואפילו מת בינתיים מגורשת ואין חילוק בין דרך ירידה לעלי' רק בנמחק ונשרף וכן משמע באמת בגמרא לקמן דקאמר לא שנו אלא שנמחק דרך ירידה וכו' משמע דכל שנמחק דרך ירידה מגורשת תיכף אפילו משעת דרך עלי' (ועוד אבאר לקמן בזה] ה בסיפא קתני נמחק ונשרף להורות דמגורשת משעת דרך עלי' אפי' נמחק ונשרף אח"כ כיון שלא נמחק רק דרך ירידה אף דאי הי' נמחק בדרך עלי' לא היתה מגורשת אבל אם מת הבעל או ביטל הגט אפי' ביטלו ומת בדרך עלי' מגורשת דנתינה. מעלי' הוי כיון דמעיקרא למינח קאי דהא נח אבל ברישא אין הפרש בין מת וביטל הגט לנמחק ונשרף דקודם מחיצות המעקה בלא"ה לא מינטר רק כשהגיע לתוך המעקה אם כן דרך ירידה הוא ובין נמחק ונשרף בין מת וביטל הגט הכל שוה בזה ואין הבדל ביניהם כלל אבל בסיפא דביקש להשמיענו דבדרך עלי' מגורשת כל שלא נשרף בדרך עלי' רק אח"כ ושפיר קמש"ל בנמחק ונשרף דבהא אי נמחק דרך עלי' לא מהני מ"מ בדרך יריד' מגורשת למפרע אבל מת וביטל הגט אפי' מת דרך עלי' מגורשת, כנ"ל אף של' רש"י ז"ל לקמן משמע לכאו' דלעולם אינה מגורשת רק משעת דרך ירידה, הנלע"ד כתבתי ועמ"ש לקמן בזה:

בגמרא והא לא מינטר פירש"י ואתי זיקא וכו' ואירע לו דבר אחר וכו'. הא דלא פי' דבאמת אתי זיקא ושדי לי' דא"כ מה יועיל מעקה ס"ס הרי אתי זיקא ושדי לי' ולא משתמר ואי בנח באמת א"כ הרי משתמר הוא דהא נח לכך פי' דלא נח רק אירע לו סיבה אחרת קלטו כלב או מחקו גשמים הלכך בלי מחיצות אמרינן לולא דאירע סיבה ג"כ הי' הרוח דחהו אבל במחיצות לא הי' הרוח דחהו ומחמת סיבה לא חשוב לא מינטר:

איברא שיש לתמוה מאי קשיא להו והא לא מינטר מי יימר דמתניתין דאירע סיבה דילמא באמת בנח וקמש"ל דמגורשת למפרע ונ"מ במת הבעל או חזר בו וביטל הגט וע"כ דאפילו נח בלי מחיצות אינה מגורשת למפרע דאז לא הי' חשוב מינטר שהי' יכול הרוח לדחותו א"כ מה צורך לו לרש"י לפרש דאירע סיבה יפרש בנח ואדרבא כיון דלא קתני נמחק ונשרף ברישא כמו בסיפא מיירי באמת בנח ומ"מ מקשה שפיר למה תתגרש למפרע משעה שהגיע לאויר הגג דאז לא הי' מינטר שהי' יכול הרוח לדחותו:

וצריך לומר דודאי מדקתני כיון שהגיע לאויר הגג מגורשת משמע לי' למקשה דלא בעינן לגט כלל דמה צורך לגט אחר הגירושין והא דלא קתני נמחק ונשרף כמו בסיפא דבסיפא קמש"ל דמגורשת בנמחק דרך ירידה אפי' משעת דרך עלי' אבל ברישא בזרק מלמטה למעלה הכל דרך הנחתו הוא כיון שהיא למעלה ואין הפרש ברישא בין נמחק ונשרף למת בשום דבר אבל הא משמע לי' למקשה דלא מיירי רישא דוקא בנח, והיינו דפריך אי קלטו כלב הא לא מינטר ומשני במחיצות ואז דרך עלי' בלא"ה לא מהני מידי, דהוי חוץ למחיצות ולעולם דרך ירידה הוא ושפיר לא קתני נמחק ונשרף ברישא כמו שכתבתי במשנה:

ויש לומר עוד דסובר רש"י דאפילו נח אינה מגורשת למפרע כיון דמעיקרא לא הי' עומד לנוח בלי מחיצות, והא דפי' בקלטו כלב משום דבנח מאי נפקא מינה ס"ס מגורשת משעה שנח ואי משום דאיכא נפקותא במת הבעל וחזר בו וקיבלה קידושין מאחר בינתיים מ"מ בהא נמי איכא נפקותא בנקרע הגט ונאבד וחדא מינייהו נקט ולא בא רק לפרש דיש נ"מ אי קלטו כלב לאפוקי אם נדחה ברוח באמת לא הוי מהני מחיצות, ולענין מה שפירש"י משום אויר שאין סופו לנוח עיין מ"ש בזה בתוס' בד"ה כגון באריכות:

שם אמר ר"י א"ש בגג שיש לו מעקה. יש לתמוה לפי מה שכתב מהרש"א בתוס' בד"ה היתה דבמחיצות החיצונות עודפות לא בעינן מעקה רק עומדת בחצירה סגי כמ"ש התוס' לקמן גבי שתי חצירות א"כ כיון דר"י א"ש גופא מוקי סיפא דמתניתין במחיצות עודפות לוקמא רישא נמי בהכי ומהני מכח שעומדת בצד חצירה, ועוד דהא בגמרא לקמן בעי להוכיח מכח זה דמסתמא בחד גוונא מיירי דרשיות חלוקות לגיטין רק דדחי מידי אורי' וכו' והיינו למי שייך הגג והחצר אבל לא באיכות החצר והגג פשיטא דמסתמא בחד גוונא מיירי ועכ"פ מה צורך לאוקמא במעקה, ונהי דעל המקשה והא לא מינטר לא קשיא דלא ידע מאוקימתא זו דמחיצות עודפות דהא בסמוך בסיפא נמי מקשה והא לא מינטר אבל על ר"י א"ש גופא קשיא:

ואפשר לומר דר"י א"ש קשיא לי' דקתני כיון שהגיע לאויר הגג והרי דרך עלי' הוא דהא זורק מלמטה למעלה והיאך קתני דתיכף מגורשת ואפילו נשרף מיד, בשלומא בסיפא יש לפרש דהי' הכל דרך ירידה דזרק מלמעלה למטה ולא זרק כלל כלפי מעלה אבל ברישא בלי מעקה ע"כ הי' דרך עלי' ולכך מוקי לה בגג שיש לו מעקה ולאויר הגג הכוונה לאויר מעקה א"כ הוי דרך ירידה, ועמ"ש בתוס' בד"ה היתה:

שם כמאן כרבי. הקשה מהרש"ל דהא כרבנן נמי מצי אתי' דשאני התם דאין סופו לנוח, ולק"מ דע"כ לא בעינן הכא סופו לנוח רק משום דבגט בעינן משתמר דוקא כידה א"כ גבי שבת דלא בעינן משתמר, אין סופו לנוח ראוי דתהני דליכא למימר דאפילו היכי דלא בעינן משתמר בעינן סופו לנוח דוקא א"כ היינו הך בעי' דרבא דבעי פ"ק דמציעא אי אויר שאין סופו לנוח כמונח במתנה וע"כ דאפילו תימא במתנה בעינן משתמר ג"כ ובעינן סופו לנוח אבל גבי שבת ודאי לא בעינן סופו לנוח רק המחלוקת אפי' הוי כמו נח קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא ואנן הנחה דוקא בעינן וס"ד דגבי גט ג"כ בעינן הנחה דוקא ואהא משני דגבי שבת דוקא בעינן הנחה גמורה לא קלוטה אבל גבי גט במשתמר סגי וקלוטה ג"כ הוי נתינה גבי' כל שמשתמר, ודוק:

אך הא קשי' לי מעיקרא כדאוקמא רישא בגג שיש לו מעקה ג"כ הוי לי' לומר כמאן כרבי קלוטה כמי שהונחה דמי' ולתרץ ג"כ דגט שאני דמשום אינטורי הוא והא קא מינטר, ועמ"ש בתוס' בד"ה כמאן כרבי:

שם לא שנו אלא שנמחק דרך ירידה וכו'. פירש"י דדרך סילוקו לא מיקרי נתינה אלא דרך הנחתו לבוא לרשותה, משמע לכאורה דאפילו נמחק דרך ירידה אינה מגורשת רק משעת דרך ירידה לא משעת דרך עלי' דדרך סילוקו לא מיקרי נתינה, ולפי דבריו לא הוצרך ר"נ לחדש דינו בנמחק ונשרף דוקא רק לומר דלעולם אינה מגורשת רק משעת דרך ירידה וכמו כן קשה דהוי לי' לומר ברישא חילוק זה ג"כ דאינה מגורשת רק משעת דרך ירידה [מיהו בהא יש לומר דברישא כך הוא דרך נתינתו בדרך עלי' כמו שכתבתי לעיל]:

גם אני תמה במה שאמרו בסמוך ל"ש אלא שקדם גט לדליקה, ולשון זה מורה להדיא דבזריקת הגט תליא מילתא מי קדם אי דליקה קדמה אי גט קדם, וקשה אפי' קדם גט כל שקדמה דליקה לירידה אפילו נשרף דרך ירידה אינה מגורשת כיון דעיקר נתינה בירידה הוא והרי קדמה דליקה לירידה:

לכן נראה לי דהך דרך ירידה ועלי' לא מיירי שיש בזריקה זו עלי' וירידה רק כך הכוונה דאם המעקה דקה והוא עומד ברוב גופו למעלה מן המעקה ופשט ידו וזרקו לחצר ואין צורך להעביר המעקה בכח עד שיעלה הגט למעלה או בנמחק ונשרף מגורשת אבל אם המעקה עבה והוצרך לזרוק בכח להעביר המעקה עד שיעלה הגט למעלה ונשרף בדרך עלי' אינה מגורשת, והיינו דקתני במתניתין כיון שיצא מרשות הגג נמחק ונשרף והדבר תמוה דביציאתו מרשות הגג דרך עלי' הוא לפי פירש"י ואכתי אינה מגורשת רק אח"כ משהתחיל לירד ולהנ"ל ניחא דמתניתין שלא עלה למעלה כלל רק תיכף ירד וכשיצא מרשות הגג תיכף מגורשת, אבל אי הי' באופן שעלה למעלה אינה מתגרשת משיצא מרשות הגג רק משעה שהתחיל לירד:

והשתא ניחא דקאמר בתר הכי לא שנא אלא שקדם גט לדליקה דכיון דמתניתין קתני כיון שיצא מרשות הגג ש"מ דמיירי דתיכף ירד ולא עלה כלל וא"כ כל שקדם גט לדליקה מגורשת, ויש לי עוד דרך אחר בענין זה ויתבאר בחידושי לא"הע סי' קל"ט:

שם למה לי אויר הגג. יש לתמוה לדעת הפוסקים דבעינן עומדת בתוך ביתה דוקא והוא דעת רש"י בעירובין גבי אשה בגדולה וגט בקטנה א"כ הכא בעומדת על הגג וגט בחצר למה תתגרש, ונראה לי דהכא שאני כיון דלמעלה ממחיצות הגג הוא הוי שם רשות אחד והתם בעירובין מיירי בשני בתים או בשני חצירות בתוך המחיצות:

ועוד נראה לי דדוקא התם שאין הקטנה בתוך הגדולה לא חשוב עומדת בתוכו אבל כאן הגג בתוך החצר באמצע כמ"ש התוס' לעיל הלכך כיון שכל המקום שהאשה בתוכו הוא בתוך החצר שמתגרשת בו הוי שפיר עומדת בתוכו כיון דהאשה וקטנה בתוך גדולה:

ועוד נראה לי ליישב בפשיטות דודאי יש להבין בגופא דמתניתין דקתני היתה עומדת וכו' כיון שהגיע לאויר הגג וכו' דמה בא לאשמועינן אי דקמש"ל דאויר חצר כחצר דמי הוי לי' לומר הא מילתא לעיל ריש פרקין הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או חצירה כיון שהגיע לאויר חצירה מגורשת ומאי קמש"ל דבר זה בעומדת על הגג וזרק לגג, ובהכרח דקמש"ל רבותא באויר הגג אף דתשמישו קל ס"ד דאויר דידי' לא חשוב רשות להתגרש בו, תדע דלא אמרינן בגג רשויות חלוקות לגבי גט דלא קפדי כה"ג א"כ כיון דחצר שלו ס"ד דאויר הגג כאויר חצר הוא ולא חשוב רשות שלה בפני עצמו כמו על הגג ממש וכמו כן בסיפא קמש"ל אף דמחיצות הגג נמוכות ואפי' יצא מרשות הגג לחצר לא מינטר דאתי זיקא ושדי' לי' על הגג קמש"ל דמ"מ מגורשת, והיינו דמקשה דאי בחצר דידה ג"כ א"כ מגורשת היא מכח אויר חצר דחצר נמי שלה וא"כ למה לי אויר הגג הוי לי' לאשמועינן באויר חצר כיון דליכא בהא שום רבותא דדל מכאן רשות הגג הוי גט מכח אויר חצר, ובהכי ניחא ג"כ מה שתמה הרשב"א ז"ל דהא קודם שהגיע לאויר הגג הוי דרך עלי', ולהנ"ל ניחא דעכ"פ למה לי אויר הגג דל גג מהכא מגורשת מכח אויר חצר דכל שבא לאויר הגג דרך ירידה הוא ומה ביקש להשמיענו דאויר הגג מהני, אבל בחצר דידי' משמיענו שפיר דגם בגג מגורשת באויר כמו באויר חצר, ויש ליישב קושית הרשב"א ז"ל לפי מה שכתבתי לעיל דבזרק מלמטה למעלה הוי דרך עלי' ג"כ דרך הנחתו, והיינו דלא מחלקינן ברישא בין דרך עלי' לירידה:

שם ונח על גביו. למ"ד קלוטה לאו כמי שהונחה היא דלמ"ד קלוטה כמי שהונחה אין צורך לנוח כלל כמ"ש התוס' בד"ה כגון, אמנם מה שאינו מועיל בגט אף דהוי הנחה מעלי' נראה לי פשוט דהיינו טעמא כיון שע"כ צריך שתתגרש מכח החצר שהאשה עומדת בתוכו או בצידו הלכך כל שאין משתמר בחצר לא שייך שיתבטל קטנה לגדולה, ודוקא גט בקטנה ואשה בגדולה הטעם דבטל קטנה לגדולה ומתגרשת בגדולה, אבל כל שאין גדולה ראוי' להתגרש בה רק בקטנה וכיון שאינה עומדת לא בתוכה ולא בצידה אינה מגורשת והיינו דנקט טרסקל דאפ"ה אינה מגורשת כיון דבחצר לא מינטר אף דבראש הטרסקל מינטר הרי אינה עומדת שם בתוכו או בצידו אבל אי הי' מינטר בחצר כגון שאינו עולה חוץ למחיצות החצר אז בטל קטנה לגדולה ומתגרשת כל שעומדת בחצר, כנ"ל:

בתוס' בד"ה היתה עומדת וכו' כמי שעומדת וכו' בגג דידה וכו'. דבריהם צריכין עיון כי תירוץ השני מלבד מה דהוי לי' לומר זרקו לה על ראש גגה אבל בלא"ה לפי דבריהם ע"כ סיפא דקתני הוא מלמעלה והיא מלמטה היינו לאשמועינן בחצר דידה א"כ מאי מקשה בסמוך רישא לסיפא כיון דבהדיא קתני רישא בגג דידה וסיפא בחצר דידה, גם למסקנא דמוקי לה דאושלה מקום תיקשי להך מ"ד עומדת למה לי, ותירוץ הראשון ג"כ צ"ע חדא דאטו צריך לאשמועינן בכל מקום דבעינן משתמר כיון דכבר שמענו בריש פרקין, ועוד כיון דפריך והא לא מינטר והוצרך לאוקמא במעקה א"כ ממילא משתמר הוא ואי דבא לאשמועינן משתמר לדעתה לאפוקי עבד נעור, דכיון דמיירי בגג דידה ובמעקה הרי ממילא משתמר לדעתה הוא, ואי דהא משמיענו דבגג דידה מיירי היינו תירוץ הב':

מיהו בהא אפשר לומר דס"ל לתוס' דמשתמר תרתי בעינן חדא שיהא משומר מרוח וגם בעינן שיהא משומר מבני אדם, ולהך משתמר מרוח סגי במעקה אמנם מבני אדם בעינן שיהא משתמר לדעתה דהיינו היא עצמה או על פי ציווי' והיינו דכתבו התוס' לקמן בשתי חצירות דאי מחיצות החיצונות עודפות דמשתמר מרוח מ"מ בעינן עודפות שיהא משתמר מבני חיצונה, והיינו דבעינן הכא גם כן עומדת מכח בני החצר ובהא לא בעינן עומדת ממש רק על פי ציווי':

ומעתה ממילא לא הועיל הרב מהרש"א כלל במה שכתב דכיון דמיירי במחיצות עודפות בעינן עומדת מכח בני החצר דכוונת התוס' ג"כ כך רק בזה לא בעינן עומדת ממש רק כמי שעומדת דהיינו על פי ציווי' דבהכי הוי שפיר משתמר לדעתה מבני החצר, ולפ"ז מוכח מדברי התוס' דלא כמ"ש הט"ז סי' קל"ט דמשתמר לדעתה היינו רק לאפוקי עבד נעור ולהנ"ל מוכח להדיא דאפי' זרק על גגה ויש לו מעקה בעינן חוץ מזה משתמר לדעתה ש"מ דבעינן שתשמרנו באמת בעצמה או ע"פ כנ"ל:

אמנם בגוף דברי מהרש"א מה שחידש דבמחיצות עודפות לא בעינן גג שיש לו מעקה אינו נראה לי כלל דלפי דבריו תיקשי לקמן בשתי חצירות למה לי מחיצות החיצונות עודפות דמשמע דעכ"פ גם בפנימית בעינן מחיצות רק של חיצונה עודפות ותיפוק לי' כיון דיש מחיצות לחיצונה אפי' אין לחצירה הפנימית שום מחיצה תתגרש באויר חיצונה דחצירה חשוב מינטר במחיצות חיצונה, וע"כ צ"ל דאפילו חשוב מינטר מפני ר"ה וכן מבני חיצונה מכח עמידתה מ"מ כל שאין לחצירה מחיצות אף דרשות היחיד עולה עד לרקיע מ"מ היינו דוקא ברשות היחיד שיש לו מחיצות ואפילו לגבי שבת לא מיקרי רשות היחיד רק כשיש לו מחיצות אז עולה הרשות עד לרקיע אפילו מה שחוץ למחיצות אבל בלי מחיצות כלל נהי דודאי אויר חצירה ג"כ שלה אבל אין האויר מתאחד עם קרקע החצר שיהא רשות אחד עם קרקע החצר וכל שבא לאויר יהא כבא על הקרקע רק האויר בפני עצמו הוא ואי אפשר שתתגרש מאויר דרשות כזה כיון דבפני עצמו הוא אינה מגורשת בתוכו דאי אפשר שתנוח בו רק יפול לארץ והארץ רשות אחר ואינה מתגרשת רק בנח על הארץ ולכך בעינן שיהא לפנימית ג"כ מחיצות אז האויר והקרקע הכל אחד ומה שיפול לארץ לא איכפת לן כיון דאויר והקרקע דבר אחד הוא ואפי' מה שחוץ למחיצות נעשה אחד עם האויר שבתוכו רק ה"מ אי לא יפול לר"ה אבל בלא"ה לא חשוב מינטר מפני ר"ה ואינה מגורשת למעלה ממחיצה פנימית לכך בעינן חיצונה עודפות דמינטר מפני ר"ה ומכח עמידתה מינטר מפני בני חיצונה ולכך מגורשת באויר למעלה ממחיצה פנימית כל שהגיע באויר חיצונה, והשתא הכא ג"כ אפילו מחיצות חיצונות עודפות בעינן מעקה ג"כ דבלי מעקה אפילו עומדת לא מהני כיון דגג שלה בלי מחיצות אין האויר והגג מתאחדים שיהא הכל רשות אחד שתתגרש באויר כמו בקרקע, והיינו דמשני ר"י א"ש גופא במעקה אף דאיהו גופא מוקי לה לקמן במחיצות החצר עודפות מ"מ בעינן מעקה:

ולפי זה אתי שפיר הא דמוקי בגג שיש לו מעקה וקשה היכי קתני במתניתין כיון שהגיע לאויד הגג דכיון שזרק למעלה הרי הגיע לאויר הגג למעלה מן המעקה ולמה תתגרש אז והוי לי' לומר כיון שהגיע לאויר המעקה ולהנ"ל ניחא דכיון דר"י א"ש גופא מוקי סיפא כגון דמחיצות החצר עודפות א"כ ממילא אפילו הגיע למעלה מן המעקה מגורשת כיון דעומדת בחצירה ומשתמר מבני החצר ומר"ה מכח מחיצות החצר והאויר שלמעלה מן המעקה מתאחד עם האויר שבתוך החצר והוי הכל כרשות אחד ומתגרשת אפילו למעלה מן המעקה:

ובהכי ניחא לי מה שפירש"י בד"ה בפחות מג' דהוי כמאן דנח משמע דמתורת לבוד אתי עלה והדר כתב דהוי חצר המשתמרת וקשה במה נפשך אי משתמר מה צורך ללבוד ואי אינו משתמר מה יועיל לבוד, ועוד דמעיקרא פירש"י עיקר הקושיא משום דאין סופו לנוח א"כ ע"כ דבפחות מג' סופו לנוח, ולמה לי לבוד, ואי כוונתו דדוקא למעלה מג' בעינן סופו לנוח דאכתי לא נח אבל פחות מג' לא בעינן סופו לנוח דכבר נח א"כ למה כתב דהוי חצר משתמרת דמבואר אי לא הי' חשוב משתמרת אפילו נח לא מהני א"כ בפחות מג' מה בכך דנח הרי אינו משתמר דיפול חוץ לגג וע"כ דבאמת פחות מג' לא יפול חוץ לגג דמשתמר א"כ למה לי דכבר נח תיפוק לי' דסופו לנוח ולא יפול חוץ לגג:

ולפי הנ"ל ניחא דודאי אפילו סופו לנוח לא מהני רק בסופו לנוח ברשות שמתגרשת בו אבל אי סופו לנוח ברשות אחר אף דהוא גם כן רשותה אינה מתגרשת ברשות זה לפי שסופו לנוח ברשות אחר, הלכך משני ר"י א"ש בגג שיש לו מעקה ואז האויר והקרקע רשות אחד הוא והרי סופו לנוח באותו הרשות וכמו כן הך תירוץ בפחות מג' סמוך. לגג ג"כ הכוונה דבפחות מג' חשוב ממש כמו על הקרקע ורשות אחד הוא עם הקרקע אבל אי אין סופו לנוח על הקרקע לא חשוב רשות אחד הלכך בעמינן תרווייהו דהוי כמאן דנח דרשות אחד הוא ובעינן משתמרת גם כן שלא יפול לרוח אבל למעלה מג' אפי' לא יפול לרוח מ"מ אינו מתאחד עם רשות הקרקע בלי מחיצות רק בפחות מג' ויש לפרש דברי רש"י באופן אחר ולפי' זה לא בעינן מעקה במחיצות עודפות אבל הנ"ל נראה לי עיקר:

אמנם בעיקר קושית התוס' דקתני במתניתין עומדת על הגג נראה לי ליישב בפשיטות, והוא שאני אומר דאפילו למ"ד דלא בעינן ידה בסמוכה ה"מ בנותן לחצירה מכבר דע"כ חצר זה שלה וכל שנתן לחצר אפילו אינה עומדת הרי נתן לידה ואשה מתגרשת ע"כ, אבל אם משאיל לה מקום להתגרש בו פשיטא דבעינן עומדת דאין חבין לאדם רק בפניו ושמא אינה רוצה בשאלה זו ואפילו קנתה החצר בקנין להתגרש בו מה בכך כיון דדרך שאלה הוא כל שחזרה מן הגירושין שוב אין החצר שלה כיון שלא השאיל רק להתגרש דאי לשאר שימושים מה ס"ד דתרי מקומות השאיל וע"כ רק להתגרש כמו שפירש"י להדי' לעיל א"כ פשיטא דתיכף כשחוזרת חזר החצר להיות שלו ואינה מתגרשת בו ובכה"ג בעינן עומדת בתוכו, לכ"ע.שיהא לדעתה ורצונה בעת גירושין ממש ואדרבא נראה לי שצריכה להחזיק בו בעת גירושין ממש כהך דרבא דלעיל דאמר תיזיל ותיחוד ותפתח ומיירי בשאלה כמ"ש התוס' שם אבל חזקה דמעיקרא לא ידעתי מה יועיל כיון שאינו שלה רק להתגרש בו בלבד כמו שאבאר בסמוך א"כ עיקר הקנין הוא בעת הגירושין ועכ"פ צריכה שתעמוד שם אז שנדע רצונה אז לקנות להתגרש, והשתא ממילא לא קשי' מידי דהוא מפרש מתניתין כדמוקמינן לה לקמן דאושלה מקום דחד מקום מושלי תרי מקומות לא מושלי, ולקמן דייקינן לה בהכרח מגופא דמתני' רק דדחינן שאינו מוכרח מידי אורי' הא כדאיתא אבל פשיטא דאין קושי' לר' אושעי' דמוקי למתניתין הכי ולכ"ע בעינן עומדת ואדרבא מסתמא בעת גירושין משאיל לה המקום להתגרש, וכיון דאמרינן תרי מקומות לא מושלי א"כ ע"כ צריכה שתחזיק באותו מקום שהגט שם ואז אמרינן דלא קנתה רק מקום זה בלבד לא גם מקום השני ואם כן שפיר קתני ברישא דהיתה עומדת על הגג דעשתה חזקה בגג ובסיפא להיפך ואפילו אי יכולה להחזיק קודם מכל מקום מלבד מה דמסתמא כיון שאינו משאיל רק להתגרש אם כן בעת גירושין משאיל לה אבל בלא"ה כל שלא עמדה שם ונראה שהיא מרצונה אמרינן שמא חזרה בה ושוב אין הגג או החצר שלה כלל כי אפשר להשאיל לה ע"כ, וז"ב לפע"ד:

ולענין דינא נראה לפע"ד ברור דהפרש גדול יש בין זורק לחצירה ממש של נכסי מלוג ובין משאיל לה מקום וזורק לחצירה, והוא דבחצר של נכסי מלוג דמהני סילוקו של בעל לא שיתן לה מתנה דוקא רק שיסלק עצמו סגי ובהא אמרינן גיטה וחצירה באין כאחד דהיינו סילוקו של בעל מן החצר והגירושין באין כאחד דכיון שהוא נותן גט ממילא מסלק עצמו מן נכסי מלוג שלה ונשאר חצירה ממש ומתגרשת אבל במשאיל לה מקום להתגרש בו ואכתי מה שקנתה אשה קנה בעלה כמו שהקשו לעיל א"כ אי עשתה קנין מעיקרא בחצר לשאלה להתגרש ואח"כ נתן גט בתוכו לא מהני מידי דלא שייך בזה גיטה וחצירה באין כאחד דסילוק דידי' לא מהני בהא מידי דהא שלו הוא רק בעינן שתקנה היא החצר להתגרש וקנין דמעיקרא אינו כלום דאכתי שלו הוא לכל דבר וצריכה שתקנה בעת גירושין ממש ואז גיטה וחצירה בשאלה באין כאחד והיינו כהך דרבא הנ"ל דקאמר תיזיל ותיחוד ותפתח דברגע שעשתה חזקה בחצר בשאלה להתגרש מגורשת אבל לא מכח סילוק רק מכח קניית האשה, ולפי זה פשיטא דבעינן עומדת בעת גירושין שתחזיק בחצר בעת גירושין ממש שיהא גיטה וחצירה באין כאחד והך עומדת דמתניתין לפום מה דמפרשינן באושלה מקום הכוונה שעומדת ומשתמשת בגג וכן להיפך בסיפא בחצר. והשתא פשיטא דלק"מ קושית התוס' כנ"ל:

ובהכי ניחא מה שיש לתמוה לעיל בהך מילתא דרבא בשכיב מרע שהקשו מה שקנתה אשה קנה בעלה ופיר"י דמיירי בשאלה דבמתנה גמורה קנתה ואין הבעל אוכל פירות, והשתא קשה במה נפשך אם מספיק מה ששואל לה חצר להתגרש בו אף דכל החצר שלו ממש הוא לכל דבר א"כ מה צורך לגיטה וחצירה באין כאחד ואי אינו מספיק זה שתתגרש מה יועיל מה שבאין כאחד הא לא נעשה שלה טפי רק בשאלה להתגרש, ולהנ"ל ניחא דודאי בשאלה מספיק שתתגרש רק קודם הגירושין היאך תקנה בשאלה כיון דהכל שלו א"כ מה שקנתה אשה קנה בעלה ולא קנתה כלל אפילו בשאלה ואהא משני דגיטה וחצירה באין כאחד והיינו כיון שהיא עושה הקנין ברגע של הגירושין א"כ מתגרשת וקונה בשאלה כאחד וזהו ההפרש בין חצירה של נכסי מלוג או חצר של שאלה דבחצירה ממש הכוונה גיטה וחצירה היינו סילוקו של בעל מנכסי מלוג שלה ע"י הגט שנותן והגט עצמו באין כאחד והרי נתגרשה בחצירה לגמרי אבל בשאלה כך הכוונה קנין האשה את החצר בשאלה והגט באין כאחד דבהא בעינן קנין האשה ובהא בעינן סילוקו של בעל וזה ברור, והיינו דאמרינן ג"כ בהך פיסלא דלעיל חד מקום מושלי וכו' ויש להבין כל היכא שנפל הגט נימא דמקום זה השאיל, ולהנ"ל ניחא דע"כ צריך שתקנה המקום בעת גירושין ממש שיבוא הכל כאחד א"כ כל שקנתה מקום זה לא קנתה מקום השני אבל אי הוי אמרינן דתרי מקומות מושלי הי' מועיל קנין זה גם למקום השני כנ"ל:

בד"ה כגון שהיו מחיצות חיצונות עודפות, וא"ת דאמרינן במרובה וכו'. דבריהם תמוהין מאד דהא עיקר הקושיא הכא דלא מינטר כמו שפירש"י דאין סופו לנוח דאתי זיקא ושדי לי' א"כ התם דאין ד' וה' נוהג רק בשור ושה בלבד א"כ פשיטא דלא אתי זיקא ושדי לי' וכן פירש"י התם בהדי' דהתם הוי סופו לנוח ע"ש:

ונראה לי דלא ס"ל לתוס' לפרש כפירש"י דעיקר קושית הש"ס משום דאין סופו לנוח חדא דתפשוט בעי' דרבא אי אויר שסופו לנוח מהני או לא ומדלא קאמר תפשוט ש"מ דאפילו אי נימא אין סופו לנוח כמונח מקשה שפיר וכן אפילו באמת סופו לנוח, ועוד דמשני בפחות מג' סמוך לגג וכל פחות מג' סמוך לגג כגג דמי וקשה במה נפשך אי סופו לנוח למה לי דכגג דמי ואי אין סופו לנוח מאי מהני פחות מג', וליכא למימר דפחות מג' הוי כבר נח כמו שפי' רש"י דהא בפ"ק דב"מ בבעי' דרבא באויר שאין סופו לנוח רוצה למיפשט ממתניתין דראה אותן רצין ודחה מתגלגל שאני, משמע דוקא מתגלגל הוו כנח ולא איכפת לן אין סופו לנוח:

אבל פחות מג' אכתי בסופו לנוח תליא, ועוד דמאי קושיא לוקמא בגט כבד שלא יפול חוץ לגג רק על הגג, ועוד דתינח ברישא דזרק מלמטה למעלה הלכך כל שכלה כחו של זורק ויורד למטה ממילא אתי זיקא ושדי לי' אבל להיפך בזורק למטה כיון שזורק בכח והגט יורד מכחו בודאי יכול להיות דלא יפול לחוץ רק תוך החצר ואפילו אין המחיצות עודפות. ועוד דקאמר כמאן כרבי והתם אין סופו לנוח, לזה ס"ל לתוס' דעיקר הקושיא הכא דכל למעלה מג' טפחים מן הקרקע האויר בפני עצמו הוא ואינו שייך לקרקע שיהא רשות אחד עם הקרקע, הלכך כיון דעכ"פ באויר לא מינטר שלא ישאר באויר אפילו יפול על הקרקע לא מתגרשה מאויר רק כשנח על הקרקע מתגרשת מרשות הקרקע ולא מאויר אף שהאויר שלה ואי יזרוק גט לרשותה באופן שלא ינוח שם כלל רק יפול לרשות אחר שלה לא מתגרשה רק ברשות האחר ואפילו סופו לנוח לא מהני רק כשינוח באותו הרשות כמ"ש לעיל והיינו דמשני במעקה דכל תוך מחיצות אפי' למעלה מג' חשוב כקרקע דהמחיצות מאחדים האויר עם הקרקע הלכך מתגרשת באויר וכן בפחות מג' חשוב כקרקע ממש וכיון דחשוב כקרקע מתגרשת באויר, ובעי' דרבא ענין אחר אפילו באויר שבתוך מחיצות אי אין סופו לנוח לא מהני וכיון דלא פשטינן לה מהך דרבי ורבנן ש"מ דהתם אתי שפיר פלוגתייהו אפילו נימא דאויר שאין סופו לנוח בתוך מחיצות לא איכפת לן רק קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא ואנן הנחה דוקא בעינן וס"ד דבגט ג"כ בעינן הנחה דוקא אבל בעלמא בקנין ודאי לא בעינן הנחה וכל שהיא תוך מחיצות דאויר והקרקע חדא הוא מתגרשת באויר כמו על הקרקע, ומשני דבגט ג"כ לא בעינן הנחה רק מינטר הלכך דוקא באויר בלי מחיצות דרשות בפני עצמו הוא כל דלא מינטר באותו הרשות לא מהני אבל במחיצות דרשות אחד הוא הרי מינטר באותו הרשות בעצמו והנחה לא בעינן רק מינטר, והשתא שפיר הקשו התוס' מהך דמרובה דהתם נמי ס"ס חוץ למחיצות האויר אינו שייך לקרקע החצר ובפני עצמו הוא וכיון שאין סופו לנוח באותו הרשות דהיינו באויר לא קנה באויר רק בנח על הקרקע כן נראה לי בכוונת התוס' אך מ"מ כבר כתבתי לעיל והוכחתי מהך שתי חצירות דלקמן דאפילו האויר שלמעלה מן המחיצות מתאחד עם האויר שבתוך המחיצה הלכך במרובה כל שלא יפול לחוץ קנה אפילו, באויר שלמעלה מן המחיצה ע"ש:

ובגוף דברי התוס' יש לדקדק למה לא הקשו קושיא זו מעיקרא בקושית הש"ס ברישא ומוקמינן במעקה, ונראה לפי מה שכתבתי דלא ניחא להו לתוס' לפרש הקושיא משום אין סופו לנוח כיון דזרק מלמעלה למטה לא שייך זה ולכך מעיקרא הי' מקום לפרש מכח אין סופו לנוח והתם סופו לנוח דמיירי בשור ושה משא"כ בסיפא ומהאי טעמא קאמר כמאן כרבי ג"כ בסיפא דע"כ אין הטעם משום אין סופו לנוח אבל ברישא יש לומר משום אין סופו לנוח והתם גם כן אין סופו לנוח כמו שהקשה מהרש"ל כנ"ל:

בד"ה כמאן כרבי תימה וכו'. כוונתם בקושיא אף דבין כרבי בין כר"ע לא אתיא מ"מ נוח טפי לומר ר"ע דעכ"פ מוכח מיני' קלוטה כמי שהונחה מק"ו משא"כ מרבי לא מוכח כלל, ואהא תירצו דס"ד טעמא דרבי לאו משום קירוי והיינו דרב ושמואל דמוקי לה במקורה היינו לפי המסקנא דהכא דבגט הטעם משום אינטורי אבל לס"ד כיון דמהך מתניתין מוכח אפילו בלי מקורה מאינה צד יחלוק, על רבי ויסבור במקורה דוקא דהא לא הוזכר מקורה בדברי רבי כלל רק רב ושמואל מסברא קאמרי לה אבל אי הוי מוכח ממתניתין בלי מקורה פשיטא שלא נפרש דברי רבי במקורה דוקא] לכך נוח טפי רבי דכרבי אתיא ממש משא"כ כר"ע לא אתיא ממש דהכא בעינן מחיצות מיהו כבר כתבתי לעיל דכר"ע נמי אתיא ושאני התם דלא בעינן משתמר:

בד"ה דרך עלי' וכו' ולא דמי וכו'. לפירש"י דדרך סילוקו לא מיקרי נתינה בלא"ה לא דמי דפשיטא דדוקא בגט דכתיב ונתן בעינן נתינה ולא מהני מעל הקרקע אבל בעלמא לא בעינן ונתן הלכך אפילו אי אויר שאין סופו לנוח כמונח הכא אינה מגורשת דכל שלא ירד לא הוי נתינה, אבל כבר כתבתי לעיל מה שיש להקשות על פירושו ולדבריו הוי לי' לומר הך לא שנא מעיקרא כדקתני כיון שיצא מרשות הגג דלא תיכף כשיצא רק כשירד ומדקאמר עלה דנמחק ונשרף ש"מ דוקא בנמחק אבל כל שלא נמחק מגורשת משעת דרך עלי' ש"מ דמיקרי נתינה אך מדלא זכרו התוס' לחלק בהך דלקמן לענין קדם גט לדליקה דלא דמי להך בעי' דרבא ש"מ דבהא ס"ל הטעם דלא הוי נתינה כיון שזרק לאש, וכבר כתבתי לעיל ליתן טעם שלא כתבו דבר זה לעיל דפריך והא לא מינטר דהוי כבעי' דרבא, דלעיל אינם מפרשים כפי' רש"י משום שאין סופו לנוח רק כמו שפירשתי שם, ועמ"ש לעיל לפרש ירידה ועליה באופן אחר ולפי זה בלא"ה לא דמי כלל, ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף