תפארת יעקב/גיטין/מז/א

תפארת יעקב גיטין מז א

דף מ"ז ע"א

בגמרא וכ"ש הכא דאיכא קטלא. יש לדקדק שלא הוזכר בכאן שמכר ושנה ושילש והוי לי' לפדותו מהאי טעמא גם לא ידעתי דקאמר וכ"ש הכא דאיכא קטלא דמנין ללמוד בנים מאב, גם יש לדקדק דקאמר משום קילקולא, ולא הוזכר במשנה כלל,. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהא דבעינן מכר ושנה ושילש רק לגבי הבנים הוא דכל שלא שילש פודין אותם בחייו דלא חיישינן שיחזור וימכרם שנית דאין דרך למכור בניו, רק בשילש אין פודין רק לאחר מיתה, דבחייו יש לחוש שיחזור וימכרם, והיינו דקתני במתניתין אין פודין אותו והוי לי' לומר אותן, וע"כ דבנים פודין, ומה שאמרו אבל פודין לאחר מיתה היינו במכר ושנה ושילש דוקא והאי עובדא דלעיל יש לומר נמי דבבנים מיירי דקאמר בני בי' מיכסי דהיו שובין הבנים לעבדים, והיינו דקאמר הכא כיון דבחייו פודין הבנים פעם ראשונה ולא חיישינן שיחזור וימכרם כ"ש הכא דאיכא קטלא דודאי היו אוכלין בני אדם דודאי אין לחוש שיחזור וימכור עצמו וימסור עצמו למיתה, אלא שלא נראה כן מדברי כל הפוסקים:

בתוס' בד"ה ר"ל זבין נפשי', קודם שחזר למוטב וכו' דבריהם דחוקין, דלאיזה צורך הביאו הך עובדא להראות גנותו של ר"ל קודם שחזר למוטב ואיזה דבר טוב נלמד מזה ונראה לי דר"ל עביד הכי כדי שיכלה הנך לודאי שהיו אוכלין בני אדם ונסתכנו כמה אנשים על ידם ומסר נפשו לכלותם מן העולם לאבדם והטעה אותם בשכלו כדי להרוג אותם והיינו דמייתי בתר הכי כי נח נפשי' דהי' אז בצדקתו וממילא מעיקרא נמי מצדקתו של ר"ל מדבר ולא בגנותו ח"ו, כנ"ל:

במשנה לוקח ומביא ביכורים. עפירש"י ותוס' ובתוס' אבאר דבריהם, אבל לדעתי נראה דאין סברא כלל לומר דקנסו חכמים ליקח פירות מה שאין בידו כלל ומי יכריחנו לזה רק הכוונה דיכול ליקח ולהביא ביכורים אף שמכר השדה מפני ת"ה שלא ישתקע שם ישראל ממנו ושיעור לשון המשנה יכול ליקח ולהביא ביכורים מפני ת"ה, ובהכי ניחא לי דקאמר לקמן שתי תקנות הוי מעיקרא הוי מייתי מדאורייתא ותקינו רבנן דלא לייתי והיאך יתקנו רבנן היפך דאורייתא, ועוד היאך קאמר דמייתי דאורייתא דאטו יש חיוב מדאורייתא להביא כשאין לו פירות רק הכוונה דאי היו לוקחין פירות היו מביאין מדאורייתא ותקינו רבנן דלא לייתי והיינו דלא ליקח ולא לייתי, ועמ"ש בתוס':

בגמרא לד' הארץ. לא התבאר לי לימוד זה דהא קרא בכל העולם משתעי והוי לי' למידק מקרא כי לי הארץ, דלקדושת הארץ לא מצי אתי' כיון דכתיב דגנך ולא דגן כותי גם לא ידעתי מאי אולמי לי' הך קרא מקרא דוהארץ נתן לבני אדם, ובברכות דרשינן לה כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה ואינו ענין להך דלכאן וצ"ע:

שם אלא לאו דכותי וליקטינהו ישראל וכו' טעמא דהפקיר כו'. תמוה לי דהא ע"כ אפי' למ"ד דגנך ולא דגן כותי היינו דוקא היכי שגדלה התבואה ביד כותי אבל כשהביאה שליש ביד הישראל לכ"ע אינו מפקיע כדמוכח להדיא בסמוך דקאמר נתחייבה אין לא נתחייבה לא וכ"כ התוס' בד"ה אמר דהא דאמר פרק ר"י תורמין משל כותי היינו שגדלו ביד ישראל א"כ הכא נמי מאי קושיא נימא כשגדלו ביד ישראל ולקט שכחה ופאה בקצירה תליא וכל שקצרוה כותי פטורה מלקט שכחה ופאה כדמוכח להדיא במס' פאה פ"ב ופ"ד והוא מוסכם מכל הפוסקים דדרשינן קצירך ולא קציר כותי והקדש ע"ש:

ונראה לי דהכי מקשה דאי נימא לא הי' קנין לכותי, והיינו דלא דרשינן ולא דגן כותי דדגן כותי ג"כ חייב במעשר רק דיגון כותי פטור, א"כ כיון דדגן כותי חייב כדגן ישראל א"כ כמו דמהני הפקר ישראל לפטור ממעשר כמו כן הפקר כותי דדגן כותי ודגן ישראל שווין אבל אי נימא דדגן כותי פטור רק כשנתחייבה ביד ישראל דגן ישראל קרינן בי' לענין מעשר א"כ הי' בדין דאפי' הפקירו הכותי לא מהני להפקיע דגן ישראל ממעשר ולמה הפקר כותי מועיל כאן וע"כ כיון דמועיל הפקר ש"מ. דבלא הפקיר דגן כותי קרינן בי' וחייב דדגן כותי ג"כ חייב דאי ס"ד דדגן כותי פטור רק הכא בדגן ישראל מיירי א"כ אפי' הפקר לא מהני. ובהכי ניחא הא דקאמר טעמא דהפקיר הא לא הפקיר חייב וקשה למה לי דיוקא הא בהדי' קתני חייבין במעשר ואי של כותי פטור למה קתני חייבין, ולהנ"ל ניחא, דודאי משכחת חיוב מעשר בדגן ישראל כנ"ל רק כיון דקתני הפקר מהני ש"מ דבלא הפקיר אפי' דגן כותי חייב דבדגן ישראל לא הוי מהני הפקר כנ"ל:

ובזה תבין לשון הירושלמי הביאו הר"ש פ"ד דפאה ולא פי' בו כלום ולכאו' הוא תמוה, וז"ל ר' ירמי' בשם ר' יוחנן כמ"ד יש קנין לכותי להפקיע ממעשר ברם כמאן דאמר אין קנין לכותי אפי' הפקירו חייב ר"י בשם ר"י כמאן דאמר אין לכותי קנין בא"י לפטרו מן המעשר ברם כמ"ד יש לכותי קנין בא"י לפטרו מן המעשר קל הקילו חכמים בליקוטים עכ"ל, והדבר תמוה, דהיאך יאמר כמ"ד יש קנין כיון דקתני חייבין במעשר, גם מה זה שאמר למ"ד אין קנין אפי' הפקירו חייב גם דברי ר' יוסי בשם ר"י אין להם פי' כלל:

ולפי הנ"ל ניחא דר' ירמי' ס"ל דאתי' כמ"ד יש קנין ובגדלו ביד ישראל ולא ס"ל דמחלוקת מ"ד יש קנין ואין קנין תליא בדגנך ודיגונך רק מ"ד יש קנין סובר דקנה הכותי לגמרי, ומ"ד אין קנין סובר דלא קנה הכותי כלל להתחייב במעשר ולענין מעשר הוי כדגן ישראל ממש הלכך מוקי לה כמ"ד יש קנין ובגדלו ביד ישראל שליש הלכך כיון שיש לו קנין נהי דלא מהני לפטור מה שכבר נחייב אבל הפקירו מועיל כמו דמהני הפקר ישראל אף אחר שגדלו שליש כמו כן הפקר הכותי כיון דקנה קנין גמור, אבל למ"ד אין קנין כיון דלכך אינו מפקיע דלא קנה כלל הכותי להפקיע ממעשר כמו כן אין הפקר שלו מועיל כמו שאינו מועיל קנינו זו היא סברת ר' ירמי':

ור' יוסי ס"ל דפליגי בדגנך ודיגונך כש"ס דילן ומ"ד אין קנין לאו למימרא דלא קנה כלל רק שיהא הארץ כמו ח"ל בזה אמרינן דאכתי כא"י הוא ואפי' שדה של כותי חייבת דאין כותי מפקיע הקדושה לפטרה ממעשר רק מירוח כותי פוטר, ומ"ד יש קנין ס"ל דדגן כותי פטור, ולפי זה בגדלו ביד ישראל דחייב ע"כ משום דבהא דגן ישראל קרינן בי', וכיון שכן מן הדין לא הוי מהני בזה הפקר הכותי כיון דהוי כדגן ישראל וע"כ דקל הקילו בליקוטים, וש"ס דילן ס"ל דלא הקילו וע"כ כמ"ד אין קנין או בשדה ישראל וליקט כותי, ודוק:

שם ישראל שלקח שדה מכותי.. עמהרש"א שכתב דכה"ג אין איסור למכור לכותי, ואינו נראה כלל דהא מ"מ שדה זו של ישראל היתה דלא נתחלקה א"י לכותים א"כ פשיטא דאסור למכרה לו שנית רק דעבר ומכרה מיירי ועיקר קושיתו לק"מ דקמש"ל אף שתחילתו וסופו ביד הכותי ולא הביאה השליש ביד הישראל רק נגמר השליש בידו חייבת במעשר וז"ב:

בתוס' בד"ה לוקח ומביא ביכורים זו היא גירסת הקונ' וכו' דחייבוהו ליקח וכו' אבל רש"י ז"ל הרגיש לקמן בזה ופי' דשאני ביכורים דמצוה דרמי' עלי' היא, וכתב מהרש"א דס"ל לתוס' דהוי כמו מזוזה דמצוה דרמי' עלי' היא ומ"מ יכול למכור הבית לכותי, ואין זה מספיק דשאני מזוזה דאפי' לא מכר הבית כל שאינו דר בו אינו חייב במזוזה משא"כ ביכורים דאי לא מכר חייב בביכורים אפי' אינו רוצה לאכול אבל כוונת התוס' פשוט דודאי כ"ע מודו דיש קנין לכותי בגוף הפירות שיהא שלו רק הקונה ממנו חייב לעשר דדגן כותי לא אימעט רק דיגון כותי אבל פשיטא דהפירות קנה הכותי ושלו הם ממש דמהאי טעמא במירח כותי פטור אף דמירח בשל ישראל חייב וע"כ דשלו הם לגמרי א"כ לא חל עליו כלל מצות ביכורים כיון שאין לו פירות שמכרם קודם שנתחייבו והם של כותי:

בא"ד ואומר ר"ת וכו' ל"ש מוכר ול"ש אחר וכו'. דבריהם תמוהין לכאו' דנהי דת"ה איכא אפי' באחר הלוקח כדי שלא ישתקע שם ישראל ממנו אבל עכ"פ היאך הקשו מפני ת"ה דאורייתא הוא דפשיטא דאין חיוב מדאורייתא אפי' על הלוקח פירות מישראל להביא ביכורים דאפי' ליקט הפירות ומכר שדהו אינו מביא ביכורים כ"ש באחר הלוקח פירות אבל באמת כוונת התוס' פשוט דודאי קשה קושית מהרש"א דלמה קתני המוכר שדהו לכותי הוי לי' לומר הלוקח פירות מן הכותי מביא ביכורים וע"כ דקמש"ל אפי' מוכר עצמו שלקח אינו מביא רק מפני ת"ה ושפיר פריך דאורייתא הוא, ואי דקמש"ל רק בלוקח אחר הוי לי' למיתני הלוקח פירות כקושית מהרש"א, וזה שדיקדק ר"ת ל"ש מוכר ול"ש אחר, והיינו דכך מוכח במתניתין דמוכר עצמו ג"כ רק מפני ת"ה הוא, לכך לפירושו שפיר מקשה דאורייתא הוא, אבל לפירש"י דגם במוכר איכא חידוש דחייב ליקח לא הוי מקשה דאורייתא הוא, ולק"מ קושית מהרש"א, וז"ב:

בד"ה אמר רבה, והא דתניא לעיל איכא לאוקמא בסוריא. קשיא לי דא"כ למה לי' למיפרך מברייתא דלקמן ישראל שלקח וכו' הוי לי' להקשות מהך ברייתא דלעיל כיון דס"ס צריך לאוקמא בסוריא דוקא והתם קתני בהדיא פטורה מן המעשר, לכן נראה דהתם מוקמינן לה בלוה על מנת למשכנו ולא משכנו וקמש"ל דהוי של כותי ומירוח הכותי פוטר, אבל אי חשבינן לה כשל ישראל לא הוי מהני מירוח הכותי דאפי' קציר כותי עבור ישראל אינו פוטר מלקט שכחה ופאה אף דכתיב קצירך ולא קציר כותי וכ"ש מירוח הכותי בשל ישראל רק דאמרינן כל שלא משכנו חשיב של כותי אבל הקונה ממנו עד שלא נמרחו ומורחן ישראל שפיר יש לומר דחייב במעשר:

בא"ד מ"מ ראי' גמורה ליכא דבריהם תמוהין לפע"ד, דפשיטא דאפי' דמות ראי' אין כאן ולא נתכוונו התם רק לדחות דלא מוכח דאין קנין אבל פשיטא שכל שנימא מקבל לאו כחוכר ולא הוי כפורע חוב אי לאו במציק כותי לא הוי חייב הוא לעשר רק משלו ולא של הכותי רק ליתן לו שאינו מעושר חלקו, תדע דהא מעיקרא אפי' אי אין קנין לא אתי' לי' שפיר רק אי נימא מקבל כחוכר, וז"ב:

בא"ד מזוזה חובת הדר היא. שם דחו זה דשאני מזוזה דבשעה שהכותי דר בה ליכא חיוב מזוזה כלל משא"כ פירות כל שזרע הכותי ועשתה פירות יש על השדה חיוב מעשר רק שהביאו ראי' ממכורה דהתם דאמרינן דבשדה משום גזירת מכירה ובאמת בשכורה גופא איכא הפקעה, אבל אינו מוכרח דיש לומר דמשום הפקעה כיון שאינה לעולם לא הי' אסרו רק בצירוף מה שיש לגזור אטו מכירה דהוי הפקעה לעולם ע"ש:

בד"ה מר סבר, מתוך פי' הקונטרס משמע וכו'. לכאורה לא מוכח ברש"י מידי ואדרבא מדפי' לקמן בד"ה חייבת במעשר אם בא ישראל ולקח מן הכותי מאותן הפירות ומירחן משמע דלכ"ע מירוח כותי פוטר דהא בס"ד הוי ס' דמיירי בא"י ודוקא נתחייבה והיינו כמ"ד יש קנין ומ"מ פי' דוקא במירח ישראל אך יש לומר דקשיא לי' למה לי' להקשות מדיוקא הא בלא"ה מוכח דיש קנין דאי אין קנין אפי' נתחייבה יפטר משום מירוח הכותי לזה פי' דמרחה ישראל לכך מקשה מדיוקא, ולפי זה מוכח לכאורה להיפך כדברי התוס' דאל"כ מאי בעי רש"י בזה הא לכ"ע בעי מירוח ישראל וע"כ משום דלמ"ד יש קנין ניחא רק למ"ד אין קנין קשיא ובזה פי' דמרחה ישראל ולכך לא מקשה רק מדיוק דנתחייבה, אבל מ"מ אינו מוכרח כ"כ גם מדברי התוס' נראה דנתכוונו לפירש"י בד"ה דיגונך, ונראה דכוונתם ממה שפי' ואפי' לקחה מישראל בשיבולין ומה ביקש בזה הא לכ"ע מירוח פוטר אפי' לקחה בשיבולין ולא הוי לי' לומר רק דקרא אתי דמירוח פוטר, וע"כ דלמ"ד יש קנין אין מירוח פוטר כלל דכיון דדריש דגנך כל שהביאה שליש ביד ישראל דמיקרי דגנך שוב אין שום דבר פוטר ואפי' מירוח כותי רק למ"ד דלא דריש דגנך רק דיגונך נתחדש הדין דאפי' לקחו בשיבולין דהוי דגן ישראל מ"מ לא בדגן תליא רק בדיגון ומירוח כותי פוטר, ונראה לי דהוכיח כן דאי נימא לכ"ע מירוח כותי מילתא הוא א"כ למה לי' לומר דיגונך הוי לי' לומר דגנך כאידך, ומ"מ לא שמענו דדגן כותי פטור דדלמא רק לענין מירוח אתי דדגן ישראל אין מירוח כותי פוטר אבל דגן כותי מירוח כותי פוטר אבל מירח ישראל לעולם חייבת, וע"כ דבהא פליגי דלמ"ד דגנך ממילא אין שום משמעות דמירוח מילתא הוא דדגנך כתיב, ומ"ד דיגונך הוא שמחדש ענין המירוח שיפטור הלכך אם יודה להך מ"ד דדריש דגנך ממילא לעולם דגן כותי פטור דמירוח שיפטור מאן דכר שמי':

בא"ד ומ"מ דריש נמי וכו'. עמהרש"א דלמ"ד מירוח כותי פוטר יש לומר בפשיטות חד דגנך ולא דגן כותי וחד למירוח כותי ע"כ ולדעתי דלכ"ע צריך לומר כן דאי ס"ד דחד דגנך לא משמע דיגון כלל וחד דיגון ולא דגן א"כ אכתי לא מוכח כלל דדגן כותי פוטר לגמרי במירוח ישראל, רק הכוונה דגנך חייב במעשר אף שאינו דיגונך וכן דיגונך חייב במעשר אף שאינו דגנך אבל של כותי בעינן דגן כותי ומירוח כותי ואי לאו הכי חייבת וע"כ דחד קרא מורה על דגן ועל דיגון וש"מ דהך דגנך דהוא דגן ישראל ג"כ בעינן דיגונך דוקא אבל מירוח כותי פוטר, ובזה יתיישבו דברי התוס' כמו שאבאר:

בא"ד ויש לומר דלא מסתבר לאוקמא מיעוט אחר מיעוט לכל מילי. תמוה לי כיון דדרשינן דגנך ודיגונך תרווייהו מחד קרא והיינו דהוי לי' למיכתב תבואתך או דיגונך א"כ ע"כ בין לענין דגנך ולא דגן כותי בין לענין דיגונך ולא דגן כותי הוי מיעוט אחר מיעוט, דאי לא הי' הכוונה לרבות רק למירוח הוי לי' לומר במקום דגנך השני דיגונך ואז הוי מיעוט אחר מיעוט לדיגון וחד מיעוט לדגן כותי ומדכתיב בתרווייהו דגנך הוי תרווייהו מיעוט אחר מיעוט, ונראה דכוונת התוס' דלחד מיעוט אחר מיעוט ג"כ הוצרך לכתוב בתרווייהו דגנך דאי הוי כתיב בחד דיגונך אפי' לענין דיגון לא הוי מיעוט אחר מיעוט דאי לא הוי כתב רק תבואתך בחד קרא ובחד דיגונך אפי' חד מיעוט לא הוי דהוי דרשינן תבואתך אף שאינו דיגונך ודיגונך אף שאינו תבואתך בכל חדא מחייב במעשר ורק דגן כותי ודיגון כותי בתרווייהו הוא דפטור והוצרך לכתוב דגנך בחד ואז ידעינן מדיגון דאידך קרא דמירוח כותי פוטר ולא הוי כלל מיעוט אחר מיעוט רק השתא דכתיב בתרווייהו דגנך הוי מיעוט אחר מיעוט ולכך לא מרבינן תרווייהו דגן ודיגון רק חד דהיינו מירוח ולא דגן כותי:

בד"ה אדעתי' דכותים מי מפקרי והא דפליג וכו' ה"מ כי שקיל ישראל. תמוה לי כיון דמדמינן הך הפקר דהכא להך דפליגי ר"י ור"ל א"כ תיקשי לר"ל דס"ל דלא הוי הפקר אפי' שקיל ישראל למה פטורה ממעשר והכא דוקא בשקיל כותי פטור ואי משום דהך דהכא אינו מתורת הפקר כלל רק מן הדין כמו שפירש"י א"כ מה ענין להך פלוגתא דהתם:

אבל באמת דבריהם ברורים דודאי הך דהכא לא דמי כלל להפקר רק כך דין התורה ליתן לעני וללוי לקט שכחה ופאה ולא לאחר וכיון שיש ללוי חלק בה פטורה ממעשר, רק הקושיא הכא מעיקרא משום דמסתמא כיון שציוותה התורה להניח לקט שכחה ופאה ממילא הוא אסח נמי דעתי' מיני' ומסתמא מפקירה וא"כ מצידו הוי הפקר ממילא ואהא משני דהפקר שלו נמי רק אדעתי' דעניים ישראל, ואהא קשי' להו לר"י דהפקר כזה הוי הפקר א"כ מ"מ מועיל הפקר שלו לפטור ממעשר, ותירצו דדוקא בשקיל ישראל ולא בשקיל כותי לא הוי הפקר כלל, והשתא לר"ל דהפקר דידי' לא הוי הפקר בלא"ה לא קשיא כלל דמצידו אינו הפקר כלל ומדין תורה אינו מטעם הפקר רק שיש ללוי חלק בה אבל אדעתי' דכותי לא צותה תורה והדר הוי של בע"ה והפקר דידי' לאו הפקר הוא כלל ולר"י דהוי הפקר מ"מ כי שקיל כותי לא הוי הפקר אבל כי שקיל ישראל לכ"ע פטורה דנהי דלא הופקר מצידו אפי' שקיל ישראל מצד הדין פטורה דיש ללוי חלק בה, ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף