תיבת גמא/פרשת אמור
|
< הקודם · הבא > |
א[עריכה]
בפסוק לאביו ולאמו כו'. בשו"ת הרשב"א ז"ל סימן כ"ז בשם ר"י הצרפתי ז"ל עמ"ש בתורת כהנים אמו וודאית אף אביו וודאי אביו חזקה מנין ת"ל ולאביו והקשה ממ"נ ותי' לא' שבאו עדים והעידו שהוא כהן ואח"כ בא א' ומתנהג עמו כאביו כו' והרשב"א ז"ל הקשה יע"ש שהאריך.
והנה המעיין שם יראה להר"י צרפתי ז"ל אביו ודאי שידוע שאמו אשתו ורוב בעילות אחר הבעל הוה וודאי ואביו חזקה הוא בנוהג רק עמו כאביו דהוה רק חזקה. אבל הרשב"א ז"ל לא הונח לו בזה כי בנוהג עמו כאביו הוה ג"כ חזקה מחמת רובא כמו שיראה הרואה בתרומת הדשן סימן ר"ז דהא דסוקלין ושורפין על החזקה בבאה מכח רוב שאינה פוסקת כתבתי לעיל מזה. ולכך מפרש אה"נ דאביו וודאי כלומר שא"א במציאות אביו וודאי רק חזקה ומש"ה אמרו ז"ל יאמר לאביו ומה אביו חזקה כ"ש אמו וודאית שלא יצויר אביו וודאי אבל בקרבן אהרן יראה שמפרש להר"י צרפתי אביו וודאי חבושין בבית האסורים ושע"ז הקשה הרשב"א ז"ל דאין אפוטרופס לעריות יע"ש.
ובספר גנת ורדים בפתיחה כתבנו בההוא דתורת כהנים דמת לו קרוב בע"פ דמטמאין אותו וליכא ממ"נ. ודע דת"כ רב אליבא דר"ע חברו כמ"ש הקרבן אהרן במדות אהרן ובתוס' חולין י"א ב' ד"ה ליחוש משמע לר"ע חייש למיעוטא אף בלא אפשר א"כ איצטריך לאביו חזקה מחמת רובא כאמור.
ודע עוד בא"א תרי ותרי לענין מיתה לא אמרינן אוקי אחזקה כה"ג כ"א בחזקה מחמת רובא ומטעם ושפטו העדה וחזקה יליף מהלמ"מ או מנגע דווקא לענין טומאה לא לדיני נפשות ונ"מ בזה"ז לפסול לעדות. כתבתי מזה פרשת תזריע מצורע יע"ש:
ב[עריכה]
והוא אשה בבתוליה יקח.[1] הוריות י"ב ב' ובת"כ ג"כ דרשו הוא ולא המלך ולא נזיר יע"ש. וי"ל אמאי לא דרשו הוא מצווה ולא היא והיקשא דר"י אמר רב דווקא בעונשין עיין יבמות צ"ד ב'. ומיהו היא עוברת אלפני עור עיין רמב"ן ז"ל ביבמות צ"ד ב'. ונ"מ חלל מחייבי עשה י"ל זרעו נוצר בעבירה מחולל היא לא עשתה עבירה מאיסורי כהונה לא נתחללה בהאי גוונא. ועיין פרק עשירי מהלכות טומאת צרעת הלכה ז' מצורע בימי חלוטו מותר בתשמיש המטה ובכסף משנה שם. וי"ל מדאמר בהוריות מהו באלמנה משמע אם מותר באלמנה כפירש"י לא דנ"מ ללקות עליו א"כ מבואר דבימי חלוטו מותר בתשמיש המטה. עיין רא"ם ז"ל מ"ש רש"י ז"ל חללה נולדה מפסולי כהונה דאי נתחללה בלא"ה היה בעולה וי"ל ללאו. ועיין בצידה לדרך ויבמות נ"ט א"ב.
ולר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה למה לי והוא אשה בבתוליה יקח. י"ל פלגש מודה ר"א דלית עשה למ"ד מותר בפלגש הדיוט. או קידושי טעות:
ג[עריכה]
ואשה גרושה מאישה. לרבות חלוצה מדרבנן וקרא אסמכתא (קידושין עח.)[2]. עיין תוס' ריש אלו הן הלוקין (מכות יג. ד"ה גרושה) ואם חייב בעבירה אחת מלקות דבר תורה ומכות מרדות נפטר במלקות דבר תורה[3] עיין משנה למלך פי"ז מהלכות איסורי ביאה ה"ז[4] ובתוס' מכות י"ג א' ד"ה גרושה[5][6].
וי"ל[7] שאני התם דמוי"ו רבויא דרבנן אסמכתא כעין תורה שאין לוקה על לאו שבכללות תרתי[8]. משא"כ כשהם איסורים חלוקים, זונה, חללה עם חלוצה וכדומה י"ל דלקי תרתי[9].
ונפקא מינה לפסולי עדות מדרבנן בזמן הזה, דכתבנו במקום אחר שאין פסול מדרבנן כי אם ביש מכות מרדות[10]. וכן נראה מדברי הר"מ ז"ל פ"י מהלכות עדות (ה"ג)[11], א"כ בשגג בלאו דבר תורה[12]. ומיהו זה אינו כיון דאין לוקה דבר תורה לוקה וודאי מדרבנן[13]. ויש נפקא מינה לענין ממון דרבנן אם מכות מרדות דרבנן גם זה אינו[14].
ודע ספק חלוצה אין מוציאין מידו ולכתחלה לא ישא עיין אה"ע סימן וי"ו בח"מ אי לכתחלה לא והיינו דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה וה"ה בנים באישות הוה דיעבד ובזנות הוה לכתחלה ע"ש סימן ז' בח"מ כ"ז ובמשנה למלך פי"ז מהלכות איסורי ביאה ה"ז הקשה ולמ"ש י"ל כן.
ומשמע אף ע"ג דאסמכוה אקרא ואסמכתא חשובה היא אפ"ה הקילו בספיקן ובמ"א כתבנו מזה. וע"י יבום בנפלה ספק חלוצה לפניו י"ל במקום שנהגו ליבם מייבם אותה אף א"ת בוודאי חלוצה אי שניות אין מייבם דגזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה היינו גמר ביאה וקרוב היא כחדא חשיב להו כה"ג שרי דהוה דיעבד וספק דרבנן לקולא, ואי"ה במקום אחר יבואר עוד:
ד[עריכה]
אגדה. וכל מלאכה לא תעשו כי יום כפורים הוא עיין בפירוש הגדה אברבנאל הגעלת כלים שטיפה בצונן הגעלה ליבון שבירה דומה לבע"ת מ"ע ושב מוחלין מיד ל"ת תשובה ויוה"כ מכפר כרת ומיתת ב"ד יסורים חילול השם מיתה וז"ש בני ציון היקרים המסולאים בפז כי טבע הפז אם מונח כמה שנים בארץ בהעברה בעלמא יסיר החלודה כי לא נכנס אל הנכיותו איכה נחשבו לנבלי חרש כלי חרס אשר ליבון לא מהני ויראה שסיים מעשה ידי יוצר כי היוצר הוא שצורפן בכבשן אבל כלי אדמה שיבשו בחמה אין מקבלין טומאה כלל וגם מהני להם הגעלה. שכר מצוה שיזדמן לו עוד מצוה ושכר עבירה מזוהם בנפש רחוק מקדושה יזדמן לו עוד עבירה ח"ו. שכר מצוה בהאי עלמא ליכא משל למלך במלחמה מטבע לא טובה. לבעל מלחמה פשוט כופל שכירתו במלחמה במטבע ההוא ובביתו לא כן משא"כ לשר צבא שם נפשו בכפו במלחמה אין נותן לו כ"א כדי חיותו ומשלם שכרו בביתו בעת שלום במטבע טובה כן יארע לצדיק ולרשע בעוה"ז משא"כ שכר מצוה שיזדמן לו עוד מצוה משל למלך אמר לחייט אם תתפור לי בגד כרצוני זה שכרך אתן לך עוד לתפור כן זה בוודאי זה שייך רק בהאי עלמא עולם עשיה:
- ↑ בפירוש פתח התיבה ביאר דברי רבינו בענין זה.
- ↑ כך אמרו שם: וחלוצה דרבנן, והתניא גרושה אין לי אלא גרושה חלוצה מנין תלמוד לומר ואשה. מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ועיין משך חכמה שרצה להוכיח שדעת רבי עקיבא שאכן חלוצה דאורייתא ולפי זה יישב סתימת הרבה משניות שנקט גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, שכולהו סתמיאתה אליבא דרבי עקיבא.
- ↑ במשנה שם מבואר שאשה שהיא גם גרושה וגם חלוצה אינו חייב עליה אלא אחת. ופירש רש"י שחייב רק משום הגרושה כיון שהחלוצה אינה כתובה אלא רק מרבויא מייתינן לה בקידושין (עח.) מקרא דידן "ואשה" לרבות חלוצה. והקשו התוספות שמשמע מדבריו שבחלוצה יש מלקות דאורייתא, ובגמרא בקידושין (שם]) אמרו שחלוצה דרבנן. ומכח זה פירשו התוספות שנקט חלוצה אגב גרושה, וביישובם השני ביארו התוספות שבחלוצה חייב מכת מרדות דרבנן, ומבואר במשנה שחלוצה שהיא גם גרושה ולוקה בה מלקות דאורייתא לא לקי מכת מרדות דרבנן משום חלוצה.
- ↑ שכתב שם: הא דקי"ל דכל עובר על איסור דרבנן מכין אותו מכת מרדות, אם בעבירה אחת איכא איסור תורה ואיסור דרבנן כגון אשה גרושה שנחלצה ובא עליה כהן, כיון שלוקה משום גרושה אין מכין אותו מכת מרדות משום חלוצה. אף שאם היתה חלוצה לבד היו מכין אותו מכת מרדות, שאני הכא דאיכא מלקות דאורייתא, כ"כ התוס' רפ"ג דמכות (יג.) ד"ה גרושה עי"ש, עכ"ל.
- ↑ הו"ד לעיל.
- ↑ וכן כתבו יד מלאכי (כלל ג אות תנט), שדי חמד (כללים מערכת המ"ם כלל קפד) בשם ארעא דישראל. ויש שביארו טעם הדבר שכיון שכל דין מכת מרדות הוא למיגדר מילתא, שוב ממילא כשלוקה על מעשה זה מלקות דאורייתא אי"צ עוד למיגדר מילתא מדרבנן. ובבית האוצר (ח"א אות קיז) ביאר שפטור ממכות דרבנן מדין קלב"מ שהמלקות דאורייתא חמירי. ודעת הרמב"ם כתב המנחת חינוך (מצוה קמה) שלוקים מכת מרדות גם במקום מלקות דאורייתא.
- ↑ =ויש לחלק/לדחות. והיינו שמה שלמד המשנה למלך מדברי התוס' שכל מקום שיש איסור תורה ואיסור דרבנן לוקה דבר תורה ואין מכין אותו מכת מרדות, אי אפשר ללמוד כן מדברי התוספות. ורע"א בגליון הרמב"ם ציין לדברי רבינו.
- ↑ בשושנת העמקים (כלל ט ד"ה ודע) הוסיף רבינו שחלוצה שם גרושה עליה מדרבנן.
- ↑ אף שדין חלוצה הוא דרבנן אך כיון שהאסמכתא ממנו נלמד דין זה הוא מלתא דחלוצה ממילא הוי כלאו שבכללות שאין לוקין תרתי, משא"כ כשהם שני איסורים חלוקים יתכן שילקה פעמיים אף שאחד מהאיסורים דרבנן. וכ"כ רבינו בפתיחה כוללת לאו"ח (חלק ראשון אות כח), וכן הביא המנ"ח (מצוה קמה) בשמו.
- ↑ כ"כ רבינו בפרשת מטות שכשם שפסול עדות מן התורה ילפינן מקרא ד"והיה אם בן הכות הרשע" והיינו בחייב מלקות, כל דתקון דרבנן כעין דאורייתא תקון, ולכן ה"ה פסול עדות דרבנן אינו פסול אלא כשיש מכת מרדות.
- ↑ שכתב שם: עבר עבירה שחייבין עליה מלקות מן התורה הרי זה פסול מן התורה, ואם היה החיוב שבה מדבריהם הרי זה פסול מדבריהם. וממה שכתב "אם היה החיוב שבה מדבריהם" משמע שצריך שיהיה בו חיוב מכת מרדות.
- ↑ והזיד על האיסור דרבנן. לדעת המשנה למלך כיון שיש כאן גם איסור דאורייתא אינו חייב מלקות על האיסור דרבנן, וכיון שהזיד בלאו דאורייתא ממילא גם אינו לוקה מדאורייתא ואינו פסול לעדות. משא"כ לדעת רבינו שאין סתירה בין חיוב מלקות דאורייתא לחיוב מלקות דרבנן, אם כן אף שאינו לוקה מדאורייתא כיון שאינו מזיד, סו"ס חייב מכות מרדות ופסול לעדות. אמנם יעויין לעיל בביאור הבית האוצר לדין התוספות שאינו לוקה אדרבנן משום קלב"מ ולפי זה האיסור חל רק שאינו לוקה עליו ואם כן לכאורה יפסל לעדות.
- ↑ אף לדעת המשנה למלך.
- ↑ עיין פתיחה כוללת (ח"א אות כד בחקירה הששית) שחקר רבינו אם מכת מרדות פוטרת מן הממון מדין קלב"מ.