מנחת חינוך/קמה
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שלא נאכל כו'. עיין ר"מ פח"י מפסה"מ. וכ"ה אסור לטמא קדשים או לסבב להם טומאה והמטמא את הקדשים אינו לוקה והוא פלוגתא בזבחים ל"ג ר"י סובר דאינו לוקה ור"ל סבר דלוקה ור"י ור"ל הלכה כר"י ועיין לח"מ פי"ט דסנהדרין הקשה על הר"מ שפוסק בסמוך כר"ל דאזהרת האוכל קדשים בטוה"ג הוא מפסוק בכל קודש לא תגע והיינו כר"ל דת"כ ולדידי' לוקין המטמא קדשים ואיך כתב הר"מ כאן דאין לוקין דבש"ס מבואר דתלוי זה בזה ע"ש מה שתי'. והנה אוכל קדשים שנטמאו מבואר בר"מ והרהמ"ח דלוקין היינו מלאו זה ומבואר דאין לוקין אלא א' מלאו זה. וק"ל הא בפסחים כ"ד מבואר דהאי לאו והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הוא מיותר הא נפקא ק"ו ממעשר הקל כו' וכ"ת אין מזהירין מה"ד הקישא הוא לא תוכל לאכול כו' אם אינו ענין לגופיה תנהו ענין לכל איסור תורה לענין איסורי הנאה. ומקשה דלמא לגופו ולעבור עליו בב' לאוין מי לא אמר אביי אכל פטיתא לוקה ד' נמלה ה' ותי' דכ"ה דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי ע"ש. והנה הר"מ פ"ח מהמ"א פ' כר"א דכ"מ שנאמר ל"ת כו' עלח"מ שם באריכות ולא כההוא יתיב מרבנן דנפקא באא"ע אם כן האי והבשר לגופיה וכ"ה בר"מ כאן דהלאו דקדשים שנטמאו הוא מפסוק זה אם כן איכא כאן ב' לאוין והבשר כו' וגם נפקא ממעשר הקל או בק"ו ולדעת הר"מ ל"ש אין מזהירין מה"ד כיון דאיכא עשה באש תשרף והרב המגיד פ"א מהמ"א כ' היכי דאיכא עשה מזהירין מה"ד ולוקין ע"ש. אך דקשה עליו מסוגיא דמבואר דאין מזהירין מה"ד אף במקום עשה (אכ"מ) ומכ"ש דאיכא ג"כ לאו מפורש בודאי מזהירין מה"ד לסברת הרב המגיד ובפרט דמבואר בש"ס דהיקישא הוא אם כן יש שני לאוין ללקות כמבואר אך דהתנא ניחא ליה לדרוש באא"ע יותר מלאוי יתירי אבל להר"מ דפוסק דההוא והבשר לגופו אם כן יש ב' לאוין וה"ל ללקות שתים ואמאי לא ביאר הר"מ זה. ומבואר בדבריו דאין לוקין אלא אחת וצריך עיון גדול לכאורה. אך אם תעיין בשורש הט' בסמ"ק של רבינו כתב שם דעל ריבוי הלאוין אינו לוקה אלא מלקות א' דבריבוי הלאוין לא יתרבו המלקות ומביא ראיה מסוגיא זו דהש"ס קרי לאוי יתירי. וברמב"ן השיג עליו דנראה מהש"ס דלוקין שתים דמקשה מי לא אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ד' כו' ועיין בס' מג"א דאין הפי' שילקה רק לעבור ומביא דוגמא מפוטיתא דלוקין ושם לוקין מטעם שכ' הר"מ שם ע"ש באריכות. על כל פנים דעת הר"מ גם שם דאין לוקין אלא א' כדבריו כאן. אך מכל מקום נ"מ לפמ"ש כ"פ בח"ז דמלקות צריך להתרות בו משום הלאו ע' רש"י שבועות ד"כ ע"ב אם כן כאן יוכל להתרות בו או משום לאו זה או משום לאו דמעשר לשיטת הרבה ראשונים לא תוכל כו' ולהר"מ לא בערתי ואין כאן מקומו לברר ד"ז. על כל פנים אם מתרה משום לאו זה ומתרה בו [מלאו] דכתיב במעשר ונלמד לקודש או בקל וחומר או בהיקש הוי התראה וה"ל להר"מ לכתוב דעובר משום זה ג"כ אף דדעת הר"מ בהל' סנהדרין אינו מבואר זה דצ"ל משום הלאו על כל פנים גם הר"מ מודה דאי אתרו בו משום לאו אחר ל"ה התראה דסבר דמלעיג בו עיין תוספות ב"ק ד"ב ובארתי זה כ"פ בח"ז אם כן כאן כיון דהלאו אחר הוא ג"כ ע"ז מהני התראה וה"ל להר"מ להזכיר זה. אך ק"ל דלגבי פגול ונותר כ' הר"מ דאזהרה היא מדר"א דכל שפסולו בקודש וע' מכות דח"י אם כן לילקי כאן משום לאו זה ג"כ ול"ש ריבוי לאוין אם לאו א' מוסיף על חבירו כמ"ש הר"מ שם בשורש הט' ולאו זה דר"א כולל כל פסהמ"ק אם כן ג"כ ילקה שנים אך אפ"ל דסובר הר"מ דלאו דר"א ה"ל לאו שבכללות והא דפו"נ לוקין מלאו זה או כסברת התוס' בפסחים כ"ד ע"א ד"ה הא או כמש"ל כיון דהעונש מפורש ילפינן האזהרה גם מלאו שבכללות.
והנה לעיל כתבתי זה בשם הר"מ וכעת בא לידי ס' הסמ"ק וראיתי שם בשורש הי"ג כ' היכי דאיכא עונש מפורש ילפינן האזהרה אף מן הדין ואינו סותר אמרם אין מזהירין מה"ד ואינו מבואר לאו שבכללות ומכל מקום הסברא עצמה ניתן לאמר. ובלשונו הזהב משמע שם כן דבכ"ע היכי דעונש מפורש נפקא האזהרה אף דבל"ז אין לוקין מדין ק"ו או מלאו שבכללות אבל חוץ מפו"נ אין לוקין מן הלאו שבכללות אף שכתבתי לעיל דנראה לס' המ"מ היכי דאיכא עשה מזהירין מן הדין גם כן מזהירין מלאו שבכללות ומכ"ש היכי דאיכא לאו מפורש בודאי נוכל להוציא השני ולהלקות אף מלאו שבכללות. אך כ' זה מסברא דנפשאי ולא הבאתי זה בכור הבחינה ואפשר הר"מ לא ס"ל כן. אך קשה דהא לעיל בתחלת הפרק כ' דעל פסה"מ לוקין משום לאו דתועב' אם כן גם כאן בנטמא ילקה משום לאו זה ג"כ ולדידי' לא הוי לאו דתועבה לאו שבכללות וטמא הרי ככל פסה"מ. ואפ"ל דלאו דתועבה הוא דוקא בדבר שנעשה בו לאו שלוקין אבל מטמא קדשים שאין לוקין אינו בכלל לאו זה דתועבה. אך בחולין קט"ו רוצה הש"ס לומר דשילוח הקן ליתסר משום תועבה אף דאין לוקין ע"ש בסוגיא. אך אפ"ל על כל פנים לאו איכא רק דנל"ע אבל כאן לר"י אינו בלאו כלל רק איסור ועיין בחולין וזה צ"ע רב. והנה בבשר קדשים שנטמא אסור ג"כ בהנאה ובשעת שרפה אסור להנות ממנה לדידן פשוט דכתיב לא תאכל ופסקינן כר"א דל"ת אה"נ משמע ואפילו בלא ר"א מכל מקום ק"ו ממעשר או היקשא דמעשר ובמעשר כתיב לא בערתי כו' ע' תוס' פסחים כ"ד ובשבת כ"ה. ולכאורה קצ"ע דמבואר שם דממנו גבי מעשר ממעט תרומה דשרי להנות בשעת שרפה ומקשה הש"ס דלמא למעט קודש דמותר להנות ותי' דילפינן ממעשר הקל ולמה לא אמר דכתיב לא תאכל משמע אה"נ אבל תרומה טמאה דהאיסור אכילה ילפינן מכלל לאו הבמ"ע דבשעריך תאכלנו ע' ביבמות דע"ג ע"ב. והר"מ פ"ז מה' תרומות כ' מהעשה ואחר יאכל על כל פנים זה לא משמע אה"נ כמ"ש תוס' פסחים כי כל אוכל כו' לא ילפינן מלא תאכל עיין בסוגיא דחזקיה אך אפשר דרוצה הש"ס לומר אליבא דכ"ע אסור בהנאה ממעשר וביבמות שם ג"כ מבואר סוגיא זו ע"ש:
והנה הר"מ והרהמ"ח כתבו כאן בין שנטמא באה"ט או בולד הטומאה של תורה אבל אם נטמא בטומאת דבריהם אינו לוקה. והנה בגוף דבריו פשוט בודאי טומאה מד"ס אין לוקין מן התורה אך מ"ש תחלה דבין נטמא באה"ט או בוה"ט אם כן הקודש הו"ל ראשון או שני וא"י אם הכוונה הוא דוקא קודש שני הוא בכלל לאו זה אבל שלישי ורביעי דג"כ פסול בקודש א"ע על לאו זה. ואפשר דסובר דג' בקודש או ד' הוא רק מדרבנן כמו שנראה מדבריו פ"י מה' אה"ט ה"ט שכתב דאוכלים אינם נעשים ג' או ד' רק מדבריהם וקאי אקדשים כי בחולין אין נעשה ג' אפילו מדרבנן. אך אח"ז בפי"א מבואר מדבריו להדיא דד' בקודש הוא דאורייתא ועצל"ח פסחים סוגיא דר"ח סגה"כ העיר בסתירת דבריו וע"ש דהר"מ ס"ל דד' בקודש הוא מן התורה אם כן מן התורה לא יעבור על הלאו הזה. על כל פנים בג' בקודש דכ' הר"מ להדיא שם בפי"א דנפקא מן והבשר אשר יגע בכל טמא היינו ג' דנגע בב' דנקרא טמא אם כן ג' הוא בכלל הלאו בודאי אך הד' דנלמד בק"ו ממח"כ אם כן נפסל ואינו לוקה. ומכל מקום צ"ע כיון דהוא דאורייתא הוא בכלל הלאו. אך אפשר דכאן לא נתכוין הר"מ רק לחלק בין מן התורה לד"ס ולא נכנס לחילוקים הנ"ל ומכל מקום צ"ע דהו"ל לכתוב סתם דוק' טומא' של תור'. וגם אפש' בכלל ולד גם ולד ולד כמבוא' בפסחי'. והנה ד"ז צריך שקידה ועיין בשיטת ר"ח סגה"כ ושאר שיטות. וידוע שט"י ומחו"כ פוסל קודש ואינו מטמא רק פוסל והקודש דינו כמו ד' בקודש שפסול ואינו מטמא עיין ר"מ פ"י משאה"ט. והנה קדשים שנפסלו בט"י ומח"כ נראה לשי' הר"מ מי שאכל קודש זה א"ח מלקות כיון דסובר באותו פרק דט"י ומח"כ שאכלו קודש אין מחויבי' כרת מחמת טומאת הגוף דכתיב וטומאתו עליו עד שיהי' כל טומאתו עליו אבל ט"י ומח"כ דאין כל טומאתו עליו פטורין ע"ש בכ"מ ובפ"ג מהב"מ. והנה קי"ל כמבואר בר"מ ואכתוב בסמוך דהאוכל קודם זריקה א"ח על טומאת בשר ועיין בש"ס דכתיב וטומאתו עליו וכו' וכתיב והבשר כו' וכיון דלא קרינן ונכרתה לא קרינן ביה והבשר אם כן כיון דלדעת הר"מ בט"י ומח"כ לא קרינן בי' ונכרתה א"ח ג"כ על טומאת בשר אם כן אין לוקין בבשר שנטמא בט"י ומח"כ. והנה מבואר בש"ס ור"מ שם דד' בקודש ילפינן בק"ו ממח"כ מה מחו"כ דטהור בתרומה נפסל בקודש שלישי שפסול בתרומה א"ד שיעשה ד' בקודש. אם כן מח"כ דאינו פוסל הקודש רק לפסול אבל אין לוקין כמ"ש דמח"כ אינו ח"כ אם כן דיו כו'. גם בג' שעושה ד' אינו לוקה לחייב מלקות רק שנפסל אם כן ברור דדעת הר"מ דג' בקודש דילפינן מהבש' אשר יגע מי לא עסקינן דנגע בשני אם כן בודאי לוקין על ג' דכתיב בקרא אבל ד' דילפינן ממח"כ והנגיע' ממח"כ אינו פוסל לחייב מלקות ה"ה ג' שעושה ד' אין לוקין. אך לדעת הראב"ד בהשגות כאן שחולק על הר"מ וסובר דט"י ומח"כ ח"כ על אכילת קדשי' אם כן אפשר דקדשים שנפסלו מחמ' ט"י ומח"כ או ד' בקודש לוקין. ונראה דאין ס' לשיטת הראב"ד דלוקין דט"י ומח"כ נקראו טמא וקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא עיין יבמות ע"ד ע"ב דאיקר' טמא ועיין באותה סוגיא שהביאו התוס' אך לשיטת הר"מ ט"י ומח"כ לא איקרי טמאים או מטעם הכלל כיון דאינו מחויב כרת בגופו שהוא ט"י ומח"כ א"ח מלקות בבשר שנטמא מחמתם וה"ה ד' בקודש כמ"ש והאוכל בשר שנטמא קודם זריקת הדם אין לוקין משום טומאת בשר כ"ה בר"מ מהש"ס ול"ד בשר אלא כל הקדשים שיש להם מתירין כגון בשר או מנחות הנקמצות או לחה"פ ושהל"ח. הכלל כל דשיל"מ אינו חייב על לאו זה קודם שקרבו מתירין רק בדשיל"מ כגון מ"כ וכדומה חייב תיכף משקדשו בכלי וכן האוכל מהמתירי' עצמן חייב אם נתקדשו בכלי וד"ז דדבר שאל"מ או המתירין עצמן שחייבין עליהם בטומאת הגוף ג"כ הדין כן. אך בדשיל"מ א"ח בטומאת הגוף וג"כ א"ח בטומאת עצמם עד שיקרבו מתירין ומבואר בר"מ פ"ז דבטומאת הגוף אף על פי שחייב על המתירין מכל מקום על הדם פטור ע"ש בש"ס דנלמד מקרא אם כן גם [על] טומאת עצמן אין לוקין כיון דלא קרינן בי' ונכרתה. אך בלאו הכי אין דם קדשים מקבל טומאה כלל עיין ר"מ ספ"א מהפסהמ"ק ובפ"י מהט"א. והנה ז"ל הר"מ אם אכל בשר קודש קודם זריקת דם אין לוקה משום אוכל קודש טמא אבל מכין אותו מכל מקום וכ' המ"ל ודקדק לומר דאין לוקין משום קודש טמא לפי שלוקין מלאו דלא תוכל לאכול כו' היינו כל הקרבנות אם אוכל קודם זריקת דם עוברים בלאו דלא תוכל עיין ר"מ פי"א מה' מעה"ק עכ"ל. הנך רואה דדעת הר"מ דלוקין מכל מקום על כל פנים צ"ל דהוא איסור דרבנן דאיסור תורה מנלן כיון דאתקש כמבואר בש"ס אם כן אזהרה מנלן אלא איסור דרבנן יש ויצא לו דמבואר דאין לוקין משמע על כל פנים איסור דרבנן איכא וכן מצינו כ"פ. אם כן מבואר מד' רבינו דאם עושה איסור תורה של מלקות ויש עוד איסור דרבנן ע"ז לוקין מכל מקום על האיסור דרבנן ועמ"ל פי"ז מהא"ב כ' בפשיטות אם אשה היא גרושה וחלוצה אין לוקין הכהן הבא עלי' מכל מקום משום חלוצה כיון דיש ג"כ מלקות דאורייתא אין לוקין מכל מקום ומביא זה בשם תוס' במכות ונראה מדבריו דאין חולק בזה. והנה אתה רואה דרבינו הר"מ חולק וסובר דאיכא מכל מקום אף במקום מלקות דאורייתא. ועפמ"ג בפתיחה לאו"ח כ' שאין ראי' מדהתו"ס כיון דרבנן שם אסמכוה מן ואשה אם כן אפילו הי' מן התורה לא היו לוקין שנים כיון דהוא לאו שבכללות ורבנן כעין דאוריית' תקנו כו' אבל במקום שהם איסורים מחולקים אינו מוכח זה ע"ש. ואינו מביא ג"כ ד' הר"מ וא"כ כיון שמפורש בר"מ דלוקין אפשר דגם תוס' ס"ל כן ושאני חלוצה כמ"ש הפמ"ג.
וער"מ דחייב אף על הלבונה והוא מהש"ס דזבחים דל"ג ודמ"ו ועוד בכ"מ על כל פנים מוכח דס"ל להר"מ דחיבת הקודש דאורייתא וער"מ פ"ו מהא"מ מביא גם עצים ובכ"מ פי' שם בד' הר"מ דחה"ק הוא רק דרבנן ובלחם משנה השיגו דכאן מבואר שהיא דאורייתא ועפי"ב מהשאה"ט כ' שם דחה"ק מכשיר וע"ש בכ"מ וער"מ פ"י מה' ט"א כ' שם להדי' דחה"ק אינו אלא מדרבנן וא"כ פסקי הר"מ סתרי אהדדי ובתוס' בכ"מ נראה דסוברים דהיא דאורייתא אך אין לוקין ובמ"ל פ"י מהא"מ מביא בקיאות בזה ועצל"ח סוגיא דרחסגה"כ ישוב לד' הר"מ. ולענ"ד אפ"ל דזה מבואר כ"פ בגמרא והבשר לרבות עצים ולבונה כו' וגם מבואר בחולין ופ"ו דפסחים דחה"ק מכשיר דבשר אף שלא הוכשר מכל מקום חה"ק מכשיר כו'. והנה יש שני ענינים בחה"ק א' אף דאינו אוכל כלל כגון עצים ולבונה דאינו מקבל טומאה בכ"מ כיון דאינו אוכל ומשקה מכל מקום גבי קודש מרבה הפסוק והבשר דמקבל טומאה ועוד יש אוכלין דמקבלין טומאה בכ"מ רק צריך הכשר מים או זיי"ן משקים ג"כ מבואר במקומות הנ"ל דחה"ק מכשיר כאלו בא עליהם מים. ולענ"ד זה נכון מצד הסברא דהתורה ריבתה והבשר לרבות עצים ולבונה דאינו אוכל כלל ובכה"ת כולה אוכלים ומשקים חשובים ולפי חשיבתו כן טומאתו דהתור' גזרה דוקא אוכלים ומשקים חשובין ומקבלין טומאה אבל דברים שאינם אוכלין ומשקים אין מקבלין טומאה בכ"מ והנה התורה ריבתה כאן והבשר כו' לרבות עצים ולבונה. והקשו תוס' בזבחים ובחולין דלמא מרבה קרא בשר שלא הוכשר ולא דברים שאינם אוכלין. ולפ"ד ל"ק דחה"ק שייך בדבר שאינו אוכל ומשקה ובכ"מ אינו מקבל טומאה מפני הגריעות דאינו אוכל ומשקה אחז"ל מצד הסברא דחה"ק כיון דהוא קודש אף על פי שאינו אוכל מחמת חה"ק ה"ל כאילו הוא אוכל ודבר חשוב. אבל אוכלים בלא הכשר דהם אוכלים אך דאין מקבלין טומאה דגזירת הכתוב שצריכין הכשר משקים וזה א"י כלל מה חשיבות הוא לקודש דיקבל טומאה אף שלא בא מים עליו מה חשיבות מה שיהי' קרוב לטומאה בשלמא מה שאינו מקבל טומאה מפני הגריעות שאינו אוכל שייך שפיר מחמת חה"ק הו"ל כאוכל אבל שיהי' כאלו בא עליו מים א"י כלל מאיזה חיבה ואם אוכל אינו מגרע ממעלתו אם לא בא עליו מים רק דגזירת הכתוב הוא דצריך הכשר מים אבל אינו גריעות כלל אם כן כיון דזהו חשיבות בודאי ע"כ דחז"ל לרבות לבונה ועצים היינו דסברא הוא ע"י חה"ק אף על פי שאינו אוכל חשיב אוכל. ואין סברא כלל לומר דמרבינן בשר שלא בא עליו מים דנתרבה כאילו בא עליו מים דמה מהני חשיבות זה כיון דאוכל היא רק גזירת הכתוב דצריך לבא עליו מים מאי גריעותא הוא לקודש אם אין מקבל טומאה בלא מים דכן גזירת הכתוב ע"כ יותר סברא דמרבינן עצים ולבונה כו' דבר שאינו אוכל כלל דיהיה הדין כמו אוכל דזה שייך חה"ק דאף דאינו אוכל יהיה כמו אוכל. ובזה ל"ק ג"כ קושית התוס' שהקשו בכ"מ עיין בסוגיא הנ"ל למה משקה בית מטבחייא טהור לימא חה"ק מכשיר להיות אוכל כמו עצים ולבונה. ולפמ"ש ל"ק דדבר שאין אוכל ע"י חה"ק נעשה אוכל אבל משקה ג"כ הוא דבר חשוב ומכל מקום גזירת הכתוב דמשקה בית מטבחייא דכן מאיזה צד נאמר דחה"ק משוי לי' אוכל דגם משקה הוא חשוב ומכל מקום גזירת הכתוב דדכן ואין זה חשיב חה"ק כלל דיהיה קרוב למקבל טומאה. אך מכל מקום ר"ל סובר בחולין דחה"ק מכשיר אף אוכל שלא הוכשר להיות כאלו הוכשר ואין לו ראיה ומבואר דהוא סובר דכמו עצים ולבונה נחשב לאוכל לקבל טומאה ה"ה אוכל שאינו מוכשר אבל ר"י לא ס"ל כן רק דהוא מדרבנן עכ"מ פ"י מהט"א דהר"מ סובר כר"י דהוא רק מדרבנן ע"כ ניחא פסקי הר"מ דלענין דבר שלא הוכשר דיהי' כאלו הוכשר פסק כר"י דמה"ת אינו נכשר דאין סברא כ"כ דאין זה חה"ק רק דרבנן עשאו מעלה אבל בדבר שאינו אוכל כגון עצים ולבונה מפורש להדיא כ"פ בש"ס והבשר לרבות עצים ולבונה סובר דהוא מן התורה מפסוק זה כי מצד הסברא מרבי הפסוק מחמת חה"ק להיות דבר שאינו אוכל כמו אוכל ע"כ בפ"י מהט"א דמיירי לענין בשר דהוי אוכל רק דאינו מוכשר ולהיות כמו שהוכשר זה רק מדרבנן דפוסק כר"י בחולין אבל כאן גבי לבונה פוסק שפיר דחייב מלקות כיון דאינו אוכל כלל ע"ז מורה הפסוק דהוי כאוכל ע"כ מקבל טומאה מן התורה ולוקין מהפסוק והבשר כו' ולפמ"ש אף דמה"ת מקבלים טומאה עצים ולבונה דחה"ק משוי ליה אוכלא והו"ל כמו אוכל על כל פנים אינו מקבל מן התורה טומאה עד שיבאו עליו מזיי"ן משקין נהי דהוי אוכל מכל מקום אם לא הוכשר אינו מקבל טומאה וע"ז ל"ש חה"ק מן התורה רק מדרבנן טמא בכ"ע אבל מן התורה אם בא עליו מים טמא בעצים ולבונה ג"כ ואם לא בא עליו מים אינו טמא מן התורה נהי דהוי כמו אוכל מכל מקום לא הוכשר במים ואם אינו מוכשר שיהי' מוכשר זה ל"ה רק מדרבנן. הכלל ממ"ש דנ"ל דהר"מ סובר דעצים ולבונה דבר דאינו אוכל שיהיה כמו אוכל הוי מן התורה כמבואר כ"פ בש"ס והבשר כו' לרבות עצים ולבונה והסברא נותנת כן מחמת חה"ק יהיה דבר שאינו אוכל כמו אוכל אבל דבר שהוא אוכל רק אינו מוכשר במשקים שיהיה מקבל טומאה כאילו נכשר זה אין סברא גדולה כי אין גריעות לאוכל אם אינו מקבל טומאה מחמת דאינו הוכשר במשקים וזה תלוי בפלוגתא דר"ל סובר דנלמד מדבר שאינו אוכל כמו דנעשה אוכל ה"ה דנעשה מוכשר ור"י סובר דהוא רק מדרבנן היינו שיהיה כמו מוכשר אבל עצים ולבונה מודה ר"י ג"כ דהוא מן התורה מהפסוק והבשר וזה לא יליף כי אינו אוכל לשוויו אוכל הוא סבר' גדולה אבל אינו מוכשר לשוויו מוכשר מחמת חה"ק אין סברא כ"כ. ואין כאן מקומו להאריך השי"ת יגמור עלי לברר וללבן. והנה בלבונה ועצים אף דא"ח עליהם משום טה"ג לפסק הר"מ בסוף הפרק מכל מקום חייבים משום טומאת עצמם עיין בסוף הפרק בכ"מ מ"ש בזה:
ונראה דקדשי עכו"ם לפמ"ש הר"מ דא"ח משום טה"ג ה"ה א"ח משום טומאת עצמן דכ"ה דלא קרינן ונכרתה כו' כמו באוכל לפני זריקה ובלבונה ועצים טעם אחר יש כמ"ש בסוף הפ'. ועש"ס דפסחי' כ"ד דגם אימורים נתרבו לטומאת עצמם וגם לטה"ג. והנה הר"מ באותו פרק גבי טה"ג כתב ד"ז דטמא שאכל אימורים חייב כרת וכאן גבי טומאת בשר לא כתב ד"ז ועצל"ח שם דעתו לפסק הלכה דא"ח על אימורים בטומאת עצמן ע"כ לא הביא הר"מ ד"ז כאן. ונראה ג"כ דאם אוכל מבשר פו"ש הנשרפים בטומאת עצמן לוקין ג"כ כמו דחייב על טה"ג עיין ר"מ פ"ז ובלבד שיגעו בטומאה לפי המבואר בר"מ פ"ה. והנה ד"ז דחייב על עצים ולבונה אף שאינו אוכל הוא חידוש אם כן אפשר הוי כאמ"ה וגה"נ שהבאתי בשם הפמ"ג דחלקו פטור דהוי חידוש ה"ה כאן. וגם צריך לחקור אם אפשר חייב אף שלכד"א כיון דהתורה אסרה אף שאינו מאכ"א וכה"ג נסתפק בפרי מגדים ע"ש. ואם נאמר דחה"ק דאורייתא ומשוי אוכל אף שאינו אוכל אם כן אפ"ל אם נאמר דצריך כזית בכל האיסורים דאכילה משמע כזית עמ"ל פ"א מהחו"מ אבל כאן מחמת חה"ק משוי ליה אוכל אף דבר שאינו אוכל אם כן ה"ה פחות מכזית ומצאתי בשער המלך ה' ברכות נסתפק (עיין השמטות) כה"ג לענין קבלת טומאה להסוברים דבעינן כביצה דאפשר בקדשים מחמת חה"ק לא בעינן כביצה וסגי בכ"ש. אך כבר כ' כ"פ דהוא בכלל שיעורין והל"מ דבעינן כזית בכל האיסורין אף היכי דלא כתיב לשון אכילה עיין בח"ז. ונראה דאם אכל מעצמות וגידין וכל הנחשבים בפ"ז דפטור על טה"ג כן נמי פטור על טומאת עצמן אף דלדעת הר"מ גבי לבונה ועצים די"ל דפטור על טה"ג ומכל מקום סובר דאתרבו לטומאת עצמן היינו לבונה ועצים דעולים לגבי מזבח והוי אכילת מזבח על כל פנים שייך חה"ק אבל עצמות שמשליכין וא"ר לא לאכילה ולא למזבח ל"ש חה"ק כלל רק בעצמות עולה כיון דמחוברים יעלו עיין ר"מ פ"ו ממעה"ק שייך חה"ק אבל עצמות של כל הקדשים דלא חזי כלל ל"ש חה"ק. ועצל"ח בסוגי' דרחסגה"כ אות קל"ג דחה סברא זו מפ' המנחות והנסכים דשייך חיבת הקודש לר"ש גבי נותר אף דאינו ראוי לשום אכילה כלל ע"ש ומכל מקום אפשר לחלק בין נותר לד"ז דכאן כיון דמשליכין אותם אין בהם קדושה כלל ועיין דין העצמות בר"מ פ"ב דמעילה ואיזו עצמות מותרין ואין כאן מקומו. ולכאורה הי' נראה דקדשים שנפסלו כגון לבונה שנתפגל או נתותר דפסולים אף לדעת הר"מ רק דסבירא ליה דאין חייב כרת והראב"ד סבירא ליה דחייב כרת על כל פנים אפ"ל דאינו מקבל טומאה דלא שייך חיבת הקודש אם נפסל אך שם בפ' המנחות והנסכים מבואר להדיא גבי נותר דשייך חיבת הקודש ע"ש. ובשר או שאר דברים שנטמאו ועלו לראש המזבח ומשלה האור ברובן פקע איסור מהם כ"ה בר"מ כאן ועמש"ל דהיינו דוקא בראוי למזבח אברי עולה וכדומה קומץ ולבונה אבל בשר קדשים הנאכלים שא"ר למזבח לא פקעה טומאה כ"ה בש"ס זבחים מ"ג והר"מ סתם הדבר אבל הדין כן כמ"ש. ופשוט דדוקא הטומאה שמכבר נפקע אבל אח"כ אם נגע טומאה מחדש בודאי מקבל טומאה ומיירי דלא ניתך הבשר דעדיין הוא אוכל. ולאו זה נוהג בכל אישי ישראל וכ"כ דעוברים על לאו דפסולי המוקדשין ג"כ וגם עוברים בעשה דביטל עשה דשריפה ונפקא מינה לענין תשובה ולכל הדברים דינו כלאו שיש בו מלקות כמ"ש כ"פ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |