שם משמואל/פרשת בראשית/תרעג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שם משמואל פרשת בראשית תרעג

תרע"ג

בש"ס (חולין כ"ו:) יו"ט שחל להיות בע"ש תוקעין ולא מריעין, ובע"ש דעלמא מפורש בש"ס (שבת ל"ה:) דתוקעין ומריעין, ולהבין הענין יש להקדים דברי המד"ר בראשית פ' יוד רבי חמא פתח הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי וכו' כך כל זמן שהי' העולם תוהו ובהו לא נראית מלאכת שמים וארץ כיון שנעקר תוהו ובהו מן העולם נראית מלאכת שמים וארץ ויצא לצורף נעשו כלים הה"ד ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ע"כ. ואמרנו לפרש דהנה לכאורה אינו מובן דמשמע דכשהגיעה שבת נעקר תוהו ובהו מן העולם ובפשטות נראה שתיכף ביום הראשון במאמר יהי אור נעקר תוהו ובהו, אך הפי' שהנה במדרש ששמים וארץ היו נמתחין והולכין, והפי' שהיו מתגשמים ומתרחקים מהשורש והגשמיות הי' מכסה על פנימית ענין שמים וארץ, וזהו הפי' כל זמן שתוהו ובהו הי' בעולם לא הי' נראית מלאכת שמים וארץ, שהגשמיות הוא התוהו ובהו שהי' מסתיר פנימית ורוחנית שמים וארץ, אך כשהגיע יום השבת וכל הבריאה שבה לשרשה שזהו תכלית הבריאה שתשיב לשורשה וישמח ה' במעשיו, אז נעקר תוהו ובהו מן העולם ונעשו כלים לקבל קדושה העליונה, וכדוגמא זו הוא בנפש האדם שהמוח והלב הם דוגמת שמים וארץ, שהשכל משכנו במוח, והנפש שהיא תשוקת האדם משכנה בלב, וכמו שהשמים משפיעים על הארץ, כן השכל משפיע על הנפש, והנה כמו שמים וארץ כל ששת ימי המעשה היו נמתחין והולכין ובהגיע יום השבת נעשו כלים לקבל קדושה העליונה, כן בנפש האדם, שבהגיע יום השבת נחשב דעתו של אדם היפוך התוהו ובהו שהוא השוטטת השכל והתשוקות בעניני עוה"ז:

ובמדרש פ"ב רשב"ל פתח קריא במלכיות והארץ היתה תוהו זו מלכות בבל שנא' ראיתי את כל הארץ והנה תוהו, ובהו זו מלכות מדי שנא' ויבהילו להביא את המן, ומדברי המדרש האלו נעמיד על ענין תוהו ובהו בנפש האדם מהו, דהנה מלכות בבל נראה שהי' כח רע מתנגד למעלת השכל שבישראל ויראה טהורה הבאה מצד התבוננות השכל, וכח רע זה הי' מטיל פחד ואימה כבמדרש לך פ' מ"ד ואימה זו בבל, והי' רוצה להתגבר על ישראל להכניס בהם שכל חיצוני כמ"ש בדניאל א' ללמדם ספר ולשון כשדי, ובאשר השכל משכנו במוח ע"כ הוא הראש לד' מלכיות וכתיב בי' שם ב' אנת הוא רישא דדהבא, ומלכות מדי הי' כח רע המושך לתאוה ותשוקה רעה וסעודת אחשורוש לעד, ומתנגד לקדושת ישראל שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, וע"כ כתיב בי' חדוהי ודרעוהי די כסף שהוא לשון תשוקה כמ"ש (בראשית ל״א:ל׳) כי נכסוף נכספת, וידוע שתשוקה הוא בלב, וע"כ נשמע ממוצא דבר שתוהו הוא מלכות בבל ובהו הוא מלכות מדי, שתוהו ובהו הם כחות חיצונים לעומת מח ולב, תוהו לעומת המח, ובהו לעומת הלב, והם העדר הדעת והתשוקה הראוי', ובכל ימי החול הדעת מוטרד בפרנסה ובמלאכה והלב משתוקק לגשמיות, זהו זמן שתוהו ובהו בעולם, אך כשהגיע יום השבת זכור שהוא בשכל ושמור שהוא בלב כאשר הזכרנו זהו כמה פעמים אז נקרא שנעקר תוהו ובהו מהעולם:

והנה אין ארור מדבק בברוך והגיד כ"ק אדומו"ר הרי"מ זצללה"ה מגור דכל זמן שאיש הוא בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם אי אפשר שידבק בשבת שהוא ברוך ונצרך לזה הכנה דרבה בהתעוררת המוח מהלב ובישוב הדעת וכולי האי ואולי יזכה שיעשו המוח והלב כלים לקבל ההארה אלקית:

והנה לעורר את האדם להכין את שכלו ונפשו בהתישבות הדעת תקנו ז"ל התקיעות והתרועות שניהם יחדיו, התקיעות הם קול פשוט מתיחס לשכל שהוא פשוט וכמה דפשיט אינש דעתי' טפי מעלי, והתרועה מתיחס ללב כדכתיב (תהילים נ״א:י״ט) לב נשבר וגו' וע"י פשיטת השכל מכין את רעיוניו ושכלו שהיו מפוזרים בהל"ט מלאכות ולצמצם את מחשבתו להקדושה, וע"י שבירת הלב יכול להכין את לבבו לבטל כל תשוקות חיצוניות ולעורר בקרבו האהבה רבה להש"י ברשפי אש שלהבתי', ובלתי שבירת הלב מתשוקות חיצוניות א"א שיהי' לו תשוקה אלקית והנה כ"ז בע"ש דעלמא, אבל ביו"ט שחל להיות בע"ש שישראל דבקים בהש"י באהבה כמו שאנו אומרים בתפלה ותתן לנו ה' אלקינו באהבה מועדים לשמחה וכו' אין אנו צריכין לעורר האהבה ע"י שבירת הלב מתשוקות חיצוניות שבלא"ה התגבר תשוקה ואהבה אלקית על אהבה ותשוקה חיצוניות מפאת קדושת יו"ט, אין צריכין עוד לתרועה אלא לתקיעה לבדה מפאת היתר אוכל נפש שביו"ט:

עוי"ל דהנה ידוע דבר"ח זוכין בנפש יתירה וביו"ט ברוח יתירה ובשבת בנשמה יתירה והיינו דבשבת זוכין לשלשתן, וביו"ט לרוח ונפש, ובר"ח לנפש בלבד, והנה להנפש יתירה שבר"ח אין צריכין להכנה מרובה, ודי בהא דבי דינא מקדשין לי', אך לרוח ונשמה שהן גבוהין תקנו בע"ש הכנה בתקיעה להנשמה יתירה ובתרועה להרוח יתירה, כי תרועה מתיחס לרוח שמורה על הכנעה רוח נמוכה, וליו"ט לבדו לא תקנו תרועה כי אין תרועה בלי פשוטה לפני' ולאחרי', ובעיו"ט דאין ענין לתקיעה שוב גם לתרועה לבדה לא תקנו, אבל לע"ש דישנו לתקיעה להכנת הנשמה יתירה, איתא נמי לתרועה להכנת הרוח, וממילא לפי זה ביו"ט שחל להיות בע"ש שכבר יש לו הרוח יתירה עוד מיו"ט ואין צריכין אלא להנשמה יתירה לבדה שוב די בתקיעה לבד:

ולפי ב' הפירושים שאמרנו יש לפרש גם דברי האמוראי שם דלא עקרו לתרועה לגמרי אלא שנכללה עם תקיעה עיי"ש ודו"ק:

ברש"י ב' ד' בהבראם בה' בראם וכו' ולמדך כאן שהעוה"ז נברא בה"א רמז שירדו רשעים למטה לראות שחת כה"א זאת שסתומה מכל צדדי' ופתוחה למטה לרדת דרך שם, ויש להבין דנראה מזה שהעוה"ז נברא רק עבור הרשעים ח"ו ולמה לא היתה צורת האות שנברא בו העולם לרמז אל הצדיקים שהוא התכלית, ונראה עפ"י מה שאמר אדומו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר דלשון טבע הוא כמו טובע בנהר, והיינו שהאדם העושה לפי הטבע הוא טובע אלא שצריך לעשות למעלה מן הטבע עכת"ד. והנה העוה"ז נברא שיתנהג בטבע וע"כ נברא בה"א פתוחה למטה לרמז שאדם המתנהג כפי טבע העולם יטבע למטה, אלא שיש להתנהג למעלה מן הטבע, וזה חזינא לספרי דווקנא דתלי לכרעא דה"א לרמוז שיאחוז אדם עצמו למעלה מטבע העולם ולילך דרך פתח הקטן למעלה, והנה דרש הזה מתאם עם דרש בהבראם באברהם, שאברהם נתנסה בעשר נסיונות נגד העשרה מאמרות שבהם נברא העולם ובכולם הי' הנהגתו למעלה מן הטבע וכמאמר המדרש פ' נ"ו חיצה כתיב למיכס את ברי', שהוא חוץ מטבע העולם, ואברהם ירש זה לזרעו אחריו שיהא ביכלתם להתנהג בלמעלה מן הטבע, כי בודאי שהצדיקים שקדמוהו ג"כ התנהגו למעלה מן הטבע כי בלא"ה הי' נטבעים בים הטבע כנ"ל, אלא צדיקים הקודמים לא הורישו זה לכלל העולם או לזרעם עכ"פ, אבל אברהם אבינו ע"ה הוריש זה לזרעו אחריו וגם כל הגרים שיתגיירו הכל הוא מכח אברהם שפתח זה הפתח לכל העולם להתנהג למעלה מן הטבע, וע"כ נקרא אב המון גוים שכמו אב המוריש לבניו כן הוריש הוא ע"ה גם לכל המון גוים וע"כ בשביל אברהם נברא העולם ובה"א כנ"ל והיינו שנברא בטבע ובשביל שיתנהג למעלה מן הטבע:

ברש"י דחפה עד שנגעה בו אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה, וקשה דמה ראי' מאונס לרצון ואונס רחמנא פטרי', ועוד הא ביום אכלך ממנו כתיב ועוד היום גדול ואולי עוד תמית, ונראה דהנה הרמב"ם כתב דמצות הם עצות מרחוק, והיינו כי אין בטבע האוכל חלב שיכרות כי אין בחלב ארס שימיתנו אלא שבגלל הדבר הזה נתגלגל סיבות   מסיבות שונות עד שיצא העונש לפועל, וכן ההיקש גם במצות עשה וכל מצות התורה לתקן כל הדיעות וליישר כל המעשים כולם על דרך זה, ולזה צריכין אמונה להאמין באמונת אומן שסוף כל סוף יצא הדבר לפועל הן לטוב והן למוטב, אך הנחש הכחיד תחת לשונו עיקר זה והראה לה פנים שהפירוש כפשוטו שהטמין בחיבו של המעשה ארס הממית, וע"כ בא להכחיש ולומר מה שאמר, וזהו שורש פורה ראש ולענה של כל הרשעים והמסיתים לאמור שוא עבוד אלקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו, אבל לפי האמת שהוא עצות מרחוק כנ"ל אין להם פתחון פה מה לומר, ע"כ תחילת דברי פיהם שלפי התורה השכר והעונש כרוך בעצם המעשה, ונחזי אנן אם נאמר שהוא כרוך בעצם המעשה לא הי' נ"מ בין שוגג למזיד הלוא הנופל לאש ישרף ואחת הוא אם נפל בשוגג או במזיד, או האוכל סם המות ימות בין בשוגג בין במזיד, עוד זאת יש הבחנה בדבר אם הוא כמו ארס הממית הי' צריך להתחיל תיכף כח הממית ולהיות מתנונה והולך עד שימות, כמו הנופל לאש או האוכל סם המות שצריך להרגיש תיכף הכוי' או סם המות המכשכש במיעיו ומרורות פתנים בפיו, וע"כ בזה עצמו שדחפה עד שנגעה בו וכשאמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה וכו' בזה עצמו הראה האפיקורסות שהעונש הוא כמו ארס הממית וממילא שאין נ"מ בין שוגג למזיד והיתה צריכה תיכף להרגיש כמו כוי' במקום הנגיעה:

ובזה יתפרש בטוב הכתוב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו', ויש להבין כי טובת המאכל נרגש בחוש הטעם ולא בחוש הראי', אבל להנ"ל יובן שהוא קבלה בפשיטות ותפסה כדברי הנחש שהעונש הוא כעין הארס כנ"ל, ולא הרגישה שבזה פרש רשת לרגלי', ע"כ יצדק ששפטה בחוש הראות שאין בו כח הממית כי דברים הממיתים נכרים במראה החיצונה שאין בהם כ"כ הוד והדר כידוע, וחשך משחור תארם, וזה טוב העץ למאכל היפך רע:

ובזה יובן דברי התרגום יונתן שנכלל בקללות הנחש ואריסא דמותא בפומך, שזה הי' לו מדה כנגד מדה מה שאמר שהציווי הי' לאמור שיש בזה ארס הממית ע"כ הושם ארס הממית בפיו ובודאי תמיד מרגיש מרורות פתנים בפיו, כי בלא"ה לא הי' זה קללה לנחש אלא לעולם:

הן האדם הי' כאחד ממנו וגו' ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם וישלחהו ה' אלקים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לקח משם ויגרש את האדם וגו', ויש לדקדק כי אחר שכתב וישלחהו חזר וכתב ויגרש דהיינו הך, ובתדב"א ויגרש את האדם מלמד שנתן לו הקב"ה גירושין כאשה עדיין איננו מיושב כי שילוח נמי הוא לשון גירושין, כי בגירושי אשה לא נאמר כלל לשון גירושין אלא לשון שילוח, ונראה דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פי' דברי התדב"א שנתן לו גירושין כאשה היינו כי גירושי אשה אף שעודנה עמו בבית מ"מ נקראה גרושה ולשון גרושה הוא שנפסק החיבור שבינה לבין בעלה, וזה שאמר התדב"א שמקודם הי' להאדם דביקות וחיבור להש"י, ועתה נתגרש כאשה ונפסק החיבור, ופי' בזה דברי המדרש פ' נ"ו שמדמה נסיונות של אאע"ה לגירושין, והיינו שאאע"ה בהיותו דבוק בהש"י לא הי' שייך לקרוא נסיון כי כל דברים שבעוה"ז לא הי' לו שום תפיסת מקום נגד דביקותו בהש"י, וע"כ בכל נסיון הי' נלקח ממנו החיבור והדביקות וזהו וירא את המקום מרחוק, היינו שראה את הש"י שנקרא מקום, מרוחק ממנו, וזה נקרא גירושין ודפח"ח:

והנה האריז"ל מקשה הלא לא גלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים היינו הנוצוצות קדושות המפוזר בכל העולם, וא"כ מה הי' אלו לא חטא ישראל איך היו הניצוצות קדושות מלוקטים, ותי' שבאם לא חטאו ישראל הי' כחם יפה להמשיך אליהם מרחוק כל חלקי הקדושה המפוזר מסוף העולם עד סופו, אך אחר שחטאו צריכין לגלות לילך ולחזר עליהם במקומם:

והנה ידוע במדרשים שגלות ישראל דומה לגירושי אדה"ר מג"ע, והנה הוא בא ללמד ונמצא למד, שידוע שבבריאת העולם הי' ניצוצות קדושות מפוזר בכל העולם משבירת הכלים כידוע ליו"ח, והנה כתיב ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה היינו שבעבודתו בג"ע במ"ע ול"ת וקרבנות כבמדרש, הי' כחו יפה להמשיך אליו לג"ע את כל חלקי הקדושה מכל העולם, אך אחר החטא כתיב וישלחהו ה' אלקים מג"ע לעבוד את האדמה אשר לקח, כי נברא עפר מן האדמה שפרש"י שצבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות, והיינו שאחר החטא הוא צריך לחזור בארבע רוחות העולם וללקט משם ניצוצי הקדושה, וכמו שישראל בגלות ע"י הרדיפות והמניעות שהגוים מציקים לישראל בארצות אויביהם וישראל מתחזקים באמונה ועומדים בנסיונם למרות כל המניעות בזה מוציאים את כל חלקי הקדושה כידוע בסוד אשר שלט האדם באדם לרע לו, היינו שליטת אדם בליעל באדם דקדושה לרע לו לאדם בליעל שע"י שליטה זו מוציאין ממנו את כל חלקי הקדושה, ובדוגמא זו הי' אדה"ר נצרך לחזור בארבע רוחות עולם, אך לעיל אמרנו דבעוד שהאדם דבק בהש"י לא שייך לקראותו נסיון שהכל אפס ואין נגדו, מה גם אדה"ר יציר כפיו של הקב"ה, ע"כ לא הי' אפשר להתקיים הוצאת חלקי הקדושה כנ"ל בעוד הוא דבוק, וע"כ הי' העצה ויגרש את האדם היינו שנוסף שהוא צריך לחזור בד' רוחות העולם כנ"ל נצרך נמי שיהי' מגורש כאשה להפסיק החיבור כנ"ל, והשליחות והגירושין יתמיד בזרעו אחריו עד שיתוקן ב"ב החטא ההוא, והיינו שכל חלקי הקדושה המפוזרים יתלקטו ויתוספו על קדושה הכללות, ובזה יש לפרש ענין עץ החיים שנראה מהכתוב שמקודם לא נאסר עליו העץ החיים עד אכלו מעץ הדעת, והיינו כי מטבע עץ החיים להשפיע באדם דביקות בהש"י שהוא חיים האמיתים היפוך עץ הדעת שנתן בו דעת חיצוני, ואכילת עץ החיים גורם היפוך הגירושין כנ"ל א"כ אם יאכל מעץ החיים ולא יתגרש עוד לא יהי' אפשר לו ללקט את חלקי הקדושה כנ"ל שזה הוא תכלית בריאתו:

וממוצא הדבר שכל השליחות מג"ע והגירושין איננו לעונש רק לתיקון שבלתי אפשר בלעדו, ומכאן תשובה להמתאוננים על המניעות, שצריכין להבין ולהשכיל שזה כל תיקונם וצריכין לקבל זה באהבה, ובזה יש לפרש מאמר המדרש פכ"א ועתה פן ישלח ידו אין ועתה אלא תשובה, היינו שזה עצמו שלא יאכל מעץ החיים כדי שיתקיים בו הגירושין זהו התשובה וכענין ישראל אחר מעשה העגל שהתנצלו את עדים מהר חורב שהי' להם חירות ממה"מ ומשעבוד מלכיות והם קבלו על עצמם באהבה, אלא שאדה"ר לא הי' שליט ברוחו מפאת כחות רעות שנשתאב בתוכו כמו שכבר אמרנו בזה, וע"כ השיב פן היינו לאו כבמדרש, והיינו שידע שאין בכוחו להתאפק מלאכול מעץ החיים להציל עצמו מכל רע, אז אמר הקב"ה שבודאי ישלח ידו ויקח מעץ החיים, וכבר אמרנו שזה ענין שליחות שהיד אינו עושה מעצמו עד שמכריחו, ובזה שאדם מקבל על עצמו לעמוד נגד כל המניעות והנסיונות הן נסיון עושר לטוב והן למוטב בזה הוא תיקון כללי על חטא אדה"ר כנ"ל, ויש לומר עוד דבאם קיבל אדה"ר על עצמו שלא לאכול מעץ החיים שזה הי' תשובתו כנ"ל [היינו שבאם הי' ביכלתו לקבל כנ"ל] בודאי הי' נפטר מהרבה צרות בקבלתו לבד, כעין מיום שנתת אל לבך להבין ולהתענות לפני ד' אלקיך נשמעו דבריך (דניאל י'), וכ"כ זה נוהג בכל האדם שהאיש המקבל על עצמו באמת לעבוד את הש"י נגד כל המניעות שבעולם, בזה עצמו נחשב לו כאלו כבר עבר עליו, ויסורין בדילין הימנו וישוב לאור באור החיים אמן:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף