שם משמואל/פרשת בראשית/תרעב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שם משמואל פרשת בראשית תרעב

תרע"ב

במד"ר פ"א בית שמאי ובית הלל ב"ש אומרים השמים נבראו תחילה ואח"כ נבראת הארץ משל למלך שעשה לו כסא ומשעשאו עשה איפופירין שלו כך וגו' השמים כסאי והארץ הדום רגלי, וב"ה אומרים הארץ נבראת תחילה ואח"כ השמים משל למלך שבנה פלטין משבנה את התחתונים אח"כ בנה את העליונים וכו', ר' יוחנן בשם חכמים אמר לבריאה שמים קדמו לשכלול הארץ קדמה, אמ"ר שמעון בן יוחאי וכו' שניהם לא נבראו אלא כאלפס וכסוי' שנאמר קורא אני אליהם יעמדו יחדיו עכ"ל. הגם שאין דורשין במעשה בראשית בשנים, וכבוד אלקים [מבראשית עד ויכלון הסתר דבר, אך ידוע כי עולם שנה נפש הם על מתכונת אחת, וכל אלו ענינים כמו שהם בעולם כן הוא בשנה ובנפש, ועל זה שוב נאמר וכבוד מלכים חקור דבר, עיין במד"ר פרשה ט': והנה כמו שיש שמים וארץ בעולם, כן הוא בשנה היינו הזמן, ששבת והמועדים המסתעפים ממנו הוא בחי' שמים, וימי חול הם בחי' ארץ, שכמו ששמים משפיעים על הארץ, כן השבת משפיע על ששת ימי המעשה, וכן בנפש האדם, מוח החכמה והשכל הוא בחי' שמים, והלב היא בחי' הארץ, שהשכל הוא משפיע ומנהיג את הלב, וגם בהם יוצדק המחלוקת הנ"ל. וידוע דאלו ואלו דברי אלקים חיים, ולהבין הדברים יש לומר דהנה שבת יש בו שני בחינות, שהוא אחר ששת ימי המעשה כבריאתו של עולם, וגם הוא קודם ששת ימי המעשה הבאים, ומני' שתא יומין מתברכין, וכבר בארנו זה במק"א ויש לי להוסיף בזה דברים ולומר, כי שני הבחי' הי' גם בבריאתו של עולם, כי בש"ס סנהדרין [ל"ח.] אדם נברא בערב שבת כדי שיכנם למצוה מיד, פרש"י למצוה שבת, הגם שהוא נברא איזה שעות מבעוד יום, מ"מ המתכונת שהוא אחר התגרשו מג"ע [למ"ד דנתגרש מע"ש וכבש"ס סנהדרין הנ"ל דבשעה י"ב נטרד והלך לו שנאמר אדם ביקר בל ילין] שנתהוה סדר אחר מתחיל מיום השבת, והיינו הגם כי קודם החטא הי' הסדר שמקודם יהי' ששת ימי המעשה ואח"כ יבא יום השבת, כי לפי ערך עבודת האדם בכל ששת ימי המעשה בסור מרע ועשה טוב ובבירור הטוב מהרע, יהל אח"כ אור קדושת שבת, אך אחר החטא אין לקוות מאדם הזה שיהי' ביכלתו לעבוד עבודתו עבודת הקודש מעצמו טרם יהל עליו אור קדושת השבת וכולי האי ואולי בכח קדושת השבת יחליף כח לעבוד עבודתו בששת ימי המעשה הבאים, ומ"מ אחר שקדם השבת והחליף כח לעשות מעשהו בששת ימי המעשה, שוב בא השבת שאחריו והאיר ביתר שאת לרגלי עבודתו בימי המעשה הקדום, ומובן שע"י שבת השני שהאיר ביתר שאת, הוא החליף כח ביתר שאת בימי המעשה שאחריו, ושוב בא שבת השלישי בתוספת אורה קדושה וברכה, וכן חוזר חלילה עד התכלית שיתתקן העולם לעתיד לבא ויחזור העולם כמו אדה"ר קודם החטא שהשבת יהי' אחר ימי המעשה עד אלף השביעי שכולו שבת, והשבת יהי' הגמר והתכלית, ולא יהי' עוד בבחי' השני' שבת קודם לימי המעשה:

וע"כ ב"ש שמדתם מדת הדין אמרו שמים קדמו שהרי לולא שבת הראשון לא התחיל התיקון, וע"כ לפי שורת הדין לא נוכל לחשוב להאדם שהוא במעשיו ובזכותו עשה והמשיך קדושת שבת להעולם, וב"ה שמדתם מדת החסד אומרים ארץ קדמה, והיינו עפ"י מה שפירשו המפורשים בפסוק (תהילים ס״ב:י״ג) ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, שקרא הפסוק גמול מעשה הטוב חסד משום שכל מעשה הטוב שעשה האדם לעולם הקדים לו עזר אלקי, ואלמלא כן לא הי' יכול לעשות מאומה, ומ"מ הש"י חשבה לטבה כאלו האדם מעצמו הי' העושה מאליו, וזה ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כאלו הוא בעצמו הי' העושה, וה"נ לב"ה שמדתם חסד נחשב כאלו הארץ קדמה ובזכות האדם ומעשיו בא קדושת שבת שאחריו, ור' יוחנן אמר לבריאה שמים קדמו היינו שבת הראשון כנ"ל, ולשכלול היינו אחר התיקון שאז יהי' עיקר וגמר השכלול ונזכה לעולם שכולו שבת אז יהי' השבת אחר ימי המעשה כנ"ל, ורשב"י ס"ל ששניהם יחד היינו משום דר"ש אזל בתר כוונה וסוף המעשה במחשבה תחילה, א"כ כל השתלשלות מראשית הבריאה עד יום שכולו שבת כאלו הכל הי' יחדיו:

וכעין זה יש לומר בנפש האדם דהשכל הוא בחי' שמים, והלב הוא בחי' ארץ, וברמב"ם פ"ב מהיסה"ת והאיך הוא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמ"ש דוד צמאה נפשי וכו' וכשמחשב בדברים אלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא ברי' קטנה שפילה אפילה עומדת בדעת קלה ומעוטה לפני תמים דעות כמ"ש דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו, הרי שאהבה ויראה שהם בלב האדם באים מכח התבוננות השכל, והרי זה שמים קודמים לארץ, ומצינו ג"כ להיפוך שאמר הכתוב (משלי י״ז:ט״ז) למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, הרי שצריך להקדים בחי' הלב לבחי' החכמה והשכל, והרי זה ארץ קודמת לשמים, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, אך עיקרן של דברים יתבאר עפ"י מה שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהרב הקדוש ר"ב מפרשיסחא זצללה"ה שאל לזקיני זצלה"ה מקאצק מאין לקח התעוררות שלו לעבודת השם, והשיבו מפסוק (ישעיהו מ׳:כ״ו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, והשיב לו הלוא מזה יכול כל אדם ליקח התעוררות אפי' אינו יהודי, והתעוררות היהודי צריך להיות מיציאת מצרים עכת"ד ודבריו אלה הם בכוזרי ששאל לו מלך הכוזר מדוע נאמר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא נאמר אשר בראתי שמים וארץ שהוא יותר פלא, והשיב שמצד בריאת שמים וארץ הי' הכל שוים כגרמני ככושי ומה שהקב"ה מיחד שמו על ישראל לבדם שנא' אלקיך זהו רק   מפאת שהוציא אותם מארץ מצרים, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר לישב דברי זקיני זצללה"ה, כי להתפעל מראית דבר תלוי באיזה לב מביטים, כי מי שיש לו לב רע לעולם יראה להיפוך, כמ"ש (ישעי' וא"ו) שמעו שמוע ולא תבינו וראו ראו ואל תדעו, ולראות נכוחות צריך להיות לו מקודם לב זך וישר, ולב זך וישר השיגו ישראל במצרים, ורק מאז והלאה יש לפני ישראל דרך ישר ליקח התעוררות מבריאת שמים וארץ, ומיושב דברי זקיני זצללה"ה, ובאמת דברים הללו מוכרחים מדברי הנביא עצמו שדיבר אל ישראל ואמר שאו מרום עיניכם, והנה אברהם אבינו ע"ה הוא לקח ראשון התעוררות מחכמתו הגדולה כבמדרש ריש לך שאמר תאמר שהבירה הזו בלי מנהיג, ובזוה"ק ע"ח מפורש עוד יותר דהא קוב"ה יהב לי' לאברהם רוחא דחכמתא והוה ידע ומצרף סטרי דישובי עלמא וכו', ובמדרש רב לא הי' לו אביו לא למדו אלא שתי כליותיו נובעות חכמה, אך לאו כל אדם זוכה לכך שלא יהפך חכמתו לרועץ, וע"ז נאמר למה זה מחיר ביד כנ"ל לקנות חכמה ולב אין, אך אנחנו בני ישראל שהוציאנו מארץ מצרים שהוא מעבה החומר וע"י הספירה נהפך כל תשוקות וחמדות עוה"ז להשתוקק להדבק בשם ה', אז קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו את תורתו ובה נכלל כל חכמה וכל מדע, ומאז והלאה כל הדבק בהש"י ושומר מצותיו בכל לב, הוא יכול להסתכל וליקח התעוררות מפאת השכל כמ"ש הרמב"ם הנ"ל, ומ"מ צריך שלא יהי' חכמת מרובה ממעשיו כבמשנה אבות דאם חכמתו מרובה ממעשיו שוב הוא בכלל למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, ומעתה אין סתירה ממקרא זה לדברי הרמב"ם:

ובזה נבוא לביאור פלוגתת ב"ש וב"ה, דב"ש סברו שמים קדמו לארץ, שהשכל ינהיג את הלב ומצד התבוננות השכל יבוא לאהבה ויראה שהוא בלב כמ"ש הרמב"ם וכמ שאמר דהמע"ה לשלמה בנו (דברי הימים א כ״ח:ט׳) דע את אלקי אביך ועבדהו, הקדים הידיעה שהוא בשכל לעבודה שהוא בלב, וכמו שהי' הענין באאע"ה כנ"ל, וכן שורת הדין ניתנת שזיכוך הלב יבוא רק מפאת השכל, וב"ה שמדתם מדת החסד כנ"ל אמרו ארץ קדמה, היינו שהש"י בחסדו הגדול משפיע רוח טהרה בלב איש ישראלי עוד טרם יבוא לבחי' השכל, וכמו שהי' במצרים שהוציאם הש"י בחסדו הגדול והקדים להם רוח טהרה עוד טרם הבינו מצד השכל, ורק אחר שהשיגו הרוח טהרה באו לסיני ולעבוד הש"י מפאת השכל וכנ"ל, ור"י אמר לבריאה שמים קדמו היינו שתחלת בחירת ישראל שהוא כעין בריאה חדשה שהתחיל מאאע"ה, וכמו שכתב המהר"ל בענין לך אני פוטרך מכיבוד אב, שמים קדמו שאאע"ה התחיל מצד השכל כנ"ל, ולשכלול היינו שנשתכלל אומה ישראלית שהוא יציאת מצרים ומ"ת, ארץ קדמה כנ"ל, רשב"י ס"ל שניהם יחדיו, כי זה בלא זה א"א, כי רשב"י אזל בתר כוונה, וכמו שאי אפשר להסתכל בחכמה בלי לב זך, כן א"א שיהי' לו לב זך באמת רק מפאת הכוונה שבמעשים טובים:

במד"ר ריש פ' ג' ר' יהודה אומר האורה נבראת תחילה משל למלך שבקש לעשות פלטין והי' אותו מקום אפל מה עשה הדליק נרות ופנסין לידע האיך הוא קובע תילמיוסים כך האורה נבראת תחילה, ור' נחמי' אמר העולם נברא תחילה משל למלך שבנה פלטין ועטרה בנרות ופנסין ע"כ. וכבר אמרנו שאין לדבר במעשה בראשית, רק כמו שהוא בעולם כן הוא בשנה ונפש, ובשנה ונפש הוא בגדר כבוד מלכים חקור דבר, ויש לפרש שבנפש אדם שייך נמי מחלוקות זו, אם ההארה אלקית מוקדמת לעשיות ועבודת האדם, או עבודת האדם מושך עליו ההארה אלקית, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, ושניהם אמת שמבלעדי הארה אלקית אין אדם יכיל לעשות מאומה, וכן הוא בא"ע ופי' בזה את הכתוב ולו נתכנו עלילות, ומפורש בדברי האר"י ז"ל כי כל אתערותא דלתתא מוקדמת לו אתערותא דלעילא, אך בעבודת האדם מושך עליו הארה אלקית ביתר שאת, ומחלקותם אם ההארה המוקדמת חשובה יותר באשר באשר היא מוקדמת ובלעדה לא נוכל לעשות מאומה וגם אין בה תפיסת יד האדם וא"א להיות מזה יניקת ושליטת חיצונים, ומר אמר שההארה שאדם מושך עליו במעשיו חשובה יותר באשר זה בא ע"י זכות האדם במעשיו, ולתכלית זה באה הנשמה לעוה"ז כדי שתזכה ותאכל מפרי מעשיה:

וי"ל בשנה נמי שייך מחלקותם, דהנה בשבת כולהון מתעטרין בנשמתין חדתין כדין שרותא דצלותא, וידוע דשמור מדת לילה וזכור מדת יום, וזכור הוא במעלה עליונה יותר, וזכור הוא דכורא ושמור הוא נוקבא כדאיתא בזוה"ק, ושמור הוא רק להיות כלי לקבל ההארה האלקית שהיא הנשמה יתירה ולשמור את עצמו שלא יהא שוטה המאבד מה שנותנין לו, ובההארה אלקית זו צריך האדם להתעורר עצמו בתורה ובתפלה ובעונג שבת עד שיגיע לזכור שהוא ביום וסעודתא דעתיקא עבדינן, וא"כ מר אמר שההארה אלקית שהיא הנשמה יתירה הבאה לאדם בהכנסת שבת חשיב יותר באשר זה הוא יסוד הכל וכמשל המדרש לידע האיך הוא קובע תילמיוסין שפירושו יסודות, ואף שבעצם הארה זו קטנה משל יום מ"מ קודמת במעלה באשר הוא הראשון ויסוד הכל, ומר אמר דההארה של יום חשיב יותר באשר היא בעצם גדולה משל לילה:

במד"ר (שם) והארץ היתה תהו אלו מעשיהן של רשעים ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים ויבדל וכו' בין החושך, בין מעשיהם של צדיקים ובין מעשיהם של רשעים, ויקרא אלקים לאור יום אלו מעשיהם של צדיקים וכו' בפ' ב' מסיים בה אבל איני יודע באיזה מהם חפץ אם במעשה אלו ואם במעשה אלו כיון דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב הוי במעשיהם של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהם של רשעים, וכ"ת אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר מעשיהן של רשעים היינו המעשים טובים שלהם, והי' ס"ד לומר שבזה עוד חפץ יותר באשר צריך כפיית היצה"ר יותר קמשל"ן דאינו כן רק במעשיהם של צדיקים חפץ יותר ודפח"ח. ולי נראה להוסיף עוד דברים דהנה המדרש מכנה מעשיהם של רשעים לחושך, והיינו משום שאינו נעשה באור והתלהבות ע"כ בלתי אפשר שיפעלו מעשיו הטובים להדליק ולהאיר למעלה כלל, וכעין זה יש לפרש מאמר הכתיב (משלי י״ג:ט׳) נר רשעים ידעך, ובזה תוכחת מגולה כמה צריך האדם לזהר במעשיו הטובים בתורתו ובתפלתו שיהי' באור והתלהבות שלא יהי' בכלל מעשה הרשעים ח"ו ונראה לי שזה מאזני משפט צדק ביד כל אדם לדעת מעמדו ומצבו ואם היא לרצון לפני אדון כל, שכמה מדריגות התלהבות ותשוקה שיש בעבודתי כמו כן הוא סימן שעלה במדרגות הטוב, ואם ח"ו עבודתו בקרירות זה הוא סימן שעדיין הוא עומד מבחוץ, ומאומה לא ישא בעמלו ח"ו, ומחויב בכל עוז לחוס על נפשו לעוררה ברשפי אש שלהבתי':

במד"ת נראה ששבת בבריאת העולם הי' כעין חנוכת הבית, ונראה לבאר דהנה במד"ר פ"ט ר' לוי בשם רחבח"א מתחילת הספר ועד כאן כבוד אלקים הוא הסתר דבר מכאן ואילך [היינו מפרשת ויכולו] כבוד מלכים חקור דבר כבוד דברי תורה שנמשלו למלכים שנא' בי מלכים ימלוכו לחקור דבר, ויובן זה בהקדם דברי רש"י בראשית ברא אלקים ולא נאמר ברא ה' שבתחילה עלה במחשבה לברא תו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין, ואין הפי' ח"ו כפשוטו שראה אח"כ כשבראו שאינו מתקיים כאלו ח"ו בתחילה לא ידע, חס ושלום לומר כך, אלא הפי' הוא עפ"י מה שכתבו חכמי האמת כי באם לא הי' במדת הדין שהיא סוד הצמצום הי' העולם מתבטל במציאות, ורק מחמת הסתר והצמצום הי' מקום שלא יתבטל העולם במציאות עכת"ד, וע"כ כך עלה במחשבתו ית"ש שהבריאה תהי' במדת הדין אבל הקיום יהי' במדת הרחמים בשותף לו מדת הדין, והכל הי' מחשבה אחת קדומה, כי בלתי אפשר שיהי' באופן אחר שבאם הבריאה לא היתה במדת הדין הי' מתבטל במציאות, ואם לא הקדים מדת הרחמים להקיום לא הי' ראוי להתקיים, ובאותו רגע שעלה במחשבה לבראות במדת הדין אז ראה שאין מתקיים במדת הדין ושלהקיום יהי' מדת הרחמים בשותף לו מדת הדין, וזה פשוט בדברי רש"י:

והנה הביט בתורה וברא את העולם והתורה אמרה אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, ע"כ לומר שאותן פרשיות המדברות בבריאת העולם הם נמי בהעלם ובצמצום, שאם היו הפרשיות בהתגלות הי' הבריאה שנתהוה מכח פרשיות האלה נמי בכח התגלות ולא בהסתר וצמצום, והבן הדברים כי אי אפשר לפרש יותר, וע"כ הוא כבוד אלקים הסתר דבר, שבזה שהוא מסתיר דבר הוא מורה שכל הבריאה נעשה מכח ההסתר והצמצום, ואם לא, הי' מתבטל כל הבריאה במציאות, וזה כבוד אלקים שאין עוד מלבדו ושהכל אפס ואין ואינו נתפס בלשון נמצא רק מפאת ההסתר, ומכאן ואילך כבוד מלכים חקור דבר, היינו דכל ששת ימי המעשה שהי' הבריאה נמתח והולך ע"כ לומר שהי' נסתר ונצמצם והולך, אך בהגיע יום השבת בא חיות חדש להבריאה היפוך ההסתר וההעלם רק התגלות אלקית שהופיע בתוך הבריאה, והי' עליות העולמות כנודע, וע"כ הפרשיות בהתגלות, וזה כבוד התורה שכל ההתגלות שבשבת בא מכח התורה, וזה מורה מה שהוא חקור דבר, וי"ל עוד בפשיטות שזה כבוד של תורה שמדקדקין על קוץ וקוץ כל מה שבכחו לדקדק ומכאן ואילך שהפרשיות בהתגלות שוב זה כבוד להתורה שמחזיקין אותה שנכלל בה כוונות מכוונות שונות בכל קוץ וקוץ תלי תלין של הלכות כמו שהוא באמת והבן:

ובזה שאמרנו ששבת היא היפך ההעלם וההסתר רק התגלות אלקית שהופיע בתוך הבריאה נבוא לביאור דברי המד"ת הנצב פתח דברנו, דהנה בפסוק (דברים כ') אשר בנה בית ולא חנכו תרגום יונתן ולא קבע בה מזוזתא, הענין הוא דכל בנין הוא צמצום וגבול, ושורשו ממדת הדין וע"כ בשמאי הזקן איתא הלשון דוחפו באמת הבנין שבידו הפי' הוא במדתו מדת הדין שאין לומר ששמאי הזקן הי' בנאי, והיתה כ"כ מלאכתו קבע עד שתמיד היתה אמת הבנין בידו, אבל הפי' האמתי במדתו מדת הדין [אולי שמעתי זה הפי' מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה או שראיתי באיזה ספר ואינני זוכר] והנה אמרו ז"ל כל העוסק בבנין מתמסכן ועיין מהר"ל ספר גבורות ה' פ' ט"ו שכתב כי הבנין הוא היפך הברכה כי בברכה אין גדר וגבול ולכך נאמר בברכה ופרצת וגו' והבנין הוא היפך זה שבונה גבולים וגדרים והעוסק בדבר שהוא היפך הברכה מתמסכן עכת"ד, ויש לי להוסיף בה דברים אולי הוא בכלל דבריו, כי מאחר שבנין הוא גדר וגבול מוצאו ממדת הדין ע"כ מעורר מדת הדין, ובהתעורר מדת הדין מתעורר לרגליו גם כחות מזיקים שמשכנם בצד שמאל מבחוץ שעומדין וצופין מתי יצא מן הדין אשר בצפון לחרוב להרוג ולאבד שיהי' הם גומרים הדין כי לכל תכלית הוא חוקר, ועיין שער אורה שער וא"ו, ועיין זהר ח"ב קפ"ד. ד"ה פתח ובפי' הרמ"ז שם, וע"כ העוסק בבנין מתמסכן, ולפי הדברים האלה יש לומר דהא דכתב הזוה"ק ח"ג רס"ג סמיך לפתחא אזדמן חד שידא ואית לי' רשו לחבלא, מהאי טעמא הוא שמחמת הבנין התעורר מדת הדין וכיון דאיהו אתער סטרא אחרא אתתקף בהדי', אבל הש"י זכנו במצות מזוזה כי בהופיע שם השם שמה אין עוד מקום להסט"א שהויתה מצד הצמצום והסתר אורו יתברך, וזהו שמתרגם יונתן שחנוכת הבית הוא קביעת המזוזה, ובזה יובן טעם המנהג שעושין סעודה בחנוכת הבית, שענין סעודה להנות אחרים הוא מדתו של אברהם אבינו ע"ה מדת החסד היפך מדת הדין והצמצום, ובזה מתקנין הענין דהעוסק בבנין מתמסכן, אבל עיקר חנוכת הבית היא קביעת המזוזה, וע"כ הי' דעת הריש גלותא [מנחות ל"ג.] לקביע מזוזה טרם העמיד הסיפין עיין פרש"י למען לא יתחיל המזיק להשים משכנו שמה:

ובזה יובן דברי המד"ת ששבת הוא כעין חנוכת הבית, דמאחר דכל הבריאה הי' מחמת ההעלם וצימצום מדת הדין, ובהתעורר מדת הדין מתעורר גם חלקי הרע כנ"ל וזהו תהו ובהו שהי' בעולם, אך בהופיע אור קדושת שבת כולהו ערקין ואתעברו מינה, וזה שאיתא במדרש פ' יו"ד על יום השבת נעקר תהו ובהו מן העולם נראית מלאכת שמים וארץ ויצא לצירוף כלי נעשו כלים הה"ד ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, וזה הוא ממש כעין בנין הבית שמתעורר חלקי הרע ונתבטל בהופיע שם השם ע"י המזוזה, כמו כן הי' בבריאת העולם שכל ששת ימי המעשה התגברו והתעוררו חלקי הרע, ונתבטלו ע"י הפעת אור קדושת שבת, והוא כעין חנוכת הבית:

ולפי האמור שכל ששת ימי המעשה מאחר שהי' הבריאה נמתחין והולכין והי' ע"י ההעלם וההסתר, ע"כ נתגברו אז כח הסט"א וחלקי הרע, יובן מ"ש האר"י ז"ל שחטא אדה"ר הי' שלא המתין בזיווגו עד יום השבת, ולכאורה אינו מובן הלוא חטאו מבואר בכתוב שאכל מעץ הדעת טו"ר, ולהנ"ל יובן שמאחר שאז הי' זמן התגברות הרע הי' מקום לחלקי הרע להדבק עמו אז, וכעין זה יש לומר הטעם דאסור לשמש מטתו בשני רעבון כי עת רעה הוא, כי מאחר שאפי' חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהא בו צד אחד של דופי ע"כ הי' מקום לחלקי הרע להדבק עמו, והם הביאו לחטא בעץ הדעת טו"ר, וכענין עבירה גוררת עבירה, השם ישמרנו:

ואולי יש לצרף בזה ולומר מחמת שהי' בגילוי דשמושא ומרומז בדברי רש"י ויהיו שניהם ערומים, ואולי זה טעם צורך צניעות בבית הכסא שהזהירו חכז"ל יותר מבשאר מקומות, כי מבואר בדברי הזוה"ק, כי כל לכלוכא וטנופא הוא משכן הסט"א, ובגמ' שד של בית הכסא, ע"כ צריך צניעות ביותר שלא יתדבק עמו כחות חיצונים:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף