שלמי נדרים/נדרים/פז/א
שלמי נדרים 
נדרים פז א
דף פז גמ' והלכתא תכ"ד כדבור דמי חוץ ממגדף ועובד אלילים ומקדש ומגרש הרשב"א בחידושיו לקדושין (נט:) בהא דאמרינן שם מעכשיו ולאחר שלשים יום אמר רב מקודשת ואינה מקודשת לעולם מספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה הוי והקשה איך יכול להיות חזרה דהא בקדושין לא מהני חזרה אפי' תוך כדי דבור ומתרץ שם דמיירי דלא נתן עדיין הכסף קדושין בידה עד דאמר מעכשיו ולאחר שלשים תהיה מקודשת לי כיון דלא גמר דבורי' יכול לחזור בו יעויי"ש ולפי מה שכתב הרשב"ם בב"ב (ריש ד' ק"ל) דהא דאמרינן בקדושין תכ"ד לאו כדבור דמי הוא רק חומרא דרבנן בעלמא משום לעז ממזרות אם תנשא לאחר בלא גט ומקודשת ואינה מקודשת אתי שפיר ג"כ ול"ק קושית הרשב"א הנ"ל אמנם הר"ן בתשובה (הביאו הח"מ והב"ש סי' ל"ח סעי' ל"ד) סובר דהיא מקודשת גמורה מדאורייתא שוב מצאתי בס' ישועות יעקב שכתב ראי' לפי' הרשב"ם הנ"ל מסוגיא דקדושין הנ"ל וע' עוד בב"י סי' הנ"ל שחידש דגם בקדושין דאמרינן תכ"ד לאו כדבור דמי ואינו יכול לחזור בו מ"מ אם הם דברים אחדים ומקושרים בלי הפסק ראש דבריו אסוף דבריו סמיך ואע"פ שנתן לה הקדושין קודם שיזכיר התנאי לא חלו הקדושין אלא על אותו תנאי וע"ש בט"ז ובבית מאיר ובזה מיושב גם כן סוגיא דקדושין הנ"ל דלא תקשי מהכא:
וראיתי להמקנה בקדושין בקונטרס אחרון בסי' מ"ט סעי' ב' על מ"ש שם המחבר המקדש אשה וחזר בו מיד ואמר שהמעות יהיה מתנה אפילו תוך כדי דבור אין חזרתו כלום וצריכה גט וכתב ע"ז הגאון הנ"ל דנראה לו דבכל דבר שהוא מעשה כגון משיכה במטלטלין אינם יכולים לחזור (היינו אפילו תכ"ד) והטעם דלא אתי דבור ומבטל מעשה. אלא דעיקר החדוש בקדושין וגירושין הוא משום דבעינן בהו אמירה מקרא דכי יקח והוי אמינא דאתי דבור ומבטל אמירה וממילא דלא הוו קדושין ואפ"ה כיון דהוי דבור שיש בו מעשה לא מהני עכ"ל ותמהני שהרי מפורש בדברי הרא"ש פ' יש נוחלין סי' ה' להיפך וז"ל בכל שאר קנינים כגון הגבהה ומשיכה ומסירה כסף שטר וחזקה אין בהם חזרה אחר כדי דבור עכ' משמע להדיא דדוקא אחר כ"ד אין בהם חזרה אבל תכ"ד. גם במשיכה וכיוצא בו יש בהם חזרה ודברי הרא"ש הנ"ל הובאו ביתה יוסף בש"ע ח"מ סי' קצ"ה סעי' זיין ג"כ בזה"ל בשאר דרכי הקני' אין א' מהם יכול לחזור בו אחר כדי דבור יע"ש בסמ"ע מבואר ג"כ דדוקא אכ"ד א"י לחזור בו אבל תכ"ד יכול לחזור בו אפילו בדבר שיש בו מעשה וע' בט"ז באה"ע סי' ל"ח ס"ק ב' שכתב ג"כ בנותן מתנה לחבירו ואומר הנני נותן לך מתנה זו ונותנה לו ואח"כ אמר איזה תנאי במתנה זו לא מהני אפי' הוא אומר תוך כ"ד ודברי הט"ז הללו נוטין למ"ש הגאון בעל המקנה הנ"ל וכבר תמה על הט"ז בעל קצוה"ח בסי' קצ"ה שם וכתב שנפלאת בעיניו איך נעלם ממנו דעת כל הפוסקים הנ"ל שתכ"ד מהני חזרה אפילו בהגבהה והביא דברי הב"י שכתב בשם הגהת מיימוני דיש לבע"ד לחלוק ולומר דמשיכה במטלטלין וחזקה בקרקע אפילו תכ"ד יכול לחזור בו כו' אבל לענין הדין דברי בעל החולק בטלים הם נגד כל הנך רבוותא יעויין שם וכמו כן יפלא על בעל המקנה שכתב לחדש מדעתו כן ולא זכר שר את כל דברי הפוסקים הנ"ל הן דברי הפוסקים העומדים לנגדו והן דברי הגה"מ הנ"ל שהוא לו לעזר אחר זמן מצאתי בס' פ"ת בסי' הנ"ל הביא בשם שו"ת ושב הכהן דהאריך בדין זה ומסיק בצ"ע יעויי"ש:
וע' בס' ישועת יעקב סי' מ' ס"ג הקשה ג"כ קו' הרשב"א הנ"ל על מה דקאמר מספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה הוי דמאי מהני חזרה בקדושין הא קיי"ל דבקדושין לא מהני חזרה אף בתכ"ד וכמו כן קשה על מה דאמרינן בגיטין (דף עב) גבי מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דמספקא לן אי תנאה הוי או חזרה הוי הא בגירושין קיי"ל ג"כ דלא מהני חזרה אף תכ"ד ובאמת בתי' הרשב"א שכתבנו לעיל יש ליישב הקושיא מגירושין דמאמרו לאחר מיתה אמר קודם מסירת הגט לידה והא דאמרינן הכא דבגירושין לא מהני חזרה אפי' תכ"ד היינו אם החזרה הוא לאחר מסירת הגט והוא ז"ל כתב מתחלה דבקדושין יש ליישב באופן אחר דהא דלא מהני חזרה היינו כשבא לחזור מכל דבריו היינו שהיה מתחלה בדעתו לקדשה ואח"כ חוזר בו לגמרי שאינו רוצה בה כלל דאז עוקר בה כל המעשה שנעשה בתחלה ולא אתי דבור ומבטל מעשה אבל כאן שמקדשה לאחר ל' יום א"כ גוף לשון הקידושין אינו נעקר והמעשה קיים רק שחל על אחר זמן בזה לא מקרי חוזר מדברו דלאו לגמרי חוזר רק שמאריך הזמן בזה מהני אמנם בגט דאמר מהיום ולאחר מיתה דאם נאמר דבמה דאמר לאחר מיתה הוי חזרה הוא עוקר מעשה הנתינה לגמרי דאין גט לאחר מיתה שפיר קשה איך מהני חזרה כיון דחוזר מכל הענין ומוכרחים אנו לתירוץ של הרשב"א דמה שאמר ולאחר מיתה היה קודם מסירת הגט ואתי דבור ומבטל דבור והא דאמרינן הכא חוץ מקדושין וגרושין הכוונה הוא אם החזרה הוא לאחר שעשה המעשה נתינת הכסף קידושין וכן נתינת הגט ובס' בנין יחזקאל הביא הקושיא מנתינת הגט ומתרץ כתי' הרשב"א מדעתי' ולא אמר בשם אומרו ואולי לא היה לפניו חדושי הרשב"א וכוון מדעתו:
בר"נ ד"ה והלכתא תכ"ד כדבור דמי כו' וראיתי לרמב"ן שהביא בשם ר"ת ז"ל דתכ"ד כדבור דמי תקנתא דתקון רבנן משום תלמיד הלוקח מקח ופגע בו רבו שיוכל ליתן לו שלום (עי' בב"ק דף עג בתוס' ד"ה כי לית ליה כו' מבואר ביותר שיוכל להשיב שלום לרבו דאם אינו משיב נקרא גזלן שנאמר גזלת העני בבתיכם כו') וכתב ע"ז הר"ן ולא ניחא לי וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בקום ועשה כנדרים. ובתוס' הקשו ג"כ דהא גבי דינין דאורייתא הוא כגון גבי מנחת חטים מן השעורים וגבי שבועת העדות דהוי דאורייתא עכ"ל ולפענ"ד יש להליץ וליישב דברי ר"ת ע"פ מ"ש לעיל בדבור הקודם דהא דאמרינן במקדש ומגרש דתכ"ד לאו כדבור דמי היינו דוקא כשהחזרה הוא לאחר מעשה כמו נתינת הכסף בקדושין וכן נתינת הגט ליד האשה אבל כשהחזרה הוא קודם המעשה כמו שאומר מהיום ולאחר ל' יום. אם נאמר דמה שאמר ולאחר למ"ד יום הוי חזרה ממה שאמר מקודם מהיום גם בקדושין וגירושין יכול לחזור בו תכ"ד ולפי זה בשארי ענינים דבה"ת תכ"ד כדבור דמי אפי' היכי דאיכא מעשה כגון במקח וממכר אף שעשה הלוקח מעשה בגוף הדבר כמו הגבהה ומשיכה אם בתוך כדי דבור של ההגבה או המשיכה חוזר בו המוכר יכול לחזור בו וכמ"ש בדבור הקודם שכן מבואר בש"ע סי' קצ"ה והוא מדברי הרא"ש פ' יש נוחלין והשתא דאתאן להכי נוכל לומר דגם ר"ת סובר דהיכי דליכא מעשה תכ"ד כדבור דמי מדאורייתא ומסברא הוא דאתי דבור ומבטל דבור ולא הוצרך ר"ת לומר דתקנתא דרבנן הוא אלא במקום שיש מעשה כגון הלוקח מקח ועשה בו הלוקח מעשה הגבהה או משיכה דמצד הסברא לא היה יכול לחזור בו אף תכ"ד דלא אתי דבור ומבטל מעשה ועכ"ז מתקנתא דרבנן תקנו שיוכל לחזור בו דלמא יפגע בו רבו ויהיה מוכרח להשיב שלום לרבו שלא יהיה נקרא גזלן ולא יוכל לחזור במקחו גלל כן תקנו שבתוך כדי דבור היינו שלש תיבות שלום עליך רבי יהיה רשאי לחזור ובדבר שבממון יוכלו חכמים לתקן נגד דין תורה שהפקר ב"ד הפקר אבל היכי דליכא מעשה כמו נדרים וכמו המתנדב מנחת חטים מן השעורים אתי דבור ומבטל דבור מדאורייתא וגם ר"ת מודה בזה ומיושב בזה ממה שהקשו עליו וע' בס' דה"מ לגאון א' ספרדי בהל' נדרים בקונטרס תכ"ד בדף ל"ז עמוד ג' מ"ש שם וע' במהרי"ט ח"ב סי' כ"ג שכתב ליישב דברי ר"ת וזה לשונו ואפשר שטעם ר"ת דתקנתא דרבנן היינו השיעור שנתנו חכמים לחזרה דאם סמוך לגמר דבריו חזר בו ודאי מהני אלא עכשיו ששהא דלמא נמלך הוא ועכשיו רוצה לחזור בו אלא שלפעמים בני אדם שוהים מעט ואינו חושש לפרש דבריו מיד ואלו ראינו שהיה מתעסק וראה רבו ונתן לו שלום הוי כמתוך כדי דבור אלא ששהא שהוזקק לתת שלום לרבו ועכשיו באדם אחר שלא חזר בו בגמר דבריו איכא למיתלי שנתעצל בדבר ועד כמה עד כדי שאלת תלמיד לרב דאורחא דאיניש כשיעור הזה אבל טפי מהכי לא שהי איניש שמעולם לא ראינו מי שעשה כך ובכך יש ליתן טעם לדברים האלה החמורים (מגדף מקדש מגרש כו') דלא אמרינן בהו תכ"ד כדבור דמי דלא עביד איניש דלישהי בכי האי מילתא והאי דשתיק נתרצה והשתא נמלך יעויי"ש וע' בס' חתם סופר חלק אבן העזר ח"א סי' צ"ג מ"ש בזה ובס' עמודי אור סי' קי"ז:
הרמב"ם פ' י"ב מהל' נדרים הלכה י"א הביא משנתינו דנדרה אשתו וסבר שהיא בתו כו' א"נ שנדרה בנזיר וסבר שנדרה בקרבן דצריך לחזור ולהפר והביאה כצורתה ולא חילק בין סתם למפרש ובין תכ"ד לאחר כדי דבור ובהל' אבל פ"ח הלכה ה' גבי קריעה חילק בין תכ"ד לאחר כדי דבור ובין סתם למפרש לא חילק וע"ש בכסף משנה שהרמב"ם מפרש דרב אשי לאפלוגי אתא דל"ש בין סתם למפרש אלא בין תכ"ד לאחר כדי דבור תלוי (וזה דלא כהר"ן ד"ה רב אשי אמר כו') ולהכי ניחא מאי דלא חילק הרמב"ם בין סתם למפרש כאן בהל' נדרים משום דסובר דרב אשי לאפלוגי אתא אבל הא קשיא מדוע לא חילק כאן בין תוך כדי דבור כדחילק לענין קריעה בהל' אבל וצ"ל שסמך עצמו על מ"ש בפ' שני מהל' שבועות הלכה ט"ז וז"ל מי שנשבע והיה פיו ולבו שווין בשבועה ואחר שנאסר חזר בו בתוך כדי דבור כו' ה"ז מותר ונעקרה השבועה כו' ובס' בנין יחזקאל כתב מפני שהרמב"ם סובר בפ' ט"ו מהל' מעשה הקרבנות דבהקדש לא מהני תכ"ד כמו כן ס"ל דבנדרים לא מהני תכ"ד וממילא בהפרה נמי לא מהני תכ"ד כדבור דמי ומילתי' דרב אשי לא קאי כ"א לתרוצי רומיא דברייתות בקריעה עכ"ל ובנין שלו היא סתירה לדברי הרמב"ם בפ"ב מהל' שבועות שכתבנו לעיל ונדרים דמי לשבועות ולהקדש ל"ד כלל דטעמי' דהרמב"ם דס"ל דבהקדש לא מהני חזרה תכ"ד הוא מטעם דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט דמי וע' בש"ך חו"מ סי' רנ"ה ס"ק ה' ובס' מח"א הל' נדרים סימן ל"ז:
בפי' הרא"ש ד"ה דתניא אישה יקימנו ודריש ר' ישמעאל כאלו כתיב יקים ממנו משמע אם קיים מקצתו קיים כולו אבל יפרנו ליכא למדרש הכי הלכך הפרה במקצת לא הוי הפרה עכ"ל בריטב"א שעם הלכות הרמב"ן ז"ל כתב וז"ל ובין להקמה ובין להפרה רואין הנדר כולו אחד וגבי הקמה דתלי' רחמנא בשתיקה. הקמה קצת הוי הקמה לכולה אבל גבי הפרה עד שיפר לכולה ע"ש ולפ"ז אם כששמע שנדרה מתאנים וענבים ואמר לה לתאנים קיים לך ולענבים מופר לך דל"ש לומר דהוי כשתיקה אצל ענבים ויש לומר דמועיל ההפרה לענבים דהא מן הקמה שלו שקיים לתאנים לא הוי כשתיקה לגבי ענבים דהא מפורש אמר מופר לך לענבים וגם לפי סברתו דהוי כשתיקה לגבי ענבים יהיה יוכל עדיין להפר כל יום השמיעה. וז"א דמלשון המשנה שאמרה קיים לתאנים כולו קיים משמע דגם לגבי ענבים הוי כקיום גמור ולא כשתיקה גרידא דבקיום א"י להפר אפילו לאלתר ולחלק ולומר (דמתניתין מיירי באמר לה רק קיים לתאנים לחוד ועל הענבים לא אמר כלום דאז הוי לגבי הענבים כשתיקה ועדיף מינה) כיון דקיים לתאנים בהקמה מפורשת הוי כאלו קיים מפורש גם לענבים משא"כ באם אמר ביחד קיים לך לתאנים ומופר לך לענבים דיועיל הפרה לענבים דזה אינו דהא משמעות המשנה דכיון שנדרה מתאנים וענבים בנדר א' אין לחלק הנדר לקיים מקצת ולבטל מקצת וק"ק למה הוצרך הריטב"א לתת טעם לחלק בין הקמה להפרה מטעם דהקמה תלי' רחמנא בשתיקה וכפי הנראה דגזה"כ הוא יקים ממנו ולכאורה כל השקלא וטרי' דידן הוא רק לאותו מ"ד דס"ל דמה שהיפר היפר אבל לאינך רבוותא דגרסי מה שהיפר לא הופר אף אם נאמר דכיון שפירש ואמר מופר לענבים לא יהיה מה שאמר מתחלה קיים לתאנים כאלו קיים כולו עכ"ז לא יועיל ההפרה שיפר אף לענבים משום דהפרה במקצת ל"ש הפרה אבל זה אינו דהא דאמרינן הופר במקצת לא הופר כולו היינו דוקא כשנשאר בעת ההפרה מקצת שהיה יכול להפר ולא הופר אבל אם אותו מקצת לא היה יכול להפר כגון נדרה מב' ככרות אחת מתענה וא' שאינו מתענה לר' יוחנן לעיל (דף פב:) מיפר למתענה ואינו מיפר לשאינו מתענה וע"ל בר"ן שם דנהי דרחמנא אמר יפרנו כולו היינו לומר שצריך להפר כל הנדר שהוא יכול להפר ולהכי הוצרך המשנה לומר קיים לתאנים כולו קיים דאי לא הוי כולו קיים רק במקצת הי' יכול להפר מקצת השני ולא היה קשה דיפרנו כולו משמע וע' בס' בנין יחזקאל שדבר ג"כ מזה ע"ש:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |