קרן אורה/נדרים/פז/א
והא גבי קרעים דכתיב על כו' ותניא אמרו לו כו' ואח"כ נמצא בנו יצא ידי קריעה. ומשני כאן בסתם כאן במפרש ופרש"י ז"ל סתם היינו שקרע לשם מי שהוא וכן פי' התוס' ז"ל אבל הרא"ש והר"ן ז"ל פירשו דלא אמרו לו מת אביו אלא סבור שהוא אביו ולדבריהם ז"ל החילוק הוא היכא דאמר בפירוש שקורע לשם אביו ואח"כ נמצא בנו לא יצא ידי קריעה אבל אם לא פירש כן אלא סבור שזה אביו יצא ולדברי הרא"ש ז"ל דבעינן גילוי דעת אח"כ. יש לחלק בהכי דהיכא דלא פירש גבי הפרה דלבתו הפר אע"ג דמחשבתו היה לבתו כיון דגילה דעתו דרוצה בהפרת אשתו עלתה לו הפרה הראשונה אבל מדברי הר"ן ז"ל נראה דבסתם הוי הפרה והקמה ואינו יכול לחזור בו וקשה אמאי כיון דסבור היה שבתו נדרה הפירה בטעות הוא:
ומייתי הש"ס ברייתא דמחלק בהכי אם אמרו לו מת אביו כו' כו' לא יצא ידי קריעה אמרו לו מת לו מת וסבור שהוא אביו כו' יצא ידי קריעה אלמא דיש לחלק בין סתם למפרש ולנוסחא זו ע"כ צריך לפרש סתם כפי' הרא"ש והר"ן ז"ל דהא תני הכא וסבור שהוא אביו אבל לפרש"י ותוס' ז"ל נראה דלא הוי גרסי יצא ידי קריעה בסיפא. וכמו שכתב הרא"ש ז"ל דאית ספרים דלא גרסי הך סיפא ורב אשי משני כאן בתכ"ד כו' וכתב הר"ן ז"ל לשיטתו דרב אשי לא אתי לאיפלוגי אדינא דסתם דקתני בברייתא בהדיא אלא אתי לחלק בין תכ"ד לאחר כ"ד אפי' במפרש ולהך גירסא דלא גרסינן סיפא דברייתא יצא כו' איכא למימר דרב אשי לאיפלוגי אתי ולא ס"ל לחלק בין סתם למפרש אלא בין תכ"ד לאחר כ"ד אלא דלפי פרש"י ותוס' ז"ל דסתם היינו לשם מי שהוא לא מסתבר למימר דרב אשי פליג בהא דהא בנדרים כה"ג פשיטא דהוי הפרה וכדקיי"ל לעיל דיכול להפר לה אפי' נדרים שתדור אלמא דאין צריך שידע הנדר בפרט:
והרי"ף ז"ל סוף פרק ואלו מגלחין לא כתב אלא שינויא דרב אשי לחלק בין תכ"ד לאחר כדי דיבור וגרס בסיפא דברייתא נמי לא יצא ידי קריעה ולא כתב לחלק בין סתם למפרש. וי"ל דמכללא שמעינן לה דדוקא היכא דסבור שהוא אביו לא יצא כו' אבל בסתם יצא והנימוקי יוסף כתב התם דבסתם יצא משום דיש ברירה. ואין לזה שייכות עם ברירה דעלמא כיון דכבר מת אחד מהם. אלא בלא"ה גם אי בעינן לשם המת. מ"מ לשם מי שהוא חשיב כלשמה כמו בלשמו דקרבנות:
והרא"ש ז"ל שם בפ' א"מ כתב כגירסא זו דגרס בסיפא יצא ידי קריעה. ואפ"ה כתב דרב אשי מש"כ קריעה אקריעה. והוא דלא כמ"ש בפי' כאן דלהך גירסא רב אשי לא אתי לשנוי קריעה אקריעה. ובקיצור פסקי הרא"ש שם לא כתב אלא לחלק בין תכ"ד לאחר כדי דיבור והיינו משום דס"ל כגירסא אחריתי דגרסינן בסיפא לא יצא כו' או דלא גרס לה כלל ובסתם לשם מי שהוא שמעינן ממילא וכן הוא דעתו כאן בקיצור דסתם היינו לשם מי שהוא:
והרמב"ם ז"ל בהל' אבל לא כתב אלא לחלק בין תכ"ד לאחר כ"ד והוא ז"ל גורס כגירסת הרי"ף ז"ל בסיפא נמי לא יצא וי"ל דמפרשי והתניא בלשון קושיא ואיפריך מהא האי חילוקא דסתם ומסקנא כשינויא דרב אשי וכן הוא משמעות דברי הרי"ף ז"ל ובהלכות נדרים כתב סתמא דלא הוי הפרה ולא כתב לחלק בין תכ"ד לאחר כ"ד ע"ש מש"כ מפרשי דבריו ז"ל בזה ולענ"ד נראה דלשיטתו דהש"ס פריך ברייתות דקריעה אהדדי ורב אשי הוא דמשני עלה כאן תכ"ד היינו דוקא בקריעה דתכ"ד הוי כשעת מעשה אבל לענין הפרה לאו הפרה הוא אפילו אם נודע לו תכ"ד ויכול לחזור ולקיים כיון דיצא מפיו אדעתא דבתו נדרה ובאמת נדרה אשתו ומאי דפשיטא ליה להלח"מ ז"ל דתכ"ד כדיבור דמי אדרבה פשיטא ליה לאידך גיסא דהכא גם כ"ד לאו הפרה הוא כיון דכבר יצא מפיו ע"ד אשה זו וע"ד נדר זה והוא בטעות וזה ברור בדעת הרמב"ם ז"ל לענ"ד:
והלכתא תכ"ד כדיבור דמי חוץ ממגדף ועובד עבודת כוכבים כו'. וכתב הר"ן ז"ל טעם לדבר דשאר מילי דלא חמירי כולי האי דעתו שיוכל לחזור בו תכ"ד אבל הני דחמירי עושה בהסכמה גמורה ולכאורה במגדף ועובד עבודת כוכבים אפילו היה דעתו שיוכל לחזור בו לא מהני דלא גרע מעובד מאהבה ומיראה דפליגי בזה אביי ורבא ובב"ב פרק יש נוחלין איתא חוץ מעובד עבודת כוכבים ומקדש ופירש הרשב"ם ז"ל התם חוץ מעובד עבודת כוכבים היינו אם הקדיש לעבודת כוכבים אינו יכול לחזור בו תכ"ד והיינו משום דלא ניחא ליה להרשב"ם לפרש דקאי אעבודת כוכבים דלא שייך בזה חזרה תכ"ד כיון דכבר עבד איסורא ולא אשכחן חזרת תכ"ד אלא לבטל הדבר מכאן ולהבא כמו בהקדש ושבועה ומקח וממכר דע"י חזרתו הדבר בטל אבל הכא דאיסורא עבד מאי דעבד עבד ולשמעתין צ"ל דס"ד דהוי כמו טעות ואין אמירתו כלום וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל בהלכות שבועות דחזרת תכ"ד הוי כמו טעות. קמ"ל דלא אמרינן הכי בכל הני דחשיב וכבר דקדקתי לעיל לדברי הרמב"ם ז"ל דחזרת תכ"ד הוי כטעות א"כ אמאי מהני חזרת תכ"ד בתמורה דאיתא בטעות. ועוד דתמורה וקדושין מתחלפין בדינן דבתמורה לא מהני טעות ותכ"ד יכול לחזור בו ובקידושין הוי איפכא דליתא בטעות וחזרת תכ"ד לא מהני:
ולכאורה היה נראה דמש"ה לא מהני חזרת תכ"ד בכל הני משום דאשכחן בהו התראה למיתה ולמלקות בקידושי איסור ואי נימא דיכול לחזור בו תכ"ד א"כ הוי התראת ספק כיון דיכול לומר חוזרני בו תכ"ד אלא דז"א דהא אשכחן נמי מלקות בהקדש של איסור כמו מקדיש בע"מ למזבח דמהני ביה חזרה תכ"ד כמו בהקדש דעלמא ואפ"ה לקי וכבר דברנו בזה במקום אחר אמאי לא הוי התראת ספק בכגון אלו מפני שיכול לשאול עליהם והדברים ארוכים בזה וכבר נאמרו בדברי הראשונים ז"ל וצ"ע במקלל אביו או חבירו אי מהני בהו חזרה תכ"ד או לא. ועיקרא דמלתא נקט ואפשר ילפינן כל הני ממברך את ה' ולפי מה שכתב הר"ן ז"ל בהני דוקא משום דחמירי א"כ במקלל חבירו אפשר מהני חזרה תכ"ד דלא חמיר כולי האי וצ"ע:
אמרה קונם תאנים וענבים אלו כו' קיים לתאנים קיים כולו. הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים ואיכא בזה תרתי נוסחי בגמרא אי הפרה דתאנים הוי הפרה אלא דלענבים לחוד אינו מופר או דלתאנים נמי אינו מופר והרמב"ם ז"ל ס"ל דהפרה לתאנים הוי הפרה והרמב"ן ז"ל כתב דגם לתאנים לא הוי הפרה דמקצתו אינו יכול להפר והסכים עמו הר"ן ז"ל ויש לדקדק לפ"ז דמסברא אינו יכול להפר מקצתו ולא הוי הפרה כלל א"כ מנ"ל למילף מיקימנו יקים ממנו דקיים מקצתו קיים כולו. דלמא קמ"ל קרא דקיים מקצתו הוי קיום היינו למה שקיים אבל לא לכולו וילפינן מיקימנו דיכול לקיים מקצתו וי"ל דע"כ הא דקים לן מסברא דלא הוי הפרה כלל היינו משום דחדא נדרא הוא ואין הפרה לחצאין א"כ ה"ה דאין קיום לחצאין וע"כ קרא דיקימנו אתי דהוקם כולו ועוד דע"כ ממילא הוקם כולו כיון דאין הפרה לחצאין א"כ אין יכול להפר החצי השני וממילא הוא קיום:
ובירושלמי מייתי אית תנויא דתני דקיים מקצתו לא הוי קיום. והפר מקצתו הוי הפרה והשתא אי נימא כגירסת הרמב"ם ז"ל טעמא דהאי תנא משום דבהפרה אמרינן נדר שבטל מקצתו בטל כולו ואפשר ס"ל דבעל מיעקר עקר והוי דומיא דשאלה אבל לדברי הרמב"ן ז"ל דמסברא הפרה במקצת לא הוי הפרה כלל א"כ מ"ט דהאי תנא דס"ל דהוי הפרה למקצת ואין קיום למקצת ומהיכי תיתי למימר דהפרה עדיף מהקמה וי"ל דהוא ג"כ מהאי טעמא דבהפרה אי נימא דהוי הפרה למקצת ממילא הוי הפרה לכולו משום דבטל מקצתו בטל כולו מש"ה ס"ל דבאמת הוי הפרה לכולו אבל בקיום ס"ל דקיום למקצת לאו קיום הוא כלל ובתוספתא תניא בהדיא דלר"י לא הוי הפרה כלל וכמו שהביא הר"ן ז"ל ואפ"ה כתב הרשב"א ז"ל לקיים הנוסחא אליבא דחכמים מה שהפר הפר ופליגי רבנן נמי בהא גופא דלת"ק ליכא אלא או הפרה והקמה לכולו או דלא הוי הפרה כלל ולחכמים איכא הפרה למקצת וה"ה הקמה ועיין מש"כ לעיל בהלכה דמיפר למתענה כו' ובדברי הר"ן שם שכתב דאין מחלוקת בזה אלא אם השני דברים הם עינוי נפש אבל אם נדרה מב' דברים ואחד מהם אין בו ע"נ פשיטא דיכול להפר למתענה ועיין בילקוט פ' מטות בקרא דביום שמעו מה שהביא שם בשם הספרי זוטא ולא זכיתי להבין הדברים שם גם מה שהביא שם בשם הספרי לענין חכם ג"כ אם התיר לענבים הותר כולו אסר לענבים ולא לתאנים אסור כולו ג"כ לא הבנתי וכי משום שלא מצא פתח ענבים לא יוכל למצוא פתח לתאנים והיכי שייך למיתני גבי חכם דאסור כולו וגוף הספרי איננו תחת ידי לעיין בו עכ"פ משמע מזה דבכה"ג נמי אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו ועיין מש"כ לעיל שם בשמעתא דנדר שהותר מקצתו:
והנה לפי מש"כ הר"ן ז"ל דבנדר לא שייך כלל הותר מקצתו אלא או דהותר כולו או לא הותר כלל א"כ לעיל דף כ"ז שכתב דלענין הפרת בעל לא אמרינן נדר שהותר מקצתו כו' משום דבעל מיגז גייז ולמה ליה האי טעמא הא לא הותר מקצתו ג"כ לשיטתו וי"ל דנפ"מ לדברים שבינו לבינה לשיטת הר"ן ז"ל לעיל דמקצתו הופר ולמש"כ לעיל להוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל דלא ס"ל לחלק בין נדרי ע"נ לדברים שבינו לבינה וע"כ צ"ל כן לשיטתו דאב מיפר כל הנדרים. ואפ"ה ודאי פליגי תנאי גם באב מ"מ אכתי נפ"מ לענין ב' ככרות באחד מתענה כו' דבזה לכ"ע הותר מקצתו ולזה איצטריך טעמא דמיגז גייז ועפ"ז א"ש מה שהקשה הש"ך ז"ל בסי' רכ"ט שכתב המחבר דהפרת הבעל לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ואמאי לא כתב עליו הרמ"א ז"ל דמקצתו נמי לא הותר וכמו שכתב בסימן רל"ד ולפי הנ"ל דגם לשיטה זו איצטריך לאשמעינן דאם הותר מקצתו הותר כולו וכנ"ל:
ויש לדקדק עוד לשיטה זו דהפרה במקצת לאו הפרה היא כלל א"כ בנדר שתלה בדעת חבירו דקי"ל דיכול חבירו להתיר לו אם התיר לו מקצת מי הוי התרה או לא דומיא דהפרה דהא אשה ג"כ ע"ד בעלה נודרת ולענין התרת חרם מבואר בש"ע דיכולין להתיר לאחד לבד אפי' אם הטילו החרם על כמה ב"א כאחד ואין לדמות זאת להפרת הבעל דהתם התרת קללה הוא ובדעת ב"ד הדבר תלוי ולמי שירצו יתירו אבל נודר ע"ד חבירו אפשר דאינו יכול להתיר לו מקצת אלא כולו כמו בהפרת בעל והר"ן ז"ל כתב לעיל דמקרא דיפירנו ילפינן דמשמע דוקא כולו וא"כ י"ל דדוקא בהפרה גזה"כ הוא אבל בעלמא מהני התרה למקצת אלא דא"כ הדק"ל א"כ מנ"ל מיקימנו דכולו קיים דלמא אינו קיים אלא המקצת שקיים וי"ל דממילא קיים כולו וכמו שכתבתי לעיל ועיין בזה בש"ע סי' רכ"ח סעיף ל"ט ובדברי הש"ך שם ודו"ק וצריך לעיין לעיל פרק נערה בהני בעיא דקיים ליכי היום מופר ליכי למחר אמאי לא שייכא בפלוגתא דתנא דמתניתין. וכן בקיים לפי שעה דהתם:
שם ר"ן בד"ה אמרה קונם תאנה כו' לאו למימרא שיהא צריך הפרה לכ"א דהא תניא בתוספתא היו עליה חמשה נדרים הפרה אחת לכולם ולכאורה אין ראיה מהתוספתא דהא בתוספתא תני נמי היו לו חמשה נשים הפרה אחת לכולם ובהא לא קיי"ל כהתוספתא וכמו שכתב הר"ן ז"ל לעיל גבי בעיא מהו שיפר לב' נשיו כאחת. וא"כ י"ל דה"ה דאינו מיפר לכמה נדרים דהא לעיל במתניתין דנדרה אשתו כו' מדמינן ב' נדרים לב' נשים והתם נמי מקרא דאותה ילפינן וכי היכי דלענין ב' נשים אותה דוקא הכי נמי לענין ב' נדרים וא"כ ה"ה להפרת כמה נדרים כי היכי דאינו מיפר לכמה נשים כאחת ה"נ אינו מיפר לכמה נדרים כאחת אבל באמת מוכח כדעת הר"ן ז"ל מהא דתנן לעיל פרק נערה דרך ת"ח כו' כל נדרים שנדרת הרי הם מופרים אלמא דמהני הפרה אחת לכמה נדרים וע"כ צ"ל דדוקא לענין כוונה לשם הנדר הוא דמדמינן לה אהדדי. אבל לא לענין הפרה כאחת לכמה נדרים דאע"ג דאינו מיפר לב' נשיו כאחת אבל מיפר כמה נדרים כאחת ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם ז"ל ובחיבורו שכתב לעיל דכוונה להנדר ילפינן מושמע את נדרה. ובכלל נדרה אפילו כמה נדרים ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |