שיטה מקובצת/נדרים/מח/ב

שיטה מקובצת נדרים מח ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דהוה שמיט כיפיה דכיתנא שהיה כל עסקו לקנות פשתן והיה שמוט ומוציא ממנו מקצת ומוכר הנשאר בקרן שלו והיה עוסק בכך ולא היה עוסק בתורה. ויש לפרש נמי שהיה (גדול) גוזל וחוטף פשתן מבני אדם ומוכרו. וראשון עיקר. הרי"ץ ז"ל.

אמרי פומבדיתאי האי קני על מנת להקנות הוא וכל קני על מנת להקנות לא קנה. פירוש האי על מנת לאו על מנת דתנאי הוא כשאר על מנת דעלמא דמעשה בדבר אחד ותנאי בדבר אחר כגון הרי זה גיטיך על מנת שתתני מאתים זוז דאמרינן מגורשת והיא תתן דהאי על מנת לא שיהו הנכסים של הבן עד שיהא בן הבן צורבא מרבנן על מנת שיתנם לו כשיהיה צורבא מרבנן קאמר דלא נתנם לבן כלל ואין לו בהם הנאה של כלום אלא שיקנם כדי להקנותם בלבד. ומשום הכי אמרי פומבדיתאי דכיון שאין זה קונה בגוף הנכסים כלל אינה מתנה ולא קנה ואפילו להקנותם. ומדאמרי פומבדיתאי בהאי לישנא קני על מנת להקנות הוא משמע דנותן זה לא אמר בפירוש קני על מנת להקנות אלא ליקני הדין וכי הוי בר בריה צורבא מרבנן ליקנינהו ניהליה קאמר כלישנא דאתמר בגמרא. ותמיה לי דכיון שכן אמאי אמרי פומבדיתאי דהוי כקני על מנת להקנות אדרבה נימא דמתנת הבן הויא מתנה גמורה דהא לא התנה בה בכלום ואי בעי כי הוי בריה צורבא מרבנן יהיב ליה ואי לא לא דהא דקאמר וכי הוי בריה צורבא מרבנן ניקנינהו ניהליה מדעתו קאמר וכי ההוא דהבו ליה ארבע מאה זוזי ולנסוב ברתאי. וי"ל דכיון דבנו מודר ממנו הנאה ועל ידי מה שאמרו לו אי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי עמד ונתנן ליה בהאי לישנא עניניו מוכיחין עליו ליקנינהו ניהליה דקאמר ליה לאו מדעתו קאמר אלא משום תנאי וכעין דלעיל דסעודתו מוכחת עליו וכדמותיב מינה רבא לרב נחמן. ורב נחמן אמר קני על מנת להקנות קנה כלומר קנה הבן ויכול הוא להקנות לבן הבן. וא"ת מאי נפקא לן מינה אם קנה אם לא קנה שהרי בן הבן מכל מקום אינו קונה עכשו שאין הבן זוכה לו עכשו ואינו קונה אלא על ידי נתינת הבן שיתן לבן הבן והילכך אם הקנה הבן לבן הבן כי הוי צורבא מרבנן קנה הבן וקנה בן הבן בהקנאה שיקנה לו הבן ואם לא רצה הבן ליתן לבן תבטל גם כן מתנתו שנתן לו אביו ומכל מקום ירש הוא הנכסים ממילא ואף על פי שאינו יכול ליהנות מהם מחמת נדרו של אב לאו בר קשה דמתא לזכות אלא נותנן הוא אם ירצה לבן הזה או לאחר לפי מה שכתבנו למעלה לדעת הרמב"ם ז"ל גבי מתניתין דפרק הגוזל דקתני בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו וכיון שכן מאי נפקא לן מינה אם קנה הבן מחמת מתנה זו אם לאו. ועוד מאי קאמרו ליה אי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי הא לכי מאית אבא זוכה הוא בנכסים מחמת ירושתו ונותן לבנו או לאחיו או לכל מי שירצה וכרתנן בסיפא דההיא מתניתין דפרק הגוזל. ושמא נפקא מינה אם היו שם יורשים אחרים שאם אינה מתנה יירשו הם הנכסים ואם קנה הבן כדברי רב נחמן יקנם לבנו כי הוי צורבא מרבנן ואין לשאר היורשים בנכסים כלום. ואינו נכון כלל. אבל לפי הסברא האחרונה שכתבנו למעלה בההיא דאם מת לא יירשנו לא קשיא מידי דמשמע שחלקו הוי הפקר וצ"ע. ועוד יש לי לומר ענין אחר בזה ובאותה משנה של פרק הגוזל ואכתוב אותו בסוף המסכתא. הרשב"א ז"ל.

וזה לשונו ז"ל בהשמטה: עוד אני חוזר למשנתנו שבפרק הגוזל שהביאו אותם בפרק השותפין דתנן האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי בחיי אם מת יירשנו בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו ויתן לבנו ולאחיו ולוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו. וקשיא לי אם נותן הוא לבנו ולאחיו היאך קתני לא יירשנו ודאי יורש הוא שהרי יכול הוא ליתנן לבנו ולאחיו ופורע להם חובו ואין לך ירושה גדולה מזו. ואי משום שהוא בעצמו אינה נהנה מהם ממש באכילה ושתיה היה לו לומר לא יהנה מנכסיו. ועוד דכשהוא פורע בהן חובו הרי זה נהנה בכך אף על פי ששנינו המודר הנאה מחברו פורע לו את חובו ומפרשינן טעמא בגמרא משום דמבריח ארי מנכסיו הוא הני מילי בפורע מדעת עצמו אבל אם אמר לו פרע לי חובי אסור דשליחותיה קא עביד. ותדע לך דהא תנן ותורם את תרומותיו ותניא בברייתא תורם לו תרומותיו מדעתו ואמרינן עלה בגמרא מדעתו דמאן אילימא מדעתו של בעל הכרי והא קא מיתהני מיניה דקא עביד שליחותיה וכשהוא עצמו פורע חובו מהם כל שכן שהוא נהנה ואסור. ומיהו בזו איפשר לתרץ דהוא אינו פורע חובו אלא הן באין ונפרעין ממנו כלומר מן אותם נכסים שהיו ראויין להיות שלו. ומיהו אכתי קשה האיך נותן לבניו ולאחיו שהרי מועל הוא כשנותנו לאחר או כשהוא פורע בו חובו וכדאמרינן בריש פרק אין בין המודר הנאה באומר לחברו ככרי עליך ונתנה לו מקבל שהוא הנודר מעל לכשיוציא. ועוד קשה היאך איפשר שיירשנו והלא כיון שאסור בהנאתו אין לו בהם כלום דאפילו נתנן לו האב אינו זוכה בהם ואם קדש בהם את האשה אינה מקודשת וכדמשמע בפירוש באותה שמועה שבפרק השותפין דאיבעיא להו קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן ואתיא למיפשטה מהא דתנן במקדש בערלה ובכלאי הכרם אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן מקודשת אלמא אוסר פירותיו על חבירו כערלה וכלאי הכרם דמו ליה ואם קדש בהן את האשה אינה מקודשת וכן כתב הראב"ד ז"ל שאפילו המקדש בגידולין צריך לחזור ולקדש. ועוד קשיא לי דכיון דכשמת האב זכה הוא בנכסים ויכול ליתנן לבנו או לאחיו כההוא דשמיט כיפיה דבפרק השותפין דאמרינן ליה אי הוה בר ברך צורבא מרבנן מאי ואמר להו ליקנינהו הדין ולכי הוו צורבא מרבנן לקנינהו ניהליה מאי אמרו ליה והלא אפילו שתיק מיניה זוכה היה בדין האי ברא בחלק ירושתו ויכול ליתנה לבנו בין הוי צורבא מרבנן בין לא הוי. על כרחך הוא כמו שפירשה הראב"ד ז"ל לאותה משנה שבפרק הגוזל דאהמדיר קאי כלומר שהאב המדיר יכול הוא ליתן לבנו של הנידר. וכן פורע לו חובו דומיא דמתניתין דבפרק אין בין המודר דקתני פורע לו חובו וזן את אשתו ובניו אף על פי שחייב במזונותן וכדתניא נמי בברייתא בפרק השותפין האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לווה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו והא דקתני ונותן לאחיו שיטפא היא ומשום דקתני הכי במתניתין דהגוזל את אביו דלעיל מינה תנא נמי הכין בהאי מתניתין אגב שיטפא. אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שפירשה אנידר וכתב וצריך שיאמר להם אלו נכסים שאסר אבא עלי פירשה ז"ל על דרך מתניתין דהגוזל את אביו ונשבע לו ומת דלעיל מינה דאמרינן עלה דההיא בגמרא וצריך שיאמר זה גזל אבא. ומפני שהוקשה לו הענין כמו שכתבתי מצא לו הרב ז"ל טענה ליסמך עליה ואמר שגם זו דוקא באומר אלו נכסים שאסר עלי אבא כלומר דכיון דאמר להם כך אין זה אלא כמודיעו שהוא מגביה לו מציאה וכן בפירעון חובו כיון שגילה כן לבעל חובו וקבלן הלה הרי זה כמלוה שאמר ללוה הגביה מציאה ותנה לי והפטר אבל בנותן סתם או פורע סתם אסור ואלו עשה כן מעל. וכן נראה לי ליישב דברי הרב ז"ל. עד כאן. וקשיא לי אהא דרב נחמן היאך איפשר לבן לקנות נכסיו אלו כלל דהא אסרן עליו האב בהנאה וכיון שכן היאך הוא יכול להקנותן לבניו לכי הוו צורבא מרבנן שאם הוא לא קנאן אינו יכול להקנותן. וי"ל דהיינו דהא קשיא להו לפומבדיתאי ורב נחמן דאמר דקני סבירא ליה דכיון דאין הבן קונה נכסים אלו להנאתו כלל אלא להקנותן לבנו לא נכנס זה בכלל איסורו כלל ומי' קנה להקנותן. ועוד יש לי לפרש דלא לקנינהו הדין ברא דנאסרו עליו קאמר אלא הדין איניש דעלמא קאמר וכדמוכח קצת לישנא דקאמר רב אשי בסמוך לאימת קני לכי הוי בר ברא צורבא מרבנן. ואי להדין ברא גופיה אקני ליה הכי הוה ליה למימר לאימת קני לכי הוי בריה צורבא מרבנן. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

א"ל רב נחמן והא סודרא דאמרה תורה שלף איש נעלו שמקנה הקונה למקנה סודרו כדי שיקנה לו חלופין והחלופין נקנין אף על גב דסודרא לא קני המקנה דהא חזינן שהמודר נשאר לקונה. אף הכא נמי אף על גב דלא קני מקנה לבנו ואף על גב דלא דמי דבסודר מה שזה קונה אין זה מקנה והכא מה שהבן קונה מקנה לבנו מכל מקום דוגמא קצת יש שכמו שסודר לא קני ומקנה הכא נמי נימא הכי דאף על גב דלא קני מקנה ופלגינן קניינא. אמר רב אשי מה ראייה מן הסודר דחשבת ליה על מנת להקנות ומאן לימא לן דאם תפיס האי לא מתפיס שאם היה רוצה לעכבו שלא היה יכול לעכבו ומשום הכי החפץ נקנה בו דחליפין דידיה הוא ומה שנהגו להחזיר הסודר לפנים משורת הדין עבדי ואכתי לא אשכחנא קנין לחצאין. ועוד לא דמי סודרא להאי דסודרא על מנת להקנות השתא הוא שקונה על ידי הסודר דבר שהוא ראוי לקנותו בלא סודר בהגבהה אם הם מטלטלין ובחזקה אם הוא קרקע או בשטר שהרי בעולם הם דהשתא קני להו הילכך כיון שהן ראויים להקנות עתה אף על גב דלא קני ליה לסודר לגמרי מהני קנין להקנות את החפץ אבל הכא אותו הדבר שאנו מחזרין עליו (כלי הוי) אמר המגיה אולי צריך לומר: דליהוי קנין חצאין אינו בעולם שעדיין לא נולד בן בנו ואינו ראוי להקנות עתה לאימת קני ואם תמצי לומר דקני כשהוא צורבא מרבנן ההיא שעתא הדרא סודרא למריה. (סמנא סודרא) סודרא סימנא בעלמא הוא כלומר קנין חצאין שדה קונה דמשמיט כיפי דמדמית ליה לסודרא הדר למריה כלומר החצאין שהיה רוצה שיקנה ויפקיע רשותו לגבי הקניין חזר לו דבההיא שעתא שיש לו להקנות לא נעשה הקניין הילכך כיון שהולד אינו ראוי להקנות בשעת הקנין חצאין לא מהני ליה קנין חצאין כמו שמהני לגבי סודרא. שטה.

אמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא שקנו בו דאי תפיס ליה המקנה לא מתפיס דילמא אם רצה המקנה תפיס לעצמו קנה הסודר וכשאר מקח וממכר דמי הילכך יכול להקנות בו אבל הכא אם ירצה בנו ליקח את הנכסים של אביו לא קנה דהא קאמר ליה אי הוי בר בריה צורבא דרבנן ליקניה לבריה ולא לדידיה. פירוש.

ועוד סודרא קני על מנת להקנות מן השתא הוא. כלומר אף על פי שההקנאה גרועה שאינו קונה הסודר קנין גמור אלא כדי שיקנה בו את השדה לבעל הסודר מכל מקום אית ביה חדא לטיבותא דעם משיכתו הוא מקנה לו בעל השדה את שדהו. אבל הדין נכסי לאימת קני להן הבן לכי הוי בר ברא צורבא מרבנן דמן השתא לא קני האי ברא בהדין נכסי כלום ולא בפירותיהן שלא נתנן לו שיהא אוכל פירותיהן עד ההיא שעתא אלא להקנותן לבר ברא כי הוי צורבא מרבנן בלחוד הוא דמקנה להו ניהליה והילכך עד דהוי בר ברא צורבא מרבנן דליקנינהו ניהליה לא נגמרת לו אפילו ההיא מתנה כל שהוא וההיא שעתא דהוי בר ברא צורבא מרבנן הדר סודרא למריה כלומר אינו מקנה לו באותה שעה ואותה משיכה או אותה חזקה שהחזיקו על דבר זה מעיקרא לא מהניא דהא כלתה לה והלכה כי הוי בר ברא צורבא מרבנן והוי ליה כעין משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום דלא קנה משום דבשעת משיכה לא קנה וכי מטו שלשים יום כבר כלתה ועברה המשיכה הילכך לא קנה. אלא דקשיא לי דהא רב נחמן גופיה מודה הוא במשוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום דאי לא קיימא באגם מיהא לא קנה וכל שכן למאי דאסיקנא בשלהי האשה שנפלו לה נכסים דאפילו קיימא באגם לא קנה אי לא אמר ליה מעכשו. וי"ל דרב נחמן סבר דכיון דקני על מנת להקנות קנה האי ברא נמי מן השתא קני כדי להקנותן לבר ברא כי הוי צורבא מרבנן ולא דמי למשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום דהתם אמר ליה בהדיא דלא ליקני כלל עד לאחר שלשים יום וההיא שעתא כבר כלתה לה ואזלה המשיכה. ואיפשר דאפילו רב נחמן נמי בקנין סודר מודה דאינו קונה כי אמר ליה קני סודר זה ותקנה לי שדך לאחר שלשים יום משום דההיא שעתא קא הדר סודרא למריה אבל במעכשו ולאחר שלשים יום קנה. וכן כתוב בתוס' בהרבה מקומות שאין קנין קונה בלא מעכשו. והא דגרסינן בפרק יש נוחלין גבי הכותב לבנו לאחר מותו צריך לכתוב לו מהיום ולאחר מיתה בהקנאה מהו ואמר רב פפי אקנייה וקנינא מיניה קני קנינא מיניה ואקנייה לא קני. התם טעמא משום דכתב ליה לאחר מיתה ואפילו הכי אסיקנא דהקנאה לא צריך אלא בין הכי ובין הכי קני דמשעת קנין הוא דמקנה ליה הגוף. כן נראה לי. ונראה דלרב אשי לא דוקא משום דלא מצי לאקנויי לבר ברא עד לאחר זמן מרובה אלא הוא הדין לאומר קני על מנת להקנות השתא לבתר קניני מיד לבר ברא דכל שהאחר אינו קונה בשעת קניינו של זה בסודר דעם משיכת הסודר מקנה לו השדה לבעל הסודר לא קנה דבשעה שהוא מקנה לאחר שאז תשלים קנייתו ההיא שעתא כבר הדר סודרא למריה דמה לי הפסק זמן מרובה מה לי הפסק זמן מועט. (אמר המגיה עיין רשב"א בחידושיו כאן). וקשיא לי אשמעתין בין לרב נחמן בין לרב אשי מה ענין סודר לזה דדברים הנקנים שאדם קונה ומקנה אותם לחוד ודרכי הקניות שאדם קונה על ידם לחוד וקנין סודר אינו מדין קנייה דאם כן תהא בו אונאה וכל שכן ביטול מקח ועוד שהרי קנינן בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוטה ואין קונים בפירות ואפילו בבשר שוה מנה ועוד דהא איכא מאן דאמר קונין בכליו של מקנה וצריך לדעתי עיון. הרשב"א ז"ל.

וכתב הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל וז"ל: וכתב רבינו ז"ל והלכתא כרב נחמן דסודרא קני על מנת להקנות הוא כלומר מתנה על מנת להחזיר. ואף על גב דאמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפיס כלומר דרב אשי דחה בגמרא ואמר דקנה על מנת להקנות לא קאני ובסודר היינו טעמא דקני משום דלאו על מנת להקנות הוא דאפשר שאם בא מושך הסודר לעכבו בידו ושלא להחזירו ליד המקנה הרשות בידו אלא שנהגו להחזירו ולא מן הדין. הא רב נחמן אמר ליה אמר המגיה צריך לומר: דלא כלומר לאו בידי'. כלומר בידי לעכובא לסודרא דקנה על מנת להקנות בלחוד הוא ואפילו הכי קני. ועוד דרב אשי גופיה מידחא הוא דדחי לה למימרא דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ולא תיקשי סודרא לפומבדיתא. אבל איהו כלומר רב אשי כרב נחמן קאמר פירוש דסודר אף על גב דקנה על מנת להקנות הוא קנה דגרסינן בפרק האשה נקנית גבי הילך מנה על מנת שתחזירהו לי אלא אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין ושמעינן מינה דחליפין קני על מנת להקנות הוא ואי תפיס ליה לא מתפיס והכי נמי פסק הגאון בספר המקח כרב נחמן. עד כאן.

והא מתנת בית חורון דקני המקבל על מנת להקנות לאחר זמן לאביו של נותן שעל כרחין בשעה שנתנה למקבל לא היה בדעתו שיקנה אביו שזה בדוקא היה אסור דהוה ליה מקנה לאביו על ידי אחר ונמצא מהנה. אלא לכך נתכוון שיקנם עכשו הוא על מנת שיתנם לאביו לאחר זמן ויפקע קניינו ולא קני כדאמרינן במתניתין משום דחשיבי ליה עדיין ברשות נותן. זימנין אמר ליה לא משום דבעלמא לא קני על מנת להקנות אף על גב דמקבל לא קני ליה שלעולם אימא לך דקני בעלמא ושאני הכא שהסעודה מוכחת שלא היה מקנה לו כלל אלא כדי שישמח עמו אביו בסעודתו. אבל בזאת שאני אומר רוצה המדיר שיקנם בנו לתת אותם לבנו אם יהיה צורבא מרבנן ולא יוכלו לזכות בו בנתים בניו האחרים שהיו לו ואף על גב דלא מצי ליהנות מהם קני להו לגבי האי שלא יזכו בו אחרים. לא מצאתי ונראה לי. ואני מצאתי שלא היה תשובה טובה שהשיב רב נחמן ולכן היה משנה לפעמים תירוצו ומוקי למתניתין דבית חורין כרבי אליעזר דמחמיר במודר הנאה. הרא"ם.ז"ל.

כתב הרמב"ן ז"ל בהלכותיו: גרסינן בפרק יש נוחלין תנו רבנן מעשה באחד שלא היו בניו נוהגין כשורה וכתב כל נכסיו ליונתן בן עוזיאל מה עשה יונתן בן עוזיאל מכר שליש והקדיש שליש והחזיר לבניו שליש בא עליו שמאי במקלו ובתרמילו כלומר לקפחו על שהחזיר לבניו כלום אמר לו שמאי אם אתה יכול להחזיר מה שמכרתי ומה שהקדשתי אתה יכול להחזיר מה שהחזרתי וכו'. אמר הטיח עלי בן עוזיאל הטיח עלי בן עוזיאל. מעיקרא מאי סבר פירוש שמאי שבא מתחלה לערער עליו על המתנה שהחזיר לבניו מאי סבר ולבסוף כשהודה לו ושבחו מאי סבר. משום מעשה בית חורון כלומר תחלה היה סובר שהמתנה שנתן לו אותו אדם אינה מתנה כמתנת בית חורון שאינה מתנה. וכתב רבינו ז"ל וחזינן למקצת רבוותא דאמרי דהא מתניתין לענין דינא תניא כלומר לענין דיני ממונות. דאתני ההוא גברא פירוש כשנתן נכסיו ליונתן בן עוזיאל. דלא ליהדר כלום לבניו פירוש ולפיכך ערער עליו שמאי. ולא סלקא להו שמעתא כל עיקר כלומר לדרך זו. דאי אתני אתני כלומר אם התנה בפירוש שעל מנת כן כתבן לו שלא יתן מהם כלום לבניו יש לו ליונתן לקיים תנאו ואם נתן להם כלום הרי מתנתו בטלה ויפה ערער שמאי. ואי שלא התנה הנותן כן בפירוש דברים שבלב אינם דברים. ועוד דלית למתנת בית חורון עסק בכאן ולא אדכרו ליה בגמרא פירוש למתנת בית חורון אלא לענין נדר פירוש כעובדא דשמעתין. אלא האי גברא מדיר בניו מנכסיו היה וכתבן ליונתן בן עוזיאל וכשהחזיר לבניו שליש בא עליו שמאי במקלו ותרמילו לומר שאסור להחזיר להם כלום שלא נתן לו אלא שיבאו בניו ויאכלו עמו בנכסים כלומר ואינה מתנה כיון שאינו יכול להקדישה כעובדא דבית חורון דמתניתין וכיון שאינה מתנה עדיין נכסי האב הן ואסורין לבניו. ואמר לו יונתן בן עוזיאל אם כן לדבריך אינה מתנה החזיר מה שהקדשתי ומה שמכרתי פירוש מפני מה אין אתה מערער גם כן על ההקדש ועל המכירה וקביל מיניה שמאי ושבחו. ובעו בגמרא מעיקרא מאי סבר דלפום סבריה דשמאי מעיקרא ודאי הכי הוא דלאו מתנה היא והדר ממונא למריה ויוציא מה שהקדיש ומה שמכר ומאי חזא לבסוף דשרא לגמרי. ומהדרינן מעיקרא סבר כל במודר הנאה אסור משום מתנת בית חורון ולבסוף הטיח עליו יונתן בן עוזיאל דכיון דאקדיש וזבין ואי אתה יכול להחזיר דסתם אקני ליה כלומר ואין כאן הוכחה דלא ליקני ליה אלא להקנות לבניו אף להחזיר לבניו שרי. פירוש דנכסי יונתן נינהו ויונתן בן עוזיאל להרחיק מן הכיעור ומן הדומה לו הוא דאקדיש מיניהו וזבין מיניהו לגלויי עלה דמלתא דלא דמיא להערמה דבית חורון. הדין הוא פירושא דשמעתא דפריש אדוננו הזקן הרב רבי יצחק ברבי ראובן אל ברגלוני ז"ל ופירושא דייקא ומעליא הוא. ואשכחן ליה סמך בירושלמי דאיתמר התם אמתניתין דבית חורון א"ר יוסי בר בון הכין הוה עובדא יונתן בן עוזיאל הדירו אביו מנכסיו ועמד וכתבן לשמאי מה עשה שמאי מכר מקצת והקדיש מקצת ונתן לבניו מתנה את השאר ואמר כל מי שיבא ויעיר על המתנה הזאת יוציא מיד הלקוחות ומיד ההקדש ואחר כך יוציא מיד זה כלומר מיד מקבל מתנה זה ואף על גב דמערבאי לא משתעו עובדא כדאיתא בגמרין מיהו גלויי מילתא הוא דבמודר הנאה הוה ומשום הכי אדכרו בה מעשה דבית חורון. עד כאן.

סליק פרק השותפין הנודר מן המבושל פרק ששי

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף