שיטה מקובצת/נדרים/מח/א

שיטה מקובצת נדרים מח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ובית הכנסת אף על פי שייחדוהו לתפלה לא פקע רשותו ממנו וכגון שהמודרים או אבותיהם מורישיהם נתנו חלקם בהם אבל איניש מעלמא שלא היה לו ולא למורישיו חלק אינם יכולין לאוסרו.

רבי יהודה אומר אחד כותב לנשיא כו'. מילתא באפי נפשה קאמר ולא לחלוק בה אלא להשמיענו שהכותב לנשיא אינו צריך לזכות לו על ידי אחר וקונה בכתיבה גרידה שכך תקנו חכמים בשביל כבוד הנשיא. ודוקא בדבר של אותה העיר תקנו כדי שלא יאסרו זה על זה עשו תקנה זו והכותב להדיוט שכותב לו אנו נתנו בית הכנסת לפלוני צריך לזכות בקנין הראוי. לישנא אחרינא שהכותב בית הכנסת קנוי לפלוני צריך לזכות לו השטר ובנשיא אינו צריך כיון שכן כתב. שטה.

גמרא והכותב חלקו לנשיא אמאי מיתסר. כלומר פשיטא מאי אתא לאשמועינן דמה טעם היה לו לאוסרו והא אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו וכיון דכבר כתובין לנשיא פשיטא דאינו יכול לאסור אמר ר' אלעזר הכי קאמר מאי תקנתן להנצל מן המדירים יכתוב לנשיא. הרא"ם ז"ל.

עמדו אבותיהם פירוש ראשי אבות שלהן והכריחום כולם שכתבו חלקם לנשיא. לישנא אחרינא ראו האבות המנהג ואמרו בנינו ידירו זה את זה ועמדו וכתבו וכו' אבל בעודם חיים לא היו צריכים ששלהם היה הכל ואין אחד יכול לאסור. שטה.

מתניתין המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל כלומר והוא רוצה לההנותו. נותן לאחר לשום מתנה פירוש נותן מנכסיו. והלה מותר בה כלומר באותה מתנה משום דלאו נכסיו הוא וכגון דאמר נכסיך עלי או דאמר מדיר נכסי עליך דמכיון שנתנן לאחר מותר בהן וקא משמע לן דלית כאן הערמה. אמר לו אם שלי הם הרי הן מוקדשין לשמים פירוש רצה לעמוד על ידי הקדש זה על כונת הנותן אם נתנן לו במתנה בהערמה או במתנה גמורה. אמר לו ולא נתתי לך את שלי (אלא) שתקדישם לשמים כלומר שכבר פירש לו שאינן נתונין לפניו אלא לדבר זה בלבד שיבא אבא ויאכל עמהם בסעודה לא שתהא לו המתנה נתונה לו לחפץ אחר. אמר לו ולא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצין זה לזה ויהא העון תלוי בראשי כלומר דמכיון דגלית אדעתך שאין מתנתך מתנה גמורה עדיין נכסיך הם ונמצא אביך אוכל על ידי דבר האסור לו. הרנב"י ז"ל.

כל מתנה שאינה וכו'. פירוש שאינה נגמרת. שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה כלל וברשותו הוא. והא דאמרינן בפרק יש נוחלין דהנותן מתנה לחברו על מנת להחזירהו לו דהויא מתנה אף על פי שאינו יכול להקדישו דהא אמרינן התם דאם הקדישו לא אמר כלום דהא על מנת שתחזירהו לי קאמר מיהו אם הקדישו שאמר בעודה בידי תקדיש בעודה בידו מועלין בה אבל לעולם אינו יכול להקדישה שהרי צריך להשלים תנאו ולהחזיר דבר הראוי לו ואם הקדישו בעודה בידו הוי הקדש דהוי כמו שור זה יהא עולה לאחר שלשים חולין. שטה.

גמרא מעשה לסתור בתמיהא אין דרך התנא להביא מעשה לסתור דבריו הראשונים דמשמע שהמעשה נעשה שלא כדת ואם כן למה הביאו אין לו לשנות אם לא יחלוק תנא קודם לכן או יפרש בהדיא שהמעשה שלא ברצון חכמים נעשה. הוכיח סופו על תחלתו שלא היתה המתנה גמורה אסור וכו'. האי מוכיח סופו מודו כולי עלמא ואף על גב דפליגי בשילהי נוחלין בהכותב נכסיו לאחרים והיו בהם עבדים וכו' התם כדמפרש טעמא למאן דלית ליה הוכחה דאם איתא דלא בעי לה אמאי שתיק מעיקרא אבל הכא מה שלא פירש דעתו שברצונו לא היה מבחין המקבל מה היה בדעתו והוו דברים שהיו בלבו מתחלה כאלו פרשום הדברים שבלב דמוכחי נינהו. שטה.

אמר רבא לא שאנו אלא דאמר ליה הינן לפניך כלומר שהוא תנאי גמור אבל אמר ליה ויבא אבא ויאכל עמנו מדעתו הוא דאמר ליה כלומר אף על פי שהוא אמר זה בשעת המתנה לא תנאי הוא אלא מדעתו הוא דקאמר ליה כלומר ואם אתה חפץ יבא אבא אי נמי מפייס אני שיבא אבא. ונראה לי דמהכא שמעינן דהאומר לחבירו הרי זה מכור לך או נתון לך ואתה תעשה כך אינו תנאי אלא מדעתך קאמר ליה דכל מי שאינו אומר בלשון תנאי אינו תנאי והמתנה קיימת והשאר אלו רוצה יעשה ואי לא לא וכההוא דאמר להו הבו ליה ארבע מאה זוזי לפלניא ולינסוב ברתאי דאמרינן ארבע מאה זוזי יהבי' ליה ברתיה אי בעי נסיב ואי לא בעי לא נסיב. ואיתא ביום טוב פרק יום טוב שחל להיות ערב שבת. וללישנא בתרא דרבא דאמר אפילו יבא אבא אסור היינו משום דסעודתו מוכחת עליו במה שאמר תנאי גמור קאמר ואף על גב דלא אמרו בלשון תנאי והאי דינא נמי איכא למילף מהכא. ופירוש סעודתו מוכחת עליו פירשו המפרשים כיון שהיא סעודה גדולה היא מוכחת שאינה נותנה לזה אלא בהערמה ולא מתנה גמורה. וגם כן כתב הרמב"ם ז"ל. ואינו מחוור בעיני דאם כן יש לנו לדעת איזו תקרא סעודה גדולה ותיבעי אומדנא ואין לך סעודה גדולה מההוא דאמר הבו לה ארבע מאה זוזי ולינסוב ברתאי ואפילו הכי לא אמרינן מתנתו מוכחת דכי היכי דלינסוב ברתיה קאמר. וכי תימא הכא שאני משום חומרא דנדרים הא ליתא דהא לקמן מדמינן לה לדעלמא והאי טעמא בדוקא קא תנו ליה וכדאמרינן לקמן זימנין אמר ליה משום דסעודתו מוכחת עליו כלומר והוא הדין בעלמא וזימנין אמר ליה הא מני רבי אליעזר היא דאמר ויתור אסור במודר הנאה. אלא נראה לי דהכי פירושו סעודתו שעשה לבנו מוכחת עליו לפי שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה לעשות לנשואי בנו ומפסידה מבנו ונותנה לאחרים. והא דאמר רבא דסעודתו מוכחת עליו נראה לי דדוקא שאמר בשעת המתנה ויבא אבא ויאכל עמנו כלומר סעודתו מוכחת עליו דיבא אבא ויאכל עמנו דקאמר לאו מדעתך קאמר ליה אלא מחמת תנאי גמור ונמצאת שאין מתנתו נגמרת לזה אבל בנותן לו סתם ואחר כך פייס ממנו שיקרא לאביו ושיאכל עמהם מותר דאפילו תאמר שאין כוונתו לתת לזה מתנה אלא מפני שהוא בטוח שיקרא לאביו אם יפייסנו אפילו הכי מותר דמכל מקום מחמת כן נתן לו לזה מתנה גמורה ואלו רצה המקבל אינו קורא לאביו ואפילו הכי תהיה מתנתו קיימת וכיון שכן מותר. ותדע לך שהרי שנינו נותן לאחר משום מתנה והלא מותר בה ולא עוד אלא שחכמים הראו לו את הדרך כיצד הוא יכול לההנות את המודר על ידי אמצעי ואפילו שאין כוונתו של מדיר לתת את שלו לזה האמצעי אלא מפני שלבו בטוח שיתן למודר ואפילו הכי שרי והכא נמי לא שנא ולא אסרו אלא באומר בשעת המתנה לפי שסעודתו מוכחת שזה שאמר מחמת תנאי קאמר. ותמהני על הרמב"ם ז"ל שאסר אפילו אמר לו כן לאחר המתנה והאמת יורה דרכו. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרנב"י ז"ל: מאי טעמא סעודתו וכו'. ככתוב לעיל. ולא דמי להא דתנן לעיל נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה דהתם לא טרח בשום דבר אלא שנתן לחבירו מן המעות שבידו או מן הככר שבידו וליכא מדעם דמוכח דלא גמר ואקני. ואף על פי שנתכוון בזה לההנות את המודר מה בכך מכל מקום איהו גמר ואקני הואיל ואחר כמה טרחות שטרח נתנה לו. עד כאן.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף