שואל ומשיב/ו/כח

שואל ומשיב ‏ ו כח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה שתיתאה סימן כח   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אם יש לאב זכות במתנת בנו ובתו שנתנו להם אחרים בקטנותם.

מה שנסתפקת בזה שמבואר דהאב יש לו זכות במציאת בנו ובתו הקטנים האיך הדין במתנתם שנתנו להם אחרים. הנה זה מפורש בח"מ וב"ש סי' ל"ז שנסתפקו בזה אם האב זוכה במתנתם וראיתי בקצה"ח סי' ע"ר שכתב ראי' דזוכה במתנתם מהא דמבואר בטוש"ע או"ח שאינו מזכה ע"י בנו ובתו הסמוכים על שלחנו אפילו הם גדולים ובבתו אפילו אינה סמוכה על שלחנו עד שתבגר ואם איתא הא לענין מתנה ידם כיד אחר וע"כ דזוכה במתנתם ע"ש ובאמת שאין מזה ראי' דאף אם נימא דאינה ביד אביהם לענין מתנה ה"מ כשנותן אחר מתנה להם אבל בעירוב אביהם בעצמם נותן להם לזכות לאחרים אמאי לא יוכלו לזכות דהרי גם באשה שנתנו לה אחרים מתנה הם לבעל ואלו בנותן הוא מתנה לה הרי היא שלה כמבואר בטור וש"ע אהע"ז סי' פ"ה וא"כ אכתי קשה דלמה לא יוכל לזכות על ידם ומצאתי בדברי אא"ז המגיני שלמה דבכתובות דף מ"ז האריך הרחיב הדיבור בחריפות ובקיאות בזה והעלה דבאמת כל שנותן אביהם להם מתנה ודאי קנו אבל בעירוב הרי לא נתן להם ע"מ שיזכו בעצמם רק לזכות לאחרים ובכה"ג גרע טפי ע"ש וא"כ שוב נדחה ראית הקצות החושן. ובאמת שאני לעצמי המתקתי הסברא קצת דכל הטעם דמועיל לזכות לאחר הוא משים מיגו דאי בעי זכי לנפשי' א"כ בשלמא באחר שאין ידו כיד הנותן שפיר יכול לזכות לעצמו אבל כאן באב שנותן ע"מ לזכות לאחר א"כ ניהו דאם הי' נותן ע"מ שיזכה הבן בעצמו הי' מועיל דהרי סילק נפשו ויד הבן הרי הוא יד לעצמו אבל כל שנתן ע"מ לזכות לאחר א"כ עוד לא סילק נפשו וכל שלא סילק עצמו שוב לא יצא מרשות הנותן דהרי יד הבן כיד אביו וכמו שאדם א"י לזכות בעצמו לאיש אחר בלי אמצעי כמו כן א"י לזכות ע"י בנו שסמוך על שלחנו שלא יצא מרשות הנותן ובפרט בעירוב דכל שהוא סמוך על שלחן אביו אין צריך עירוב דהוה כאורח דאין צריך עירוב דבטל לגבי הבעה"ב וא"כ הרי ל"ש כלל בזכי' לענין עירוב ול"ש מיגו דזכי לנפשי' ועל כל פנים שוב נדחה ראית הקצות החושן ובסי' קע"ו הביא הקצות החושן בעצמו שו"ת רשב"א דמבואר דאין מתנת הבן והבת שנתנו אחרים לכם שייך לאב ע"ש ועיין באבני מילואים ריש סי' ל"ז שמביא שם גם כן ראי' לזה מהמרדכי ע"ש ומצאתי בשטמ"ק ב"מ דף י"ב גבי קטן שסמוך על שלחן אביו שהביא בשם הרמב"ן שחולק על ר"ת והקשה כמ"ש מבעל שנותן מתנה לאשתו דקנתה וה"ה באב שנותן מתנה לבנו הוה כמו אחרים שנתנו להם מתנה ואף שמזכה על ידם מהראוי שתועיל ע"ש שהרגיש כמעט בכל דברי המגיני שלמה בענין זה. גם מ"ש במג"ש ראי' מהא דאמרו בב"מ אי דאית לי' אב דאבוה הוה והביא דמזה מוכח דשל אבוה הוה אף באינה סמוכה על שלחן אב גם בזה הרגיש הריטב"א שם ע"ש שכתב שזו ראי' נצחת לשטת רש"י אמנם לפע"ד הי' נראה לישב דבאמת י"ל כל שאינה סמוכה על שלחן אביה אינו לאב וכמ"ש רש"י ומטעם דל"ש איבה כל שאינו זנה וי"ל דאין מקפיד על מציאתה כיון שאינה זנה ולגבי בתו אינו מקפיד וכעין דאמרו בב"ק דף פ"ז ועיין במג"ש. אך זהו כשייך לה אבל כאן שפחה דמציאתה של רבה א"כ פשיטא דלגבי הרב בודאי האב מקפיד שיהי' שלו ושפיר כל דאית לה אב הוא שלו אף באינה סמוכה על שלחנו וז"ב לדעתי. והנה בנדרים דף פ"ח ע"ב אמרו דאף לר"מ דס"ל יד אשה כיד בעלה דמי מ"מ מודה ר"מ לענין שתוף כיון דלזכות לאחרים היא מיד בעלה זכיא הרי בהדיא להיפך ממ"ש לעיל דכ"ש בזכה בעירוב ע"י עדיף טפי ובמג"ש כתב דבהס"ד בנדרים שם הוה ס"ל דזה עדיף טפי ואחר כך חזר בו והוא תמוה דל"ש שיחלקו הס"ד והמסקנא בסברות הפוכות מקצה אל קצה. אמנם נראה דהנה לכאורה צ"ב לר"מ דס"ל דיד אשה כיד בעלה והאיך אפשר לומר כן והא ניהו דקני לה למעשה ידיה יד גופא מי קנוי ליה וכדאמרו בריש הזורק ומה"ט אמרו שם דרק בעבד ידו כיד רבו ולא באשה וצ"ל דר"מ ס"ל דניהו דאם נתן לה גט ומסלק כחו ל"ש לומר דידה קנוי לבעל דאינה משועבדת רק למעשה ידי' אבל לענין לקנות מיד בעלה כיון דידה קנוי לו למעשה ידי' עכ"פ יש לו חלק בהיד א"כ הו"ל כחצר השותפין שאין קונין זה מזה וא"כ שפיר ס"ל לר"מ דיד אשה כיד בעלה דמי וא"י לקנות כלל שלא יהי' לבעלה חלק בו. ובזה נלפע"ד דבר חדש דלכאורה לר"מ ל"מ כלל אם יתן לה מתנה דאף דהבעל שנותן לאשה מתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות היינו כל שכבר קנתה כגון שזיכה לה ע"י אחר אבל אין לה יד לקנות המתנה דהרי ידה משועבד לבעל לקנות מעשה ידי' והו"ל כחצר השותפין שאין קונין זה מזה (ובאמת בתשובה הארכתי בזה בדין שותפין שזה יש לו קנין הגוף וזה יש לו רק ק"פ איך הדין ואכ"מ) ובזה נלפע"ד לפרש כל הסוגיא דנדרים שם שהוא תמוה מאד דבאמת צ"ב למה הקשה על רב דס"ל כר"מ ממשנה דעירובין ולא הקשה על ר"מ דהא ס"ל בקידושין דף כ"ג כן לחד לישנא דאיך אפשר דהא ס"ל דמזכה העירוב על ידי אשתו וגם המגיני שלמה הקשה דלמה לא פריך גם על רבנן דר"מ דעכ"פ כל שלא התנה ע"מ מה שתרצי תעשי בודאי זוכה הבעל ואיך מזכה על ידה הא לא התנה ע"ש שנדחק הרבה בזה והעלה עי"ז דינים חדשים. אך נראה דודאי דגם המקשן ידע דשאני בנתנו לה אחרים מנתן לה הבעל בעצמו דהרי נתן לה הבעל אין לו בהם שום זכות אף בפירות ובנתנו לה אחרי' זכה בפירות רק דקושית המקשן הי' דהאיך מצי לזכות על ידה דהא הוה חצר השותפין שאין קונין זה מזה והאיך תזכה היא בהם להקנות לאחרים וע"ז תירץ הש"ס דשאני שתוף דכיון דלזכות לאחרים הוא מיד בעלה זכיא והיינו דע"כ לא אמר דחצר השותפין אין קונין זה מזה רק שתקנה להשותפין ממש אבל כאן אינה קונית לעצמה רק לזכות לאחרים על ידה ובזה תוכל לזכות ע"י ידה אף שהם שותפין וזה ברור. אברא דעדיין קשה דאם נימא כר"י בן בבא בעירובין דף ע"ז דאם מקבלות פרס מבעליהן אסור בנשים ומתיר בעבדים ואם כן הרי היא צריכה לעצמה גם כן והאיך מועיל והא חצר השותפין אין קונין זה מזה ובפרט דרב נראה דס"ל כר"י בן בבא דמפרש טעמא בעירובין שם דכתיב ודניאל בתרע מלכא ואף אם נימא דמשנה אתיא כר"י בן בתירא דמתיר בנשים ועיין תוס' עירובין דף ע"ט ע"ב מ"מ קשה מאי פריך הש"ס מהברייתא דקתני אין מזכין ע"י אשתו דלשני דהברייתא אתי כר"י בין בבא וצריכה גם האשה לזכות וזה אינו מועיל. אמנם נראה דמכאן ראיה ברורה למ"ש בעל מחנה אפרים סי' ו' הלכות קנין חצר דאף דחצר השותפין אין קונין זה מזה אבל כל שגילה דעתו שהשאיל לו המקום לקנות על ידו גם בחצר השותפין קונין זה מזה ומעתה י"ל דאדרבא כל שצריכה לזכות בעירוב והוא מזכה על ידה אם כן בודאי ידה וזכותה באים כאחת וקונית ומיגו דזכי' לנפשי' זכי לאחריני וזה דמתרץ הש"ס דמתני' בשיש לה חצר באותו מבוי ומגו דזכי לנפשי' זכה לאחריני ומעתה מיושב כל הקושיות דעל רבנן ודאי לא מצי פריך וכן לר"מ עצמו דהוה ידע דאם מקנה הבעל בעצמו ודאי קנתה ולא פריך רק על רב דס"ל כר"י בן בבא ואם כן צריכה היא בעצמה לזכות ואיך תזכה ע"י היד של שותפות וגם איך תזכה לאחרים ובזה ניחא הא דפריך על רב הברייתא או המשנה אהדדי והרי בעירובין הי' יכול להקשות המשנה עם הברייתא ועיין בר"ן ורא"ש ולפמ"ש א"ש דהוה יכול לאוקמי דהמשנה ס"ל כר"י ב"ב והברייתא כר"י בן בבא אבל לר"מ דס"ל כר"י בן בבא קשה דמה יענה להמשנה דסתם כר"י בן בתירא וע"ז משני דאדרבא בזה שייך טפי מיגו דזכי לנפשי' ואדרבא גם המשנה פוסק כר"י בן בבא ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד. ומעתה מה שהאריך המג"ש להוכיח דבבן הסמוך אצל אב ל"מ לזכות אע"מ שאין לאב רשות בו כיון דידו כיד אביו וכמו באשה לגבי בעלה לפמ"ש אינו דגם באשה פשיטא דמועיל ועיין בתוס' פ' חלון שם דדייקו דע"כ המשנה אתי כריב"ב ולפמ"ש א"ש ודו"ק. והנה המג"ש שם העיר דאף לשטת החולקים על ר"ת אבל עכ"פ קטן שאינו סמוך ודאי לא יוכל לזכות על ידו ואמאי והא יש כאן דעת אחרת מקנה ואמאי לא יוכל לזכות ע"י שאינו סמוך ולפע"ד נראה דכיון דבקטן באמת אין לו יד בפ"ע רק דמציאתו לעצמו כיון שאינו נזון האב מחל לו אבל מ"מ אין לו יד לזכות ובמה יזכה לאחרים דלא יצא מרשות האב וכדפריך בנדרים וכפי מ"ש למעלה דהו"ל עכ"פ ידו כיד אביו ואין לו יד בפ"ע כלל וז"ב לפע"ד והמג"ש שם כתב דכיון שאינו מקנה לו רק שיזכה לאחרים בכהאי גוונא ל"מ דעת אחרת מקנה והביא ראיה מהא דמערימין על המעשר על ידי בנו ובתו הגדולים אבל לא על ידי בנו ובתו הקטנים וקשה הא שם בודאי דעת אחרת מקנה והאב ניחא לי' שיפדו לו המעשר ואמאי לא יועיל ע"ש שהאריך בחריפות ובקיאות שאין הפה יוכל לדבר וקצת יבואר לפנינו ברצות ד' ולפע"ד דלק"מ דמה מועיל מה שהוא מקנה להם המעות אבל מ"מ במה יזכו לו דהם פודים מיד ההקדש והקדש אינו מקנה רק להקטנים ההקדש ובמה יזכו להאב ועיין בתוספת בגיטין דף ס"ה ד"ה וכדי שכתבו בהדיא דלר"ח דאינו גובה מאחרים אף שזוכה לעצמו פשיטא דל"מ בחלול אלא אף למ"ד דזוכה לאחרים בממון כשיש דעת אחרת מקנה ודאי שיועיל בחילול אף שאין דעת אחרת מקנה היינו דוקא במופלא הסמוך לאיש דחילולו חילול מן התורה למ"ד מופלא הסמוך לאיש תרומתו תרומה אבל לא על ידי קטנים. אברא דלכאורה דברי התוס' צ"ב דמאי קשיא להו דהאיך מועיל החילול לבעה"ב הא הם לא הקנו לבעה"ב וליכא דעת אחרת מקנה הא כיון דבעה"ב נותן להם מעות והם פודים במעות בעה"ב הרי לא קי"ל כחוכא דבני מערבא בב"ק דף ק"ב ואמרינן דהמוכר הקנה לבעל המעות כמ"ש הפוסקים ובטוש"ע סי' קפ"ג בחו"מ ואם כן מי שנותן להם המעות לפדות לזה מזכה ההקדש ושפיר יכול להתחלל. אמנם נראה דהנה הפוסקים נחלקו אם בעי שיודיע להמוכר שיקנה להנותן המעות או לא בעי הודעה ואנן קי"ל דלא בעי הודעה לבעל הבית וכתב הרא"ש בבבא קמא שם שע"כ לא בעי הודעה לבעה"ב רק כשהשליח קונה במעות של הנותן אז השליח כיד בעל המעות אבל היכא דאינו נותן מעות רק שהשליח קונה במעות של עצמו אם כן בעינן שיודיע למוכר שקונה להאיש הלז ע"ש ולפ"ז אני אומר דבר נכון דהרי בגיטין שם הגירסא אפדה לך ואם כן כיון שהבעה"ב הקנה להם המעות והרי איכא דעת אחרת מקנה וזכו הקטנים במעות ורק שהם יתנו אחר כך המעשר לבעל הבית אם כן בזה שוב בעינן הודעה להקדש שיקנו לבעה"ב ושפיר הקשו בתוס' ולפ"ז לפי מה דגרסי' בגיטין שם יפדו בהן מעשר שני ולא גרס ופדו לך שפיר פריך הש"ס דאמאי לא יזכו לאחרים גם כן ומיושב קושית התוס'. ובזה מיושב היטב קושית הר"ש בפ"ד ממעשר שני דבירושלמי מביא ראיה לרנב"י דזוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים ובש"ס דילן מקשה דיזכו לאחרים ולפמ"ש הא בהא תליא דלפי הגרסא במשנה ובירושלמי ופדה לך דל"מ שיאמר לו ופדה לי וא"כ מזכה להקטן המעות לכך א"י לזכות לאחרים דבעינן הודעה וצריכין לדחוק כתירוצן של התוס' אבל לפי הגרסא בש"ס דילן ופדה לי וא"כ שפיר מועיל לזכות לאחרים וכמ"ש ודו"ק היטב כי חריף הוא. ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם שכתב בפ"ה ממעשר שני הלכה ה' ופדה לך ואחר כך כתב דבאמה עברי' קטנה ל"מ רק בדרבנן שאין הקטן זוכה לאחרים כ"א בדרבנן ותמה המג"ש כיון דנפדה בפדה לך וא"כ הקטן אינו רק זוכה לעצמו ול"ש זכי' לאחרים ואמאי לא יועיל בקטנה גם בדאורייתא ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דאכתי איך יפדה לבעה"ב דהא ההקדש אינו מזכה רק לקטן ובאמת היא הערמה שהקטן רצה לפדות להאב או לאדון אדרבא כיון דאמר ופדה לך א"כ זכה הקטן והקטנה במעות ושוב בעי הודעה ולכך צריך להיות בדרבנן שאז הקטן יוכל לזכות מעצמו לאחרים וז"ב. ובזה מיושב מ"ש התב"ש דהערמה לא שרי בדאורייתא כ"א בדרבנן ומביא ראי' ממערימין על מע"ש דמוקי בדרבנן ותמהו כלם דבש"ס לא אוקמא בדרבנן כ"א למה דמותר להערים ע"י קטנה אבל בגדולים מערימין אף בדאורייתא ובתשובה הארכתי לישב ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דשם לא מקרי הערמה כיון דאומר ופדה לך זוכה במעות והקדש מקנה למי שנתן המעות והוה הבעה"ב כמו אחר שנתן להם מעות ול"ש הערמה כלל אבל בקטן דבעי הודעה א"כ שפיר הוה הערמה דהרי ההקדש לא הי' מקנה רק לבעה"ב ובעה"ב הי' צריך להוסיף חומש ואם מקני להקטן שוב א"י לזכות לאחרים ולכך הי' מקרי הערמה ול"מ רק בדרבנן כדברי התב"ש ודו"ק היטב כי קצרתי. ודרך אגב אומר במה דהאריך הרא"ש דלא קי"ל כבני מערבא לפע"ד הא בתוספתא ב"מ ובירושלמי פ"ה דב"מ ה"ג מבואר בהדיא דלא קי"ל כבני מערבא והובא בר"ן ריש פ"ג דקידושין גבי מעשה דרב גידל והובא בב"י בחו"מ סי' קפ"ג הרי דהירושלמי גופא פסק דלא כבני מערבא דמדקנה במעות המשלח הוא של המשלח וצע"ג. ומה שהקשה המג"ש למה דמבואר במשנה ופדה לך אבל פדה לי ל"מ א"כ יקשה כיון דע"כ אמה עברי' בקטנה מיירי והרי קטנה קשה קושית הש"ס בב"מ דף י"ב דאי אין לה אב תפוק במיתת האב לר"ל ואי אית לה אב תהוי לאבי' לפע"ד יש לישב עפ"י מ"ש למעלה לישב קושית המג"ש וכבר קדמו הריטב"א דכל שאינו סמוך על שלחן אב למה תהי' לאב וכתבתי דע"כ לא הוה דאב רק אם הוה לעצמה אבל לגבי רבה לא מחיל וא"כ זה במציאתה שלה אבל מה שנתן לה רבה לפדות מהראוי שתהי' של רבה כל שאינה סמוכה על שלחן אב ובלא"ה נראה דלק"מ דבאמת קטנה אין לה זכי' רק כשיש דעת אחרת מקנה והרי הרב הקנה לה המעות ע"מ שתהי' המעשר אחר כך שלו ויזכה מידה אבל פשיטא דלא רצה להקנות לאבי' וז"ב.

והנה מן האמור מבואר דעבד עברי אין גופו קנוי ולכך יכול לזכות על ידו בעירוב וכן פודה על ידו במע"ש ובאמת שכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה דמע"ש שם בהדיא דעבד עברי אין גופו קנוי אלא למעשה ידיו אבל הדבר תמוה דבקידושין דף ט"ז אמרו דעבד עברי גופו קנוי ולכך בעי גט שחרור ולא סגי לי' שיאמר לו ע"פ. אברא דהתוס' בב"מ דף כ"ט כתבו דמה דנאמר עבד עברי גופו קנוי היינו הגוף למעשה ידיו לענין שאין גרעונו מחול ועיין במחנה אפרים הלכות עבדים סי' א' שקים וקבל כן בפשיטות אבל בתשובה הקשיתי ע"ז מקידושין דף כ"ח דשם משמע דנקנה קנין הגוף ממש וחשוב כקרקע ע"ש וצ"ל דמ"מ אין ידו כיד רבו לענין ממון ובעבד יש שתי קנינים קנין איסור וקנין ממון ועיין בחידושי הריטב"א בקידושין דף ט"ז שביאר הדבר באורך ובכ"ז עדן לא יצאנו מהמבוכה בזה. ומה שהקשה המג"ש דלשטת ר"י דבנערה אפילו אינה סמוכה על שלחן אביה מציאתה שלו משום איבה שלא ימסרנה למנוול א"כ מ"פ אי דאתיא שתי שערות מה בעי גבי' הא טפי הוה למפרך דאף כי אתיא שתי שערות הוה של אביה אף באינה סמוכה לפע"ד ל"ק דכיון שמכרה אין בידו כ"כ למסרה למנוול דלמא יקדשנה האדון או בנו וא"כ אין פשיטות כ"כ להקשות. ומ"ש שם להסתפק אם אילונית היא ברשות אבי' עדיין כיון שהגיע' לשני בגרות אף על פי שאין בה סמנים או דלמא בשנים תלי' רחמנא וכתב שמצא לרש"י שכתב בפ' משפטים דקרא מרבה איזה מהם הקודם או שש או סמנים וא"כ אילונית אם לא מכרו הב"ד קודם י"ב שנים לא משכחת לה לבגרות דהא נפקא לה בשש במחכ"ת אגב חריפותי' לא זכר שם דברי הש"ס קידושין דף ד' לא נצרכה אלא לעיקר זבינא דאילונית והתוס' הקשו איך נדע שהיא אילונית בקטנותה וכתב התוס' רי"ד דמיירי שמכרה בשני בגרות קודם עשרים שנה וקמ"ל שיש בה דין מכר הרי בהדיא דמע"י של אבי' אף באילונית ועיין מלמ"ל פ"ד מעבדים הלכה א' שהאריך בזה. ומ"ש ראי' דמציאת קטנה של אב מה"ת מטעם דכמו דבמעשה ידי' כתבו התוספות בכתובות דף מ"ו דמהראוי שתהי' של אב דיכול למכור אותה לרבה ויהי' מע"י שלו א"כ ה"ה מציאה דכיון דכשמכרה המציאה של רבה דהוה כפועל כל שאינו נוקב מרגליות כדאמרו בב"מ דף י"ב וא"כ ממילא מהראוי שמציאתה תהי' של אבי' מה"ת לפע"ד ל"ק דכל הטעם דמציאתה אינו של אב משום דמעלמא קאתי וכמו בקידושין דצריך קרא ולא נלמד ממע"י כדאמרו בקידושין דף ג' ולפ"ז זה לאב אבל כל שמכרה מה בכך שהוא מעלמא הא הוה כיד בעה"ב כמו פועל דמציאתו של הרב דהרי שכרו לכל המלאכות וא"כ אין ראי' ממה שיכול למכרה דשם מכר המציאה גם כן דלקחה לכל המלאכות ובשלמא מע"י דמגיע משום דמתזנא שפיר יש סברא דהרי יכול למכרה ולבטלה ממעשה ידיו מה שאין כן למציאה ודו"ק והן נסתר מחמתו כל בנינו שבנה ע"ז יעו"ש. גם מ"ש דלשטת רש"י דמזונות היינו מה שזנה ויוכל לומר לה צאי מע"י במזונותיך עיין ב"ש סי' ס"ט סק"ד דא"י לומר בע"כ צאי מע"י למזונותיך לשטת רש"י והביא כן בשם המרדכי והג"א שכתבו כן בשם רש"י ע"ש ודו"ק. ועיין מחנה אפרים הלכות זכי' ומתנה הרחיב הדבור גם כן בשיטות אלו ואין הזמן מסכים לעיין בזה כעת ועיין בהגהת מרדכי השניות פ"ק דב"מ סי' תמ"ו ודבריו תמוהים ועיין בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' ק"ה שהאריך בזה ועיין מלמ"ל פ"ג מעבדים הלכה ט"ו ופ"ד ה"ג. והנה שאלני אחד בהא דאמרו בב"מ דף ע"א אשה לאו אורח ארעא גר נמי גמירי דמקני קני דלא מקני לא קני והרי גם אשה אינה רשאי למכור עצמה כמ"ש הרמב"ם והקדמונים בב"מ דף י"ב וא"כ פשיטא דאינה קונה גם כן והראיתי שהמלמ"ל פ"א מעבדים ה"ב הרגיש בזה. והנה בהא דאמרו בנדרים שם מודה ר"מ לענין שיתוף כיון דלזכות לאחרים מיד בעלה זכה ובר"ן פירש משום דבעל שנותן מתנה לאשה קנתה ואין הבעל אוכל פירות והלכך כיון דבעל מזכה לה אף שאינו נותן לה ממש אלא לזכות לאחרים מודה דזכי ואינו מדוקדק בלשון הש"ס דמשמע דדוקא בשביל דלזכות לאחרים היא דזכיא אבל אם נתן לה לא הוי זכי' ולהר"ן כלפי לייא דכ"ש כשהי' נותן לה דזכיא בהו ולפע"ד נראה דבאמת צ"ב איך נפיק מרשות הבעל דהא במתנה נתן לאשה אינה רשאית למכור ולתן לאחר ואם מתה יורשה כמבואר באהע"ז ס"א וא"כ איך מצי לזכות לאחרים אך באמת הדבר נכון דע"כ לא אמרינן דא"י למכור רק בשנתן לה אבל כאן בעירוב שאינו נותן לה רק לזכות לאחרים רק דלר"מ דיד אשה כיד בעלה דמי ס"ד דלא מצי מזכה על ידה דלא נפיק מרשותו וע"ז קאמר הש"ס כיון דנתן לה ע"מ שתזכה בהם לאחרים שוב נפיק מרשותי' ושפיר זכיא וזהו דקאמר הש"ס כיון דלזכות לאחרים הוא מיד בעלה זכי' ודו"ק. ודרך אגב ראיתי לרשום מה שראיתי קושיא פ"ג מעבדים הלכה י"ב בסופו על מ"ש הרשב"א דהו"ל כמתנה עמ"ש בתורה במה שמתנה ע"מ שאין לרבו רשות בו וע"ז הקשה דבדבר שבממון תנאו קיים ולפע"ד לפמ"ש התוס' בכתובות דף נ"ו והרמב"ן ביש נוחלין דף קכ"ו דאף בממון כל שלא שייך קנין לחצאין ל"מ א"כ העבד בלי אדון דל"ש קנין דאין לו יד בפ"ע ועיין בריטב"א בקידושין דף כ"ג שם א"כ אף בממון ל"ש להתנות בזה וז"ב ודו"ק כי קצרתי. ובזה נלפע"ד הא דאמרו בב"ב דף קל"ד הוא סבר דיש לה הפסק ורחמנא אמר אין לו הפסק וקשה הא בדבר שבממון תנאו קיים ולפי מה שכתבתי אתי שפיר כיון דבירושה ל"ש הפסק שוב א"א להתנות ע"ז. אמנם באמת עדיין קשה הא הר"י הלוי והרמב"ן נתקשו בזה מהך דאמר תנו לבני שקל בכל שבת דמשמע דירושה יש לה הפסק ולכל הדברות ולכל האמירות בתירוצם שם ועיין מהרי"ט חלק חו"מ סי' ע"ב ובטוש"ע סי' תמ"ח על כל פנים ל"ש בזה מתנה עמ"ש בתורה בדבר שבממון אך נראה דכל הטעם דבממון מועיל לפי שיכול למחול ע"כ יכול להתנות ולפ"ז בירושה דא"י למחול ולהסתלק כ"ז שלא ירש וגם ל"ש מחילה דלמי ימחול לאב שמתנה שלא ירש הא לאב אינו מוחל והירושה אינו מתחיל רק לאחר מיתת האב שוב הו"ל מתנה עמ"ש בתורה וז"ב כשמש. ועיין בהגהת אשר"י פי"נ באות ט"ו ברא"ש שכתב דבירושלמי וכו' והוא ט"ס כמו שהגיה אבי מורי הרב הגאון נ"י וצ"ל בירושה והיינו בירושה ל"מ מחילה וע"ז כתב אבל בעלמא דיש בידו למחול בדבר שבממון תנאו קיים ע"ש והוא הדבר אשר דברתי.

והנה בהא דאמרו בשבועות י"ד ואם נפשך לומר הרי הוא אומר בית אהרן ברכו ה' יראי ד' ברכו ד' ופריך מאי אם נפשך לומר וכ"ת ביתו כתיב כלן קרוין ביתו ותמה המהריב"ל דמ"מ הותר מכללו לענין ב"ב וכתב המהרש"א דלא מקרי הותר מכללו דהא אשתו ובניו הסמוכים על שלחנו מה שקנה הם קנה הוא ומקרי אשר לו. ובזה מיושב למה לא אמר הש"ס דאשר לו השלישי אתי ללמד דה"א דמביא משל ב"ב כיון דמתכפרי בו כמו בכהנים וע"ז כתב דאשר לו קרינן בי' דמה שקנו הם קנה אהרן ולכאורה צריך להבין דהרי הש"ס פריך בסנהדרין ע"א אמו מנ"ל מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני בדאקני לה אחר ע"מ שאין לבעלה רשות בהם ואם כן גם אשתו של אהרן משכחת לה דתביא קרבן באקני ולשמואל באקני לה ע"מ שתרצי תעשי ולר"א כגון דאקני לה בעל ולכאורה רציתי לומר דאכתי מה נעשה באם לא יהי' לה לאשה מעות שלה באופן שתקני לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה וא"כ מהיכן תביא וע"כ דאשר לו קרינן בהא אבל זה אינו דאכתי י"ל דהותר מכללו דהרי אף ביש לה מעות במה שאין לבעלה רשות דגם כן מביא אהרן עלי' ואמאי והא ל"ש אשר לו דאינו שלו וגם קשה דעל כל פנים שייך לומר דיכול יביא משל ביתו והיינו באם יש להם יביא משלהם ואף דאם אין להם מתכפרי בשל אהרן מכל מקום אם יש להם מעות מביא משלהם מיהו י"ל דכפרה לחצאין לא אשכחן דכיון דאם אין להם בודאי מתכפר מאשר לו ואם כן גם בשיש להם לא מסתבר דיביא משלהם ולענין שיהי' כשר אם הביא משלהם זה נתמעט מאשר לו השלישי דאף בדיעבד פסול ומיושב קושית המהרש"א דאם לא נימא דאתי קרא על דיעבד ל"ש לומר דקרא אתי לביתו דלא יביא משלהם דאם כן מה נעשה כשלא יהי' להם איך יתכפרו ועל כל פנים אכתי קשה מאי הותר מכללו שייך לומר דהא הותר מכללו כשהי' להם מעות ודו"ק. ובלא"ה קשה לי דאיך אפשר לומר דיביא משל אשתו הא קרבנות שהיא חייבת להתכפר צריך להביא הבעל עלי' כדאמרו בנדרים בדף ל"ו ונזיר כ"ד וב"מ ק"ד וא"ל דדוקא משום דדרשינן לשון הדיוט דז"א דהמעיין בכל המקומות ימצא דהחיוב הוא מצד שמשועבד לה כמו מזונות והלשון הדיוט הוא אם גרשה כמ"ש בתוס' בהדיא שם ושם דאם כן למ"ד מזונות דאורייתא לא אפשר דיביא משלה דהא הוא צריך להביא עלי' וא"כ ל"ש שהותר מכללו דהא זה ודאי צ"ל משלו מיהו אכתי תקשה דעל כל פנים בבנו וב"ב הסמוכים על שלחנו דאינו מחויב במזונותיהן ומכ"ש בקרבנותיהן אכתי שייך הותר מכללו ואשר לו לא שייך בזה דמשכחת לה שנתנו להם ע"מ שאין לאביהם רשות בזה וצ"ע כעת. עוד ק"ל דהא הכה"ג נשא אשה אחרת עיוה"כ לר' יהודה ואם כן ל"ש מה שקנתה אשה קנה בעלה דהא הממון הי' שלה מקודם שנשאה ואף דבעל לוקח הוה או יורש ז"א רק מדרבנן אבל מן התורה הממון שלה וגם הא הפר שקנה הכה"ג ע"כ הי' קודם יום הכפורים דהרי צריך ביקור ד' ימים וא"כ המעות שנותנת לו בעד חלקה הי' שלה וגם קשה כיון דנשאה על תנאי ואחר יום הכפורים יהי' מגרשה דלשטת הרמב"ם אסור לכה"ג לישא שתי נשים ובכה"ג ודאי לא קנה נכסים שלה דהא ספק הוא איזה תמות. עוד ק"ל דאיך ס"ד דיביא משלהם הא ע"כ אם מביא משל ב"ב או משל הכהנים ע"כ דגם הוא צריך להביא וא"כ איך נעשה הא קרבן דהוא לכפר בודאי צריך להביא כל אחד משלו ועיין ב"ק דף נ"ז גבי כופר ומכ"ש גבי חטאת כמ"ש התוס' וא"כ איך אפשר להביא כל קרבנות של כל אחד ואחד וא"ל דיצטרפו כל הכהנים להביא כפרה אחת דמלבד דזה לא מסתבר דלמה יצטרף כל אחד צריך להביא קרבן שלם משלו וגם לפ"ז מאוד ירבו הכהנים עד שלא יגיע אף פרוטה לכל אחד וא"כ איך יצטרפו וא"כ מסתבר דהכהן מביא משלו לכהנים לכל אחד רחמנא אפקרי' ממון של הכה"ג וכדאמרו ביומא דף כ"א ע"ב וע"ש בתוס' ד"ה ות"ל וא"כ דברי הש"ס צ"ע ואולי מש"ה השמיט הרמב"ם דינים אלו ועיין מלמ"ל פ"א מעיו"ה ה"א. והנה דרך אגב אבאר מה דאמרו ואם נפשך לומר הרי אומר בית אהרן ברכו את ד' בית הלוי ברכו את ד' יראי ד' ברכו את ד' והוא תמוה דלמה הביא הך דיראי ד' ברכו את ד' ועיקר הי' צריך להביא הך דבית אהרן וביותר תימא דאחר כך משמיט הך דבית הלוי ומביא בית אהרן ויראי ד'. אמנם נראה דלפי מה שכתוב המדרש דלכך נאמר באהרן ובלוי בית וביראי ד' לא כתיב בית לפי שהכהנים והלוים מתיחסים למשפחותם לבית אבותם ואם יבא אחד ויאמר שגם הוא כהן או לוי כל שאינו ממשפחתם לא יוכל להיות כהן ולוי אבל יראי ד' א"צ בית ויכול כל איש להיות ירא ד' ואם כן זה עיקר ראיתו שהכהנים כלם הם בית אהרן דהרי יראי ד' לא נקראו בית בשביל זה ודו"ק היטב. והנה הב"ש סי' ל"ז ס"ק א' כתב דמתנה שנתנו לקטנה שייך לאביה מטעם דבאמת מציאה גם כן מהראוי דנילוף מקידושין רק דשאני קידושין דלא טרחה אבל מציאה קטרחה להגביה כמ"ש התוס' בכתובות מ"ו וא"כ מתנה שפיר נוכל למילף מקידושין ע"ש ואנא אומר דמתנה ודאי ליכא למילף דמתנה ודאי טרחה וכדאמרו בב"מ דף ט"ז דמה"ט הוה מתנה כזביני דלהכי טרח קמי' וארצי' כי היכא דיהיב לי' במתנה ע"ש וכן קמ"ל בטור וש"ע חו"מ סי' שע"ד וא"כ במתנה ודאי דהו"ל טרחא טפי. ובזה מיושב מ"ש הב"ש ראי' מהא דהתורה זיכ' לאב בכסף קידושין גם אף אם יהיב לה מאה מנה ולא נימא דמה שנותר מפרוטה הוה מתנה ולפי מה שכתבתי א"ש דשם דלא טרחה דהא קידושין מקרי לא טרחה ואם כן שפיר הוה של אב. מיהו יש לדחות דמה שנותן לה יותר מפרוטה ודאי בשביל שטרחה למצוא חן בעיניו אבל אין זה מוכרע ודו"ק.

והנה בשנת תרח"י יום א' תצוה ז' אדר הגיעני תשובה מהרב מוה' מנלי פריסטיק קרייזימלא במה שאירע שאשה אחת שהי' לה שני בנים ובת אחת ועשו הבנים וגיסם בעל הבת כתב יד ביניהם כדרך שעושין בשטח"ז בדרך חיוב שכל מה שישאר אחר מות אמם יחלקו ביניהם בשוה והרשות ביד אמם למכור וליתן לכל אדם שתרצה אך מה שתתן בחייה לאחד מבני' או לבתה וחתנה יחשב הכל לחלק שליש הירושה ועשו זאת בתוקף ובאופן המועיל ויהי אחר הימים חלתה אשה הנ"ל ועשאה צוואת שכ"מ שהמרגליות והנזמים שלה יתנו לבן בתה הבחור והוא בן י"א שנים וישלישו אותם ביד הרב עד אשר יצטרך לנישואין וגם קצת מלבושים שלה לעשות לו מלבושים וכל המותר יחלקו לג' חלקים דהיינו בתה ושני בנים הנ"ל וע"ז התחיל מעל' לדון כיון דמבואר בחו"מ סי' ע"ר ס"ב דאם נתנו מתנה לקטן הסמוך על שלחן אביו היא של אביו וא"כ כיון דהוא קטן ושייך המתנה לאביו ושוב האב נתן כתב יד שכל מה שיגיע לו יחשב לחלק השלישי וע"ז כתב דצריך להבין דברי הנמוק"י כמאן פסק אי כר"מ דעיקר תלוי בסמוך על שלחן אביו אם כן אמאי חילק בין גדול לקטן ואם אזל בשטת הפוסקים כשמואל שוב לא תלוי בסמוך על שלחנו כלל וע"כ כמ"ש הסמ"ע דבקטן כיון דאינו משומר תחת ידו מסתמא נתנו לאביו מה שאין כן בגדול דמשומר ת"י ואיבה ל"ש דהא נתנו לבן בפירוש ואם כן כיון דנתנה לבן וגם השלישה ת"י הרב ל"ש איבה וגם הוא משומר ת"י הרב וגם אדרבא ל"ש איבה בזה דניחא לי' לאב שיהי' של הבן דאם לא כן יצטרך ליתן מזה כמו שנתן כתב יד והנה כעין זה מבואר בשו"ת ארבעה טורי אבן להגאון מוהר"א אבד"ק אמשטרדם ז"ל שכתב במי שחייב שכירות למלמד עבור בנו הקטן ולא הי' לאל ידו לשלם ובנו הקטן מצא מציאה ותפסו המלמד בשביל שכירות לימוד כיון דאביו זוכה וכתב הוא דכיון דמציאת קטן הוא בשביל איבה וכאן יכול לטעון לא ניחא לי בזה ויהי' של הקטן ואני כתבתי בזה דל"מ אם הי' הבן קטן ממש דודאי מועיל תפיסת המלמד דהא מציאת קטן אינו רק משום ד"ש וכאן בודאי לא תקנו שיהי' של הבן דהא האב זוכה מידו רק שאינו רוצה לזכות וא"כ ממנ"פ המלמד זוכה דהא ל"ש מפני ד"ש דבאמת אמרינן דהקטן זכה והאב זכה מידו ושייך ד"ש והמלמד זוכה גם כן בשביל חוב אביו אלא אף אם הוא אינו קטן ממש והגיע לעונת הפעוטות מכל מקום להפוסקים כשמואל דמציאה לאב בשביל דהגביה בשבילו כמ"ש רש"י ולפ"ז כיון דהוא לא רצה לזכות לעצמו רק בשביל אביו ואם כן כל שאביו אומר שאינו רוצה לזכות הרי הוא הפקר ואם כן בודאי המלמד יוכל לקחת לעצמו והמלמד תפשו שוב קנה המלמד דהאב לא קנה והבן לא רצה לזכות בו וכעין דאמרו ב"מ דף מ' תעשה כמי שמונחת ע"ג קרקע ולא יקנה לא זה ולא זה וכאן ל"ש מה דאמרו מיגו דזכי לנפשי' כלל דהא הבן לא רצה לזכות וע"כ דהאב זכה וממילא מגיע להמלמד בשביל שכירות ע"ש בחבורי כתב יד שהחילותי בשנת ת"ר ע"ש בדף פ"ט וה"ה כאן לשמואל ודאי דאם הבן לא רצה לזכות לעצמו רק שהגביהו בשביל אביו פשיטא דאם האב א"י לזכות דהקטן א"י לזכות לו דקטן כ"ז שלא מביא שתי שערות א"י לזכות לאחרים שוב לא קנה לא האב ולא הבן דהא הבן לא רצה לזכות בשביל עצמו והן נסתר מחמתו כל בנינו של מעל' שכתב לשטת הבה"ג דקי"ל כשמואל כל שהבן זוכה ואית לי' זכי' אף שהגביה לצורך האב ממילא זוכה לעצמו ולא לאב ורצה לישב בזה קושית הפ"י והריטב"א בסוגיא דב"מ דף י"ב ולפמ"ש ז"א דהא הבן לא הגביה רק בשביל האב ואם כן אינו זוכה לעצמו כלל והרי הוא הפקר ומ"ש מעל' כיון דקטן אינו יכול לזכות לאחרים ולעצמו הרי הי' דעת אחרת מקנה דהיינו מה שצותה בצוואת שכ"מ ואם כן ממילא הוא שלו ולא של אביו לפע"ד נראה דבר חדש דבצוואת שכ"מ אם נימא דצוואת שכ"מ אינו קונה רק לאחר מיתה וכמ"ש הב"י בחו"מ ריש סי' ר"נ וכן הוא דעת הרשב"א והרא"ש כמ"ש הקצות החושן שם באורך דלא כשטת הטור שם אם כן נפלנו ברביותא במה שנחלקו הקדמונים אם הפקר מדעת חשוב דעת אחרת מקנה ועיין מלמ"ל פכ"ט ממכירה ואני הארכתי בזה בתשובה וא"כ גם כאן כיון דאינו נקנה רק לאח"מ הרי נסתלק הנותן ואינו בעולם ול"ש דעת אחרת מקנה וממילא ע"כ נקנה להאב דהיינו שזכתה להקטן ולהאב דאם לא כן אין הקטן זוכה ולדעתי נראה דאף אם נימא דהפקר מדעת נמי קונה היינו דוקא שם דיש על כל פנים המפקיר בעולם מה שאין כן במת דליתא בעולם ואף אם נימא כהטור דנקנה למפרע מ"מ כיון דעיקר הקנין בא לאחר מיתה ל"ש דעת אחרת מקנה. ובזה נלפע"ד דלענין הדין הדבר ברור דל"ש שיחלק שליש שהרי לא התנו רק מה שתתן האשה בחייה ואין לנו רק כפי שהתנית דוקא בחייה אבל מה שתצוה לאח"מ זה אינו בכלל כנלפע"ד ודו"ק היטב. ואף שכתבו שכל מה שישאר אחרי' יהי' להם הא באמת לא נשאר אחרי' רק מה ששיירה שהרי נתנה במתנה שכ"מ זאת לנכדה ואטו אם היא נותנת לאחר במתנת שכ"מ הזה נקרא שיור וגם אם היתה נותנת לאחד מבני' מתנת שכ"מ מלבד הירושה הי' גם כן מקום לדון בזה דזה לא נקרא שיור ומכ"ש במה שנתנה לנכדה. וגם מ"ש למעלה דל"ש דעת אחרת מקנה בצוואת שכ"מ ע"ז ערער אחד מהדיינים דסוף סוף אינו לאב דהא לא הגביה לאביו והיא הקנתה לו וזכתה לנכדה על ידי הרב והשבתי דבאמת היא לא השלישה ביד הרב רק דהבנים מחויבים לקיים מצות אביהם ויתנו להשליש כמבואר בח"מ סי' רכ"ב ולפ"ז היורשים זוכים בהם והם נותנים להשליש וממילא כל שהם זוכים בהם שוב צריכים לחלק ביניהם ואף שיש לפקפק קצת מכל מקום נ"ל הדבר נכון דעל כל פנים דעת אחרת מקנה ל"ש בזה ובגוף הדין באמת לא זכו הבנים בזה כמ"ש. וגם יפה כתב מעלתו דכאן הוה כמו שאמרה ואין לך בהם רק מה שתתן לפיך דמבואר ביו"ד סי' רכ"ב דכל שיחדו לדבר המיוחד לכ"ע אין לבעל חלק בו וה"ה כאן אין לאביו חלק שהרי לא נתנו רק לצורך החתונה והשלישו ביד הרב לזה הצורך ודו"ק ועיין מחנה אפרים הלכות זכי' ומתנה סי' ב' ודו"ק.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף