משנה למלך/עבדים/ד

משנה למלך ‏ עבדים ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אמה העבריה היא הקטנה וכו'. בפרק המוכר את שדהו (דף כ"ט) תניא יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת ק"ו ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר והקשו התוס' בפ' נערה שנתפתתה (דף מ"ז) דלמה איצטריך למילף מק"ו תיפוק ליה מדאיצטריך לאמה ללמד על מעשה ידי הנערה שהיא לאביה ואם איתא דמוכרה כשהיא נערה למה לי קרא דלאמה פשיטא השתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מיבעיא ותירצו בשם הר"ם דמהכא נמי לא ידעינן אלא מכח ק"ו דהשתא זבוני מזבין לה עוד תירצו דאי לאו ק"ו הוה אמינא דמצי מזבן לה והוה דרשינן מלאמה דמעשה ידיה לאביה אפילו בבוגרת. והרא"ם ז"ל כתב בפרשת משפטים בד"ה אמרת ק"ו דאי לאו ק"ו הוה מוקמינן לקרא דלאמה ללמד שאם מכרה על מנת שתהיה לאמה לא ליעוד שתנאו קיים כדאיתא בפ"ק דקידושין לרבנן מוכרה לפסולין אע"פ שאינן ראויין ליעוד ולר"מ על מנת שלא לייעד. ויש לתמוה דא"כ לפי המסקנא תיקשי דמנא ליה לרב הונא ללמוד דמעשה הבת לאב מקרא דלאמה שהוא מיותר הא איצטריך למר למוכרה על מנת שלא לייעד ולמר למוכרה לפסולים. וע"כ אית לן למימר דרב הונא ס"ל דאיכא תרי יתורי חדא למ"ד דלאמה ואמה גופה דלא איצטריך ומאמה דרשינן שמעשה ידיה לאביה ומלאמה דרשינן שיכול למוכרה לאמה בלבד ואע"ג דליכא יעוד וכההיא דאמרינן בריש פרק אלו נערות נערה הנערה וא"כ הדרא קושיית התוספות לדוכתה דלמה לי ק"ו דהשתא מכורה כבר. ואפשר לתרץ בעד הרב דס"ל להרא"ם דרב הונא ס"ל כרבנן דרבי מאיר ולא פליגי ארבי מאיר אף בעל מנת שלא לייעד אבל כי היכי דסבירא ליה לר"מ דמוכרה לפסולין מקרא דנפקא ליה לר"א דהיינו אם רעה הכי נמי סבירא להו לרבנן ואייתר לן לאמה למעשה ידיה וכמ"ש מהרימ"ט עלה דההיא ורבנן האי לאמה מאי עבדי ליה והברייתא רצה להוכיח דאליבא דכ"ע אינו מוכר את בתו כשהיא נערה ומש"ה יליף לה מק"ו דאי מקרא דלאמה לר"מ ולרבנן דר' אליעזר ולר' אליעזר ליכא הוכחה מהאי קרא: ויש להסתפק היכא שמכר את בתו כשהיא נערה אי הוו המעות מתנה משום דאדם יודע שאין מכירה כשהיא נערה וגמר ונתן לשם מתנה וכההיא דאמרינן בפ"ק דמציעא (דף ט"ז) המקדש את אחותו שמואל אמר מעות מתנה משום דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה. ונראה דלדידן דקי"ל כרב באידך פלוגתא דהכיר בה שאינה שלו וקי"ל כשמואל במקדש אחותו ע"כ אית לן למימר דיש חילוק בין נכרי לאחותו דדוקא לגבי אחותו גמר ונתן לשם מתנה אבל גבי נכרי לא וכמ"ש הרא"ש ז"ל שם וא"כ במוכר את בתו כשהיא נערה נמי קי"ל כרב דהמעות חוזרין. ומ"מ אכתי איכא לספוקי אליבא דרבינו דס"ל דלאו דוקא אחותו אלא ה"ה כל העריות וא"כ לסברתו אין חילוק בין נכרי לאחותו וכמו שהכריח הרב מהר"מ אלגאזי בנכ"ג ח"ב וא"כ במוכר את בתו כשהיא נערה יש להסתפק היכי לידיינוה דייני להאי דינא ונראה דאליבא דכ"ע במוכר את בתו כשהיא נערה המעות חוזרין משום דע"כ לא קאמר שמואל דהמעות מתנה אלא במקדש אחותו משום דליכא איניש דטעי בהכי שהקידושין תופסין באחותו וע"כ גמר ונתן לשם מתנה אבל מוכר את בתו כשהיא נערה אינו כל כך פשוט דהא אליבא דרב דס"ל דהמוכר את שדהו בשנת היובל דהוי מכורה וכדאיתא בערכין (דף כ"ט) ע"כ האי ברייתא דיכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה היא דוקא אליבא דר"ש דס"ל דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות אבל לת"ק דר"ש דס"ל לשפחות ושונה לא עבדינן ק"ו והוי מכורה ויוצאה וכמו שפירש רש"י בערכין וא"כ כיון דאיכא מאן דס"ל דהוי מכורה ליכא למימר אדם יודע שאין מכר בנערה וכ"כ התוס' במציעא ובערכין דאף לשמואל דס"ל דהמקדש אחותו המעות מתנה מ"מ במוכר שדהו בשנת היובל אף דס"ל שאינה מכורה כל עיקר מ"מ המעות חוזרין משום דליכא למימר אדם יודע שאין מכר ביובל דאין זה פשוט דהא אמר רב מכורה ויוצאה. ועוד נ"ל לומר דאפילו אליבא דתוספות דס"ל דברייתא דיכול ימכור הוא אליבא דכ"ע ואפילו אליבא דמאן דס"ל לשפחות ושונה מ"מ נראה דהמעות אינם מתנה משום דליכא למימר אדם יודע שאין מכר בנערה שאין זה דבר פשוט דאפשר דטעה דכיון שעדיין האב זכאי בקידושיה ובמעשה ידיה דה"ה שזכאי במכירתה אבל גבי מקדש אחותו ליכא שום דבר למיתלי בה ולומר דאפשר דטעה בה וסבר דקידושין תופסין באחותו ומ"מ במוכר את בתו כשהיא בוגרת יש להסתפק אליבא דרבינו דס"ל דאין חילוק בין נכרי לאחותו אם המעות חוזרין או הוו מתנה והדבר צריך תלמוד: אף הקטנה שהיא אילונית בסימניה וכו'. פ"ק דקידושין (דף ד') ויצאה חנם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות ולכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות אמר רבה בא זה ולמד ע"ז מידי דהוי אתושב ושכיר א"ל אביי הכא חד גופא היא כי נפקא לה מנערות בגרות מאי בעיא גביה אלא אמר אביי לא נצרכה אלא לבגר דאילונית סד"א בנערות תיפוק בבגרות לא תיפוק קמ"ל מתקיף לה מר בר רב אשי ולאו ק"ו היא אלא אמר מר בר רב אשי לא נצרכה אלא לעיקר זבינא דאיילונית סד"א דאתיא סימני נערות הוי זביניה זבינא דלא אתיא סימני נערות לא הוי זביניה זבינא קמ"ל והתוס' הקשו דבקטנות איך נדע שלא תביא סימני נערות דסימני איילונית היינו כשהיא בת עשרים ולא הביאה שערות ואע"פ שיש סימני איילונית שאפשר להכיר בקטנות הא אמרינן גבי סריס עד שיהא בו כולן ומסתמא ה"ה באיילונית. ודבריהם תמוהים הם מאד בעיני משום דאף דנימא דבסימן אחד סגי או שיהיו ניכרים כל הסימנים בקטנותם מ"מ אינה נקראת איילונית אלא כשהיא בת עשרים ולא הביאה שערות וקודם לכן עדיין קטנה היא משום דאפשר שתביא שתי שערות ואם הביאה שתי שערות קודם עשרים יש לה ימי נערות וכמ"ש רבינו בפ"ב מהלכות אישות. וכ"ת דהיינו דוקא אליבא דמ"ד דבעינן שיהיו כל הסימנים אבל למ"ד דבסימן אחד סגי לא בעינן שיבא הסימן לאחר עשרים אלא אפילו קודם עשרים משום דאחד מן הסימנים הוא עשרים בלא הבאת שתי שערות הא ליתא וכמו שיראה המעיין וא"כ הדרא קושיית התוספות לדוכתה דבקטנות איך נדע שלא תביא סימני נערות. ואפשר לדחוק ולומר דאי אמרת דבסימן אחד סגי או שכל הסימנים היו ניכרים בקטנות הוה ניחא מאי דאיצטריך קרא לומר שיכול למוכרה משום דסד"א דכיון שהביאה סימני איילונית ומסתמא לא תביא שתי שערות א"כ לא יוכל למוכרה ואע"פ שהוא תחת האפשרות שתביא שתי שערות מ"מ משום ספק דלמא תביא שתי שערות אינו יכול למוכרה כיון שהביאה סימני איילונית אבל כיון שצריך שיהיו בה כל הסימנים וכולם אינם ניכרים בקטנות פשיטא שיכול למוכרה כיון שעדיין לא הביאה כל הסימנים דמהיכא תיתי שלא יוכל למוכרה משום דדלמא למחר תביא שאר סימני אילונית ואם נחוש להא א"כ נימא ג"כ שלמחר תביא שתי שערות א"ו מילתא דפשיטא היא שיכול למוכרה כיון שעדיין לא הביאה כל סימני איילונית וא"כ למאי איצטריך קרא לומר שיכול למוכרה ותירצו דהכא לא הוי זביניה זבינא וצריך האדון להחזיר מעשיה והאב יחזיר הכסף וגם אין שייך בה דין ייעוד אם יעדה. ורבינו ישעיה ז"ל הוקשה לו ג"כ קושיית התוס' הלזו והאריך בתירוצה וכתב דקרא איצטריך היכא דנמכרה בעודה קטנה שנה או שנתים קודם לעשרים והוחזקה איילונית והיא יוצאה מרשות האדון ה"א כיון דלא באה לכלל נערות איגלאי מילתא למפרע שלא היה מכרה מכר ואינה יוצאה בחנם אלא מחזרת לו כל הדמים שנתן בה ומנכה לה שכר פעולתה להכי איצטריך קרא לומר שיש בה דין מכר ויוצאה בחנם וכל הדמים שנתן בה עולין לו באותו זמן מועט שעבדתו ע"כ. ויש לתמוה דא"כ דמיירי שמכרה לאחר י"ב שנה התינח אליבא דשמואל דס"ל דמבן עשרים ואילך נעשה גדול וקודם לכן היה קטן ולא אמרינן נעשה גדול למפרע וכדאיתא בפרק הערל (דף פ') אבל אליבא דרב דס"ל דנעשה גדול למפרע תיקשי לאביי היכי קא ס"ד דבבגרות לא תיפוק הא איגלאי מילתא למפרע דבשעה שמכרה היתה גדולה ולא היה לו רשות בה ופשיטא דלא הוי זביניה זבינא וכן נמי למר בר רב אשי קשה דמשמע דלפי האמת הוי זביניה זבינא ואינה מחזרת לו הדמים וזה דבר תימה כיון שאיגלאי מילתא למפרע דבשעה שמכרה לא היה לו רשות בה ודוחק לומר דהך שקלא וטריא הוא אליבא דשמואל דהא קי"ל דהלכה כרב וכמ"ש הריב"ה בח"מ סי' רל"ה בשם הרמ"ה ז"ל ועיין במ"ש רש"י בפרק אלו נערות עלה ל"ה דאיילונית אין לה קנס לפי שאין קנס אלא לנערה וזו שלא תביא שתי שערות לעולם כל עשרים שנה היא בחזקת קטנה ומשם ואילך בוגרת וצ"ע דנקטיה למילתיה כשמואל. ועוד דלרב תיקשי לכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות. וליכא למימר דשאני הכא דגלי קרא שיוצאה בבגרות ומש"ה לא אמרינן נעשית גדולה למפרע אלא קטנה היתה באותה שעה דאלת"ה היכי משכחת לה שיוצאה בבגרות דאי כשמכרה קודם י"ב הרי יוצאה בשש קודם הבגרות דא"כ נילף מהכא דלא נעשה סריס למפרע ומנ"ל דחידוש הוא שחידשה תורה באמה ועוד דלמה איצטריך אביי לומר דקס"ד דבבגרות לא תיפוק אימא דאיצטריך קרא דקס"ד שלא היה מכרה מכר כיון שמכרה בעודה גדולה וכן נמי מר בר רב אשי לא איצטריך לטעמיה. שוב ראיתי בחידושי הריטב"א שכתב בשם הראב"ד שהוקשה לו דלמה לי קרא דהאי גברא אימת קא זבין לה אם כשמכרה בעודה קטנה קודם י"ב הא נפקא לה בשש קודם בגרות ואם כשמכרה כשהיא בת י"ו שנה למ"ד נעשה גדול למפרע היכי קא ס"ד דלא תיפוק דהא איגלאי מילתא למפרע דזביניה לאו זביני דכי זבנה כשהיא בת י"ו גדולה הוה ותירץ דלא אמרינן נעשה גדול למפרע אלא מאותה שעה שהביא סימני סריס וא"כ משכחת לה היכא שמכרה כשהיא בת י"ו ולא הביאה סימני איילונית עד י"ז וא"כ נמצא שבעת המכירה קטנה היתה וסד"א בבגרות לא תיפוק. ולפי זה אפשר לתרץ בעד רבינו ישעיה דאיהו נמי ס"ל כהראב"ד ומוקי לה כשמכרה קודם שהביאה סימני איילונית והריטב"א כתב דהכא מיירי כשמכרה כשהיא קטנה כשהיא בת עשר ומפני שלא הביאה סימנים עבדה עד י"ו וכשהגיע לכ' ויודע שהיא איילונית נעשית גדולה למפרע ואיגלאי מילתא שהיה דינה לצאת בשנת י"ב ומחצה דהויא בוגרת ויש לאדון לשלם כל מה שנשתעבד בה מי"ב ומחצה ומעלה עד י"ו וכן נמי למר בר רב אשי מיירי בכה"ג שמכרה כשהיא בת עשר שנים וסד"א דלא הוי זביניה זביני ובטל המקח ויחזירו זה לזה קמ"ל דהוי זבינא ומ"מ צריך לשלם האדון שכר פעולתה שעבדה מהבגרות ואילך ע"כ. ונראה מדבריו דס"ל דלא אמרינן נעשית גדולה למפרע אלא מי"ב ומחצה ולמעלה ולא ידעתי מנ"ל הא דהא מפשטא דלישנא דפרק הערל דאמרינן מקטנותה יצתה לבגר משמע שבימי הנערות הויא בוגרת וכן נראה מדברי רש"י שם וצ"ע. ונ"ל דהראב"ד ג"כ מודה לדיניה דהריטב"א ואם מכרה כשהיא בת י"ו ובי"ז הביאה סימני איילונית דצריך לשלם האדון שכר פעולתה מי"ז עד כ' כיון דאיגלאי מילתא למפרע דבי"ז הויא בוגרת והיתה ראויה לצאת. ויש להסתפק להריטב"א ולהראב"ד אם יש כח באב למכור את בתו מבת י"ב שנה ומחצה והביאה סימני איילונית דאפשר דאמרינן לאב אייתי ראיה דלאו איילונית היא וזבנה דדוקא היכא שמכרה כשהיא קטנה עובדת על הספק עד תשלום השש שנים משום דהויא האמה מוציא מחבירו ועליה הראיה דאיילונית היא אבל כשבא האב למוכרה הוי איהו מוציא מחבירו ועליו הראיה דלאו איילונית היא או דילמא לא שנא ורבינו לא זכר דין זה דמה שכתב יש לאביה למוכרה כל זמן שהיא קטנה אין הכוונה אלא על קיום המקח שהוא דין הגמרא ומש"ה נקט קטנה דאי גדולה אין כאן מכר אבל אם יכול למוכרה על הספק לא נתבאר בדבריו. וכתב רש"י בפירוש התורה ויצאה חנם שתצא בסימנין או אינו אומר שתצא אלא בבגרות ת"ל אין כסף לרבות יציאת בגרות ואם לא נאמרו שניהם הייתי אומר ויצאה חנם זו בגרות לכך נאמרו שניהם שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק. וקשה דהא דחו בגמרא תירוץ רבה דאמר בא זה ולמד על זה משום דחד גופא היא וכי נפקא לה מנערות בגרות מאי בעיא גביה והרא"ם ז"ל נדחק בזה וכתב דכיון דבמכילתא תניא בהדיא כוותיה דרבה לא סמכינן על דיחוייא דאביי ונראה דרש"י נמי ס"ל דקרא איירי בבגר דאיילונית ולא איצטריך לתירוצא דאביי דסד"א בנערות תיפוק ולא לתירוץ מר בר רב אשי משום דכיון דמשכחת לה שתצא בבגרות אע"ג דנפקא מכ"ש דנערות אין זו קושיא מידי דהוי אתושב ושכיר דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא אבל אביי ומב"ר אשי רצו לבקש טעם אמאי דאיצטריך קרא למימר בגרות משום דכיון דאיכא למדרש דרשינן וכיון דהמכילתא לא איצטריך לבקש טעם על הבגרות וליכא קושיא עלה תפס רש"י לישנא דמכילתא ולפי זה קשיא לי דלמה הקשו בגמרא ולמר בר רב אשי דאמר ולאו ק"ו הוא הא אמרינן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ולמה לא הקשו ג"כ לאביי למאי איצטריך למימר סד"א בנערות תיפוק בבגרות לא תיפוק דאף דלא הוה ס"ד הכי ליכא קושיא משום דהויא מילתא דאתיא בק"ו וטרח וכתב לה קרא. והקשה הרא"ם דלשתוק קרא מאין כסף וע"כ קרא דויצאה חנם אינו אלא בנערות דאי בבגרות א"כ קרא דכי ימכור איש את בתו מצינן לאוקומי אף בבתו נערה דהשתא ליכא למדרש ק"ו ומה מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר וא"כ קרא דלאמה דילפינן מינה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בתו נערה מעשה ידיה לאביה למה לי השתא זבוני מזבן לה מעשה ידיה מיבעיא י"ל דהוה מוקמינן ליה לקרא דלאמה בבוגרת כמו שתירצו התוס' בפרק נערה שנתפתתה (דף מ"ו) א"נ לפעמים שאינו מוכרה אלא לאמה ולא ליעוד כדאיתא בפ"ק דקידושין כגון לפסולים או בע"מ שלא לייעד ע"כ ותמהני דאכתי קשה דלשתוק קרא מאין כסף וע"כ קרא דויצאה איצטריך לנערה דאי בבגרות למה ליה ויצאה תיפוק ליה מלאמה שבא ללמד על מעשה הבת שיהיה לאב ואם איתא דאף בבגרות אינה יוצאה א"כ יכול למוכרה אף בבגרות דהשתא ליכא למידרש ק"ו וא"כ למה לי קרא דלאמה השתא זבוני מזבן לה מעשה ידיה מיבעיא ואין תירוץ התוס' עולה לקושיא זו וכן במה שתירץ הרב דהוה אמינא דאיצטריך לפעמים שאינו מוכרה אלא לאמה קשה דא"כ לפי המסקנא מנא ליה לרב הונא ללמוד שמעשה הבת לאב מקרא דלאמה הא איצטריך לפעמים שאינו מוכרה אלא לאמה ואם נפשך לומר כמ"ש לעיל דרב הונא ס"ל כרבנן דר"מ ולא פליגי אר"מ אלא בע"מ שלא לייעד אבל כי היכי דס"ל לר"מ דמוכרה לפסולים מקרא דנפקא ליה לר"א דהיינו אם רעה ה"נ ס"ל לרבנן ואייתר לן לאמה למעשה ידיה א"כ לרב הונא תיקשי למה לי אין כסף וכ"ת דר"ה ס"ל כאביי דקאמר סד"א בנערות תיפוק בבגרות לא תיפוק או כמר בר רב אשי דקאמר דקרא איצטריך לעיקר זבינא דאיילונית א"כ תיקשי על רש"י דאיך כתב בקרא דויצאה חנם דבא זה ולמד על זה נגד ר"ה דהלכתא כוותיה וצ"ע. ומ"מ לעיקר קושיית הרב נ"ל לומר דאי לא כתב קרא אין כסף הוה אמינא דקרא דויצאה חנם אינו אלא בבגרות ומדאיצטריך קרא דלאמה הוה שמעינן דאינו מוכרה כשהיא נערה אבל אה"נ דאם מכרה בעודה קטנה אינה יוצאה בסימני נערות ואין זה מן התימה לומר דא"כ שאינו רשאי למוכרה כשהיא נערה א"כ למה אינה יוצאה בסימני נערות דמה מכר האב כל זכות שיש לו משום דא"כ תיקשי דלמה אין אמה יוצאה במיתת האב שהרי במיתת האב יצאה מרשות אב כדנפקא לן מקרא דוהתנחלתם וא"כ נימא מה מכר האב כל זכות שיש לו וכמו שהקשה מוהרימ"ט (דף מ"א) וא"כ ע"כ אית לן למימר שיש כח באב למכור את בתו לזמן שאם לא היתה מכורה לא היה לו רשות בה וא"כ ה"נ דכוותה דאף דבנערות יצתה מרשות אב ואין לו רשות למוכרה אפ"ה אם מכרה כשהיא קטנה יש לו כח למוכרה אף לימי נערות שאין לו זכות בה להכי איצטריך אין כסף לומר שיוצאה בנערות וכן נמי מה שהקשינו מיתרצא בהאי פירוקא משום דאי לא כתב קרא אין כסף הוה אמינא דויצאה איצטריך לבגרות דמלאמה לא הוה שמעינן אלא שלא יוכל למוכרה בבגרות אבל היציאה לא הוה ידעינן אי לאו דכתב קרא בפירוש: אבל הטומטום והאנדרוגינוס וכו'. תוספתא דבכורים. ודע דהא דאמרינן שאינו נמכר בעבד עברי הוא בין מכרוהו ב"ד ובין מוכר עצמו שהרי כתב רבינו בפ"א דאין האשה מוכרת את עצמה אבל לדעת הרמב"ן ז"ל דס"ל דהאשה מוכרת את עצמה לא נתמעטו טומטום ואנדרוגינוס אלא מנמכר בגנבתו שאינו נוהג באשה:

ב

אין האב כו' ואעפ"כ כופין את האב לפדותה אחר שמכרה משום פגם משפחה. בפ"ק דקידושין (דף י"ח) ומפדין אותו בעל כרחו אמר אביי בעל כרחיה דאב משום פגם משפחה אי הכי עבד עברי נמי נכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה הדר אזיל ומזבין נפשיה הכא נמי הדר אזיל ומזבין לה הא קתני אינה נמכרת ונשנית. ופירש"י בע"כ דאב אם יש לו ונראה דלעולם לא כפינן לאב על כסף מכירתה שיחזירם לאדון אלא אם היו לו קרקעות ומכר את בתו מפני שהיה חס עליהם או שנפלו לו נכסים בירושה לאחר מכן הוא שכופין לאב לפדותה וז"ש רש"י אם יש לו דאלת"ה למה ליה למימר אם יש לו פשיטא דאם אין לו לא כייפינן ליה דאטו היעלה על הדעת שנכוף אותו שישכיר עצמו כדי לפדותה וכ"כ מהרימ"ט ז"ל. ונראה דאי ליתיה לאב כגון שמת או ברח או שאין לו שכופין לבני המשפחה לפדותה דהא טעמא דלא כייפינן לבני משפחה לפדות העברי הוא משום דהדר אזיל ומזבין נפשיה וא"כ בעבריה דליכא למיחש האי חששא שהרי אינה נמכרת ונשנית פשיטא דכפינן לבני משפחה וליכא למימר דאכתי איכא למיחש דדילמא תמכור את עצמה שהרי כתב רבינו שאין האשה מוכרת את עצמה ואף אליבא דהרמב"ן דס"ל דמוכרת את עצמה אפ"ה ליכא למיחש למידי דדוקא בעבד חיישינן משום דמכר עצמו ודילמא ימכור עצמו פעם אחרת אבל בעבריה שנמכרת ע"י אביה אין אנו חוששין לדילמא תמכור עצמה (*א"ה עיין לעיל פ"א דין ב') וע"כ אית לן למימר הכי דאלת"ה היכי כפינן לאב ליחוש דילמא תמכור עצמה אלא ודאי כדכתיבנא, והא דאמרינן בע"כ דאב לאו למעוטי בני משפחה לעולם אלא לומר דהיכא דמצינן למכפייה לאב לא כפינן לבני משפחה אבל אה"נ דהיכא דלא מצינן למכפייה לאב דכפינן לבני משפחה. והקשה מהרימ"ט דלמה לא הקשו בגמרא עבד נמי אם יש לו נכוף אותו שיפדה עצמו משום פגם משפחה ומה בין עברי לעבריה ועיין במה שתירץ לקושיא זו ולא זכיתי להבין דבריו ונראה דודאי עיקר קושיית הגמרא היא דעבד נמי אם יש לו דנכוף אותו דהוי דומיא דאב ובתחלה נקדים קושיא אחרת שיש על רש"י דמאי הקשו בגמרא הכא נמי הדר ומזבין לה דמה תועלת יש לו במכירתו מאחר דנכוף אותו לפדותה וכמו שהקשו התוס'. אשר ע"כ נראה לומר דהמקשה נסתפק בהבנת בעל כרחיה דאב אי דוקא הכפייה הוי לאב אבל לבני המשפחה ליכא כפייה משום דשאני האב דזבנה כפינן ליה וכמ"ש רבינו ישעיה א"נ משום דחיישינן דילמא הדר ומזבין לה אבל באב ליכא למיחש האי חששא דמה תועלת יש לו במכירתה מאחר שנכוף אותו לפדותה או דלאו דוקא אב דהוא הדין היכא דלא מצינן למכפייה לאב דכפינן לבני משפחה ולא נקט אב אלא לומר דאיהו קודם בכפייה וא"כ אי הוה מקשי עבד נמי נכוף אותו הוה מצי למימר דאה"נ אלא דמאי דקתני משא"כ בעברי לא קאי אלא אכפייה דבני משפחה דליתיה בעברי אלא בעבריה ועל כן הקשו דבעברי נמי נכוף לבני המשפחה מה תאמר הדר אזיל ומזבין נפשיה א"כ בעבריה לא נכוף לבני המשפחה משום דדילמא הדר אזיל ומזבין לה וא"כ ע"כ מאי דקתני בע"כ דאב הוא דוקא לאב ולאפוקי בני משפחה וא"כ מה בין עברי לעבריה דבעברי נמי נכוף אותו לפדות עצמו דליכא למיחש דדילמא הדר ומזבין נפשיה מאחר דנכוף אותו לפדות עצמו וכמו שאין אנו חוששין לגבי אב ותירצו הא קתני אינה נמכרת ונשנית. ויש להסתפק לפי המסקנא אי מאי דנקט בעל כרחיה דאב אי הוי דוקא או לא דאפשר דאב הוי דוקא דמשום דזבנה כפינן ליה אבל לבני משפחה לא. והחילוק שיש בין עברי לעבריה הוא לענין כפיית המוכר עצמו דדוקא בעבריה כפינן לאב שמכרה משום דליכא למיחש דהדר אזיל ומזבן לה אבל בעברי לא כייפינן ליה משום דהדר אזיל ומזבין נפשיה או דאב לא הוי דוקא ויש חילוק ביניהם בענין כפיית בני משפחה אבל אה"נ דלענין כפיית העבד עצמו אין חילוק בין עבריה לעברי דליכא למיחש דהדר אזיל ומזבין נפשיה דמה תועלת יש לו במכירתו מאחר שנכוף אותו לפדות עצמו ונראה דכיון דמסברא אית לן למימר דבכפיית העבד ליכא למיחש דדילמא הדר ומזבין נפשיה משום דמה תועלת יש לו במכירתו אית לן למימר דמאי דתירצו בגמרא הא קתני אינה נמכרת ונשנית לא קאי אלא בענין כפיית בני משפחה לחלק בין עברי לעבריה אבל אה"נ דלעבד כופין כמו שכופין את האב נמצינו למדין לפי שיטה זו דבעבריה כופין את האב בתחלה לפדותה אם יש לו אבל אם אין לו או שברח או שמת כופין את בני משפחה אבל בעברי לא כפינן לבני משפחה אלא לדידיה אם יש לו וזה הוא דוקא אליבא דר"ש דס"ל דאינה נמכרת ונשנית אבל לדידן דקי"ל דמוכר אדם את בתו לשפחות ושונה אף בעבריה לא כפינן לבני משפחה היכא דאין לו לאב או שברח משום דדילמא הדר אזיל ומזבין לה אבל לאב וכן למוכר עצמו כפינן להו דליכא למיחש דדילמא הדרי ומזבני דמה תועלת יש להם במכירתם מאחר שנכוף אותם לפדות וכן נמי אם מת האב כופין את בני המשפחה דהא ליכא למיחש למידי. נמצא דאין חילוק בין ת"ק ור"ש אלא בענין כפיית בני משפחה היכא דאין לו לאב או שברח. והתוס' כתבו דמאי דאמר אביי בעל כרחיה דאב הכוונה הוא דנכוף בני משפחה לפדותה בעל כרחיה דאב משום דלא ניחא ליה לאב שתחזור לביתו ויהא פרנסתו לאב עליה והקשה מהרימ"ט דלישני בעל כרחיה דאב כפירש"י ז"ל ואתיא ככ"ע והיה נראה לכאורה לומר דס"ל לגמרא דלעולם לא כפינן לאב אף דאיכא פגם משפחה משום דאתיא ליה פסידא דמזונות ודוקא לבני המשפחה כופין כיון דלית להו פסידא ואיכא פגם משפחה ולא חיישינן לגרמא בנזקין כיון שהם חייבים בדבר משום פגם משפחה. אבל נראה דהא ליתא מדאמרינן בפ"ק דקידושין (דף כ') ליזבין איניש ברתיה ולא ליזוף ברביתא מאי טעמא ברתיה מגרעא ונפקא והא מוספא ואזלא ואם איתא דלא כפינן לאב כלל מאי איריא משום דברתיה מגרעא אימא דשאני רבית דלעולם הקרן קיימת וצריך לשלם ואילו הכא אין צריך להחזיר כסף מכירתה. ובתוספות כתבו שם ליזבין איניש ברתיה אע"ג דמפדין אותה בעל כרחו מ"מ רבית קשה יותר ודבריהם צריכים ביאור ונראה דהוקשה להם דכיון דבגמ' איירי באין לו וא"כ פשיטא דלא כפינן לאב להחזיר כסף מכירתה וכמו שכתבנו לעיל וא"כ למאי איצטריך למימר דברתיה מגרעא תיפוק ליה משום שאינו חייב לפדותה אלא ודאי שכוונת הגמרא היא לומר שאף את"ל שיהיה לו ויכופו אותו אפ"ה רבית קשה יותר וכוונת התוס' היא להבליע דבריהם בתוך דברי הגמרא באופן שנראה דכפינן לאב וכן נראה בפסקי התוס' וא"כ הדרא קושיית מהרימ"ט לדוכתה. ונראה דאביי ס"ל דע"כ אית לן למימר דמאי דתניא בברייתא ומפדין אותה בעל כרחו מה שאין כן בעברי הוא לענין כפיית בני משפחה דאי לענין כפיית האב עבד עברי נמי כפינן לדידיה משום פגם משפחה. וליכא למימר דלא כפינן ליה משום דהדר אזיל ומזבין נפשיה דהא ודאי לא חיישינן להכי משום דמה תועלת יש לו במכירתו מאחר שנכוף אותו לפדות עצמו וא"כ מה בין עברי לעבריה. א"ו שחילוק הברייתא הוא לעניין כפיית בני משפחה דגבי עברי לא כפינן לבני משפחה משום דהדר ומזבין נפשיה אבל גבי עבריה לא חייש להכי משום דרבי שמעון היא. עוד הקשה מהרימ"ט דכיון דבעל כרחו קאי אאב מנ"ל דכפינן לבני משפחה נימא כשנתרצו בני המשפחה לפדותה פודין אותה בעל כרחו של אב. ונראה דמתניתין משא"כ בעברי ע"כ דכפינן לבני משפחה דאלת"ה גבי עברי נמי אמאי לא יוכלו לפדותו בע"כ משום פגם משפחה ואי משום דמטי ליה הפסד שאין לו להתפרנס א"כ אמאי לא חיישינן נמי לפסידא דאב גבי עבריה וליכא למימר דשאני גבי עברי משום דהדר ומזבין נפשיה משום דהאי טעמא לא מהני אלא אם נאמר שנכוף לבני משפחה אבל אם הם רוצים לפדות ואינם חוששין לחששא זו דהדר אזיל ומזבין נפשיה משום פגם משפחה מהיכא תיתי שנמנע אותם מלפדות. וראיתי בפסקי התוספות כופין את האב לפדות בנו כשיש לו וכן את בני המשפחה כופין. ונראה דבנו הוא טעות וצ"ל בתו משום דגבי בן שמכר את עצמו לא שייך דין קדימה דאב לבני משפחה אלא דוקא גבי מוכר את בתו הוא דאי איתיה לאב כפינן ליה ולא לבני משפחה משום דאיהו זבנה וכמו שכתבנו לעיל. ועוד דגבי בן פשיטא דלא כפינן משום דדילמא הדר אזיל ומזבין נפשיה. ומ"מ אכתי קשה דלמה כפינן לבני משפחה התינח לר"ש דס"ל דאינה נמכרת ונשנית אבל לדידן דקי"ל דמוכר אדם את בתו לשפחות ושונה ליחוש דדילמא הדר אזיל ומזבין לה בשלמא לאב כפינן ליה משום דמה תועלת יש לו במכירתו מאחר שנכוף אותו לפדותה אבל לבני משפחה אמאי כפינן להו. ואפשר לומר דמיירי היכא שמת האב א"נ אפשר לומר דס"ל לתוס' דהלכתא כר"ש וכ"כ בפרק המוכר את שדהו (דף כ"ט) ד"ה התם לא הדר ומזבנה. ולענין הלכה נראה דליכא נפקותא כלל לענין דינא בין פירוש התוס' לפירש"י כמו שפירשנו לעיל דברי רש"י:
ורבינו ישעיה ז"ל כתב עבד עברי נמי נכפינהו קשיא לי טובא דאליבא דמאן אי אליבא דרבי הא אמר אינו נגאל בקרובים ואי אליבא דר"ע דפליג עליה וסבר דנגאל בקרובים הא אמר גאולת קרובים היא לשעבוד ואי אליבא דר' יוסי הגלילי דאמר גאולת קרובים לשחרור אכתי קשיא לי דאמאי נכפינהו התינח אב דזבנה כפינן ליה אלא קרובים מאי קא עבדו ואמאי בעינן למיכפינהו ונ"ל דה"ג ע"ע נכפינהו בני משפחה ופירוש שאם היו לו קרקעות ומכר עצמו מפני שהיה חס על נכסיו ולא היה רוצה למכור את קרקעותיו יכופו אותו בני משפחה מפני פגמם וימכרו מנכסיו ויפדוהו בעל כרחו ע"כ. ותמיהא לי דמאי הוקשה לו לר' ישעיה דאי אליבא דרבי הא אמר אינו נגאל בקרובים הא איהו ז"ל כתב גבי הא דרבי דאמר יגאלנו לזה ולא לאחר קשה אם רוצה הקרוב לפדות ע"ע ולשחררו למה אינו יכול אי דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את יהיב זוזי לעבד מתנה ויפדה עצמו ותירץ דממצוה מיעט הקרוב שאינו מצווה לפדות הנמכר לישראל כמו שמצוה לפדות הנמכר לעכו"ם ע"כ. וא"כ קשה דלפי תירוצו מנ"ל דלרבי אם רוצה הקרוב לפדות שאינו יכול דמאי דקאמר שאינו נגאל בקרובים היינו שאינן מצווים לפדותו ואף דנימא דס"ל דאף לפי תירוצו יכול למימר האדון לקרוב זיל לאו בעל דברים דידי את אכתי קשה דנימא דמאי דמקשו הכא בגמרא ע"ע נמי הכוונה היא שנכוף לבני משפחה שיתנו דמי השחרור מתנה לעבד והוא יפדה עצמו ומיהו לזה י"ל דקושיית ר"י דהיכי מדמו בגמרא כפיית אב לכפיית בני משפחה דאימא דדוקא אב שאם היה רוצה לפדותה היה יכול ולא הוה יכול למימר ליה אדון לאו בעל דברים דידי את כיון דאיהו זבנה תיקנו חכמים שיכופו אותו שיפדנה משום פגם משפחה אבל בני משפחה שהם אינם יכולים לפדות מהיכא תיתי שיתקנו שיכופו אותם שיתנו המעות מתנה מאחר שהם אינם יכולים לפדות הא לא דמי לכפיית אב. עוד קשה לי דמשמע דס"ל דלר"ע ולר"י הגלילי נגאל בקרובים ופליגי ארבי ולא ידעתי מנא ליה הא דהא בגמרא (דף נ"א) מיבעיא ליה האי בעיא ולא איפשיטא וא"כ מנא לן דפליגי ארבי בהאי מילתא. ע"ק דאף דנימא דר"ע ור"י הגלילי פליגי ארבי בדין גאולת קרובים אכתי קשה דהיכי נחה דעתו בזה דאימא דהאי ברייתא דקתני משא"כ בעברי ס"ל כרבי וא"כ מאי מקשו בגמרא אי הכי ע"ע נמי. עוד קשה לפי תירוצו דמאי משני בגמרא הדר אזיל ומזבין נפשיה כיון דהכפייה הוי לדידיה מה תועלת יש לו במכירתו מאחר שנכוף אותו לפדות עצמו וצ"ע. נמצינו למדין כפי שיטה זו דלעולם לא כפינן לבני משפחה בין בעברי בין בעבריה וכן לדידה לא כפינן ליה אבל לאב כפינן ליה וזהו דוקא לר"ש דס"ל דאינה נמכרת ונשנית אבל למאן דס"ל דמוכר אדם את בתו לשפחות ושונה אפילו לאב לא כפינן כי היכי דלא כפינן למוכר עצמו אליבא דר"ש. והריטב"א הוקשה לו ג"כ דמאי מקשו אי הכי עבד עברי נמי הא קי"ל דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים ותירץ דה"ק דכפינן להו למיתן כספא במתנה דאזיל הוא ופריק נפשיה. עוד כתב דה"ק עבד עברי נמי ניכפינהו בני משפחה כשמוכר אחד מהם עצמו ויש לו במה ליגאל דליפריק נפשיה משום פגם משפחה. ותמהני דמאי הוקשה להם משום דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים דקושיית הגמרא הוא היכא שנתרצה האדון לפדותו אם ישלמו לו דניכוף לבני משפחה משום פגם משפחה. שוב ראיתי בחידושי מהר"י בירב שפירש כן:
ועתה נבא לבאר סברת רבינו שפסק שכופין את האב לפדותה ותמה עליו מרן ז"ל דבגמ' אוקמוה להאי ברייתא כר"ש דס"ל אינה נמכרת ונשנית ומאחר שפסק כת"ק דמוכר ושונה הוה ליה למיפסק דאין מפדין אותה בעל כרחו ותירץ דסובר דלא דמי ע"ע לאמה דבע"ע איכא למיחש דאזיל ומזבין נפשיה ואכיל להו לדמי על דעת שבני משפחה יפדוהו והדר אזיל ומזבין נפשיה כמה פעמים על סמך זה ונמצא מפסיד לבני משפחה אבל גבי אמה שלאב המוכר אנו כופים שיפדנה כי כייפינן ליה אפילו מאה פעמים ליכא הפסד במילתא א"נ דגבי אמה כיון שאין האב רשאי למוכרה אא"כ העני ולא נשאר לו כלום ליכא למימר הדר מזבין לה דאי אית ליה ממונא לא מצי מזבין לה ואי לית ליה ליזבין וליזבין ע"כ. ויש לדקדק בתירוץ שני דע"ע נמי אינו רשאי למכור עצמו אלא עד בלתי השאיר לו שריד וכמו שפסק רבינו ריש פ"א מהלכות אלו וא"כ מה בין עברי לעבריה ונראה דחששא היא דילמא אית ליה ומזבין נפשיה ובשלמא גבי אמה שהכפייה והאיסור תלוי באב לא נמנע כפייתו משום דילמא יעשה איסור אבל גבי ע"ע שהכפייה היא לבני משפחה והאיסור תלוי בעבד יכולים בני המשפחה לומר לא נפדה אותו משום דדילמא למחר יעשה איסור וימכור עצמו אע"פ שיש לו אי נמי אפשר לומר דטעמא דלא כפינן לבני משפחה הוא משום דדילמא למחר לית ליה לעבד ומזבין נפשיה ונמצא שהכפייה שכפינו לבני משפחה היתה ללא הועיל שהרי יש פגם משפחה אבל גבי אב ליכא למיחש להאי חששא דאי לית ליה ומזבין לה לא מטי ליה שום פסידא מהכפייה שכפינו אותו. ונראה דלכל הפירושים ס"ל לרב דאם יש לעבד שכופין אותו משום פגם משפחה וזהו שכתב בתירוץ הראשון ואכיל להו לדמי דאי לאו דאכיל לדידיה כפינן ולא לבני משפחה ולפי זה קשה לי למה לא כתב רבינו דין זה גבי ע"ע. והרב בעל לח"מ תמה על תירוצי מרן וכתב דרבינו ס"ל כפירוש התוס' שפירשו דנכוף לבני משפחה שיפדוה ומש"ה אוקמוה כר"ש ובהא ודאי לית הלכתא כוותיה אבל לאב עצמו שמכרה ודאי דכופין אפילו לרבנן דהא ליכא למיחש דהדר אזיל ומזבין לה וכמו שהקשו התוס' לפירש"י ע"כ. עיין בפירוש המשנה שכתב שמחייבין האב לפדות את בתו שמכרה משום פגם משפחה והוא מה שאמר מפדין אותה בעל כרחו ע"כ. והנה לפי דבריו ג"כ נראה דלעבד כופין דליכא למיחש לדילמא הדר אזיל ומזבין נפשיה וכמו דלא חיישינן גבי אב. ומ"מ אכתי תמיהא לי מילתא דהא בין אליבא דמרן בין אליבא דהבעל לח"מ טעמא דלא כפינן לבני משפחה גבי ע"ע הוא משום דדילמא הדר אזיל ומזבין נפשיה וא"כ למה פסק רבינו דהיכא שמת האב לא כפינן לבני משפחה לפדותה דהא ליכא למיחש לשום מילתא והיא ג"כ אינה יכולה למכור עצמה וכמו שפסק רבינו וצ"ע. ולי נראה דרבינו הוקשה לו מה שהוקשה לרבינו ישעיה ז"ל מאי פריך בגמרא אי הכי עבד עברי נמי דאי אליבא דרבי הא אמר אינו נגאל בקרובים ומכח קושיא זו ס"ל דקושיית הגמרא היא דוקא אליבא דמ"ד דאיכא גאולת קרובים בע"ע הנמכר לישראל ואה"נ דהוה מצי לשנויי הא מני רבי היא דקאמר דליכא גאולת קרובים אלא דניחא ליה לאוקומי לברייתא אליבא דכ"ע ואף דלפי המסקנא מוקי לה כר"ש דקאמר אינה נמכרת ונשנית אפ"ה ניחא ליה הא טפי משום דאף דנימא דברייתא זו ס"ל כרבי אכתי אתיא כר"ש דהא קתני אינה נמכרת ונשנית וא"כ לדידן דפסקינן הלכתא כרבי אתיא ברייתא כפשטה ולא איצטריך לאוקומה כר"ש ומש"ה פסק דגבי אמה כופין את האב אבל לבני משפחה לא אפילו שמת האב: ברח האב וכו'. כתב מרן דרבינו פוסק כרבי דאמר דנמכר לישראל אין כופין לקרובים לפדותו והרב בעל לח"מ כתב דמנ"ל שנתמעטו דוקא מכפייה אבל אם רצו הקרובים יכולים לפדותו אפילו בע"כ דאדון דאימא דמה שנתמעטו הוא אפילו אם רצו לפדות כיון שהוא בע"כ דאדון. ולפי דבריו מה שהקשו בגמרא אי הכי ע"ע נמי הוא דוקא בנתרצה האדון ואפשר דס"ל למרן דליכא למימר דמיעט הכתוב אפילו אם רצו משום דמצי למימר להו אדון לאו בעל דברים דידי את שהרי יכולים לתת המעות מתנה לעבד ויפדה עצמו וכן הכריח רבינו ישעיה ז"ל עלה דההיא יגאלנו לזה ולא לאחר מכח קושיא זו ומאי דמיעט הכתוב הקרובים היינו ממצוה שאינם מצווים כמו בנמכר לעכו"ם ונראה דלפי תירוצו לא מצי למימר אדון לאו בעל דברים דידי את כיון דשדינן מיעוטא דיגאלנו למצוה וכ"כ מהרימ"ט בסוף מ"ב יע"ש:

ג

אמה העבריה כו' ואינה נקנית בפרוטה כו'. שם (דף י"א) והפדה מלמד שמגרעה מפדיונה ויוצאה אי אמרת בשלמא דיהב לה דינר היינו דמגרעה ואזלא עד פרוטה אלא אי אמרת דיהב לה פרוטה מפרוטה מי מגרעה ודילמא ה"ק רחמנא היכא דיהב לה דינר תיגרע עד פרוטה היכא דיהב לה פרוטה לא תיגרע כלל לא ס"ד דומיא דיעוד מה יעוד כל היכא דלא מצי מייעד לא הוי זביניה זבינא הכא נמי כל היכא דלא מצי מגרעה לא הוי זביניה זבינא ואע"ג דבגמרא לא נאמר זה אלא אליבא דב"ש דס"ל דקידושי אשה בדינר ואנן לא קי"ל כוותיה אלא כב"ה מ"מ גבי אמה לא פליגי אלא דבית הלל לא ילפי קידושין מקידושי יעוד וב"ש ילפי אבל גבי אמה דלא סגי בפרוטה כ"ע מודו. ויש לדקדק דמדברי רבינו נראה דדוקא בפרוטה אינה נקנית אבל כל שהוא יותר מפרוטה סגי ואילו בגמרא אמרינן ואימא פלגא דדינר ואימא שתי פרוטות כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמוה אדינר ופירש"י פלגא דדינר ואיכא גירוע עד פרוטה משמע שקושיית הגמרא קאי לאמה וא"כ מנ"ל לרבינו דלא בעינן דינר. ונראה דס"ל דקושיית הגמרא לא קאי אלא גבי קידושין ובזה שייך לומר כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמוה אדינר כלומר דכיון דחשיבותא בעינן אוקמוה אדינר דחשוב ובשלמא לגבי קידושין שייך שפיר היאך תירוצא לומר דכיון דבכל הקנינים בפרוטה סגי וגבי קידושין לא שמעת מינה בעינן דבר חשוב וכיון שכן אוקמוה אדינר אבל גבי אמה מאי דלא סגי פרוטה לא הוי משום דבעינן דבר חשוב אלא דגזירת הכתוב הוא שיהיה בה דין גרעון כי היכי דבעינן שיהיה בה דין יעוד וא"כ לפי טעם זה כל שהוא יותר מפרוטה סגי ואין ה"נ דלב"ש כיון דס"ל דבקידושין בעינן דינר א"כ גבי אמה ג"כ בעינן דינר דאל"כ אינה ראויה ליעוד אבל לדידן דס"ל דבקידושין בפרוטה סגי וא"כ שפיר מקיים יעוד היכא שנמכרה בפרוטה לדידן דס"ל דהמעות הראשונות לקידושין נתנו מאי אית לך למימר משום דכתיב והפדה כל שהוא יותר מפרוטה מקיים בה והפדה. והרב בעל כ"מ הקשה דהא לא ילפינן דנמכר לישראל נקנה בכסף אלא מדכתיב והפדה והוקש עברי לעבריה ומהאי ילפינן נמי גרעון כסף וכיון שכן היה לנו לומר דגם נמכר לישראל לא יקנה בפרוטה כמו אמה ותירץ דבגמרא שאלו ע"ע נקנה בכסף מנא לן כו' ואע"ג דבגמרא לא אשכחן בתר הכי תנא דיליף שכיר שכיר אלא כולהו ילפי מ"מ מדכתיב וכי תשיג מצינן למילף דכיון דאיכא כסף דהיינו פרוטה נקנה בכך ע"כ. והרב בעל תיו"ט כתב שט"ס יש בדברי הרב וכ"כ הרב ל"מ וכתב שהגירסא הנכונה היא לא אשכחן בתר הכי תנא דלא יליף ש"ש והכוונה דאע"ג דפשטא דגמרא משמע דכשתירץ אמר קרא וכי תשיג לא אמר כן אלא למאן דלא יליף ש"ש מ"מ אית לן למימר דמאן דיליף ש"ש נמי אית ליה דרשא דוי"ו מוסיף על ענין ראשון דהך דרשא פשוטה וכיון שכן ילפינן מוכר עצמו לישראל ממוכר עצמו לעכו"ם מוי"ו דוכי תשיג דהוי בכסף וכ"ש מכרוהו ב"ד לישראל דהוי בכסף כיון דנמכר בעל כרחו וה"ה דהוה מצי למימר משום ג"ש דש"ש ולא צריכי השתא היקש דעברי לעבריה דנקנה בכסף וא"כ כיון דלפי האמת לא ילפינן נמכר לישראל כלל מהיקשא דעברי לעבריה אלא מנמכר לעכו"ם משום הכי אמרינן דהוי בפרוטה כמו בנמכר לעכו"ם ע"כ. ויש לדקדק דלמאי איצטריך לומר דיליף נמכר לישראל מנמכר לעכו"ם משום וי"ו דוכי תשיג תיפוק ליה משום ג"ש דש"ש דגבי נמכר לעכו"ם כתיב כשכיר שנה בשנה ויליף מכרוהו ב"ד ומוכר עצמו מנמכר לעכו"ם משום ג"ש דש"ש דבכולהו כתיב שכיר וליכא למימר דלא עבדינן ג"ש דש"ש אלא משכיר דכתיב גבי מכרוהו ב"ד ושכיר דכתיב גבי מוכר עצמו אבל משכיר דכתיב גבי עכו"ם לא עבדינן מיניה ג"ש שהרי התוס' הקשו דכיון דיליף ש"ש למה איצטריך מקנתו וכן חזרו והקשו אמאי איצטריך והפדה משמע דס"ל דעבדינן ג"ש דש"ש משכיר דכתיב גבי עכו"ם וגרסינן בגמרא (דף כ') ת"ר נמכר לישראל כו' אין לי אלא עבד הנמכר לעכו"ם נמכר לישראל מנלן ת"ל ש"ש בג"ש ולפי סברת התוס' אפשר לומר דכי תירצו בגמרא יליף ש"ש בעי לתרץ מאי דס"ד מעיקרא דע"ע נקנה בכסף משום דכתיב מכסף מקנתו והקשו אשכחן ע"ע הנמכר לעכו"ם כו' לזה בא לתרץ דיליף ש"ש וא"כ הדרא קושיין לדוכתה דלמאי איצטריך הרב למימר דאף מאן דיליף ש"ש אית ליה וי"ו דוכי תשיג ואפשר לומר דאי לאו וי"ו דוכי תשיג אף דאית לן ג"ש דש"ש מ"מ כיון דאי גמרינן קנין כסף מהיקשא דעברי לעבריה שמעינן מינה דגם בעברי לא סגי בפרוטה ואילו גמרינן מג"ש דש"ש בנמכר לעכו"ם סגי בפרוטה שבקינן ג"ש ועבדינן היקשא משום דהיקשא עדיף וכמו שכתבו בעלי הכללים, וליכא למימר דשאני הכא דאין הג"ש סותר ההיקש משום דאפשר לומר דהיקשא אתא למילתא אחריתי משום דאף בג"ש דש"ש ג"כ אפשר לומר דאתא למילתא אחריתי וא"כ הדרינן לכללין דהיקשא וג"ש היקשא עדיף וכיון שכן גמר עברי מעבריה ולא סגי בעברי בפרוטה אבל עכשיו דאית לן וי"ו יתירא דוכי תשיג דלגופיה לא איצטריך דאי לומר דהדינים שיש בנמכר לעכו"ם דאיתנהו ג"כ בנמכר לישראל הא מג"ש דש"ש נפקא א"ו דוי"ו יתירא אתא לומר שיש דין אחד שאפשר שילמדהו נמכר לישראל ממקום אחר אתא וי"ו לומר שלא ילמדהו אלא מנמכר לעכו"ם ולא אשכחן דבר שיוכל ללמוד נמכר לישראל משני מקומות אלא קנין כסף וכיון שכן ע"כ מאי דאיצטריך קרא למימר דלא נילף קנין כסף מעבריה אלא מנמכר לעכו"ם אינו אלא לומר דבעברי בפרוטה סגי דאלת"ה למאי נ"מ אי גמרינן קנין כסף מעבריה או מנמכר לעכו"ם. ומ"מ מדברי מרן נראה דלא ס"ל דעבדינן ג"ש דש"ש משכיר דכתיב גבי עכו"ם מדכתב בתחלת דבריו דהא לא ילפינן דנמכר לישראל נקנה בכסף אלא מדכתיב והפדה ואי ס"ל דעבדינן ג"ש משכיר דכתיב גבי עכו"ם הא אפשר למימר דילפינן דנמכר לישראל נקנה בכסף משום דכתיב גבי עכו"ם מכסף מקנתו ויליף נמכר לישראל בג"ש דש"ש וכן ממ"ש בסוף דבריו ואע"ג דבגמרא לא אשכחן בתר הכי תנא דלא יליף ש"ש דמשמע מדבריו דלמאן דלא יליף ש"ש ניחא משמע דלא ס"ל ג"ש דשכיר דכתיב גבי עכו"ם. ומשום הכי ניחא למאן דלא יליף ש"ש משום דאית ליה וי"ו דוכי תשיג ויליף נמכר לישראל מנמכר לעכו"ם אבל למאן דאית ליה ג"ש דש"ש דלית ליה וי"ו דוכי תשיג הוה קשה דהא ע"כ יליף עברי מעבריה קנין כסף וא"כ בעברי ג"כ נימא דלא סגי בפרוטה וכן נראה מדברי הרא"ם בפרשת משפטים ד"ה שאף הוא מסייע בפדיונה שהקשה ל"ל קרא דוהפדה ללמד שיוצאה בגרעון כסף תיפוק ליה מהיקשא דעברי לעבריה מה עברי יוצאה בגרעון כסף כדנפקא לן מג"ש דש"ש ממוכר עצמו לישראל דיליף ממוכר עצמו לעכו"ם מוי"ו דוכי תשיג ע"כ. משמע דלית ליה דנמכר לישראל יליף מנמכר לעכו"ם משום ג"ש דש"ש וזה הוא דבר תימה בעיני שהרי מדברי התוס' (בדף י"ד) ד"ה מוכר עצמו מנלן משמע דס"ל דעבדינן ג"ש דש"ש משכיר דכתיב גבי עכו"ם והכי איתא בגמרא (דף כ') עלה דההיא דנמכר והשביח ששאלו אין לי אלא עבד הנמכר לעכו"ם נמכר לישראל מנלן ת"ל ש"ש לג"ש משמע דעבדינן ג"ש משכיר דכתיב גבי עכו"ם וצ"ע. ולקושיית מרן שהקשה דאמאי לא בעינן בעברי ג"כ יותר מפרוטה משום היקשא דעברי לעבריה נ"ל לומר דכיון דבעבריה לא ידעינן דלא סגי בפרוטה אלא משום דכתיב אשר לא יעדה והפדה ואיתקש יעוד לגרעון ויעוד לא שייך בעבד עברי לא גמרינן מינה דבשלמא קנין כסף דגבי אמה נפקא לן מדיוצאה בו ויציאה שייך בעברי גמרינן נמי כסף בעברי מהיקשא אבל מאי דבעינן יותר מפרוטה דבאמה לא נפקא לן אלא מיעדה ויעוד לא שייך בעברי לא גמרינן מהיקשא שיהא צריך גם בעברי יותר מפרוטה וכה"ג כתבו התוספות בפ"ק דקידושין (דף ד') בד"ה מעיקרא דדינא פירכא בשם רבינו נתנאל דכיון דלא ידענו דאמה העבריה נקנית בכסף אלא מוהפדה דהואיל ויצאה בכסף נקנית בכסף לא ילפינן מינה קנין של אשה לפי שביציאתו אינה יוצאה בכסף כמו אמה העבריה ע"כ ודון מינה ואוקי באתרין:

ח

אין האדון מייעד אמה העבריה וכו' אלא מדעתה. מ"ש מרן בכ"מ והיינו כדי שתתרצה דאל"כ מה תועלת יש בהודעתה עיין מ"ש התוס' פ"ק דקידושין (דף ה') ד"ה שכן בשם ר"ת שהאדון מייעד את העבריה בכסף מקנתה בע"כ של אב ובע"כ של בת ומאי דאמרינן דצריך להודיעה לא שצריך לעשות מרצונה אלא שצריך להודיעה דלשם קידושין מייעדה. גם הרשב"א בחידושיו אהא דאמרינן אשר לא יעדה מלמד שצריך ליעדה כתב שדברי ר"ת עיקר וגזירת הכתוב היא להודעה בעלמא וכ"כ הריטב"א שם. ודע שכתבו התוס' שם בד"ה אף אני אביא חופה דאע"פ שהיעוד יכול לעשות בע"כ דאב החופה צריך לעשות מדעת:

יא

אין אמה העבריה נמכרת אלא למי שיש לה עליו. נ"ב וכן אינו יכול למוכרה למי שהיה נשוי עם אחותה אע"פ שאפשר שתמות ויכול ליעדה הכי איתא בירושלמי פ"ק וכ"כ מהרימ"ט בחידושיו יע"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף