שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קלה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר א קלה

סימן קלה לחתן בני הרב רבי יעקב נ"י אב"ד דק"ק וואנגראוויץ

בקצרה אשיבהו עד אקח מועד אי"ה בזמן פנוי, הנה בש"ע חוה"מ (סי' ע"ב ס"ח) בהגה"ה, ואפילו אמר בשעה שראו העדים שחייב לו כך וכך כמו שטוען עכשיו בב"ד לא מהימן, והוא מתשובת הרא"ש, וכן הוא בש"ע לקמן (סי' קל"ג ס"ג) ועיין בהרא"ש שם הטעם, כי הכל תלוי בשבועתו שהב"ד יפסקו שישבע ויטול כדי דמיו, וכיון כשראו בידו לא הי' בבית דין וליכא שבועה צריך להחזירו, ומזה דקדק הש"כ (בס"ק צ"ג) דדוקא בטוען שמגיע לו דמים, אבל אם כשהראה לפני אחרים טען לקוחים אף שהוא מדברים העשויין להשאיל, דצריך לזה מגו דלא הראה אותם, מ"מ נאמן כיון דא"צ שבועה, ואם אח"כ בב"ד עומד בטענתו נאמן ולא מקרי ראה דמיד שטען לפני העדים לקוח הי' נאמן בכך במגו עיי"ש, והגאון רבי יונתן באו"ת השיג דהמשמעות בתשו' מיימוני דגם בטענת לקוח א"נ, גם אם איתא דעיקר הטעם מחמת השבועה היה מוכח דגוף הדין דטוען עד כדי דמיו דצריך שבועה מסוגיא דאי חכים משוי ליה ראה שממנו הוציא הרא"ש דינו הנ"ל, אע"כ דשבועה דנקט הרא"ש לאו דוקא אלא דכל שמודה חוץ לב"ד שהוא של חבירו נאמן לחובתו שהי' של חבירו, וא"נ בטענתו לכותו שהוא לקוח, וממילא מקרי ראה עיי"ש, ועל יסוד זה בנה התומים דבריו, (בסי' קמ"ו ס"ק) בההיא סוגיא דח"ה את לא קמודית דאם מכר לו בעדים ושמעו שאמר מפלניא זבינתיה שוב אינו נאמן במגו, דהוי כעיד אבהתא להמערער עיין שם:

ולענ"ד הי' נראה להכריע, והיינו דבחפצים שאינם ידועים להעדים שהם של המערער, ואף אלו ראו מעצמם החפץ הי' נאמן לומר שלי הוא מעולם, לא מזיק ראייתם לחוד, רק מכח דבורו בפניהם שהיה של פלוני, בזה כיון דאמר שמכרו לו נאמן, כיון דעיקר חובתו הוא רק טענתו אמרינן הפה שאסר כו' דכיון דטוען מיד לקוח לא מקרי הודאה כלל, דמה לי אם טוען שלי הי' מעולם או שאומר לקוח, כיון שאומר שהוא שלו לא מקרי הודאה כלל, משא"כ היכא דידוע להעדים ההמה דהחפץ זה היה של פלוני, ואלו ראו החפץ מעצמם ידוע מיד להם שהוא של פלוני והמגו רק שלא היה מראה אותם לעדים בזה שפיר אמרינן דלא משגיחינן כלל בטענותיו של חוץ לב"ד, וממילא הוי כמו ראו פתאום בידו, ואתי שפיר ההיא דאת לא קמודית דמה שאמר מפלניא זבינתיה לא הוי הודאה, כיון שפיו הוא דמחייבו, במה דאמר שהי' של פלניא, ואיהו דקאמר לקוח נאמן, דכל שאתה בא לחייבו מכח דבורו צריכין להאמין לכל דבריו גם מה שהוא לזכותו:

ומש"ה נקט הרא"ש הנ"ל בדקדוק מחמת חיוב שבועה, היינו דמזה הטעם אף בענין שהי' יכול לטעון שלו הוא מעולם, דראיית עדים לחוד אינו מזיק רק מכח טענתו, בזה הי' ראוי להאמינו גם בטענתו שמגיע לו דמים וכנ"ל, ומש"ה מצריכים לטעמא דמחוסר שבועה:

וא"ש גם ההיא דאי חכים משוי ליה ראה, אף אם נימא דבטוען עד כדי דמיו נוטל בלא שבועה דהתם דמיירי באומן ומיירי ג"כ שהעדים בראייתן מכירים שהי' של האומן, דבזה כיון דאין צריך לדבורו כלל דבשתיקה בעלמא גם כן ידוע לעדים בראייתן שהוא של האומן לא מהמנינן ליה בטענתו במגו וכאלו לא טען כלל דמי, וכנ"ל, והכל עולה יפה, כנלענ"ד נכון בעזה"י:

מזה נראה לכאורה דהעיקר כדברי הש"כ (סימן קל"ג ס"ק ה') דאפילו אין עדים שנמסר לידו בפקדון לא מהימן, דאף למ"ש היכא דהחיוב רק מכח הודאתו אמרינן הפה שאסר, מ"מ כיון שצריך שבועה א"נ, ולכאורה מ"מ י"ל כדעת הסמ"ע שם, והיינו הרא"ש לשיטתיה דנראה מדבריו בפ' הכותב בההיא אתתא דאפקידי לגבה מלוגא דשטרא שכתב שם דבעי עידי ראה וגם עדים שמסרו לידה בפקדון, דעידי ראה לחוד לא מהני, אף דאין לה מגו דלקוח דהא בעי כו"מ, מכל מקום נאמנת לומר מחיים תפיסנא במגו שבא לידה בתורת משכון עיי"ש, משמע דהך גופא שבא לידה במשכון נאמן בלא מגו דתפיסתו מוכחת עליו כמו דנאמן בטענת לקוח, א"כ הכא אלו לא ידעינן שנמסר לידה בפקדון היה נאמן, אף דחוץ לב"ד לא מהמנינן במגו והוי ראה, מכל מקום נאמן מחמת תפיסתה כמו דנאמן לקוח מכח תפיסתה:

ומ"מ א"נ לדברי הסמ"ע, די"ל דמיירי דמודה שבא לידו בפקדון, אלא שאח"כ הלוה עליו, דא"נ אלא במגו דבתורת מקח או משכון בא לידו, ומהך שבועה וא"נ חוץ לב"ד, והוי כמו עדים שבא לידו בפקדון, כנלענ"ד בעזה"י:

ובעיקר סברא זו דנאמן מחמת תפיסתו דבמשכון בא לידו, נראה מדברי כל הראשונים והרי"ף והר"ן והרא"ה שם דלא ס"ל כן, שכולן כתבו דמיירי בעידי ראה ולא הצריכו ג"כ לעידי פקדון, ואח"כ ראיתי בתומים שכ"כ, דהרא"ש יחידאה בזה דכולם חלקו עליו, ולענ"ד אינו הכרח, די"ל דבמשכון דעלמא שיש נו קנין בגופו נאמן מחמת תפיסתו והוי כטוען לקוח, משא"כ במלוגא דשטרא דאין בזה קנין משכון, דבשטרות אין קנין בלא כתיבה ומסירה, אלא דאם בא לידה במשכון הוא רק שאינה מחוייבת להחזיר השטרות עד שיופרע לה חובתה, וכיון שאין לה קנין בגוף המשכון, א"כ מחמת התפיסה לטעון ממושכן, הוי רק כטוען על דמיו ולא על גופו:

גם יש לי לומר דס"ל דאין התפיסה מוכחת אלא שממושכן בידה, אבל לא על איזה סך ואפשר רק על פרוטה אחת, אף לשיטת הרשב"א וסייעתו דביש עדים שממושכן בידו וא"י על כמה נאמן המגו והעד כדי דמיו אף היכא דאין לו מגו, היינו ג"כ מטעם דבע"ח קונה משכון [וכמ"ש הש"כ סי' ע"ב ס"ק צ"ד] וזהו ג"ש בשטרות דליכא קנין בלא כתיבה ומסירה, ומה"ט הוא דפליגי על הרא"ש במלוגא דשטרא, אבל בעלמא י"ל דמודו דאמרינן דתפיסתה מוכחת עלה דבמשכון אצלו ודוק, ומזה ישפוט חתני נ"י בנידון שבא לפניו, מה דעתי לפום רהיטא: ידידו חותנו.

הק' עקיבא

בשולי המכתב

קשה לי כיום על הרשב"א והריטב"א בחידושיהם לקדושין (דף נ"ד ע"ב) והכא במאי עסקינן דיהיב סמדר ודלא כר"י, והקשו כיון דממילא מוקי כר"מ דמעשר שני ממון גבוה לוקי בלא הגיע לסמדר, דהא ר"מ ס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל ומצי אתיא אפילו כר"י, ותירצו כיון דבזה אין הלכה כר"מ דהא קיי"ל אין אדם מקנה דבר שלב"ל, משום הכי לא מוקי בהכי עיי"ש, ותמוה לי דהא לר"מ לא מהני רק אם בשעה שיבא בעולם יהיה ברשותו להקנותו, בזה חל הקנין מקודם על השעה שיבא לעולם, אבל הכא דלעולם אינו ברשותו דקודם שהוא סמדר מקרי לא בא לעולם, וכשיבא לעולם דהיינו שיהי' סמדר יהיה ממון גבוה, דבזה גם לר"מ לא מהני, והוי כההיא דבבא בתרא (דף קכ"ז ע"ב) הכא במאי עסקינן בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, וצע"ג.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף