שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קלד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר א קלד

סימן קלד להרב רבי משה נ"י אב"ד דק"ק גאליב

ע"ד שאלתו במקח פירות יבשים שעשו אנשי, פולין עם אנשי מדינתינו ע"י האנד געלד להביאם להם ואח"כ חזרו הלוקחים:

מלתא דא צריך עיונא רבא, הבעל עיטור כתב דלא חשיב דבר שלא בא לעולם, אלא כגון פירות דקל וכיוצא בהם ששניהם יודעים ומתנים בדשלב"ל, אבל אם המוכר מתנה בדבר שבא לעולם. כגון שהמוכר מתנה ליתן לו דבר פלוני, והוא בעולם אלא דאינו ברשותו חייב לקיים לו תנאו, דע"מ כן נתן הלוקח מעותיו הביאו הטור חוה"מ (סי' ר"ט ס"ו) וסיים ואין דעת א"א הרא"ש ז"ל כן, עכ"ל, נראה דאין כוונת העיטור דאינו ברשותו אינו בכלל דבר שלב"ל כיון דהחפץ בעולם, דהא במה שאירש מאבא מכור לך, וכן בשדה זו לכשאקחנה קנויי' לך, דקיי"ל דלא קני, וכן בשעבד לו דאקני אמרינן משום דשעבוד אלים, הא בלאו הכי לא מהני דהוי דשלב"ל, גם למה האריך העיטור דבר שלב"ל שניהם יודעים, וכן אח"כ בדבר שבא לעולם תולה הדבר במוכר לחול דהתנה ליתן לו:

מזה נראה ברור דעיקר החילוק, דבר שלב"ל גם הלוקח ידע זה, משא"כ בדבר שבא לעולם אלא דאינו ברשותו, הלוקח סבר שהוא ברשותו, מש"ה המוכר שהתנה ליתן לו מחויב לקיים תנאו, וכדנראה בעליל מתוך ראיית העיטור מהתוספתא (הובא בב"י) הא למה זה דומה למוכר חפץ לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו חייב להעמיד לו מקחו, הרי מפורש דמשום דמכר בחזקת שיש לו אתינן עלה, אבל אם גם הלוקח ידע שאין לו אינו חייב להעמיד לו מקחו, כמו בדבר שלב"ל:

ומזה תמוהים לי דברי הב"י (סי' רי"א ס"ה) דכתב בדעת הרמב"ם דמוקי לההיא דתוספתא הנ"ל כשפוסק על שער שבשוק דאז קני משום דהוי כאלו הוא ברשותו וכדתנן בא"נ יצא השער פוסקין, אע"ג דהאי לענין רבית אתניי ילפינן מיניה לענין קיום המכר כדי לקיים דברי התוספות, עכ"ל, והרי התוספתא תולה במה דמכר בחזקת שיש לו ואם הטעו, דביצא שער חשוב כאלו יש לו, וגם בלוקח ידע שאין לו קונה, וכההיא דפוסקים על שער שבשוק דבפשוטו שניהם יודעים דאין לו:

והנה מ"ש הטור דהרא"ש לא ס"ל כהעיטור, ביאר הב"י דזהו ממ"ש הרא"ש פ"ד דבתרא גבי ארעא ודקלא דאינו מחויב לקנות לו דקלים. ולפי דבריו הרי"ף שם והרמב"ם (פכ"ד ממכירה) דכתבו ג"כ דא"צ לקנות דקלים, כולם חולקים על העיטור:

ולענ"ד אינו מוכרח, דהרי יפה הקשה הר"ש (פ"ז משנה ג' דתרומות) על התוספתא הנ"ל דבפ"ק דמציעא לא משמע כן, שיהיה חייב להעמיד לו מקח', דקאמר התם גזלן שמכר וחזר ולקחה מבעלים הראשונים דלאוקמי קמי לוקח בעי, ובירושה ממילא באמת ל"ק הלוקח ומשמע דמיירי בין בהכיר בה שאינה שלו בין לא הכיר, ושמא יש לחלק בין מטלטלי לקרקע, עיי"ש, וכיון דבאמת מכח הקושיא העצומה הזאת וביותר לשיטת הה"מ (פ"ט מגזילה) והר"ן והנ"י פ"ק דמציעא, דכתבו דההוא דינא דחזר ולקחה הוא רק בלא הכיר בה, וכ"כ הרמ"א להלכה (בסי' שע"ד) [ומדברי הר"ש הנ"ל משמע דס"ל דאף בהכיר בה מיירי, וחידוש שלא הובא דהר"ש חולק על הנך פוסקים הנ"ל בזה] א"כ בודאי ק' מסוגיא זו על התוספתא ואין קיום להעיטור לפסוק כהתוספתא רק דחילוקו דהר' לחלק בין מטלעלין למקרקע, א"כ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש גבי דקלא דמכר ליתן לו דקלים מחוברים והוי כקרקע, מש"ה א"ח לקנות לו דקלים ואין ראיה דחולקים על העיטור במטלטלין, עכ"פ יודע הלוקח שאינו ברשותו דהמוכר לכ"ע הוא בכלל דשלב"ל דלא קנה:

והנה בדברי הרמב"ם [פכ"ב ממכירה והוא פסקא דהש"ע סי' ר"ט ס"ו] הפוסק על שער שבשוק וקבל הדמים ולא היה היין ברשותו, חייב לקנות וליתן ללוקח מה שפסק, ואם חזר בו מקבל מי שפרע, ונ"ד הוא ממש דין זה:

אמנם יש בזה ב' פירושים, ויהיה נ"מ לדינא בנ"ד, דמדברי הב"י (ס' רי"א) מבואר דס"ל דהא דחייב לקבל מש"פ, היינו כיון דיצא השער הוי כיש לו, והוי כמו כל קנין מעות דעלמא דמקבל מש"פ, ובאמת אם הי' קנין גמור הי' קונה לגמרי, דלא מקרי דבר שלב"ל כיון דיצא השער, וזה נראה דעת הסמ"ע, ואולם ממ"ש הב"י בבד"ה (סי' ר"ט) וז"ל, ודע דהא דאמרינן בדבר שאינו ברשותו דהוי כדבר שלב"ל, היינו לענין דל"ק אבל מקבל מש"פ, וכמבואר בהרמב"ם (פכ"ב ממכירה) עכ"ל, מבואר דהב"י חזר בבד"ה מדבריו, וס"ל דבאמת גם ביצא השער הוי דשלב"ל, אלא דמ"מ כיון דהדבר בעולם חייב במש"פ, וממילא גם בלא יצא השער הכי הוא, וזה נראה דעת הש"כ עיי"ש, א"כ גם קנין גמור לא מהני רק לענין מש"פ, והנה ממ"ש הרמב"ם דחייב לקנות וליתן לו ואם חזר מקבל מש"פ, היינו דחזר מלקנות וליתן לו חייב במש"פ, ודעת הר"י מיג"ש בשו"ת הובא בשיטה מקובצת בב"מ (דף מ"ז) שם מבואר אם קנה ואינו רוצה ליתן לו חייב במש"פ, אבל לא באינו רוצה לקנות כלל, והכי משמע מדברי הרא"ש גבי דקלי דכתב דראוי לקנות דקלי לקיים דבריו, ולא כתב שלא לעבור במש"פ דהא גם בקרקע שייך מש"פ היכא דלא קנה במעות, כמבואר בתוס' כתובות (דף צ"ג ע"א ד"ה עד) [וחידוש בעיני דבסי' ק"ץ ס"ז, אבל במקום שדרכן לכתוב שטר לא קנה, ולא נזכר בשום פוסק דצריך לקבל מש"פ] משמע דדעת הרא"ש כהר"י מיג"ש דאם אינו רוצה לקנות אינו חייב במש"פ:

בין כך ובין כך בנ"ד ל"ק אף דהי' קנין מעות ויצא השער דל"ק רק לענין מש"פ:

ומה שכתב מעכ"ת דבנ"ד דנתן מקצת מעות וערבון כנגד כולו קונה ול"ש בקניה זו נשרפו חיטיך, כיון דהקנין הי' בדרך זה, הנני מוכר לך ק' חביות פירות מעכשיו אם אמסרם לידך, ובשעת קניה יצא השער, ובטרם יומסרו הפירות ללוקח אף אם ישרפו יהי' פסידא דמוכר, כי הלוקח יטעון מי יאמר כך כי הפירות הללו שלי עכ"ל, בלא"ה כיון דאמר אם אמסרם הוי קנין במעכשיו בתנאי אם ימסרם, ובנשרפו דלא נתקיים התנאי בטל המכר, ואף דאנוס מלקיים תנאו, מ"מ אונס לאו כמאן דעבד דמי, כמ"ש הש"כ (סי' כ"א ס"ק ג') אבל עכ"ז הא גם בדינא דהרמב"ם והש"ע (סי' ר"ט) ג"כ ליכא פסידא דלוקח:

ומ"ש מעכ"ת דשם (בסי' ר"ט) איירי דהמכירה מה שאקנה סך מסויים עד זמן פלוני, נמצא דמה שקנה עד זמן זה יהי' ללוקח ושייך נשרפו, אינו דבפסיקה על השטר כיון דאין מבורר מה שמוכר לו אין ההפסד על הלוקח, כמ"ש תוס' בפשיטות בב"מ (דף ס"ד ד"ה האי) [ובדברי תוס' אלו כ' מהרש"א דלס"ד דתוס' דלא מחלקי בין ההיא ליצא השער, עדיפא הו"מ להקשות, דאף דלא מקבלי זילא לשתרי, דהא פוסקין כשער הגבוה עיי"ש, ולדידיה קשה הא זה גם בתירוצם בתוס' אינו מתורץ, דסברתם כיון דאין מבוררים ללוקח אינו מכר, שיהי' קרוב לשכר אם יוקרו ורחוק להפסד אם יוזלו, וצ"ע] א"ו דאף בענין דל"ש נשרפו מ"מ חז"ל לא חלקו בדבריהם דבכל ענין מעות א"ק, זולת במה דמצינו להדיא דבדבר שלא שכיח כגון דמים שהן כחליפין, וכן במכור באלו, ובעליה של לוקח מושכרת, דדמי קצת שהם ברשות המוכר אבל בעלמא הוא בכלל לא פלוג, דהרי כסף אינו זהב, דדהבא פירי, והא למ"ש תוס' דבמעות ל"ש נשרפו דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע, אם כן מה בכך דדהבא הוא פירי, הא מכל מקום לא שייך בי' נשרפו דהא אין לו שמירה אלא בקרקע:

גם בתוס' (דף ק' ע"ב ד"ה רבי) כתבו ליתן טעם בדר"מ דס"ל עבדא כמטלטלי ומכ"מ נקנה בכסף, ובתוס' ב"ק (דף צ"ו ע"ב ד"ה המחליף) כתבו באמת דאין עבדים נקנים לר"מ בכסף ונדחקו הא דנקט בשכחה מוכר ובפרה מחליף, דאורחא דמלתא נקט, ואמאי לא בפשוטו דבעבד ל"ש נשרפו דהא יברח מהאש בעצמו, וגם הא מחוייבים להצילו ממיתה, ואף אם נדחוק דדברי תוס' לר"ל דס"ל משיכה הוא דאורייתא, מכל מקום הא ר"ל סבירא ליה דר"ש ס"ל דד"ת מעות קונות, אם כן יש לומר דר"מ סבירא ליה כר"ש ובעבדים ל"ש נשרפו, אלא על כרחך דאין לחלק, דבכ"מ תקנו דמעות אינן קונות, וכמו שכתב הש"כ (סי' צ"ח סק"ט):

ומה"ט נלענ"ד דמ"ש הסמ"ע (סי' ר"א) דלא חיישינן לזה אלא במקום שכבר קבל כל המעות וכו' משמע דבלא קיבל כל המעות מעות קונות, ולענ"ד אינו כן, דקנין מעות בכ"מ לא מהני כיון דבקנין מעות הדרך ליתן כל המעות לא חלקו בזה, רק בקנין סודר דאין דרך ליתן המעות, מש"ה אף בנתן המעות כבר קנה, וא"כ דינא דידן הוא ממש דינא דהש"ע (סי' ר"ט ס"ו) דלא קנה:

אך יש לדון, ממ"ש הכ"מ (פכ"ד ממכירה הי"ג) וא"ת ממנ"פ אם הוי כדבר שלב"ל וכו' י"ל דדין זה הוא מורכב, דמצד דלא הי' ברשותו אז חשיב דשלב"ל, ומצד דאף שלא הי' ברשותו כיון שהוא בעולם, בא לעולם מקרי ולגבי לוקח דנין אותו כבא לעולם ולגבי מוכר כאלו לא בא עיי"ש, א"כ משמע דבכל דבר שהוא בעולם אלא שאינו ברשותו לגבי לוקח מקרי בא לעולם, וא"כ ההוא דינא (דסי' ר"ט ס"ו) דאין המוכר חייב לקנות וליתן, היינו דלגבי המוכר הוא כן, אבל הלוקח א"י לחזור:

ואך אינו מוכרח, די"ל גבי דקלים באמת אין הלוקח צריך לקנות הדקלים, אלא דמ"מ המקח קיים על הקרקע, אלא דאם לא ירצו ליתן דקלים יכול לבטל המקח גם על הקרקע דאינו רוצה קרקע בלא דקלים, ובזה כיון דהמוכר רוצה ליתן לו דקלים ומקיים כמו שהתנה א"י לחזור ממקרקע, והדקלים הוי כמו תנאי כאלו מכר לו הקרקע בתנאי שיתן לו ג"כ דקלים, ואפשר שהכ"מ כיון לזה, עיי"ש בסוף דברי הכ"מ:

והנה מה שכתבנו דיש נ"מ בין ב' הפירושים בנ"ד היינו דאם יתברר בבירור גמור דמנהג הסוחרים לקנות על ידי האנד געלד, והוא בכלל אסטומתא, דבזה לפי דברי הב"י (סי' רי"א) דיצא השער כיון דמצוי לקנות הוי כיש לו, ומהני קנין גמור, הכי נמי מהני אסטומתא, אבל כפי דברי הבד"ה דמקרי דבר שלב"ל, ורק לענין חיוב מש"פ, אם כן גם אסטומתא לא מהני, כמו שכתוב ממני בגליון הש"ע (סי' ר"א) דהיש"ש בב"ק (פ"ח סי' ס') הביא בשם המרדכי [והוא בהגהת מרדכי ס"פ ט"ו דשבת] דאסטומתא לא מצינו דקנה רק בדבר שבא לעולם, דהוי כמו קנין גמור אבל בדבר שלב"ל לא מהני אסטומתא למחשבי' יותר מקנין גמור, וכ"כ הרדב"ז בשו"ת ואם כן בנידון דידן גם אסטומתא לא מהני:

אולם יש לדון כפי הנראה ממכתבו, דהמוכרים הביאו הפירות למקום הלוקחים, ואח"כ חזרו הלוקחים דבזה יש לומר דצריכים לשלם להמוכרים הוצאת נסיעת ההבאת פירות מדינא דגרמי, כמו שכתב הרא"ש בתשו' ופסקינן כן להלכה (בסי' של"ג ס"ח) דהאומר עשה כלי פלוני ואקנה ממך, והאומן עשה הכלי וחזר בו חייב, והיינו מדינא דגרמי ונ"ל דמזה ראי' למה שכתב הסמ"ע (ססי' ל"ט ס"ק מ"ו) במלוה שאמר ללוה עשה לך שט"ח ואלוה לך ואח"כ חזר המלוה דצריך לשלם להלוה דמי שכר סופר שהוציא מחמת גרמי, ולכאורה הי' נראה דתליא במחלוקות הרמב"ם והראב"ד (פ"ו הכ"ד מהל' נחלות) דבחזרה היא, ס"ל להרמב"ם דצריכים לשלם לו מה שהוציא לשמשים ולחזנים מדין גרמי, והראב"ד בהשגות חולק דא"צ לשלם לו ההוצאות, א"כ לכאורה דינא דהרא"ש ז"ל הוא לשיטת הרמב"ם והוי ספיקא דדינא:

אמנם באמת יפה הקשה הראב"ד מזרעוני גינה ותירץ הה"מ לחלק דבזרעונים הוציא כדי להרוויח אבל בחזרה לא היה הוצאות להשתכר אלא להתנהג כמנהג המדינה, אם כן לכאורה יקשה ההיא דהרא"ש דגם להרמב"ם יהי' בזה פטור, דהא באומן עשה כדי להרויח ויקשה להרא"ש קושיית הראב"ד מזרעונים, ולזה נראה לי דוקא בזרעונים, וכן בחזרה היא דלא אמרה לו להוציא לשמשים וכדומה, רק דממילא כן הוא, וכן בזרעונים לא אמר המוכר שיוציא ויזרע, ובזה ס"ל להראב"ד דא"צ להחזיר ההוצאה והרמב"ם סבירא לי' דבלא עשה ההוצאה להשתכר חייב לשלם, אבל בהרא"ש ובסמ"ע הנ"ל דאמר להאומן שיעשה כלי, ומלוה אמר שיעשה שטר ועל פיו עשה כן חייב לשלם הוצאותיו, וזהו לכ"ע, ואם כן אם בנדון דידן הי' כזה שאמר לו הבא הפירות לכאן ואקנה ממך צריך לשלם לו ההוצאות:

ובאמת קשה לי דברי הרא"ש אהדדי, ממ"ש הרא"ש עצמו בשו"ת הובא בטור (סי' ר"ז) דבאומר שחוט פרתך ואם יהי' טריפה אתן בעד הבשר כך וכך, ונטרפה דיכול לחזור (ועי' במ"ל פ"ו ה"ו מהל' טוען כנלענ"ד:

עקיבא גינז מא"ש

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף