שו"ת מהר"ם אלשקר/צט
|
< הקודם · הבא > |
וכן נמי כתוב בנמקי יוסף בסנהדרין פ' אחד דיני ממונות ז"ל ואע"ג דמשעת ראיה נעשה עד מהקישא דשנים או ג' דאמרי' מה שנים נעשה אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף ג' כן לא מיירי אלא במקיימי דבר כדכתיב יקום דבר כלו' בשעה שהם מקיימין את הדבר שמעידין עליו אבל בשעת ראיה לא אתקוש ע"כ: והרמ"ה ז"ל כתב דאפילו בבאו לראו' אם העידו בתוך כדי דבור מצטרפין ופוסל הפסול את הכשר:
עוד הוסיף לומר ז"ל הילכך לא שנא נצטרף עמהם בשעת ראיה להעיד ולא העיד עמהם בשעת הגדה ול"ש נצטרף עמהם בשעת הגדה ולא בא להעיד בשעת ראיה או שלא ראו כאח' עדותן בטלה ע"כ: עוד כתב דאם העידו יחד בתוך כדי דבור אפילו שלא באו אלא לראות ואפילו לא ראו זה את זה ונמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה דעיקר עדו' בשעת הגדה ע"כ וכבר פירשו התם בגמרא פ"ק דמכות מהו בתוך כדי דבור דהיינו כל חד וחד בתוך כדי דבור של חברו ופרש"י ז"ל דכל אחד ואחד התחיל להעיד בתוך כדי דבור של סיומו של חברו: והתסופו' כתבו פרק אלו נערות גבי עדים זוממין דפרכי' התם ונתרי בהו בתוך כדי דבור וכו' ז"ל ואם תאמר היכי מצי תו הדרי בהו והא בהתראה איכא טפי מכדי דבור שהוא כדי שאלת תלמיד לרבו יש לומר דכל זמן שעסוקין באותו דבר חשוב תוך כדי דבור כדאמרי' במכות דאפילו מעידין מאה כל אחד תוך כדי דבור של חברו חשובים כלם תוך כדי דבור של ראשון ואם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ע"כ: וכ"ש בעובדא דילן דאיתנייהו לתרווייהו ראיה והגדה לפני ב"ד דלכולי עלמא עדות הכל בטלה ואפילו אי הוו השאר מאה כשרים ואין צריך לומר היכא שהם שנים והם פסולים פסולא דאורייתא כהכא ובפי' כתב רבי' יצחק בר ששת בדבר אשר כזה ז"ל הטעם שאינן קידושין מפני קורבת העדים דבקדושין בעי' שני עדים כשרים אבל אם הם פסולים אין חוששין להם דהמקדש בפסולי עדות דאורייתא אין חוששין לקדושיו כדאיתא פרק זה בורר דפסול בעברה של תורה פסול לעדות אשה בין לאפוקה בין לעיולה וכן כתוב בהלכות וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות אישות וכו' עד ועדים אלו שהם קרובים זה לזה הרי פסולים מן התורה וכו' וכמו שהפסולים להעיד זה לזה ה"נ פסולים זה עם זה וכדנפקא לן בגמרא מרבוי הכתוב דאפי' בנים לעלמא וכמו ששנינו בתוספתא אין מעידין לא זה את זה ולא זה על זה ולא זה עם זה וכו' עד כאן: ובפירוש כתב הרב רבי יוסף קולון ז"ל בסוף שורש פ"ז זה לשונו ותדע שכן הוא דהא עד אחד כשר עדיף משני קרובים שהרי עד אחד מחייבו שבועה ושני עדים קרובים אין מחייבין שבועה ע"כ ותדע דאפי' לדברי התוספות דמפלגי בהא מילתא פ"ק דמכות בין דיני ממונות לדיני נפשות כבר כתבו שם הם עצמן דהאי דומיא דדיני נפשות דשרינן אשת איש לעלמא והם אמרו והם אמרו: ועוד אוסיף בה נופך מדברי הרשב"א ז"ל שכתב בתשובה גבי קדושין וגטין ז"ל וכ"ש דאפשר לבוא לידי נפשות אם תזקק לאחר ע"כ: וכן נמי כתוב בהגה"ה בספר המצות הקצר ז"ל ומ"מ צריך לברר עדים בגטין וקדושין שאם לא כן כלהו עדים ורגילות הוא ששם עומדים קרוביו וקרובי האש' והוו להו נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה כדאמרי' גבי דיני נפשות דחשבינן התם ערוה כדיני נפשות וכן כתבו רבותי ז"ל ע"כ:
וכן נראה נמי מכלל תשובה להרא"ש ז"ל: הילכך לדברי הכל עדות שניהם בטלה ואפילו עד אחד ליכא הכא וכ"ש דאפילו המתקדשת בעד אחד כשר אין קדושיה קדושין ולא חיישי' להו כלל וכמו שכתבו כל המפרשים ז"ל והמחברים ז"ל ראשונים ואחרונים וכמו שכתבו רבינו האיי גאון ז"ל ורבינו גרשום מאור הגולה ז"ל בתשובה בלא שום חולק: ורבינו אליעזר ממיץ ז"ל שכתבתם דתחיש לקדושי עד אחד דבריו הלא הן בטלין במעוטן ביתר מתתק"ס דבטלה בו בריה לדעת הרשב"א ז"ל מירוש' דתרומו': והדבור בזה מכת האריכות דלאו רבותא לממני גברי ולישני בדבר הפשוט בכל הספרים קמאי וקמאי דקמאי וכלהו בתראי ולא ראינו ולא שמענו בכל תפוצ' הגול' היוסמי שחושש לקדושי עד אחד: ופוק חזי מה כ' הרשב"א ז"ל בתשוב' לאחד מן התלמידים שבא מעשה לידו והיה סומך על ספר המצות וזה לשונו ומה שבאת לסמוך על מה שמצאת בספר המצות מי סנו הלכות גדולות והרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל וכל הגאונים וכל חכמי האחרונים שאתה מראה עצמך כאיש אמת ומחמיר יותר מכל אלו ומכל אשר נהגו בכל הארצות לסמוך על שיטת פשיטות מה שנאמר בזה בגמרא דהא רב ושמואל ובי דינא רבה ורב ורב נחמן ורב יהודה ורב כהנא דאמרי דאין חוששין לקדושיו ואפי' שניה' מודי' וכו' עד ושטה פשוטה בכל התלמוד שאין דבר של ערוה פחות משנים וכו' עוד כתב לו לפי שהיה מחזיק בשטתו ומקנטר ז"ל על שטה זו היה לי ליסרך בשוטים כאשר ייסר איש את השוטים ועל כל קוץ וקוץ להכות אותך בקוצים רק מוסרי וסכלותך מצילין אותך גם מגודל לבב אינך מכיר לבבך השובב וכו' והאריך בתשובתו כתב שם רבינו דורא"ן ז"ל שנראה משם כי המקדש היה טוען כי בפני ב' עדים קדשה אבל לא העיד בזה בב"ד כי אם עד אחד והתירה הרב ז"ל משום דאין דבר של ערוה בפחות מב' ואפי' שניהם מודים וכו' וכתב עליו בנות ישראל אל הרב הגדול הזה בכינה ושבח את דבריו ז"ל: וידוע הוא דאין לחוש נמי לקדושין אלו מחמת הקול שכתבתם דהא תכסיסיה דקלא דחיישי' לה מפרשי ליה בגמרא פ' המגרש בתרי גווני או שיהיו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין ונשים טוות לאור הנר ושמחות להן וכו' או כדי שיאמרו פלו' מהיכן שמע מפלו' ופלו' מפלו' והלכו להם למ"ה: ובעובדא דילן לא הוה חד מהני תרי גווני: ואפי' נימא דהוה תמן חד מהני תרי גווני הנה לא הוחזק הקול בב"ד ואין חוששין לו כלל: וקדאמרי' נמי התם דאמר רב אשי כל קלא דלא אתחזק בבי דינא לאו קלא הוא: ופי' הרמ"ה ז"ל כלומר דאע"ג דנפק קלא דהוו נרות דולקות ומטות מוצעות כדאמרן אי נמי פלו' שמע מפלו' ופלו' והלכו למדינת הים דווקא דאתי סהדי ואסהידו בבי דינא דהכין ספקא קלא במתא ודייקי בי דינא בתר מילתא עד דמטו גבי הנך דאזלו למ"ה ופרש"י אבל אי לא אתחזק בבי דינא לא חיישי' ע"כ: וכן כתב הרמב"ן ז"ל כל שלא בדקו ב"ד אחריו אם הוא קול גמור בשמיעת פלו' ופלו' שהלכו למדינת הים או בנרות דולקות וכו' עד וכן אם לא בדקו עליו בזמנו ולאחר זמן לא מצאו ולא ידעו מי שמעיד לה בדבר הברור אין חוששין לו כך דרך פי' רש"י ז"ל ועיקר הוא ואם תאמר כל שלא הוחזק ממש יחזיקו אותו עכשיו ויבדקו עליו ושמא אם נשאת קודם בדיקה אין בודקין אחר נשואין והטעם לכל אלו שהרבה יש שאומרים פלו' שמע מפלו' ומהם אומרים אנו שמענו מפלו' ופלו' שהלכו להם למדינת הים ואלו באין לבית דין ויחקרו אותן יאמרו לא שמענו ולא ראינו עד כאן וכן כתב הר"ן ז"ל בתשובה ז"ל אבל עד אחד ששמע מפי עד אחד שפלונית נתקדשה בפניו מידי חשש אית בה וכי יפה כחו של עד שני זה מכחו של ראשון והלא אפי' בא הראשון לפנינו והעיד שנתקדשה אשה זו בפניו אין בדבריו כלום דהוה ליה מקדש בעד אחד ואין חוששין לקדושיו כדאיתא בקדושין פרק האומר וכו' עד וכל שכן שכבר הסכימו הראשונים דדוקא בדאיכא תרי דמסהדי קמן ואין לחוש לדבר אחר כלל ולא עוד אלא אפי' איכא בקול זה תרי עדים דמסהדי קמן וכדרבי אבא אמר רב הונא לא היה ראוי לחוש לקול זה משום דלא אתחזק בבי דינא עד לאחר ארוסין וכו' עד אמר רב אשי כל קלא דלא אתחזק בבי דינא לא חיישי' ליה ובודאי רב אשי לא אתא לאשמועי' דאי לא אתחזק לעולם בכגון פלו' מהיכן שמע מפלו' לא חיישי' לי' דהא מילתא כבר פשטוה להתירא רב ורבי יוחנן דאמרו לא ששמעו קול הברה וכו' אלא ודאי רב אשי הכי קאמר דכל היכא דלא אתחזק בבי דינא מקמי שיצא שוברו עמו דהיינו דבר המבטלו כגון נשואין או דבר אחר אע"פ שיצא מתחלה כיון דלא אתחזק הרי הוא כאלו לא יצא וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחדושיו עכ"ד וכ"ש הכא דלא הוחזק בב"ד אלא דבר המבטלו דהיינו שנתקדשה בפני שני אחים: ותדע דאפי' לא אמרו שנתקדשה לפני שני אחים אלא אחר שיצא הקול סתם שנתקדשה באחד מטכסיסי הקול דאמרן אפי' הכי אין חוששין לו וכמו שכתבו מן המפרשים ז"ל והרא"ש ז"ל בחדושיו פ' חזקת הבתים גבי ההוא דנפק עליו קול דבן גרושה הוא ז"ל ותימה היאך מסקי' ליה אוקי תרי לבהדי תרי ואיכא חזקה וקול פסול ליה כאשר פסלנו אותו מתחלה וי"ל דמעיקרא קודם שבאו העדים פסילנא ליה על ידי הקול לפי שלא ידענו ממי יצא הקול אבל כיון שבאו עדים ופסלוהו אגלאי מילתא שהם הוציאו הקול וכיון דבטלה עדותן נתבטל גם הקול ע"כ: וע"כ דלא פסלו אותו בתחילת אלא בקול שנתחזק בב"ד כחד מהנך טכסיסי ואפי' הכי כתב דכיון דנתבטלה העדות נתבטל גם הקול: וגם כתב בכלל תשובה ז"ל ולא מקרי קול אלא פלוני שמע מפלוני זה ופלוני מפלוני ופלו' והלכו להם למדינת הים דהאי קול אית ליה אמתלאה דליתנהו לעדים קמן דנשאלינהו סברי אינשי דקושטא קאמרי אבל הכא שהעדים לפנינו הוי קול ושוברו עמו: ועוד דקיימא לן כרב דמבטלי' קלא וכו' ע"כ: ואפי' להראב"ד ז"ל דבעי שיצא השובר עם הקול בחדא שעתא ופליג בהא מילתא אדהרמב"ם ז"ל וזולתו מן המפרשים ז"ל איהו גופיה מודה דהיכא דאשתכח קושטא דדייקי' עליה ואשתכח דקדושי קטן הוי אי נמי דאשתכח פחות משוה פרוטה מבטלי' ליה: וגם הרמ"ה ז"ל דאזיל לשטתיה בהא מילתא כת' דאפי' למאן דאמר לא מבטלינן קלא ה"מ דלא אשתכח ריעותא דמבטלה ליה לקלא לגמרי אלא כגון אמתלאה דצד ספק הוא ומספיקא לא מבטלין קלא דחיישי' ללעז אבל היכא דאיתברר דשיקרא הוא וכו' לכולי עלמא מבטלי' ליה ע"כ: וזה מושכל ראשון דכיון דעמדנו על המקור של הקול ומנין יצא ואין לו עיקר ידוע הוא דמבטלין ומבטלין ליה אפי' למאן דאמר אין מבטלין: כתבנו כל זה לרצות הקולמוס ולהתלמד במקום אחר כי במה שכתב בהא מילתא כמהר"ר אליה נר"ו היה די ויותר מדי ואני תמה איך עמדו חבריו על דבריו ולא הודו לו כמשפט המודים על האמת: גם הוכיח הרב הנזכר דאפי' אי הוו הנך תרי סהדי שנתקדשה בפניה' עדים כשרים קדושין כההיא גוונא לאו קדושין נינהו מכמה אנפי חדא דהך שתיקה הויא שתיקה דלאחר מתן מעו' ולא הויא שתיקה כמו שכתבו המפרשי' ז"ל: וכן נמי כתב רבי' יצחק בר ששת בדבר אשר כזה ז"ל ואם כן הויה לה שתיקה לאחר מתן מעות וקיימא לן דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום היא דבשלמא כשלשון הקדושין נאמר לאשה בשעת נתינה והיא פושטת ידה ולוקחות הטבעת אז היא מתקדשת בשתיקה שקבלת הטבעת או כסף הקדושין היא הודאה כיון ששמעה שניתן לה לשם קדושין אבל אם כשקבלה הכסף לא שמעה לשון הקדושין אלא אחר קבלתה הכסף אין שתיקתה כלום כיון דלא עבדא מעשה דמוכח דניחא לה והא דלא מחאי בפי' משום דלא איכפת לה וכן פרש"י ז"ל ואמרינן בפ"ק ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא אמרו ליה והא לית בה שוה פרוטה אמר להו תקדוש בארבעה זוזי שבה שקלתיה ואשתיקה אמר רבא הוי שתיקה דלאחר מתן מעות וכל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא והביא רבא ראיה לדבריו מברייתא אחת שהיא באומר לאשה כנסי סלע זה בפקדון וחזר ואמר התקדשי לי בו ומחלק בה בין אמר לה בשעת מתן מעות דאז מקודשת בשתיקה ובין אמר לה לאחר מתן מעות דאין מקודשת אלא אם אמרה אין: והקשה רב הונא בריה דרב יהושע על אותה ראיה מי דמי הכא בתורת פקדון יהבינהו ניהלה אי לא ניחא לה תשדינהו: ורב אחא הקשה על רב הונא ואמרו בגמרא שלח רב אחא בר רב קמיה דרבינא שלח ליה אנן לא שמיע לן ההיא דרב הונא בריה דרב יהושע אתון דשמיע לכו חושו לה: והסכימו כל האחרונים ז"ל דקיימא לן כרבא דכל נתינה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא ולא מפלגי בין פקדון לזולתו דהא רב אחא פריך על רב הונא ורב הונא נמי לא חש לה ואף על גב דשלח אתון דשמיע לכו חושו לה משום כבוד רבן קאמר להו דאי מדינא אפילו איהו נמי הוה ליה למיחש: וכן כתב הרשב"א זכרונו לברכה וכן דעת הרמב"ם ז"ל: ויש אומרים דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא אפילו בדשדיך דהא בעובדא דציפתא דאסא כבר נתרצית להתקדש לו בההיא ציפתא וזה הוא כמו שדיך אלא דמשום דאמרו ליה דלית בה שוה פרוטה חזר ואמר דתקדוש בד' זוז' דאית בה וכן דעת הרמב"ן ז"ל עכ"ד: ובפי' כתב זה הרמב"ם ז"ל פרק ה' מהלכות אישות גבי פקדון וחתם דבריו דכל שתיקה דלאחר מתן מעות אינה מועלת עד כאן: וזה דרך כלל לפקדון ולזולתו וכן נמי כתב שם הרב בעל המגיד ז"ל וכמו שכתבו בשמו הר"ן ז"ל ורבי' יצחק בר ששת ז"ל כמו שכתוב לעיל:
ועוד דלא אמר האי מקדש ארסתיך לי אלא ארסתיך סתם וכל האחרונים ז"ל הסכימו דאפילו המקדש בשני עדים כשרים אם לא אמר לי אינה מקודשת: רמז לדבר וארסתיך לי וגו' ואפילו העיד האחד שאמר לי כיון שהאחר העיד סתם אפילו עד אחד ליכא הכא דהוי האחד מוסיף על דברי חברו ואין מקבלין מהן אלא מה שהשוו שניהם בו וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה גבי מאי דאמרינן בקדושין דעד אחד לאו כלום הוא ז"ל ואם אינם מכחישין זה את זה אלא שהאחד מוסיף על דברי חברו מקבלין מהן מה שהשוו בו שניהם וזהו עד אחד אומר מנה וזה אומר מאתים מחייבין אותו מנה מתוך מאתים והכא בעובדא דילן לא השוו שניהם אלא בארסתיך או בקדשתיך אבל לי היא תוספת מן האחד מהן ואין מקבלין מהן: מיהו במילתא דלא אמר לי שלא במקום עגון ודאי דלמעשה הייתי חושש לדברי הרשב"א ז"ל שכ' ז"ל ומיהו יש לחוש להחמיר וצריכה גט עד כאן: אבל במקום עגון לא הייתי חושש וסומך על רוב הראשונים והאחרונים זכרונו לברכה:
ומה שחשש מר יהודה נר"ו לההוא עובדא דרבני שפורא ז"ל דהוו מצריכים גט לקדושין שנעשו לפני קרובים ודאי דלית מהכא מקום חשש כלל דהא לא ידעינן אותה קורבה מה היתה ואפשר שהיתה קורבה שנפל בה מחלוק' בין המפרשים ז"ל אלו פוסלין ואלו מכשירין וכגון ההיא שכתב הרמ"ה ז"ל בתשובה ז"ל וכן הטעם בבעלי קרובות שהן שניות זו לזו ודע שיש מחלוקת בין הגאונים ז"ל בדבר שיש מי שפוסל בעליהן זה לזה ויש מכשירין שלא מצינו שפסלו בעלי קרובות אלא אם היו אחיות ע"כ: אי נמי אפילו בבן גיסו מאחות אשתו דמכשר אותו גאון שהביא הרי"ף ז"ל פרק זה בורר ואחרים חולקין בדבר וכיוצא בזה: והרמנ"ע סובר כדברי הפוסלים ורבני שפיר"א סוברין כדברי המכשירין מה שאין כן לומר בנדון שלנו שהיו שני אחים ואין לך קורבה גדולה מזו וכ"ש דלא אמרו התם שהצריכוה רבני שפי"רא גט בפועל אלא שהיו מצריכין גט ולא ידעי' מאי הוה עלה דמילתא ואולי למעשה הודו לדברי הרמנ"ע הילכך אין כאן בית מחוש כלל אף כי בטלה דעתן אצל כל אדם דכולי עלמא כתבו בהפך כדאמרן:
גם מה שהביא ראיה מדברי הרא"ש ז"ל שכתב בפסקיו בההוא עובדא דפרק המגרש דההוא דנפק עליה קלא דאיקדשא לבר בי רב ואתא רב חמא לאבוהא וא"ל אימא לי גופא דעובדא היכי הוה אמר ליה על תנאי קדש אדעתא דלא אזיל לבי חוזאי ואזל כלומר ברר לפניו שכך יצא הקול בעיר אמר ליה כיון דבעידנא דהואי קלא לא הואי אמתלאה לאו כל כמינך דמחזקת אמתלאה ע"כ: ודקדק מכאן ז"ל דהשת' לפי דברי האשר"י ז"ל שאומר שברר שכך יצא הקול אם כן הוה ליה קול ושוברו עמו ואמאי השיב ליה רב חמא לאו כל כמינך דמחזקת אמתלאה כיון שברר שכך יצא הקול וכו' ע"כ: ותמיהא לי טובא איך עלה על דעתו לומר דקול שיצא ושוברו עמו דלא בטל קלא וזה לא נמצא לשום אדם שיאמר כך לא בתלמוד ולא בדברי שום מפרש או מחבר לא האשר"י ז"ל ולא זולתו ובודאי דלא ירד לסוף דעת האשר"י ז"ל וקושט' דמילתא דהקול נשמע סתם פלונית נתקדשה לבר בי רב ואבוהא או אבוה למאן דגריס אבוה אמר ליה לרב חמא שהקול שנשמע היה שקדש על תנאי ונתבטל התנאי דהיינו קול ואמתלאתו עמו ואמר ליה רב חמא לאו כל כמינך השתא דמחזקת לה לאמתלאה כי הקול לא נשמע כך ולפי שלא היו שם עדים ולא ראיה לדבר זה שכך יצא הקול או שכך היה מעשה אלא מפי אביו או אביה לא האמין אותו ולא חש לדבריו דאם היה שם ראיה שכך יצא הקול או שכך היה מעשה פשיטא שהיו מבטלינן אותו וכן כתב הרמב"ם ז"ל מעשה באחת שיצא עליה קול שנתקדשה לבן פלוני ולאחר זמן שאלו לאביו ואמר שעל תנאי כך נתקדשה ולא נתקיים התנאי ולא סמכו חכמים על דבריו אלא אמרו הרי זה ספק מקודשת עד כאן: וידוע הוא שכמו שאין סומכין עליו שכך היה התנאי גם כן אין סומכין עליו שכך יצא הקול אבל אם היה שם על מי נסמך היינו סומכין ומבטלינן הקול ועוד ע"כ דקול זה הוחזק בבי דינא דבלאו הכי כבר כתבנו דאין משגיחין בבת קול ואין חוששין לו ומה ענין זה לנדון שלנו שלא הוחזק בב"ד כי אם השובר שלו שנתקדשה לפני שני אחים דלית דינא ולא דיינא דעדות שניהם בטלה לכולי עלמא: ואין בה שום ממש:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |