רש"י/שמות/כח

רש"י ‏ שמות כח

שמות - פרק כח

(א) ואתה הקרב אליך. לאחר שתגמר מלאכת המשכן:

(ג) לקדשו לכהנו לי. לקדשו להכניסו בכהונה על ידי הבגדים שיהא כהן לי ולשון כהונה שירות הוא שנטריא"ה בלעז:

(ד) חשן. תכשיט כנגד הלב:

ואפוד. לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא פירוש תבניתו, ולבי אומר לי שהוא חגורה לו מאחוריו רחבו כרוחב גב איש כמין סינר שקורין פורצינ"ט בלעז שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים כך מעשהו מלמטה שנאמר (שמואל ב ו יד) ודוד חגור אפוד בד, למדנו שהאפוד חגורה היא. ואי אפשר לומר שאין בו אלא חגורה לבדה שהרי נאמר (ויקרא ח ז) ויתן עליו את האפוד, ואחר כך ויחגור אותו בחשב האפוד, ותרגם אונקלס בהמיין אפודא, למדנו שהחשב הוא החגור והאפוד שם תכשיט לבדו ואי אפשר לומר שעל שם שתי הכתפות שבו הוא קרוי אפוד שהרי נאמר שתי כתפות האפוד, למדנו שהאפוד שם לבד והכתפות שם לבד והחשב שם לבד, לכך אני אומר שעל שם הסינר של מטה קרוי אפוד על שם שאופדו ומקשטו בו כמו שנאמר (ויקרא ח ז) ויאפוד לו בו, והחשב הוא החגור שלמעלה הימנו והכתפות קבועות בו. ועוד אומר לי לבי שיש ראיה שהוא מין לבוש, שתרגם יונתן (שמואל ב ו יד) ודוד חגור אפוד בד, כרדוט דבוץ, ותרגם כמו כן מעילים כרדוטין במעשה תמר אחות אבשלום (שמואל ב יג יח) כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים:

מעיל. הוא כמין חלוק וכן הכתונת אלא שהכתונת סמוך לבשרו ומעיל קרוי חלוק העליון:

תשבץ. עשויין משבצות לנוי והמשבצות הן כמין גומות העשויות בתכשיטי זהב למושב קביעות אבנים טובות ומרגליות כמו שנאמר באבני האפוד (פסוק יא) מוסבות משבצות זהב, ובלעז קוראין אותו קשטונ"ש:

מצנפת. כמין כיפת כובע שקורין קויפ"א בלעז שהרי במקום אחר (להלן לט כח) קורא להם מגבעות, ומתרגמינן כובעין:

ואבנט. היא חגורה על הכתונת, והאפוד חגורה על המעיל, כמו שמצינו בסדר לבישתן (ויקרא ח ז) ויתן עליו את הכתונת ויחגור אותו באבנט וילבש אותו את המעיל ויתן עליו את האפוד:

בגדי קדש. מתרומה המקודשת לשמי יעשו אותם:

(ה) והם יקחו. אותם חכמי לב שיעשו הבגדים יקבלו מן המתנדבים את הזהב ואת התכלת לעשות מהן את הבגדים:

(ו) ועשו את האפוד. אם באתי לפרש מעשה האפוד והחשן על סדר המקראות הרי פירושן פרקים וישגה הקורא בצרופן, לכך אני כותב מעשיהם כמות שהוא למען ירוץ הקורא בו ואחר כך אפרש על סדר המקראות: האפוד עשוי כמין סינר של נשים רוכבות סוסים וחוגר אותו מאחוריו כנגד לבו למטה מאציליו, רחבו כמדת רוחב גבו של אדם ויותר ומגיע עד עקביו, והחשב מחובר בראשו על פני רחבו מעשה אורג ומאריך לכאן ולכאן כדי להקיף ולחגור בו והכתפות מחוברות בחשב אחד לימין ואחד לשמאל מאחורי הכהן לשני קצות רחבו של סינר וכשזוקפן עומדות לו על שני כתפיו והן כמין שתי רצועות עשויות ממין האפוד ארוכות כדי שיעור לזקפן אצל צוארו מכאן ומכאן ונקפלות לפניו למטה מכתפיו מעט, ואבני השהם קבועות בהם אחת על כתף ימין ואחת על כתף שמאל והמשבצות נתונות בראשיהם לפני כתפיו, ושתי עבותות הזהב תחובות בשתי טבעות שבחשן בשני קצות רחבו העליון אחת לימין ואחת לשמאל ושני ראשי השרשרת תקועין במשבצות לימין וכן שני ראשי השרשרת השמאלית תקועין במשבצת שבכתף שמאל נמצא החושן תלוי במשבצות האפוד על לבו מלפניו ועוד שתי טבעות בשני קצות החשן בתחתיתו וכנגדם שתי טבעות בשתי כתפות האפוד מלמטה בראשו התחתון המחובר בחשב, טבעות החשן אל מול טבעות האפוד שוכבים זה על זה ומרכסן בפתיל תכלת תחוב בטבעות האפוד והחשן שיהא תחתית החשן דבוק לחשב האפוד ולא יהא נד ונבדל הולך וחוזר:

זהב תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר. חמשת מינים הללו שזורין, בכל חוט וחוט היו מרדדין את הזהב כמין טסין דקין וקוצצין פתילים מהם וטווין אותו חוט של זהב עם ששה חוטים של תכלת וחוט של זהב עם ששה חוטין של ארגמן וכן בתולעת שני וכן בשש שכל המינין חוטן כפול ששה וחוט זהב עם כל אחד ואחד ואחר כך שוזר את כולם כאחד נמצא חוטן כפול עשרים ושמונה, וכן מפורש במסכת יומא (עב.) ולמד מן המקרא הזה (שמות לט ג) וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים לעשות את פתילי הזהב בתוך התכלת ובתוך הארגמן וגו' למדנו שחוט של זהב שזור עם כל מין ומין:

מעשה חושב. כבר פירשתי (לעיל כו א) שהוא אריגת שתי קירות שאין צורת שני עבריה דומות זו לזו:

(ז) שתי כתפות וגו'. הסינר מלמטה וחשב האפוד היא החגורה וצמודה לו מלמעלה דוגמת סינר הנשים ומגבו של כהן היו מחוברות בחשב שתי חתיכות כמין שתי רצועות רחבות אחת כנגד כל כתף וכתף וזוקפן על שתי כתפותיו עד שנקפלות לפניו כנגד החזֶה ועל ידי חבורן לטבעות החשן נאחזין מלפניו כנגד לבו שאין נופלות כמו שמפורש בענין והיו זקופות והולכות כנגד כתפיו ושתי אבני השהם קבועות בהן אחת בכל אחת:

אל שני קצותיו. אל רחבו של אפוד שלא היה רחבו אלא כנגד גבו של כהן וגבהו עד כנגד האצילים שקורין קודי"ש בלעז שנאמר (יחזקאל מד יח) לא יחגרו ביזע, אין חוגרין במקום זיעה, לא למעלה מאציליהם ולא למטה ממתניהם אלא כנגד אציליהם:

וחבר. האפוד עם אותן שתי כתפות האפוד יחבר אותם במחט למטה בחשב ולא יארגם עמו אלא אורגם לבדם ואחר כך מחברם:

(ח) וחשב אפודתו. וחגור שעל ידו הוא מאפדו ומתקנהו לכהן ומקשטו:

אשר עליו. למעלה בשפת הסינר היא החגורה:

כמעשהו. כאריגת הסינר מעשה חושב ומחמשת מינים כך אריגת החשב מעשה חושב ומחמשת מינין:

ממנו יהיה. עמו יהיה ארוג ולא יארגנו לבד ויחברנו:

(י) כתולדותם. כסדר שנולדו, ראובן שמעון לוי יהודה דן נפתלי על האחת, ועל השניה גד אשר יששכר זבולן יוסף בנימין מלא שכן הוא כתוב במקום תולדתו (בראשית לה יח), עשרים וחמש אותיות בכל אחת ואחת:

(יא) מעשה חרש אבן. מעשה אומן של אבנים, חרש זה דבוק הוא לתיבה שלאחריו ולפיכך הוא נקוד פתח בסופו, וכן (ישעיה מד יג) חרש עצים נטה קו, חרש של עצים. וכן (ישעיה מד יב) חרש ברזל מעצד, כל אלה דבוקים ופתוחים:

פתוחי חתם. כתרגומו כתב מפרש כגלף דעזקא, חרוצות האותיות בתוכן כמו שחורצין חותמי טבעות שהם לחתום אגרות כתב ניכר ומפורש:

על שמות. כמו בשמות:

מוסבת משבצות. מוקפות האבנים במשבצות זהב שעושה מושב האבן בזהב כמין גומא למדת האבן וּמְשַׁקְעָהּ במשבצת נמצאת המשבצת סובבת את האבן סביב ומחבר המשבצת בכתפות האפוד:

(יב) לזכרן. שיהא רואה הקדוש ברוך הוא השבטים כתובים לפניו ויזכור צדקתם:

(יג) ועשית משבצת. מיעוט משבצות שתים ולא פירש לך עתה בפרשה זו אלא מקצת צרכן ובפרשת החשן גומר לך פירושן:

(יד) שרשרת זהב. שלשלאות:

מגבלות. לסוף גבול החשן תעשה אותם:

מעשה עבת. מעשה קליעת חוטין ולא מעשה נקבים וכפלים כאותן שעושין לבורות, אלא כאותן שעושין לערדסקאות שקורין אנשנשויר"ש בלעז:

ונתתה את שרשרת. של עבותות העשויות מעשה עבות על משבצות הללו, ולא זה הוא מקום צוואת עשייתן של שרשרות ולא צוואת קביעתן ואין תעשה האמור כאן לשון צווי ואין ונתת האמור כאן לשון צווי אלא לשון עתיד, כי בפרשת החשן חוזר ומצוה על עשייתן ועל קביעתן ולא נכתב כאן אלא להודיע מקצת צורך המשבצות שצוה לעשות עם האפוד וכתב לך זאת לומר לך המשבצות הללו יזקקו לך לכשתעשה שרשרות מגבלות על החשן תתנם על המשבצות הללו:

(טו) חשן משפט. שמכפר על קלקול הדין. דבר אחר משפט שמברר דבריו והבטחתו אמת דרישנמנ"ט בלעז שהמשפט משמש שלש לשונות, דברי טענות הבעלי דינים וגמר הדין ועונש הדין אם עונש מיתה אם עונש מכות אם עונש ממון, וזה משמש לשון בירור דברים שמפרש ומברר דבריו:

כמעשה אפוד. מעשה חושב ומחמשת מינין:

(טז) זרת ארכו וזרת רחבו. כפול ומוטל לו לפניו כנגד לבו שנאמר והיו על לב אהרן, תלוי בכתפות האפוד הבאות מאחוריו על כתפיו ונקפלות ויורדות לפניו מעט והחשן תלוי בהן בשרשרות וטבעות כמו שמפורש בענין:

(יז) ומלאת בו. על שם שהאבנים ממלאות גומות המשבצות המתוקנות להן קורא אותן בלשון מלואים:

(כ) משבצים זהב יהיו הטורים במלואתם. מוקפים משבצות זהב בעומק שיעור שיתמלא בעובי האבן, זהו לשון במלואתם, כשיעור מלוי עביין של אבנים יהיה עומק המשבצות לא פחות ולא יותר:

(כא) איש על שמו. כסדר תולדותם סדר האבנים, אודם לראובן, פטדה לשמעון, וכן כלם:

(כב) על החשן. בשביל החשן לקבעם בטבעותיו כמו שמפורש למטה בענין:

שרשת. לשון שרשי אילן המאחיזין לאילן להאחז ולהתקע בארץ אף אלו יהיו מאחיזין לחשן שבהם יהיה תלוי באפוד והן שתי שרשרות האמורות למעלה בענין המשבצות. ואף שרשרות פתר מנחם בן סרוק לשון שרשים ואמר שהרי"ש יתירה כמו מ"ם שבשלשום ומ"ם שבריקם. ואיני רואה את דבריו אלא שרשרת בלשון עברית כשלשלת בלשון משנה (כלים יד ג):

גבלת. הוא מגבלות האמור למעלה שתתקעם בטבעות שיהיו בגבול החשן, וכל גבול לשון קצה אשומיי"ל בלעז:

מעשה עבת. מעשה קליעה:

(כג) על החשן. לצורך החושן כדי לקבעם בו. ולא יתכן לומר שתהא תחלת עשייתן עליו שאם כן מה הוא שחוזר ואומר ונתת את שתי הטבעות והלא כבר נתונין בו היה לו לכתוב בתחלת המקרא ועשית על קצות החשן שתי טבעות זהב, ואף בשרשרות צריך אתה לפתור כן:

על שני קצות החשן. לשתי פאות שכנגד הצואר לימנית ולשמאלית הבאים מול כתפות האפוד:

(כד) ונתתה את שתי עבתת הזהב. הן הן שרשרות גבלות הכתובות למעלה (פסוק כב) ולא פירש מקום קבוען בחשן, עכשיו מפרש לך שיהא תוחב אותן בטבעות, ותדע לך שהן הן הראשונות שהרי בפרשת אלה פקודי לא הוכפלו:

(כה) ואת שתי קצות. של שתי העבותות, שני ראשיהם של כל אחת:

תתן על שתי המשבצות. הן הן הכתובות למעלה (פסוק יד) בין פרשת החשן ופרשת האפוד ולא פירש את צרכן ואת מקומן עכשיו מפרש שיתקע בהן ראשי העבותות התחובות בטבעות החשן לימין ולשמאל אצל הצואר, שני ראשי השרשרת הימנית תוקע במשבצות של ימין וכן בשל שמאל שני ראשי שרשרת השמאלית:

ונתתה. המשבצות, על כתפות האפוד. אחת בזו ואחת בזו נמצאו כתפות האפוד מחזיקין את החשן שלא יפול ובהן הוא תלוי ועדיין שפת החשן התחתונה הולכת ובאה ונוקשת על כריסו ואינה דבוקה לו יפה לכך הוצרך עוד שתי טבעות לתחתיתו כמו שמפרש והולך:

אל מול פניו. של אפוד שלא יתן המשבצות בעבר הכתפות שכלפי המעיל אלא בעבר העליון שכלפי החוץ והוא קרוי מול פניו של אפוד כי אותו עבר שאינו נראה אינו קרוי פנים:

(כו) על שני קצות החשן. הן שתי פאותיו התחתונות לימין ולשמאל:

על שפתו אשר אל עבר האפוד ביתה. הרי לך שני סימנין האחד שיתנה בשני קצות של תחתיתו שהוא כנגד האפוד שעליונו אינו כנגד האפוד שהרי סמוך לצואר הוא והאפוד נתון על מתניו ועוד נתן סימן שלא יקבעם בעבר החשן שכלפי החוץ אלא בעבר שכלפי פנים שנאמר ביתה ואותו העבר הוא לצד האפוד שחשב האפוד חוגרו הכהן ונקפל הסינר לפני הכהן על מתניו וקצת כריסו מכאן ומכאן עד כנגד קצות החשן וקצותיו שוכבין עליו:

(כז) על שתי כתפות האפוד מלמטה. שהמשבצות נתונות בראשי כתפות האפוד העליונים הבאים על כתפיו כנגד גרונו ונקפלות ויורדות לפניו והטבעות צוה ליתן בראשן השני שהוא מחובר לאפוד והוא שנאמר לעומת מחברתו סמוך למקום חבורן באפוד למעלה מן החגורה מעט שהמחברת לעומת החגורה ואלו נתונים מעט בגובה זקיפת הכתפות הוא שנאמר ממעל לחשב האפוד, והן כנגד סוף החשן ונותן פתיל תכלת באותן הטבעות ובטבעות החשן ורוכסן באותו פתיל לימין ולשמאל שלא יהא תחתית החושן הולך לפנים וחוזר לאחור ונוקש על כריסו ונמצא מיושב על המעיל יפה:

ממול פניו. בעבר החיצון:

(כח) וירכסו. לשון חבור וכן (תהלים לא כא) מרוכסי איש, חבורי חבלי רשעים, וכן (ישעיה מ ד) והרכסים לבקעה, הרים הסמוכים זה לזה שאי אפשר לירד לגיא שביניהם אלא בקושי גדול שמתוך סמיכתן הגיא זקופה ועמוקה, יהיו לבקעת מישור ונוחה לילך:

להיות על חשב האפוד. להיות החשן דבוק אל חשב האפוד:

ולא יזח. לשון ניתוק, ולשון ערבי הוא כדברי דונש בן לברט:

(ל) את האורים ואת התמים. הוא כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החשן שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו, ובמקדש שני היה החשן שאי אפשר לכהן גדול להיות מחוסר בגדים אבל אותו השם לא היה בתוכו ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט שנאמר (במדבר כז כא) ושאל לו במשפט האורים:

את משפט בני ישראל. דבר שהם נשפטים ונוכחים על ידו אם לעשות דבר או לא לעשות, ולפי מדרש אגדה שהחשן מכפר על מעוותי הדין נקרא משפט על שם סליחת המשפט:

(לא) את מעיל האפוד. שהאפוד נתון עליו לחגורה:

כליל תכלת. כולו תכלת שאין מין אחר מעורב בו:

(לב) והיה פי ראשו. פי המעיל שבגבהו הוא פתיחת בית הצואר:

בתוכו. כתרגומו כפיל לגויה, כפול לתוכו להיות לו לשפה כפילתו והיה מעשה אורג ולא במחט:

כפי תחרא. למדנו שהשריונים שלהם פיהם כפול:

לא יקרע. כדי שלא יקרע, והקורעו עובר בלאו, שזה ממנין לאוין שבתורה וכן (לעיל פסוק כח) ולא יזח החשן, וכן (שמות כה טו) לא יסורו ממנו הנאמר בבדי הארון:

(לג) רמני. עגולים וחלולים היו כמין רמונים העשויים כביצת תרנגולת:

ופעמני זהב. זגין עם ענבלין שבתוכם:

בתוכם סביב. ביניהם סביב בין שני רמנים פעמון אחד דבוק ותלוי בשולי המעיל:

(לד) פעמן זהב ורמון פעמן זהב ורמון. אצלו:

(לה) ולא ימות. מכלל לאו אתה שומע הן אם יהיו לו לא יתחייב מיתה, הא אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו חייב מיתה בידי שמים:

(לו) ציץ. כמין טס של זהב היה רוחב שתי אצבעות מקיף על המצח מאוזן לאוזן:

(לז) על פתיל תכלת. ובמקום אחר הוא אומר (שמות לט לא) ויתנו עליו פתיל תכלת, ועוד כתיב כאן והיה על המצנפת ולמטה (פסוק לח) הוא אומר והיה על מצח אהרן ובשחיטת קדשים (זבחים יט.) שנינו, שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין, למדנו שהמצנפת למעלה בגובה הראש ואינה עמוקה ליכנס בה כל הראש עד המצח והציץ מלמטה והפתילים היו בנקבים ותלויין בו בשני ראשים ובאמצעו ששה בשלושה מקומות הללו פתיל מלמעלה אחד מבחוץ ואחד מבפנים כנגדו וקושר ראשי הפתילים מאחורי העורף שלשתן ונמצאו בין אורך הטס ופתילי ראשיו מקיפין את הקדקד ופתיל האמצעי שבראשו קשור עם ראשי השנים הולך על פני רוחב הראש מלמעלה ונמצא עשוי כמין כובע ועל פתיל האמצעי הוא אומר והיה על המצנפת, והיה נותן הציץ על ראשו כמין כובע על המצנפת והפתיל האמצעי מחזיקו שאינו נופל והטס תלוי כנגד מצחו ונתקיימו כל המקראות פתיל על הציץ וציץ על הפתיל והפתיל על המצנפת מלמעלה:

(לח) ונשא אהרן. לשון סליחה ואף על פי כן אינו זז ממשמעו, אהרן נושא את המשא של עון נמצא מסולק העון מן הקדשים:

את עון הקדשים. לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה כמו ששנינו (פסחים טז:) אי זה עון הוא נושא אם עון פיגול הרי כבר נאמר (ויקרא יט ז) לא ירצה, ואם עון נותר הרי נאמר (ויקרא ז יח) לא יחשב, ואין לומר שיכפר על עון הכהן שהקריב טמא שהרי עון הקדשים נאמר ולא עון המקריבים הא אינו מרצה אלא להכשיר הקרבן:

והיה על מצחו תמיד. אי אפשר לומר שיהא על מצחו תמיד שהרי אינו עליו אלא בשעת העבודה אלא תמיד לרצות להם אפילו אינו על מצחו שלא היה כהן גדול עובד באותה שעה, ולדברי האומר (יומא ז:) עודהו על מצחו מכפר ומרצה ואם לאו אינו מרצה, נדרש על מצחו תמיד מלמד שמשמש בו בעודו על מצחו שלא יסיח דעתו ממנו:

(לט) ושבצת. עשה אותה משבצות משבצות וכולה של שש:

(מ) ולבני אהרן תעשה כתנת. ארבעה בגדים הללו ולא יותר כתונת ואבנט ומגבעות היא מצנפת, ומכנסים הכתובים למטה בפרשה:

(מא) והלבשת אתם את אהרן. אותם האמורים באהרן חשן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ מצנפת ואבנט וציץ ומכנסים הכתובים למטה בכולם:

ואת בניו אתו. אותם הכתובים בהם:

ומשחת אתם. את אהרן ואת בניו בשמן המשחה:

ומלאת את ידם. כל מלוי ידים לשון חנוך כשהוא נכנס לדבר להיות מוחזק בו מאותו יום והלאה הוא [מלוי], ובלשון לעז כשממנין אדם על פקידת דבר נותן השליט בידו בית יד של עור שקורין גאנ"ט בלעז ועל ידו הוא מחזיקו בדבר, וקורין לאותו מסירה רווישטי"ר בלעז והוא מלוי ידים:

(מב) ועשה להם. לאהרן ולבניו:

מכנסי בד. הרי שמונה בגדים לכהן גדול וארבעה לכהן הדיוט:

(מג) והיו על אהרן. כל הבגדים האלה על אהרן, הראויין לו:

ועל בניו. האמורין בהם:

בבאם אל אוהל מועד. להיכל וכן למשכן:

ומתו. הא למדת שהמשמש מחוסר בגדים במיתה:

חקת עולם לו. כל מקום שנאמר חקת עולם הוא גזירה מיד ולדורות לעכב בו:

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף