רש"י/דברים/טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רש"י ‏ דברים טז

א

שמור את חדש האביב. מקדם בואו שמר שיהא ראוי לאביב, להקריב בו את מנחת העמר, ואם לאו עבר את השנה (עי' סנהדרין י"א):

ממצרים לילה. והלא ביום יצאו שנאמר (במדבר ל"ג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו' אלא לפי שבלילה נתן להם פרעה רשות לצאת, שנאמר (שמות יב) ויקרא למשה ולאהרן לילה וגו' (בראשית ט):

ב

וזבחת פסח לה' אלהיך צאן. שנאמר (שמות יב) מן הכבשים ומן העזים תקחו:

ובקר. תזבח לחגיגה, שאם נמנו על הפסח חבורה מרבה, מביאים עמו חגיגה כדי שיהא נאכל על השבע (פסחים ס"ט). ועוד למדו רבותינו דברים הרבה מפסוק זה:

ג

לחם עני. לחם שמזכיר את העני שנתענו במצרים (ספרי):

כי בחפזון יצאת. ולא הספיק בצק להחמיץ וזה יהיה לך לזכרון. וחפזון לא שלך היה אלא של מצרים, שכן הוא אומר ותחזק מצרים על העם וגו' (ספרי):

למען תזכר. על ידי אכילת הפסח והמצה את יום צאתך :

ד

ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר. אזהרה למותיר בפסח דורות, לפי שלא נאמר אלא בפסח מצרים. ויום ראשון האמור כאן הוא י"ד בניסן, כמה דאת אמר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שמות יב). ולפי שנסתלק הכתוב מענינו של פסח והתחיל לדבר בחקות שבעת ימים, כגון שבעת ימים תאכל עליו מצות, ולא יראה לך שאר בכל גבלך, הצרך לפרש באיזו זביחה הוא מזהיר, שאם כתב ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב לבקר הייתי אומר שלמים הנשחטים כל שבעה כלן בבל תותירו ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, לכך כתב בערב ביום הראשון. דבר אחר בחגיגת י"ד הכתוב מדבר, ולמד עליה שנאכלת לשני ימים, והראשון האמור כאן ביום טוב הראשון הכתוב מדבר, וכן משמעות המקרא, בשר חגיגה אשר תזבח בערב לא ילין בי"ט הראשון עד בקרו של שני, אבל נאכלת היא בארבעה עשר ובחמשה עשר, וכך היא שנויה במסכת פסחים (דף ע"א):

ו

בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים. הרי שלשה זמנים חלוקים, בערב משש שעות ולמעלה זבחהו, וכבא השמש תאכלהו, ומועד צאתך אתה שורפהו, כלומר נעשה נותר ויצא לבית השרפה (ספרי. ברכות ט'):

ז

ובשלת. זהו צלי אש, שאף הוא קרוי בשול:

ופנית בבקר. לבקרו של שני, מלמד שטעון לינה ליל של מוצאי י"ט (ספרי. פסחים צ"ה. חגיגה י"ז):

ח

ששת ימים תאכל מצות. ובמקום אחר (שמות יב) הוא אומר שבעת ימים" שבעה מן הישן וששה מן החדש (ספרי. מנחות ס"ו). ד"א, למד על אכילת מצה בשביעי שאינה חובה, ומכאן אתה למד לששת ימים, שהרי שביעי בכלל היה ויצא מן הכלל ללמד שאין אכילת מצה בו חובה אלא רשות, ולא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כלו יצא, מה שביעי רשות אף כלם רשות, חוץ מלילה הראשון שהכתוב קבעו חובה, שנאמר (שמות יב) בערב תאכלו מצת (מכילתא. פסחים ק"כ):

עצרת לה' אלהיך. עצר עצמך מן המלאכה. ד"א, כנופיא של מאכל ומשתה, לשון נעצרה נא אותך (שופטים י"ג):

ט

מהחל חרמש בקמה. משנקצר העמר שהוא ראשית הקציר (עי' ספרי. מנחות ע"א):

י

מסת נדבת ידך. די נדבת ידך, הכל לפי הברכה הבא שלמי שמחה וקדש קרואים לאכל:

יא

לוי גר יתום ואלמנה. ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך, בנך ובתך ועבדך ואמתך , אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך:

יב

וזכרת כי עבד היית וגו'. על מנת כן פדיתיך, שתשמר ותעשה את החקים האלה:

יג

באספך. בזמן האסיף שאתה מכניס לבית פרות הקיץ. ד"א, באספך מגרנך ומיקבך , למד שמסככין את הסכה בפסלת גרן ויקב (ראש השנה י"ג. סוכה י"ב):

טו

והיית אך שמח. לפי פשוטו אין זה לשון צווי אלא לשון הבטחה, ולפי תלמודו למדו מכאן לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה (שם מ"ח):

טז

ולא יראה את פני ה' ריקם. אלא הבא עולות ראיה ושלמי חגיגה:

יז

איש כמתנת ידו. מי שיש לו אוכלין הרבה ונכסים מרבין יביא עולות מרבות ושלמים מרבים (ספרי. חגיגה ח'):

יח

שפטים ושטרים. שופטים, דינים הפוסקים את הדין, ושוטרים, הרודין את העם אחר מצותם (שמכין וכופתין) במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט:

בכל שעריך. בכל עיר ועיר:

לשבטיך. מוסב על תתן לך , שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך:

לשבטיך. מלמד שמושיבין דינין לכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר (ספרי. סנהדרין ט"ז):

ושפטו את העם וגו'. מנה דינין ממחים וצדיקים לשפט צדק (עי' ספרי):

יט

לא תטה משפט. כמשמעו:

לא תכיר פנים. אף בשעת הטענות. אזהרה לדין שלא יהא רך לזה וקשה לזה, אחד עומד ואחד יושב, לפי שכשרואה זה שהדין מכבד את חברו מסתתמין טענותיו:

ולא תקח שחד. אפלו לשפט צדק (ספרי):

כי השחד יעור. משקבל שחד ממנו אי אפשר שלא יטה את לבו אצלו להפך בזכותו:

דברי צדיקים. דברים המצדקים, משפטי אמת:

כ

צדק צדק תרדף. הלך אחר בית דין יפה (ספרי. סנהדרין ל"ב):

למען תחיה וירשת. כדאי הוא מנוי הדינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן (ספרי):

כא

לא תטע לך אשרה. לחיבו עליה משעת נטיעתה, ואפלו לא עבדה עובר בלא תעשה על נטיעתה (שם):

לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך. אזהרה לנוטע אילן ולבונה בית בהר הבית:

כב

ולא תקים לך מצבה. מצבת אבן אחת להקריב עליה אפלו לשמים:

אשר שנא. מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות, ואת זו שנא, כי חק היתה לכנעניים, ואע"פ שהיתה אהובה לו בימי האבות, עכשיו שנאה מאחר שעשאוה אלו חק לעבודה זרה (עי' שם):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.