ריטב"א/ראש השנה/כז/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ניקב וסתמו אם מעכב וכו'. פי' ניקב אפילו כל שהו לפי חד לישנא דר' יוחנן דהילכתא כותיה:
סתמו. פי' אפילו במינו דהכי משמע מסתמא דסתם מתני' ר' נתן היא כדבעינן למימר קמן והיה נראה דכי קתני וסתמו לרבותא היא כדפרישית גבי ודבקו אבל בירושלמי פי' לא סתמו כשר שכל הקולות כשרין בשופר ואע"ג דברישא דקתני ודבקו לאו דוקא הכא וסתמו דוקא לא קשיא דפסולין משונין הן כל חד וחד כדאיתא אפ"ה לפי גמרא דילן ראוי לחוש למעשה ולמדנו מזה הירושלמי דהא דקתני מעכב את התקיעה לא שיהא קול פסול כיון דבלא סתימה יש קול כשר לא נתקלקל מפני הסתימה אלא לומר שאין קולו ברור כמו בהיותו שלם שהוא עבה או צרור ולפיכך אמר שאם לא סתמו כלל כשר והא דקתני אם מעכב את התקיעה פי' בו דארישא קאי דניקב כלומר אם היה הנקב קודם לכן מעכב התקיעה וסתמו פסול ממה נפשך שאם כשנסתלק העיכוב הרי הסתימה גורמת קול בכאן וה"ל קול ב' שופרות ואם לא הועיל כלום שעדיין מעכב כ"ש דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וה"ל כב' שופרות וכאלו נתן שם חתיכת עץ אבל אם לא היה מעכב מתחילתו את התקיעה אינו חשוב נקב וכשלם דמי ואין מה שנתן בו אלא כנותנו על שופר שלם או כמצפהו בחוץ שאינו פוסל בשלא נשתנה קולו וז"ש ואם לאו פסול ואע"פ שלשון הירושלמי נראה מסייע קצת לפי' זה אינו כן ע"ד האמת חדא דה"ל למתני אם היה מעכב את התקיעה ועוד דהא מתני' ר' נתן היא וללישנא בתרא דפריש ר"י דברי ר' נתן בנפחת רובו וא"כ משמע דלההוא לישנא מתני' ה"ק שופר שנפחת רובו וסתמו במינו אם [אינו] מעכב את התקיעה כשר ואם לאו פסול והיכא שייך לומר כן בנפחת רובו שהרי א"א בנפחת רובו אפילו ברוב רחבו בלבד מצד אחד שלא יעכב הנקב קצת את התקיעה ועוד נשתייר רובו שלם דכשר לד"ה ואפי' שלא במינו האיך אפשר שלא יעכב התקיעה לכך פי' דמעקרא ודאי מעכב את התקיעה דאי לא פשיטא דכמאן דליתא דמי וה"ק אם מעכב עדיין הנקב לתקיעה לאחר סתימה כבתחלה פסול דמה שהניח שם קאי באפי נפשה וה"ל ב' שופרות אבל אם אינו מעכב עכשיו לאחר סתימה את התקיעה כיון דמינו הוא ותקנו הרי הוא מתערב ומתבטל שם כאלו הוא מעצמו ושופר אחד מקרי ואין זה דומה להוסיף עליו כ"ש ולא לדבק ב' שברי שופרות דמחזי שנים ממש ואין זה בטל להיות גוף אחד וכ"כ הרשב"א ז"ל וכתב וז"ל ואע"פ ששנינו צפהו זהב מבחוץ אי נשתנה קולו מכמות שהיה פסול התם לפי שאין קול השופר צריך לו ואינו עושהו לחזקו ולתקנו ולפיכך הרי הוא כדבר אחר וקול דבר אחר נשמע עמו פסול אבל כאן שצריך לו לתקנו ומהודק יפה הרי הוא מכלל השופר והרי זה כאותה שאמרו במקום העשוי לחזק אינו חוצץ לפי שהוא מכלל הכלי וזה נכון להלכה וגם למעשה אבל יש חוששין למעשה שלא יהא הנקב מתחלה מעכב את התקיעה ושיסתמו במינו וישתייר חוץ מן הנקב שיעור תקיעה כדברי ר' יוחנן ואם לא סתמו כלל לדברי הירושלמי כשר ואפילו נפחת רובו ויש בו שיעור שופר שכל הקולות כשרין בשופר אבל לפי גמרא דילן יש להחמיר ולדון כשלא סתמו לפסול אם מעכב התקיעה שלא אמר בגמרא דילן שכל הקולות כשרין בשופר אלא כשהוא בעצמו שלא מחמת ריעות:
גמ' היה ארוך וקצרו כשר. פי' קמ"ל דאכתי דרך העברתו היא וכן בגרדו והעמידו על גלדו:
צפהו זהב במקום הנחת הפה פסול. פי' דהוי חציצה דבעינן שלא יהא חוצץ כלום בין השופר והתוקע ורמז לדבר אל חכך שופר ומכאן שאף נפח בו מבחוץ ולא נתן פיו בשופר לא יצא וכ"ת תיפוק לי' דהוסיף עליו כ"ש פסול בין במינו בין שלא במינו וי"ל דהכא אינו מוסיף עליו בראשו אלא כשכופפין צדו הקצר (כלחוץ) [לחוץ] לעשות לו מקום הנחת פה ושם הוא מצופה ומעתה למדנו שמה שאמר שלא במקום הנחת פה כשר שהוא הנשאר חוץ לפיו באותו מקום רחב שעשו להנחת פה ואינו נדון לא מבפנים ולא מבחוץ ולפיכך שנוהו בפני עצמו בדין שלישי תדע דמתניתין דקתני ופיו מצופה זהב אוקימנא שלא במקום הנחת פה ואפ"ה קרי ליה פיו:
צפה זהב מבפנים פסול. שהרי הזהב חוצץ בנתים ואין הקול יוצא מן השופר לבדו בשום צד שלא יהא הזהב מתערב וחוצץ ואפילו בצפוי כ"ש נפסל דלא סגיא שלא יחוץ וישנה קולו דטעמא דרישא משום שפיו שנוי קולו הוא ומאי דלא פריש לה כדפריש בסיפא משום דהכא לא שייך חילוק כי לעולם משתנה קולו ודאי וצפהו זהב אורחא דקרא נקט ולישנא דמתני' וה"ה בכל צפוי הראויות לשנוי קול בחוץ דאלו מבפנים פשיטא שכל צפוי משנה הקול:
צפהו מבחוץ אם נשתנה קולו. פי' ואפי' למעליותא פסול דבעינן קול שופר לבדו וליכא ומעתה כל שופר המצופה ומצוייר מבחוץ אין תוקעין בו אא"כ עמדו עליו בקיאים קודם לכן ומכירין שלא נשתנה קולו כלל מפני הצפוי ושלא היה בו נקב וסדק ג"כ וכ"כ הרמב"ן ומורי נר"ו וליכא למידק לקולא מדלא קתני אם לא נשתנה קולו כשר דלימא עד (שהשתא) [שנשתנה] ודאי לא פסלינן ליה ומספיקא כשר דהא ליכא למימר כיון דחזינן ריעותא דלאיסורא ספיקא דאוריתא (לקולא) [לחומרא] ותנא דיני קתני אם נשתנה ודאי פסול ואם לא נשתנה ודאי כשר הא ספיקא כדינו דספיקא דאורייתא לחומרא:
נתן שופר וכו'. פי' בו אם קול פנימי לבדו שמע יצא כגון שהיו ראשי הפנימי בולטין יצא ואם קול חיצון לבדו שמע כגון שהכניס שפתו בפי החיצון לבדו לא יצא לפי שהפנימי חוצץ בנתים ומשנה בנתים ואינו נכון דעכוב פנימי אינו כלום כיון שאין מתערב ממנו בקול כלום ולא פסלו בצפהו זהב מבחוץ אלא לפי שהקול בא ג"כ מחמת הצפוי וזה אינו משנה כלום אלא שגורע מקולו ומשום חציצה אין כאן דמין במינו אינו חוצץ וה"פ אם קול פנימי לבדו שמע יצא כדאמרן ואפשר שאין החיצון פוסל בו מפני שמשנה קולו כיון שעומד בפני עצמו שאינו מסייע לערב כח בקול כעין צפוי ואם קול חיצון ג"כ שמע כלומר ששמע קול שניהם לא יצא שאם אין שניהם שוים שהחיצון בולט בסופו או כראשו הרי קול אחר יוצא משני שופרות ופסול. ואם שניהם שוין וכל אחד חלוק בעצמו ויוצאין ביחד נהי דאין כאן משום שני שופרות ודומה לב' בני אדם שתקעו כאחד אעפ"כ לא יצא דכי אמרינן התם דתרי קלי משתמעי דוקא תרי קלי מתרי גברי אבל תרי קלי מחד גברי ושני שופרות לא משתמעי (ואפשר) [ואי אפשר] לשמוע קול אחד מהם לבדו לפיכך לא יצא:
גרדו [כו'] הפכו (כשר) [לא יצא] אמר רב פפא וכו'. פי' לא תימא דהא בלחוד פסול אלא הרחיב את הקצר וקצר הרחב פסול:
דרך העברתו. פי' מראש הבהמה שראשו הקצר כנגד פי האדם וכ"ש הפכו כחלוק שאינו דרך העברתו וכן אמר בירושלמי הפכו פסול לפי שבטל חללו ושם אמר שהרחיב הקצר וקצר הרחב פסול משום דבעינן דרך העברתו כדמפרש בגמרא דילן. איכא דגריס הוסיף עליו כ"ש וגמרו בין במינו וכו' וליתא דלישנא דגמרו משמע שלא היה בו שיעור שופר ואלו לישנא דהוסיף עליו משמע על שופר שלם אלא ה"ג הוסיף עליו כ"ש בין במינו בין שלא במינו פסול פי' ואפילו אינו מעכב התקיעה דאפי' משום תוספת כ"ש חשבינן ליה שני שופרות:
ניקב וסתמו וכו' ר' נתן אומר וכו'. היה נראה דבמעכב את התקיעה פליגי ומ"ה פליגי רבנן אפי' סתמו כמינו ור' נתן מכשיר כשסתמו במינו אע"פ שמעכב את התקיעה וסתם מתני' דפוסל במעכב את התקיעה רבנן דסתמו סתם אפילו במינו משמע וכיון דכן הלכתא כרבנן וכ"ת והא פריש ר"י בלישנא בתרא שלא במינו פסול (בשופרות שנו) [בשנפחת רובו] וכי הוי במינו כשר אע"פ שנפחת רובו ואם איתא דפלוגתא במעכב את התקיעה א"כ בשאינו מעכב התקיעה אפילו שלא במינו כשר והאיך אפשר שיהא חתיכת עץ נתונה על רובו של שופר ויהא כשר והלא זה גרוע מהוסיף עליו כ"ש ולא קשיא לפי מאי דמשמע לן דרובו דא"ר יוחנן אינו רובו ממש שנפחת רוב בנינו דהא לא אפשר אלא רוב רחבו של שופר מאותו צד שהנקב בו כמ"ש בירושלמי בעלתה חזזית על רובו שהוא רובו מצד אחד והשתא עדיף מהוסיף עליו כ"ש ומיהו אינו מחוור דהא משמע דר"י כר' נתן ס"ל והיכא לא אקשינן ליה מדפסק בעלמא הלכה כסתם משנה וכדפרכינן בכל דוכתא ועוד שהרי בנוסחאות מדוייקות בירושלמי אמר בפי' דמתני' ר' נתן היא דגרסי' התם בנוסחי דוקני שופר שנסדק ודבקו פסול למאן נצרכה לר' נתן דבק שברי שופרות פסול למאן נצרכא לר' נתן ניקב וסתמו א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן ר' נתן היא ניקב וסתמו אם מעכב וכו' א"ר חייא בר אבא בש"ר יוחנן כיני מתני' אם מעכב את התקיעה קודם סתימה פסול אע"פ [שתוקע] יפה יפה כלומר שאינו מעכב עכשיו ר' נתן אומר כיון דסתמו יפה יפה במינו שאינו מעכב עכשיו כשר נראה מכאן דפלוגתיהו בשאינו מעכב עכשיו את התקיעה דרבנן פסלי ור' נתן מכשיר כשסתמו במינו וסתם מתני' ר' נתן הוא והלכה כוותיה ולא אצטריכא בריתא לפרושי אם מעכב את התקיעה משום דפשיטא ליה דינא שאם לא היה מעכב הנקב מתחלה אינו כלום וסמך בזה אמתני' דבריתא פי' דמתני' היא ומה שסתם התנא במינו ושלא במינו פריש תנא ברא וכן דעת הרי"ף שפסק כר' נתן אליבא דר"י דלישנא קמא דבשל תורה לא אזלינן בתר לישנא בתרא אלא אחר המחמיר ולישנא דניקב נמי לא משמע שנפחת רובו:
וי"א דפלוגתיהו דמעכב התקיעה ובהא מכשיר ר' נתן כשסתמו במינו ומתני' ר' נתן היא דכי קתני וסתמו היינו שלא במינו ולפיכך פוסל במעכב את התקיעה וכשאמר בירושלמי שופר שנסדק פסול למאן נצרכה לר' נתן לפי שנסדק ברובו מסתמא מעכב את התקיעה ולהכי קאמר דתנא תני פסולא דידיה משום סדיקת רובו ולא משום עיכוב תקיעה ר' נתן היא דלרבנן תיפוק לי' דמעכב התקיעה פסול ואין פירוש זה מתיישב בלשון הירושלמי ובלשון משנתינו ומה שכתבנו הוא הנכון בשיטת הרמב"ן ז"ל ולפי שיטה זו הנכונה ללישנא קמא דר"י תלת בעינן לטיבותא שנשתייר רובו ושסתמו במינו ושאינו מעכב התקיעה וללישנא בתרא סגי לן בתרתי שסתמו במינו ושאינו מעכב התקיעה ואע"פ שנפחת רובו א"נ נשתייר רובו ואע"פ שסתמו שלא במינו אבל לעולם בעינן שלא יעכב התקיעה דמתני' מלתא קתני אם מעכב את התקיעה פסול ואלו היה כשר לעולם לא סגיא דלא מפליג ותני בה והרי"ף ור"ח וכל הגאונים והרמב"ן פוסקין כלישנא קמא דר"י לחומרא כיון דאיסורא דאוריתא הוא דכל תרי לישנא באיסורא נקטינן לישנא דחומרא בין שהוא קמא ובין שהוא בתרא דחשבינן ליה כתרי תנאי או אמוראי שהם שקולים שאם היו בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל וכמ"ש רבני צרפת אבל בדיני ממונות פוסקין כלישנא בתרא א"נ מספיקא יד נתבע על עליונה וכן עיקר שלא כדברי הרי"ץ גיאת שפסק בזה כלישנא בתרא דר"י לקולא שהוא ז"ל סובר שבכל מקום לישנא בתרא עיקר דמהדורא דלישנא קמא הוא וכאלו הוא סברא דאחריתא:
נסדק לרחבו וכו'. פי' דליכא משום ב' שופרות כדכתיבנא לעיל וכיון שכן יש להכשיר אפילו כשנשתייר שיעור תקיעה לצר הרחב ואף על פי שזה המיעוט שבפיו חוצץ מין במינו הוא ואינו חוצץ שאין אנו רואין אותו כאלו ניטל דא"כ אפילו יש שיעור בקצה הקצר תפסל משום הוסיף עליו כ"ש אלא ודאי לא שנא וזהו ששנו אותו סתם ולא פי' שנשתייר כלפי פיו אבל רש"י אומר דדוקא שנשתייר כלפי פיו ולמעשה ראוי לחוש הואיל והורה זקן:
וכמה שיעור תקיעה פירש (ר' גמליאל) [רשב"ג] כדי שיאחזנו בידו וכו'. ובנדה אמר שיעורו טפח ולא פליגי דטפח ד' אצבעות בגודל שהוא ו' באמה נמצא שיאחזנו בד' אצבעות פסת ידו ויראה לכאן ולכאן (ור' גמליאל) [ורשב"ג] לפרש בא למה שיעורו בטפח ולא כדי שיאחזנו התוקע שהרי בן אבטיח שאגרופו ישנו בראשו של כל אדם צריך יותר מכמה טפחים אלא שהתנא שיער טפח באדם בינוני וכן נתן רשב"ג הטעם כי באדם בינוני יאחזנו ויראה לכאן ולכאן ובבן בטיח וכיוצא בו בעינן כפי מה שהוא שלא תהא מפסקת ידו בין קול שופר:
היה קולו דק או עבה. פי' כשאין בהם ריעות מחמת תערובת דבר הפוסל:
קדחו בזכרותו. הוציא זכרותו במקדח ונשתייר ממנו בתוכו אם תקע בו יצא ואינו חוצץ:
מתני' התוקע לתוך הבור. שעת שמד היה ובור ודות אחד הן אלא שהבור חפור והדות בנוי:
פיטם. חבית גדולה:
אם קול שופר. בגמרא מפרש דכל שעומד בתוך הבור קול שופר הוא שומע וכל שעומד על שפת הבור קול הברה הוא ומתניתין כולה באדם אחד וא"כ ע"כ ה"פ אם קול שופר שמע כגון שהכניס ראשו לתוך הבור יצא ואם קול הכרה שמע כגון שעמד כולו בחוץ לא יצא:
וכן מי שהיה עובר. האי וכן לא אתי שפיר שאין סוף המשנה מענין תחלתה אלא שדומה לה לפי מה שפי' שיש בו ב' צדדין באדם א' אם הכניס ראשו לבור אם לאו וכן בזו אם כיוון לבו יצא כגון שעמד שחזקה הוא שכיוון כמ"ש בירושלמי ואם לא עמד אלא שעבר בלי כוונה לא יצא והא דתנן היה עובר וכו' הקשה בתוס' האיך יצא כיון שהוא ברשות אחרת דהא אמרינן בעירובין ט' בקטנה וא' בגדולה אין יוצאין י"ח ותירצו שאני התם דליכא עשרה עם ש"ץ וצריכין צירוף והקשו עוד מהא דתנן בכיצד צולין מן האגף ולחוץ כלחוץ אמר רב וכן לתפלה וריב"ל אמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהן שבשמים ואי לענין צירוף מיירי תקשה ההיא דפ' כל גגות לר' יהושע ואנן קיי"ל כותיה דרביה דרב הוא ועוד דסוגיין בסוטה גבי ברכת כהנים כותיה נקטינן ומתרצינן לה ואי מיירי לענין לצאת ולא לענין צירוף תקשה מתניתין דהכא לרב ותירצו דההיא דפסחים לא מיירי לענין צירוף אלא לענין לענות בכל דבר שבקדושה עם הצבור הוא דפליגי רב ור' יהושע והלכתא כר"י שהוא עונה עמהם ואפשר שיוצא ג"כ י"ח כאלו היה בפנים וכדמיירי לענין פסח לאפוקי י"ח וכדמייתי' ליה במס' סוטה להיות כולל המתברכין וקשה להו דהא מגילה תנן הכא דבעי עשרה שלא בזמנה ובזמנה רב חייש לדרב אסי ולא תירצו בזה כלום ורבותי אומרים דמתניתין לא קשיא דאפילו במגילה לא בעי עשרה מדין דבר שבקדושה אלא משום פרסומי ניסא וכל ששמע מתוך עשרה דאיכא פרסומי ניסא סגי בהכי דבקריאתה בעינן פרסומי ניסא ומעתה לפי שיטה זו לענין צרוף עשרה בכל דבר שבקדושה בעינן שיהיו כולם ברשות א' כההיא דפ' כל גגות ואם לאו אינו עולה להם וגם אינו יוצא וכל דלא בעינן עשרה כגון שופר ומגלה וכיוצא אפילו [אינו] מרשות א' יצאו לעולם אפילו בדבר שבקדושה דבעינן עשרה חייב הוא לענות עמהם. ויש מרבותי שהיו אומרים כי לעולם אינו עונה אלא בשהוא עמהם כההיא דכל גגות וההיא דפסח ב' ליתא לדריב"ל ולא נהירא:
גמ' א"ר הונא וכו'. ליכא לפרושי ל"ש דאם שמע קול הברה לא יצא אלא לאותם העומדין על שפת הבור אבל לאותם העומדים בבור אפילו שמעו קול הברה יצאו דהא אמאי יצאו וכי אינם חייבים לשמוע קול שופר אלא ה"פ ל"ש דשייך האי חלוק אלא לעומדין על שפת הבור אבל העומדין בבור סתמן יצאו שלעולם שומעין קול שופר מן הסתם והיינו דתניא נמי הכי התוקע לתוך הבור או לתוך הדות יצא ומלתא פסיקתא קתני דלעולם יצא והא אנן תנן לא יצא כלומר היכא פסיק ותני יצא לעולם והא אנן תנן כי לפעמים לא יצא אלא לאו ש"מ כרב הונא:
אמר רבה כו'. למימרא כו'. ופי' וממילא דשמע תחלת תקיעה בלא סוף יצא פי' להכי אצטריך למימר תלמודא וממילא דאלו פשטא דמימרא לא משמע אלא ששמע סוף תקיעה ולא תחלת תקיעה דכיון דקתני שמע מקצת תקיעה בבור כו' משמע דמיירי בעומד חוץ לבור ושמע לחבירו תוקע ועומד מן הבור ופתח בבור וסיים חוץ לבור וכן פרש"י:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |