פתחי תשובה/אבן העזר/סו
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) רק בשעת הדחק. עבה"ט וע' בס' ישועות יעקב סק"ב שהאריך בזה ומסיק לחלק דאם בשעה שקיבל בקנין הי' פנאי לכתוב והיה בכח האשה לבקש מהעדים שיכתבו לה דהא קיי"ל קנו מיניה לא צריך אימלוכי ביה מהני הקנין ואף שלא הלכה האשה לבקש מהעדים היא גופא ראיה דסמכא דעתה ולכן מהני הקנין כמו כתיבה אף בלא שעת הדחק וכדעת הב"י משא"כ אם באותו עת שקיבל בקנין לא היה אפשר לכתוב כגון בשבת או שאין פנאי לכתוב בזה אמרינן דלא סמכה דעתה בקנין ולא מהני רק כמו התפסת מטלטלין דלא מהני רק בשעת הדחק ע"ש:
(ב) קנין לפניהם. עבה"ט ועיין בתשו' הרמ"ע מפאנו סי' ס"ה:
(ג) גדולה כראשונה. עיין בתשו' מוצל מאש סי' כ"ה שנשאל מי שאבדה שטר כתובתה וכתב לה בעלה כתובה אחרת והכתובה הראשונה היתה עשרת אלפים לבנים ועכשיו כתב לה חמשת אלפים ולא מיחת' האשה ולא קפדה כלל. אם אח"כ תמצא הכתובה הראשונה ותתגרש או תתאלמן אם נאמר שכתיבה הראשונה כבר נמחל שעבוד' או נאמר דכיון שהיתה בטעות שחשבה שהיא אבודה אבל עכשיו שנמצאת עדיין שעבוד החוב הראשון קיים. והשיב דאם בכתובה השני' אינו כתוב כלל בשביל נדוניא או תוספת אלא סתם כתב לה ה' אלפים לבנים מפני שאמרו חז"ל אסור לשהות עם אשתו שעה א' בלא כתובה לא מבעיא אם נמצאת אח"כ כתובה הא' דמעולם לא נמחל רק שעבוד המנה או מאתים הראשונים ועתה הרי פירש שבעבור האיסור עשה לה כתובה וזה אינו רק למנה ומאתים שזהו האיסור דוקא אבל נדוניא ושאר דברים שהם מלוה וחוב גמור עליו לא נמחל השעבוד בשביל שכתב כתובה אחרת בעבור המנה ומאתים ומה שכתב חמשת אלפים אע"ג שהי' מספיק המנה ומאתים יש לנו לומר שהוסיף לה כמ"ש ז"ל אם רצה להוסיף כו' ואפילו שהכתוב' הראשונ' לא נמצאת כלל אם אין הכחש' ביניהם רק שהבעל טוען שכיון שנכתב כתוב' אחרת נמחל שעבוד' לאו כל כמיני' אבל אם הזכיר בתוך הכתוב' החדש' שבשביל נדוניא ותוספת כתב לה זה והיא ידעה זה וקבילת הא ודאי דבטל' לה כתוב' הראשונ' ואפילו נמצאת חספא בעלמא הוא עכ"ד:
(ד) א"כ בזמן הזה. ע' במל"מ פ"י מה"א דין י' מ"ש בזה:
(ה) ולאלמנ' מנה. כ' בס' דגול מרבבה וז"ל והמפת' בתול' ונשאה כמה היא כתובת' עיין בטור סי' קע"ז וברמב"ם פ"א מהלכות נערה ה' ג' ובמל"מ שם ונלענ"ד דכל זה כשהית' נערה אבל בוגרת שנתפתת' ודאי גם לרמב"ם וטור אין כתובת' אלא מנה אף שנשאה הבועל עצמו עכ"ל ודברים אלו נאמרו ונשנו בספרו תשו' נו"ב תניינא סי' ל"ג ביתר ביאור ע"ש ויובא לקמן סי' קע"ז סק"ג ע"ש. (ועיין בתשי' חתם סופר ס"ס קל"ג שכ' וז"ל ולענין כתוב' דנושא מפותת עצמו הייתי נוהג לכתוב מאתים ע"פ ל' הטור סי' קע"ז עד שמצאתי בס' דגמ"ר שכ' דהיינו בנער' אבל לא בבוגרת דאין לה אלא מנה וכבר הורה זקן וכן ראוי עכ"ל. ושם בסי' קכ"ה אודות אחת שילדה אחר החתונ' בקרוב והוא והיא מודים שממנו נתעברה באופן שאין ספק משום מינקת חבירו ונתעורר רב ח' על שנכתב בכתוב' מאתים כבתול' ובס' דגמ"ר כתב דאם היא בוגרת אין לה אלא מנה (וא"כ אפסר הכתוב' פסולה) והוא ז"ל השיב אמת נכון הדבר אע"ג דתנן ר"פ אע"פ שאם רצה להוסיף מוסיף ודעת הר"ן שם שיכול לכלול התוספות בסכום א' עם הכתובה בסתם ולא כמרדכי מ"מ מודה הר"ן דלא מצי למכתב דחזי ליכי מדאורייתא כו' וגם הא ודאי שדברי דגמ"ר הנ"ל נכונים מאד דבוגרת שאין לה קנס ובשגם כי בעילה ראשונה מחלה מדעתה גם הרמב"ם מודה דאין לה אלא מנה ומ"מ בנ"ד אין שום חשש דנ"ל דכל זה במפתה בוגרת דעלמא ונשאה אח"כ אבל במשודכת שלו וכבר נכתב ביניהם תנאים בחרם וקנס כנהוג שלבה סמוך ובטוח שתנשא לו ואדעת' דהכי אפקרה נפשה לגבי דידיה שהוא ישאנה ויהיה כתובתה ממנו מאתים כמוהר הבתולות בודאי לא מחלה אלא אדעתא דהכי כו' ואפי' אם יתעקש אדם לומר שאם הבועל הזה אינו רוצה לכתו' מאתים לא נוכל לכופו אבל עכ"פ אם כתב לה מאתים דחזי ליכי איך ניקום ונא' דלא חזי לה ממנו כי בודאי חזי וראוי ומחוייב לכתוב כן עכ"ד ע"ש) ומ"ש הבה"ט בשם הר"ם מינץ מי שאנס בתולה ונשא' לו כו' עמ"ש לקמן סי' קמ"ג סק"ו ביאור דברי הר"ם מינץ בזה:
(ו) וכותב יותר. עבה"ט מ"ש והיכא שאין מנהג כו' עד ויכול להרויח בהם והוא מלשון הב"ש ס"ק כ"ג. וכתב בס' הפלאה בקו"א אות י"ג וז"ל כתב בהג"מ דאין זה רבית משום דאפי' מגרש' או מת מיד צריך ליתן לה זה התוספת. אך לפ"ז צ"ע לפי תקנות שלנו דבשנה ראשונה ושני' אינו נותן התוס' בשלימות אלא לאחר ג' שנים א"כ לא שייך זה התירוץ ע"ש שהאריך בזה ועיין בהגהות יד אפרים שכ' עליו ובמ"כ אין צורך לאריכות לפי המבואר לעיל סי' נ"ג בב"ש ס"ק ט"ז דמה שמחזירין תוך שלשה לא איירי בדין נדוניא או הוספות שליש דהוי כחוב נדוני' ולא תפסיד אלא איירי לענין מנה ומאתים או תוספת שהקנ' מדעתו עכ"ל. ולע"ד אין דברים הללו מספיקים להשיב ע"ד הגאון הנ"ל חדא דדינו של הב"ש בזה דתוספת שליש דינו כנדוניא אינו מוסכם כי בנ"ש מבואר דאינה נוטלת רק הנדוניא ולא תוספת שליש כמו שהבאתי שם בשמו. ועוד דבתשובת נו"ב תניינא סי' י"ב כתב דאם לא הרויח בסך הנדן גם הב"ש מודה הובא ג"כ שם. ועוד דנראה דהגאון ז"ל לא כיון בזה כלל על תקנת שו"ם רק שהי' תקנה אחרת ע"ז מדנקט אלא לאחר ג' שנים ותקנת שו"ם הוא רק בשנה שניה וגם ביד אפרים שם העתיק זה הל' אלא לאחר ג' שנים. ואף אי נימא דמ"ש לאחר ג' ט"ס הוא וצ"ל לאחר ב' שנים מ"מ מלשונו משמע דהי' תקנה בפירוש שלא ליתן התוס' בשלימות וכעין מנהג שנהגו עכשיו במדינה זו שהזכרתי בסי' נ"ג ס"ק י"ד או כעין מנהג ק"ק פראג שהובא בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' קמ"ז דנותנין חצי תוספת וע"ז לא שייך תירוץ הנ"ל. אמנם לענ"ד בלא"ה איני מבין קושיית ס' הפלאה הנ"ל דהלא כל התקנות הללו הן תקנות שו"ם הן תקנות שלנו הנ"ל ניתקנו משום ותם לריק וזה לא שייך רק במיתה ולא בגירושין דמדעתו מגרשה וא"כ שפיר קאמר הג"מ הנ"ל דאין זה ריבית כיון שאפי' אם הי' מגרש מיד צריך ליתן זה התוס' אין זה אגר נטר ולישנא דאו מת דנקט הוא אגב גררא אבל עיקר הישוב הוא מחמת דאם מגרשה מיד. ובאמת בהג"א פ' מציאת האשה סי' ד' איתא בזה"ל פירש ה"ר שמואל לא הוי ריבית כיון שאם היה מגרש' מיד הי' צריך להוסיף כו' וגם בתוי"ט פ' הנ"ל הביא זה התירוץ בשם המרדכי ג"כ בזה"ל כיון שאם היה מגרש מיד כו' וכן בב"ש ס"ק ט"ז כ' זה התירוץ משום שאם מגרשה אפי' תיכף כו' ומדהשמיטו או מת מיד משמע שכיוונו לזה וצ"ע. וע' בת' ברית אברהם סי' ע"ה אות א' שכתב דעל עיקר הטעם של הג"א הנ"ל דלהכי לא הוי ריבית כיון שאם הי' מגרשה מיד הי' צריך להוסיף. האריך בחבורו הלואת חן סי' קע"ז להוכיח דגם בכה"ג הוי ריבית אך העל' כמ"ש בס' הלכות קטנות דלא הוי ריבית כיון דאפשר שלא יבא לידי גביה לעולם והוי כמו קונה על הספק נכסים שלה דאם תמות ירשנה כו' ע"ש. ומ"ש עוד הבה"ט והוספ' זו נוהגין בק"ק קראקא חוץ ממלבושים כו' עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' ק' שנשאל בדבר הכתוב' שכתוב בה בזה"ל אמנם חמי פ' הכניס לנדן בתו סך שני אלפים ר"ט חוץ מלבושים ותכשיטין אבנים טובות ומרגליות השייכים לגופ' כו' בכן מעתה ומעכשיו מרצוני הטוב כו' הנני מוסיף לאשתי תוס' שליש מלבר כו' באופן שאם תבא זוגתי פ' לגבות כתובתה אזי יותן לה שלשה אלפים ר"ט לבד מלבושים ותכשיטין כסף וזהב ואבנים טובות כו' ופקפק הרב השואל דאולי אין הכונה שתיטול השייכים לגופ' שיקנה לה הבעל רק הכוונ' שתיטול אותן שהכניס' הנזכרים בתחילת הדברים דאי הכוונ' שתיקח גם מה שקנה בעלה א"כ למה הזכיר כלל מה שנתן לה אבי'. וגם בלא"ה יד בעל השטר על התחתתנה. ועוד פקפק בזה כיון שלא נזכר כלל שהוסיף לה התכשיטין בלשון תוספת וגם לא בל' מתנה רק אמר שתיקח לבד בתכשיטין והוא ז"ל השיב לו דההכרח שכתב דודאי הפירוש על מה שהכניס' דאל"כ למה הזכיר כלל מה שנתן לה אביה אין זה הוכח' כלל דהא יש נפקותא לשני חזרה המוזכר ס"ס נ"ג וגם לענין מורדת בסי' ע"ז ס"ג בהגה וגם לענין שנוטלת בלא שבוע' בר"ס פ"ח. ואדרב' יש להוכיח להיפך דע"כ הכוונה על מה שהבעל עושה דאי על מה שהכניס' למה הוצרך לכתוב כלל שתיקח כל זה מלבד כתובתה הלא אף אם לא כתב הדין כן שנוטלת נ"מ שלה מלבד כתובתה ואף שכ' הב"י בח"מ ס"ס ס"א בשם הרשב"א דאין דנין לישני יתירא לטפויי רק במקום שאמרו ואין כח בידינו לדון בדמיונות כו' הנה בסי' מ"ב הביא הב"י דברי מהרי"ק שדנין לישנא יתירא ועוד דע"כ לא סגר עלינו הרשב"א בזה אלא היכא דגוף הדבר צריך לכותבו רק שיש בו לישנא יתירא אבל היכא שא"צ לכותבו כלל שפיר אמרינן מדכתבו בפי' לטפויי אתי דבר שלא היה זוכה בו אם לא נכתב (והאריך בזה. ולכאורה דבר זה במחלוקת שנוי בין ת"ק ורשב"ג במשנה ב"מ דף פ"ג וא"כ לפי מה דפסקינן התם כרשב"ג מוכח להיפך ע' בטור ח"מ סי' של"א ובסמ"ע שם וצ"ע. ועיין במס' ב"ב דף ס"ז ובדף קל"ח וע' בפ"ת ח"מ סי' מ"ב ס"י הארכתי בענין זה) וא"כ גם בנ"ד גוף התנאי שתטול שייך לגופה אם הכוונה על נ"מ שהכניסה היא מיותר לגמרי ואף דיש לפקפק קצת דהוצרך לכתוב שלא נטעה דלכן הוסיף לה תוס' שליש דהוא עבור שייך לגופ' שהכניסה אך הוא דוחק וכבר כתב הב"י בח"מ סי' מ"ב כל שמשמעותו ניכר לב"ד מתוך הכתב שהוא כן דנין אותו אפי' ליפוי בעהש"ט כו': וע"ד הפקפוק השני כיון שלא נזכר כלל שהוסיף כו' הנה בילדותי תמהתי על מה שנהגו ליתן לאלמנה כפי הכתוב בכתובתה בכל השייך לגופה אפי' מה שלא הי' לבעל בשעת נשואין דבמה זכתה אף אם כתב בפירוש בל' מתנה הרי לא נתחייב עצמו לקנות ולעשות לה תכשיטין והתכשיטין שקונה אחר החתונה הוא דבר שאינו ברשותו דא"א ליתן במתנה כמבואר בח"מ סי' ר"ט וחשבתי אז ליישב המנהג דהטעם היא כיון דמה דאלמנה שמין מה שעליה לקמן סי' צ"ט הוא מטעם דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה א"כ י"ל דהיינו בסתם אבל היכא דכתב לה בכתובה שתיטול כל השייך לגופה א"כ גלי דעתיה שניחא ליה גם במיפק מיניה שתטול א"כ בשעה שנותן לה אף אחר החתונה אז מקנה לה ולכך נוטלתן ולא מטעם הקנין שבשעת נישואין ולפ"ז אפי' נכתב הכתיבה בלשון גרוע שאינו ל' מתנה מ"מ כבר גלי דעתיה שרצונו שתטול אף במיפק מיניה ואזל לו פקפוק הנ"ל. ואף די"ל טעם אחר על המנהג דהוא מטעם דמבואר בח"מ סי' ר"ט ס"ד שאם קדם ותפס אחר שבא לעולם כו' ולפ"ז דוקא בנכתב בלשון המועיל וא"כ שפיר יש לפקפק על כתובה זו. אך ע"כ צריכין אנו לטעם דילדותי דאי מטעם שזכתה בשעה שבא לעולם תינח לדעת הסמ"ע בסי' ס"ו ס"ק מ"ו דאפי' תפיס' שלא בפני המוכר מהני אבל לדעת הש"ך דדוקא כשידע המוכר ומטעם מחילה זה שייך במוכר לאיש זר כו' וא"כ בנ"ד אם האשה הזאת זוכה בשייך לגופה תליא בפלוגתא דסמ"ע בש"ך הנ"ל ואפי' לדעת הסמ"ע אף שאין הכרח לסברא דילדותי מ"מ הסברא מצד עצמה ישרה ולכן קשה הדבר לדחות לחלוטין האשה הזאת מן השייך לגופה ויותר יש לנטות ולזכות האלמנה עכת"ד ושם בסי' ק"א כ' ג"כ בזה עוד זכות להאלמנה שהרי בראשית הדברים נזכר בתכשיטין פרטים אבנים טובות ומרגליות אבל לא נזכר תכשיט כסף וזהב ובאחרונה הזכיר ותכשיטין כסף וזהב ואבנים טובות כו' וכיון שהזכיר פרטים שלא הכניס' כלל ש"מ שכוונתו על השייך לגופה גם מה שיעשה ויקנה לה אחר החתונה ומכל מקום מסיק דטוב לעשות פשר ע"ש ועיין מה שכתב לקמן סי צ"ט סק"א בשם גבעת שאול:
(ז) כותבין מבי נשא. כדי שידעו שהיא יתומה דנ"מ לענין אם מתה תוך שנה הראשונה כמו שכתב בסי' קי"ח. ב"ש ולפי מה שכתב שם הח"מ וב"ש סעיף קטן כ"ה דעכשיו מנהג פשוט גם ביתומה כו' ואף אם לא נכתב כו' אם כן אין קפידא. ועיין בתוס' שבת דף כ"ג ע"ב:
(ח) כותבין מתרכתא. עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר סימן ק"ל ע"ד כתובת גרושה שלא נכתב בה מתרכתא שרב אחד יצא לחדש וכ' שנעלם מכולם דברי תשב"ץ ח"ב ?סי' קע"ג שכתב דלא הנהיג בני עירו כהרמב"ם (פ"ד מהלכות יבום הל"ג) לכתוב בכתובת גרושה פלונית הגרוש' כו' והוא ז"ל השיב לו דזה אינו נכון ואני אומר אילו היה התשב"ץ קמן הי' מצריך כתובה אחרת או להתפיס מטלטלין ולכתוב כתובה אחרת אחר החופ' כי המעיין בתשב"ץ יראה דעיקר טעמו דמי שישא האשה (אם יבדוק בכתוב' זו ורואה שאין לה אלא מנה) ידע שהיא גרושה מהראשון דאי היתה אלמנה ה"ל קטלנית ואסורה לכל כו' ור"ל דהרמב"ם לטעמיה דלא חייש לחשש קטלנית ואמר שאינו אלא ניחוש בעלמא מש"ה חשש לכהונה אבל לכל הפוסקים דחיישי לקטלנית א"כ אזדא לה חשש כהונה וא"כ מהיכי תיתי לגנות אשה על בעלה. ולפ"ז לדידן דמקילין טובא באופנים הנזכרים סי' ט' בהגה הדרא חששא לדוכתא כו' וא"כ הכרח גדול להזכיר מתרכתא. וזו"ז כיון שכבר נהוג גבן כמ"ש רמ"א לכתוב מתרכתא אפילו הי' התשב"ץ עצמו לפנינו הי' חושש שאם תבא הכתוב' לפני השלישי שהוא ידין שע"כ אינה גרושה שהרי נהיגין לכתוב מתרכתא ע"כ לא יפה נעשה בנדון שלפנינו כו' ולכאור' הי' ראוי לומר שהכתוב' פסולה שלא נכתבה על אשה זו שהיא גרושה ונכתבה אלמנה והרי אחרת היא אך מהרמ"מ סי' ק"ט כ' דמ"מ אינה פסולה דגרוש' נמי נקראת אלמנה כו' ואומר אני לפי שאחז"ל אלמנה על שם מנה א"כ כל שגובה מנה יצדק שם אלמנה אי לא דכתב ארמלתא (ומ"ש לעיל דהי' מצריך כתובה אחרת ואפי' בלא נכתב כלל אלמנה צ"ל דהיינו בהרגישו בהטעות קודם החופה דהוי כלכתחילה) עכ"ד ע"ש) . ומ"ש ואם היא בעול' כותבין בעולתא. ע' בנ"ש העלה שלא לכתוב בעול' וכן נראה להבית מאיר ואין לכתוב אלא פלונית ארוסה ודי בזה לסימן ע"ש ועי' בתשו' הרדב"ז ח"א סי' ק"פ שנשאל בגיורת בימים קדמונים שנשאת ונתגרשה ועתה באתה לינשא אי היו כותבין לה הגיורת או הגרושה. והשיב לכאורה אין קפידא בדבר כיון דשתיהן אסורות לכהונ' אבל כד מעיינת שפיר תשכח דראוי לכתוב הגיורת שלא תשתכח שם גירות מעליה דלמחר יגרש אותה זה ותנשא לגר ובתו פסולה לכה"ג דקיי"ל כראב"י כו' (ר"ל לכתחילה בבא לימלך מורין לו כן עי' בקדושין ד' ע"ח ע"ב ומ"ל סי' ז' סכ"א) ותו איכא נפקותא לענין להנשא לקרובי' מצד האב דלא גזרו בגר בשאר האב כלל ואפי' בשאר האם איכא נפקותא דאין איסור אלא מדרבנן הלכך לעולם הי' צריך לכתוב לה הגיורת כדי שלא נשכח יחוס' וא"צ לכתוב גרושה דבכלל גיורת שאסורה לכהונה היא. וכן גרושה ואלמנה צריך לכתוב הגרושה כו' ע"ש:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |