בית יוסף/אבן העזר/סו
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אסור להתייחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה פשוט בפ"ק דכתובות (דף ז) בההוא עובדא דרבי אמי שרא למיבעל לכתחלה בשבת א"ל והא לא כתיבא כתובה א"ל אתפסוה מטלטלי כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ו שכתבת שנהגו במקומך לארס נשים ולהתייחד עמהן ולדור ביחד בלא חופה ובלא ברכה מנהג רע הוא זה וחייבים הקהל לבטלו כי ארז"ל כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ועוד ידעתי כי הם בועלי נדות דאורייתא כי הן בושות לטבול כל זמן שלא הכניסה לחופה וחטאת הקהל הוא אם לא יבטלו הרעה הגדולה הזאת עד כאן לשונו ודינים לענין ירושה נתבאר בסימן נ"ו וכתב הר"ן בריש כתובות כתב בעל העיטור שאין מכניסים אותה לחופה עד שיכתוב כתובה שקודם לכן אסורה לבעלה וכן דעת הרמב"ם בפ"י מהלכות אישות והא ודאי לא נהירא מדאמרינן לקמן רב אמי שרא למיבעל בתחלה בשבת וכו' א"ל אתפסוה מטלטלי ובודאי ביום רביעי כנסה דלא עבר אתקנתא דרבנן אלמא שרי לכנסה בלא כתובה וכן בדין שלא מצינו שתהא אסורה להתיחד בלא כתובה וטעמא דמילתא משום דאיסורא דביאה בלא כתובה מדרבנן בעלמא הוא ועוד מפני שהיא לא תשמע לו מפני שהיא יודעת שהיא קלה בעיניו להוציאה ועוד דלא מיתסרא אלא משום דלא סמכה דעתה שהרי מתנאי ב"ד יש לה עכ"ל. כתבו הגהות מיימון פ"י מהלכות אישות נהגו החזנים לכתוב הכתובה וכותבין בכאן מקום שילכו למחר לעשות נשואין ושיחתמו שם העדים ואמת הדבר כי בריש פרק אחד דיני ממונות (לב.) משמע דכשר מ"מ קשה בעיני ר"י לעשות כן לכתחלה מדאמר להו רב לספרי (בגיטין פ.) כי יתביתו בהיני אע"ג דמימסרן לכו מילי בשילי מספר המצות וראבי"ה קבל מאביו דאם הקדים הכתובה והזמן ביום ונעשה הקנין בלילה כשר כדאמרי' פ"ב דגיטין (יח.) כתובה כמעשה ב"ד דמיא ונכתבת ביום ונחתמת בלילה מיהא התוספות פירשו דפסול משום התוספת דלית ליה קלא ומיהו אם עשה הקנין ביום יכולין לחתום מתי שירצו כדאמרינן התם (ב"ב קעב.) כי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו יומא דאקניתו ביה עכ"ל וז"ל התוספות בפרק ב' דגיטין יש מקומות שנוהגין לכתוב הכתובה בע"ש ולחתמה במ"ש ואין נכון לעשות כן משום תוספת דדילמא לית ליה קלא ומיהא היכא דקנו מיניה ליכא למיחש מידי כדאמרינן אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו יומא דאקניתו ביה עכ"ל: כתב ה"ר שלמה בן הר"ש בר צמח אפילו לדברי הרשב"א שמכשיר כתובה שנכתבה ביום ונחתמה בלילה היינו דוקא במנה ומאתים ולא בתוספת ולא בנדוניא : ומ"ש והבעל נותן שכר הסופר משנה בפרק גט פשוט (דף קסז): ומ"ש שחכמים תקנו כתובה לאשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ארישא קאי שכתב אסור להתייחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה ואתא לפרושי מאי כתובה וקאמר שחכמים תקנו כתובה לאשה וכו':
ומ"ש ואפי' אם ירצה לייחד לה כתובה במעות או בשאר מטלטלין אין שומעין לו וכו' משנה וברייתא ס"פ האשה שנפלו (דף פא:):
ואם כתב לה כתובה ונאבדה או שמחלה לו עליה וכו' צריך לכתוב אחרת וכו' בפרק אע"פ (דף נד:) תנן ר"י אומר אם רצה כותב לבתולה שטר של ק"ק והיא כותבת לו שנתקבלתי ממך מנה ולאלמנה שטר של מנה והיא כותבת לו שנתקבלתי ממך נ' זוז רבי מאיר אומר כל הפוחת לבתולה מק"ק ולאלמנה ממנה ה"ז בעילת זנות ובגמרא (דף נו: נז.) אחתיה דרמי בר חמא הות נסיבא לרב אויא אירכס' כתובתה אתו לקמיה דרב יוסף א"ל הכי אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים משהא אדם את אשתו ב' או ג' שנים בלא כתובה א"ל אביי והא אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כרבי מאיר בגזירותיו א"ל אי הכי זיל כתוב לה ופרש"י זו דברי רבי מאיר. דאמר כל הפוחת לבתולה מק"ק ואפילו בתנאה והתנאי בטל קרי לה בעילת זנות משום דלא סמכה דעתה וה"נ לרבי מאיר הוא דאסור לשהות עם אשה שאבדה שטר כתובתה ואפילו אית לן דלא מפסדה בהכי דגביא בתנאי ב"ד לא סמכה דעתה דאמרה כי תבענא ליה אמר פרעתיך הלכך בעילת זנות היא: א"ה זיל כתוב לה. כתובה אחריתי והא דאמרינן לעיל לא כתב לה כתובה בתולה גובה ר' ואלמנה ק' מפני שהיא תנאי ב"ד ואוקימנא כרבי מאיר התם במקום שאין כותבין דכולהו אתנאי קא סמכי א"נ במקום שכותבין וגובה לר"מ מיהו בעילת זנות באיסור הוא: כתב הרשב"א שנשאל על מי שנתן קבלן לאשתו בכתובתה והתנה עמה שיהא הוא פטור אם היא מותרת. והשיב דאסורה לו דכיון שאין לה על בעלה כלום תהא קלה בעיניו להוציאה:
ובנאבדה כתב בעל העיטור איכא מאן דאמר שכותב לה זמן של עכשיו ואיכא מאן דאמר דכיון דאיכא סהדי דאיתתיה היא וכו' ובמוחלת אין כותבין אלא מזמן של עכשיו זה פשוט דכיון דמחלה אזדא ליה שיעבודא קמא:
וכן אם מכרה כתובתה לבעלה צריך לכתוב לה כתובה אחרת אבל אם מכרה לאחר בטובת הנאה א"צ לכתוב לה כתובה אחרת וכו' מבואר בגמרא פרק החובל (פט.) וכתבו הרמב"ם בפ"י מהלכות אישות ומיהו אם אינו יכול לכתוב לה כתובה כגון בשבת או ששכח לכתבה יכול לייחד לה מטלטלים בשבילה וכו' בפ"ק דכתובות (דף ז'.) רב אמי שרא למיבעל בתחלה בשבת א"ל והא לא כתיבה כתובה א"ל אתפסוה מטלטלי:
ומ"ש רבינו ויכתוב לה מיד אח"כ כ"כ הרמב"ם בפ"י מהלכות אישות וכתב הרב המגיד שהטעם מפני שחכמים תקנו שיהו כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובתה ולשון ומיהו שכתב רבינו פשוט הוא דארישא קאי שכתב אסור להתייחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה וכתב סמ"ג אהא דתפסוה מטלטלי שיקבל עליו אחריות אם יאבדו או יזולו כדמוכח בפ' אע"פ (נו.) עכ"ל וכ' הרמב"ם וכן אם העידו עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה וכו' ה"ז מותר וכו' בפ"י מהלכות אישות כתב בלשון הזה וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה ואחר כך יהיה מותר באשתו וכמה הוא כותב לה וכו' אחד הכותב את הכתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו שהוא חייב לה ק' או ק"ק ה"ז מותר וכן אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתה ה"ז מותר לבעול עד שיהא לו פנאי לכתוב עכ"ל וכתב הרב המגיד אחד הכותב וכו' פשוט הוא שהקנין הרי הוא כאילו נכתב וג"כ ידוע דסתם קנין לכתיבה עומד ע"כ ודברי הרמב"ם מבוארים דבקנו מידו אע"פ שיש לו פנאי לכתוב אם רצה שלא לכתוב עכשיו אלא שביק ליה למחר וליומא אחרא שרי דכיון דסתם קנין לכתיבה עומד הוי כאילו נכתב וזהו שכתב אחד הכותב כתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו ה"ז מותר דמשמע בהדיא דסתם קנין אע"פ שלא נכתב דינו שוה לכותב ממש ובשניהם מותר לגמרי ולא כתב עד שיהיה לו פנאי לכתוב אלא בנתן לה מטלטלין כנגד כתובתה ומטעמא דפרישית וזה שלא כנראה מדברי רבינו שכתב בשם הרמב"ם על העידו עליו עדים וקנו מידו מותר עד שיהיה לו פנאי לכתוב לה ולא דק דעד שיהא לו פנאי לכתוב לא קאי אלא למתפיס מטלטלין אבל קנו מידו מותר אע"פ שיש לו פנאי וכמו שכתבתי ודבר פשוט הוא בעיני בדקדוק הבנת לשון הרמב"ם ומהרי"ק כתב בשורש ס"ד אשר שאלת אם אחד מקבל קנין על הכתובה ועדיין לא חתמו העדים האם מותר לשהות אצל אשתו או לא לע"ד נ"ל דאין להתיר אלא ע"י הדחק כגון בשבת או רוצה לכנוס אחר ששכח אז מותר לפי שעה ויכתוב לה תיכף אח"כ אבל לסמוך לכתחלה על עידי הקנין פשיטא שאין לעשות ואע"ג שכתב המרדכי בריש כתובות שסמך ריב"א על עידי הקנין ומשמע אפילו כשיש פנאי לכתוב גם הוא כתב בשם אביאסף והסמ"ג שאין לעשות כן אלא ע"י הדחק וכדפי' וכ"כ גם הרמב"ם וכ"כ הטור דבתראה הוא וכן ראוי לנהוג מאחר שרבינו ואחרונים הסכימו לזה עכ"ל ותמהני עליו שכתב שדעת הרמב"ם היא שאין לסמוך על הקנין אלא ע"י הדחק וכשיהיה לו פנאי יכתוב והרי לשונו מוכיח בהדיא דכשקנו מידו דינו שוה לכותב כתובה ממש וכמו שהוכחתי ואפשר שנמשך אחר דעת רבינו בהבנת דברי הרמב"ם ולא דק :
וכמה שיעור הכתובה לבתולה ק"ק ולאלמנה ק' פשוט במשנה פרק נערה (דף נא.) ובכמה דוכתי:
ומ"ש ואם ירצה להוסיף מוסיף משנה בפרק אע"פ (דף נד:) ומקשה בגמרא פשיטא ומשני מ"ד קיצותא עבדו רבנן שלא לבייש את מי שאין לו קמ"ל: וכתב הר"ן ומהא שמעינן דמצי למיכתב סתמא ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי כך וכך דאם איתא דלא שרי אלא במפרש עיקר כתובה והדר מוסיף כך וכך היכי תיסק אדעתין דליתסר ומאי כיסופא איכא בהכי וכי אילו בעי למיתב מדיליה מי לא מצי יהיב אלא ודאי במכתב סתמא עסקינן דבהכי מצי ס"ד למיחש אכיסופא כיון שלזו כותבין מוהר אחד ולזו מוהר אחר ואפילו הכי בכהאי גוונא מסקינן דשרי עכ"ל :
וזה התוספת שמוסיף יש דברים שדינו בהן כדין עיקר הכתובה ויש דברים שהוא חלוק בהן מעיקר הכתובה כאשר יתבאר לקמן בסימן צ"ג וסימן ק':
כתב רבינו האי שאין צריך קנין בשעת נשואין במה שנתן לה וכו' וכתב בעל העיטור ואי כתב לה בשעת קדושין ומגרש לה גביא וכו' זה נראה שחולק על מ"ש רבינו בסימן נ"ה. כתב הר"ן בר"פ אע"פ אמרינן בירושלמי שהמוסיף לאשתו אפילו לאחר שכנסה באמירה בעלמא סגי ולא צריך למיקניא מיניה דומיא דמאי דאמר רב גידל עמדו וקדשו קנו הם הם הדברים הנקנין באמירה ופירשו טעמא התם משום דרוצה הוא ליתן כמה שלא תחזור בה ומקשינן ויכולה היא ומפרקינן מעיקר ליה ומשבק לה וצ"ע משום דלא אשכחן כולו האי בגמרא דילן אדרבה בגמרא משמע דלית לן האי סברא כמו שאכתוב לפנינו בס"ד:
וכל הפוחת משיעור הכתובה בעילתו בעילת זנות ל"מ אם כתבה לו אחר כך התקבלתי וכו' אלא אפילו התנה בשעת הקדושין שלא יהא לה כתובה וכו' כתוב בא"ח על ענין מנה או ק"ק אם גובה אותם נשאל הרשב"א והשיב כבר ידעת שגביית הכתובה אינה כגביית החובות יש שאינן מקפידות לדקדק עם היורשים ויש שמקפידות ומדקדקות על הכל וכמו שעושים אף במתנה לחוד שאני אומר שנגבית ויש שאינן מקפידות ומניחות ליורשים עכ"ל וכתב הריב"ש בתשובה סי' ס"ה דבר ברור שאין עיקר הכתובה שהיא מנה ומאתים בכלל התוספת אלא אם כן כלל התוספת עם עיקר הכתובה כגון שכתב ויהבינא ליכי מוהר בתולייכי כסף זוזי אלף שאז כלל עיקר הכתובה עם התוספת וזה ששנינו בפרק אע"פ (נד:) אם רצה להוסיף אפילו ק' מנה מוסיף ולכן הדבר מבואר שאם כתב ויהבינא ליכי מוהרייכי כסף זוזי מאה או מאתים דחזו לכי ומצד אחר כתב לה והוסיף לה מדיליה כך וכך גובה עיקר וגובה תוספת וגם יש מקומות שכותבין בביאור והוסיף לה מדיליה תוספת על עיקר כתובתה כך וכך ואם יש ב"ד שאין מגבין עיקר כתובה בכיוצא בזה טעות הוא בידם ואע"פ שלפעמים בהיות הנדוניא גדולה אין כאשה חוששת בגביית העיקר למיעוטו אם תקפיד עליו מגבין לה עכ"ל: ואם יש משפחות שנוהגין לכתוב בכתובתן יותר משיעור חכמים אין למחות בידם וכו' בפ' קמא דכתובות (יב.) תנן ב"ד של כהנים היו גובין לבתולה ת' זוז ולא מיחו בידם חכמים ובגמרא א"ר יהודה אמר שמואל לא ב"ד של כהנים בלבד אמרו אלא אפילו משפחות המיוחסית שבישראל אם רצו לעשות כדרך שהכהנים עושין עושים וכתב הר"ן כלומר ואם בא אדם ונשא בתולה סתם מאותה משפחה חייב ליתן לה ת' וכתבו התוספות אע"פ שלא כתב בלשון תוספת אלא ת' דחזו ליכי וסד"א דלא תגבה דלא חזו ובלשון תוספת לא כתב קמ"ל דמנהג טוב מאד הוא וראוי להיות בכהונה ובמשפחות המיוחסות ושייך בהו למימר דחזו ליכי ואפילו לא כתב לה כתובה גובה בתנאי ב"ד כמו בנות ישראל דתקנה גמורה היא עכ"ל: וכתבו התוספות ס"פ הבא על יבמתו (סה:) מה שכותבים נדוניא גדולה לכבוד הכלה נראה לי דהוי כעין תוספת :
ומ"ש לפיכך מי שאבדה כתובתה ידקדקו בכתובות קרובותיה וכו' כ"כ הרא"ש ז"ל שם והמרדכי בס"פ הכותב:
ומ"ש ואם כתובת נשי משפחתו יתירות מכתובות נשי משפחתה עולה עמו ואינה יורדת בתשובות הרא"ש סוף. כלל ל"ו הלכה ה' כתוב בתשובת הגאונים עיר שכבשו עכו"ם ואבדו כתובותיהם אילו כתובה אחת או ב' או ג' לבד אבדו מוציאין ארבעה או חמשה מכתובות קרובותיה נותנים לה כפחותה שבהם עכשיו שמאורע זה אירע לכל בני המדינה כך היא תקנת הדבר שיסכימו זקני המדינה ויחוקו חק לפי מה שהיו יודעים מנהג מדינתם העשיר לפי עשרו והעני לפי עניו והבינוני לפי מה שהם ויחדש כל אחד כתובה לפי החק שיחוקו ומי שמת בעלה ועדיין לא גבתה כתובה יחוקו לפי מה שיראו ויגזרו הזקנים עליהם גזירה וכל אשר לא יקבל ינדוהו ויחרימוהו עכ"ל דינים דשייכי לענינים אלו ע' בתשובת המיימוני שבסוף ספר נשים ובמהרי"ק שורש קי"ו ושורש קי"ט ושורש י"ט כתוב בתשובות הרשב"א סימן תרל"ד בענין הגולים צריך כל אחד לחדש כתובה ואפילו לא תפס כתובה לסטים מזויין ושמא ימצאו למחר :
אם האשה מכנסת לו מעות או בגדים ומקבלן עליו וכתב אותם בכתובה דינן כשאר הכתובה ונגבית עמה וזה נקרא נדוניא מ"ש רבינו שדינן כשאר הכתובה היינו דוקא ענין מ"ש ונגבית עמה כלומר דכשם שכתובה לא ניתנה לגבות אלא לאחר מיתה או גירושין ולא קודם לכן נדוניא נמי אינה נגבית קודם לכן אבל יש כמה דברים שהנדוניא מוחלקת בהם מהכתובה כמו שיתבאר בסימן פ"ט: ומ"ש ויש מקומות שנוהגין כשכותבין סכום הנדוניא שמכנסת לו אם מכנסת לו מטבע היוצא בהוצאה וכו' שמוסיפין שליש על מה שהכניסה וכו' ואם מכנסת לו בגדים הנישומים וקבלם בחומש פחות ממה ששמו אותם וכו' מנהג זה איתא במשנה פרק מציאת האשה (דף סו.) וכתב הריב"ש בסימן ק"ן על מה שאמרו בפרק מציאת האשה בשמים של ערביא הרי הם ככספים שה"ה בכל מיני סחורה שיוסיף שליש ונושא ונותן בהם וכתב עוד וכל זה אינו בנכסי מלוג אלא ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות והרמב"ם לא הביא דינים אלו של תוספת שליש ופחת חומש בפכ"ג אלא הניח הכל כמנהג המדינה לפי שפסק כרשב"ג דאמר במתניתין הכל כמנהג המדינה ומ"מ בעיר חדשה שאין בה מנהג הולכים אחר דין השנוי במשנה וא"כ דהכניסה כספים ומיני סחורה הרי הבעל יכול לישא וליתן בהם כרצונו מה שאין כן בנכסי מלוג וכ' עוד שם יפה כחו של בעל שאם לא ירצה לקבל אחריות ולהניח אותן הנכסים ברשותה כדין נכסי מלוג אין מי שיכוף אותו לקבל אתריותה עליו ואם יראה שיש לו תועלת שהנכסים עתידים להשבית כגון גדיים שיעשו תיישים וקבלם כמו ששוים עכשיו והשבח שלו עכ"ל: ומ"ש ויש מקומות שרגילים לכתוב כתובה יותר ממה שמכנסת לו שאם מכנסת לו אלף כותבים אלף ות"ק לפיכך לעולם יגבו אותה כפי המנהג אם ידוע שמוסיפים וכותבין אלף ות"ק כשמכנסת אלף לא תגבה אלא אלף וכו' עיין בפרק המקבל (קג.) ועיין ברבינו ירוחם:
לשון הרמב"ם הנושא סתם כותב כפי המנהג וכי היא שפסקה ניתנת כפי המנהג של אותה מדינה וכו' בפכ"ג ועיין במגיד משנה ועכשיו נוהגין לכתוב בכל הכתובות בשוה וכו' זה היה מנהג מקומו וכן נוהגין האשכנזים לכתוב בתשובה ת' פרחים בין לא הכניסה לו כלום בין הכניסה לו יותר אבל אין כן מנהג מקומותינו אלא לפי מה שמכניסה כל אח' כך כותבין לה : במקום שנהגו לכתוב בכל הכתובות בשוה אם אשה אחת מוציאה שטר כתובתה וכתב בה יותר מהמנהג ואין חתום בה אלא עד אחד כשר והשני פסול ושטר התנאים שביניהם עדיין קיים ואין בו קנין רק שקבל עליו בקנס גדול לכתוב לה סך כך וכך ע' בכתבי מה"ר איסרלן סימן פ"ד וסוף דבריו אני מגמגם בהם: ולענין היכא דרגילין לכתוב הכתובות בשוה אלא שאינו מנהג קבוע כ"כ ואין כתובתה בידה וכן אם כתובתה בידה אלא שאינה מקויימת עיין בכתבי מה"ר איסרלן סימן רפ"ט ורל"ב כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ו הלכה ח' ששאלה שנוהגים לכתוב למטה מן הכתובה שטר שפלוני החתן נותן לפלונית כך וכך ממון מנכסיו אגב ד' אמות קרקע באחריות עליו ועל כל נכסיו אם נדונית מתנה זו כדין ש"ח כיון דאית ביה אחריות לא ידעתי במה נסתפקת למה לא יהא כשאר כל שטר חוב לגבות ממשעבדי אמנם צריך לדקדק בלשון אם כותבין אני פלוני נותן לפלונית כך וכך מעות אגב קרקע קונה ואם בקנין חליפין בלא אגב מטבע אינו נקנה בחליפין ואם כותבין חייב אני לך מנה בשטר קונה כדאיתא בר"פ הנושא (קא:) אבל רואה אני בשאלתיך שנותן לה אגב ד' אמות קרקע ואם כן אז היא קונה אפילו לא היה לו המטבע באותה שעה הרי הודה שיש לו והודאת בעל דין כק' עדים דמי עכ"ל ועיין בחושן משפט סי' ס': כתוב בתשובות הרשב"א (בספר תולדות אדם) סימן ב' שנשאל על אחד נתן מעות בנדוניא לבתו וייחד לו חובות ואמר לחתנו שכל פרעון שיבא מהם שיקבלם בפרעון הנדוניא וכתוב עוד כתב אחר שהיה בו זקפו במלוה והשיב דזקפו במלוה כפרעון דמי וברשותיה קיימא החובות ואפילו נפסדו כי כבר נפרע החוב הראשון אלא עכשיו כותב שטר אחר וכמלוה אחרת דמי והביא ראיה לדבר מתרכתא (משום כהנים) כתבו מה"ר איסרלן סי' צ':
נוסח הכתובה הוא ידוע וכתב הרמב"ם בהלכות יבום פ"ד:
נוסח כתובה דאירכסא בכך וכך וכו' בא לפנינו פב"פ וכו' רבינו ירוחם בנכ"ב ח"ב כתב כלשון הזה מה דהות קדמנא בכך וכך לשבת וכו' למנין שאנו מונין וכו' איך פב"פ אתא קדמנא ואמר לנא פב"פ הות נסיבא לי לאנתו ומקדמת דנא וכדו אירכסא כתובתא דהות כתיבה לה מההיא יומא דאינסיב כהלכת בנת ישראל דמתנסבן לגוברין יהודאין בקדושין ובכתובה ואמרי רבנן דאסור להשהויי אנתתא בלא כתובה ואפילו שעה חדא כתובו לה כתובה אחריתי בחריקא דכתובתא ובכן כתיבנא לה השתא כתובה באחילופי כתובה קמייתא איך פב"פ אמר להדא פב"ב הוי לי לאנתו כדת משה וישראל וכו' כמו שהוא בשאר כתובות עכ"ל והוא נוסח יותר יפה מנוסח זה שכתב רבינו :
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל היודע לחתום ואינו יודע לקרות אם חותם בכתובה והשיב דבר זה תלוי במנהג וכו' ברא"ש כלל ל"ו: ומ"ש שבמקום שאין רגילין לחתום בכתובה אלא הראויין להעיד לא יחתום מי שאינו יודע לקרות כ' הוא ז"ל באותה תשובה שהטעם מדאמרינן בפ"ב דגיטין (יט:) עדים שאין יודעין קורין לפניהם והם חותמין ארשב"ג בד"א בגיטי נשים אבל בשחרורי עבדים ושאר שטרות אם יודעים לקרות ולחתום חותמין ואם לאו אין חותמין ופסיק רבא הלכתא כרשב"ג: כתוב בתשובת הרשב"א סי' תרכ"ט על עם הארץ שבא לגרש את אשתו ואמרו לו ב"ד שיפרע לה כתובתה וקאמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה ולא הבין התנאים ושאלו את פי ה"ר מאיר והשיב דשומעין לו והוא אומר דאין שומעין לו דחזקה שהעידו עדים בע"פ ועל פיו חתמו בו ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא על הנשים שכולם יטענו כן ואין אלו אלא דברי תימה אבל מה אעשה שכבר הורה זקן ויושב בישיבת חכם עם איש שיבה עד כאן לשונו ואיני יודע למה נחבא אל הכלים משום דחזא גברא כיון דתיובתא לא חזא ולענין הלכה נ"ל כדברי הרשב"א משום דאל"כ לא שבקת חיי דכל עמי הארץ יאמרו כן. כתוב בא"ח בשם הראב"ד נהגו שלא ליתן אדם לבתו ממון גדול ומי שהוא מקפיד ומתקוטט בעבור נכסי אשתו אינו מצליח ואין זיווגן עולה יפה אלא מה שיתן לו חמיו או חמותו יקח בעין יפה כי הממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר תדע שהרי אז"ל (עירובין סד:) הרוצה שיתקיימו נכסי אשתו יעשה מהם מצוה וראוי לכל איש דעת שלא יעגן עצמו ולא לבת זוגו מפני ממון רב שהממון ההוא לא יצליח מפני העיגון ומפני הרהור עבירה ורבים נכשלים בעבירות כשאינם נושאים אשה במהרה ועליהם נאמר כל הנושא אשה לשם ממון וכו' עכ"ל :
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |