נזר הקודש/זבחים/יא/א

נזר הקודש זבחים יא א

בדין מותר פסח

א] גמרא. חזר ר"א ודנו דין אחר, ומה פסח שמותרו בא שלמים שחטו בזמנו לשם שלמים פסול, שלמים שאין מותרן בא פסח וכו', יעו"ש.. ויש לעיין לפי מה שכתבו התוס' לעיל (דף ט. ד"ה ושלמים) דמותר פסח דבא שלמים נאכלים רק ליום ולילה דהיינו שלמי פסח, יעוי"ש. וכוונתם דתורת פסח עליהם, ורק דיני שלמים עליו לענין סמיכה ונסכים, אבל כל עצמו פסח הוא, א"כ יש להבין הק"ו הכא, הלא יש לומר דאעפ"י שמותר פסח בא שלמים מ"מ כששחט פסח לשם שלמים פסול הוא משום דהשלמים הבאים ממותר פסח אינם שלמים בעצמותן, אלא פסח הוא בעצמותו ורק איזה דיני שלמים עליו, אבל לא הוי הוא עצמו שלמים, ולהכי כששחטו לשם שלמים ממש הרי זה שינוי גמור. והנה אף שיש לדחוק ולומר דהק"ו הוא מהדינים, היינו דבמותר פסח איכא לכל הפחות דיני שלמים ואין על שלמים דיני פסח. אבל דוחק הוא, דהרי אפשר דאין שום יתרון בהדינים כיון שבעצמותו לא הוי שלמים, ויותר היה מתפרש לנכון אם הוי אמרינן דמותר פסח הוא עצמו שלמים.

ב] ובעיקר הענין בדין מותר פסח מצינו בסוגיא דיומא (דף כט.) דאיתא שם תני אבוה דר' אבין לא זו בלבד אמרו אלא אף מליקת העוף וקמיצת מנחה בלילה תשרף. ופירש"י דנפקא לן משחיטה דהני במקום שחיטה דקרבן הם עומדים, יעוי"ש. והקשו בתוס' שם (ד"ה אלא) ותימה תיפוק ליה משום דקרבו קודם לתמיד של שחר וכו', וכתבו שם עודו ז"ל, והיה נראה לדקדק דלא מיפסל אחר התמיד מדתנן בפסחים (דף צח.) פסח שנתערב בבכור וכו', מיהו מצינן לדחות דההיא במותר פסח אמרו דהוי שלמים, והא דפריך והא אין מביאין קדשים לבית הפסול היינו שממעט באכילת מותר הפסח שנאכל לזרים ואוכלו כבכורים שאינן נאכלים אלא לכהנים, יעו"ש. וקשה הא בלא"ה אתי שפיר הכא הא דממעט באכילת קדשים, היינו דמותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה ובכור נאכל לשני ימים, וא"כ מספיקא יהיו כולם נאכלים לחומרא ליום ולילה, וע"כ דסברי התוס' דמותר הפסח שתורת שלמים עליהם דין שלמים עליהם לגמרי גם לענין זמן אכילה ונאכלים לשני ימים ולילה. אבל תמוה הרבה הא מבואר בפסחים (דף פט.) להדיא דמותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה. ומצאתי כן במשנה למלך (הל' תמידין ומוספין פ"א ה"ג ד"ה וראיתי) הוכיח שם מהא דהקשו התוס' (ביומא שם) ויעלה וילין בראשו של מזבח, ותירצו דסבר כמ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח. וקשה הלא אף אם לינה אינה מועלת בראשו של מזבח הא התם מיירי במותר הפסח, ואם זמן אכילה אינו אלא עד הבוקר וכל הלילה אסור באכילה טרם הקרבת אימורים ולמחר אסור מטעם נותר, וא"כ מה מועיל לן בראשו של מזבח, ומזה מוכח דסברי התוס' דמותר הפסח דינו כשלמים לגמרי אף לזמן אכילה דין שלמים עליהם ונאכל לשני ימים ולילה, ולהכי אם לינה אינה מועלת בראשו של מזבח שפיר היה הבשר נאכל, יעוי"ש. אמנם דברי התוס' תמוה הרבה הא ש"ס מפורשת בפסחים דמותר דפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה.

ג] והנה בעיקר הדין במותר הפסח בזמן אכילתו איתא לעיל (דף ט.) אמר ר"נ אמר רבה בר אבהו מנין למותר הפסח שהוא קרב שלמים שנאמר וזבחת פסח וגו', אלא מכאן למותר הפסח שיהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר ומאי ניהו שלמים. ועוד איתא שם ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצות שלמים. ופירש"י חגיגת ארבעה עשר, וכתבו התוס' דכן פירש"י לקמן (דף לו. ד"ה ושלמי) בהא דאיתא שם בתודה שנאכלת ליום ולילה מנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח, ופירש"י זהו חגיגה ארבעה עשר, נמצא דלרש"י יש לומר שמותר הפסח שדינו כשלמים היינו אף לזמן אכילה דהיינו לשני ימים ולילה כדין שלמים, והתוס' שם מפרשים דמותר פסח דינו כתודה לזמן אכילה, ובאופן זה מפרשים הא דאיתא בתו"כ גם כן. נמצא דדעת התוס' סותרים זה את זה לפי מה שכתבו ביומא שם, ולפי מה שהוכיח המשנה למלך, ולפלא שלא העיר בזה המשנה למלך. אמנם בין לרש"י ובין לתוס' דיומא תקשה מסוגיא מפורשת דפסחים פ"ט.

ד] ובעיקר הענין יש להבין אם מותר הפסח הוי עליהם תורת שלמים לכל מילי א"כ מדוע ישתנה בדין זה דזמן אכילה, ואין לומר דרק הוספת דינים הוסיפה התורה עליהם, אבל לא להקל על דיני אכילה וזמן אכילה, ולהכי אעפ"י שתורת שלמים עליהם לענין שבעינן סמיכה ונסכים אבל אין להקל בזמן אכילה, דליתא, דע"כ גם להקל תורת שלמים עליהם, כמו לענין זה שכשר שלא לשמו, וגם לענין אכילה ע"כ מותר ביום הבאתו אעפ"י שפסח אינו נאכל ביום עד הלילה, וגם לענין בל תאחר אינו עובר עד שלשה רגלים כשאר קרבנות ולא כפסח כמבואר בר"ה (דף ה.). והנה לפי שיטת התוס' הכא בזבחים אתי שפיר, דילפינן מהא דרבתה תורה בקרא (ויקרא ז טו) ובשר זבח תודת שלמיו ומרבינן כל מה שדומה לתודה הבאה בכעין חיוב הבאה, ואינו דומה לשלמים הבאים לגמרי ברשות, והני מותר הפסח הבאים לשלמים מטעם החיוב שבראשונה מפני שבאים ממותר פסח, ולהכי לענין זמן אכילה לא נתנה תורה יותר מתודה. וכן מצאתי בפירוש מלבי"ם (ויקרא שם) בזה. ולשיטת רש"י ותו ס' ע"כ דסברי דלגמרי תורת שלמים עליהם לכל דבר, והיינו דלא מסתבר לחלק בשלמים.

ה] ויש לעיין בדבר המותר פסח דקרב שלמים היאך הדין בזה, אם אמרינן דלאחר שאידחי מפסח הרי הוא שלמים גם מזמן ההקדש כעין בירור דלמפרע, או דלמא שרק מזמן ולהבא הוא שלמים. ונראה דזה תליא אם בעי עקירה או לא, דאם בעינן עקירה מפסח לשלמים א"כ ע"כ אין כאן בירור כלל דשלמים הוא מדסתמא פסח הוא, אבל אם אמרינן דלא בעי עקירה וסתמא שלמים הוא א"כ איכא למימר דשלמים הוא למפרע, ונפק"מ בזה לענין זמן אכילה, דאם אמרינן דתורת בירור יש כאן ששלמים הוא א"כ בכ ל הפרטים דין שלמים עליו ונאכל לשני ימים כשלמים, ואפשר דהתנא דסבר דלענין בל תאחר דינם כשלמים וזמן בל תאחר שלשה רגלים, היינו דסבר דלא בעי עקירה וא"כ נתברר ששלמים נינהו גם מראש. ובזה אתי שפיר דברי התוס' ביומא דסברי דמותר פסח נאכלים לשני ימים, והיינו מפני ששם מיירי למ"ד דלא בעי עקירה ולדידיה הרי הם שלמים גם מראש, וע"כ הסוגיא דפסחים מיירי למ"ד דמותר פסח בעי עקירה ומעכשיו נעשו שלמים, ושלמים כאלו הבאים בחיוב מחמת פסח תורת תודה עליהם, והיינו מפני שסיבת הפסח הביאתן לזה, וזמן אכילה בזה הוא כתודה היינו ליום ולילה. ולדינא אם קיי"ל להלכה דלא בעי עקירה א"כ נתברר ששלמים מעליתא נינהו מרא ש והרי המה באים בתורת שלמים, וא"כ גם זמן אכילתם כשלמים, וזהו שיטת רש"י, ולהכי ע"כ מפרש רש"י הא דתו"כ דמיירי בחגיגת י"ד, וא"ש לפי זה שיטת רש"י ותוס'.

ו] כתב הרמב"ם (הל' קרבן פסח פ"ד ה"ח) פסחים שנתערב בשלמים יקריבו כולן שלמים, וכתב מרן הכס"מ זה פשוט ע"פ מה שנתבאר דמותר פסח קרב שלמים, יעוי"ש. ותמוה הא אין מביאין קדשים לבית הפסול ומותר פסח אינו נאכל אלא ליום ולילה. ומצאתי בספר אור שמח שעמד בזה בתמיה. וגם הביא מהתוספתא שמותר פסח כיון שאינו נאכל אלא ליום ולילה להכי כשנתערב בשלמים ירעו עד שיסתאבו וימכור ויביא בדמי היפה שלמים באכילה יום ולילה, ויביא עוד בדמי היפה שלמים אחרים ונאכלים שני ימים ולילה, יעוי"ש. ולפלא שלא נחית לזה שכבר מבואר שיטת רש"י ותוס' דיומא הנ"ל דמותר הפסח נאכלין לשני ימים ולילה. אמנם בדברינו אפשר לומר דהתוספתא סוברת גם כן דבעי עקירה כסוגיא דהש"ס בפסחים דף פ"ט, והרמב"ם פוסק דלא בעי עקירה כמבואר להדיא בדבריו בפר"ד מהל' פסולי המוקדשין הט"ו, יעו"ש. ואפשר שמצאו להכריע בזה מטעם הדין דבל תאחר המבואר בר"ה ומזה מוכח דלא בעי עקירה, והיינו כי נתברר למפרע ששלמים הוא, וכן גזרה בזה תורה דכן הוא דרכו של הפרשת הפסח דמפרישין אותו לזה שאם עפ"י סיבה לא יוגמר לפסח שאז שלמים הוא מראשית ההפרשה, וכן מדויק לשון הש"ס בפסחים (דף עג:) מרישא הוי ליה שלמים, ולהכי לענין בל תאחר תורת שלמים עליו לגמרי ומטעם זה מבואר כי לא בעי עקירה, וממילא לענין אכילה זמנו ג"כ כשלמים.

ז] ומה שמדייק הלחם משנה (הל' פסולי המוקדשין שם) דהרמב"ם סבר דבעי עקירה מדכתב בהל' קרבן פסח (פ"ד ה"ג) וז"ל, אם שחטו אחר שנודע שמשכו הבעלים את ידיהם הרי זה ישרף מיד. ומוכח מזה דבעי עקירה והוי פסול הגוף, משום דאל"כ הא הוי שלמים ופסולו מחמת דבר אחר הוא ובעי עבור צורה. נראה דשפיר מתפרשא כונת הרמב"ם שמשכו הבעלים את ידיהם ועדיין לא קיימו את הפסח וחיוב פסח עליהם, וא"כ עדיין עומד פסח זה להיות קרבן לפסח שני, והרי זה כנטמאו הבעלים דבזה לכו"ע בעי עקירה כמבואר בגמ' (פסחים שם) מטעם דעדיין עומד הוא להיות פסח, ועוד דלא שייך הכא לומר הוברר שלאו פסח הוא אלא שלמים כיון דעדיין עומד הוא להיות פסח, ולהכי בזה לכו"ע תורת פסח עליו אפילו למ"ד בכ"מ דלא בעי עקירה, והא דפריך הש"ס להוכיח מזה דבעי עקירה, היינו עיקר ההוכחה ממתו הבעלים וכמו שפירש"י שם (ד"ה ישרף מיד). וא"כ עכ"פ אין מזה הוכחה שסבר הרמב"ם דבעי עקירה, ממילא אית לן לומר דסבר הרמב"ם דלא בעי עקירה וא"ש דפסק הרמב"ם דפסח שנתערב בשלמים יקריבו כולן שלמים. נמצא לפי זה דלהרמב"ם שתי אופנים יש, יש אופן דבעי עקירה ויש אופן דלא בעי עקירה, ולפי זה אתי שפיר הא דפסחים פ"ט בפשוטו, דהיינו כיון דשם עדיין ספק אם פסח הוא או מותר פסח הוא א"כ מספיקא עדיין לא נעקרו ממנו שם פסח, ובספק אם פסח הוא עדיין אינו נעשה שלמים מאיליו בלא עקירה, וגם עקירה אינו עושה אלא מכאן ולהבא ודין תודה עליה לענין זמן אכילה, וכמשנ"ל.

ח] ובעיקר קושית התוס' ביומא שהקשו שם תיפוק ליה שנפסלו מטעם שנעשו קודם קרבן תמיד של שחר. נראה לומר דכל זה הא דאסור בהקרבה קודם הקרבת התמיד הוא דוקא בזמן הקרבה, משא"כ לילה דלא הוי זמן הקרבה דהתמיד לכן אין בזה אלא פסול דלילה גרידא. אח"כ מצאתי בריטב"א נחית לזה. עוד אפשר לומר דאיסור זה דקודם התמיד אין זה פסול מחמת עצמו, ובעי עיבור צורה, ופסול לילה הוי פסול מחמת עצמו ולא בעינן להמתין עד עמוד השחר, וכמו שכתבו בתוס' ישנים שם, וכמו שיש לבאר גם כן דברי רש"י שם שפירש דנפקא לן משחיטה דהני במקום שחיטה דקרבן עומדים יעוי"ש. וע"כ כוונתו בזה דיש בזה פסול עצמו מטעם עבודת לילה ולא מהניא הלינה בראשו של מזבח למ"ד אין לינה מועלת בראשו של מזבח, ולמ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח אשמעינן דיש בזה פסול עצמו ולא בעי לאמתוני עד עמוד השחר, וזהו שנלמד מיום זבחכם, ולא נלמד מביום צוותו והיינו דכיון דלא מצינן לקיים ההקרבה בלילה ממילא נעשה פסול בלינה, אמנם מטעם זה לא נפסל אלא בעמוד השחר, משא"כ אם אמרינן דנפסל מהא דיום זבחכם הרי זה פסול עצמו שנעשית העבודה בלילה, והנפק"מ לזה שכתבנו. ועכ"פ מבואר דדעת רש"י דהכא הוי הפסול מחמת עצמו.

ט] אמנם עכ"פ לפי מה שביארנו לעיל בדין מותר פסח דהוי שלמים אם תורת עצם שלמים עליהם או רק דינו כשלמים, ונפק"מ לענין זמן אכילה, וכתבנו דזה תליא אם בעי עקירה, ואם לא בעינן עקירה לשם שלמים והיינו מפני שהוא עצמו הוי שלמים כשניתותר מפסח, א"כ הוי שלמים ממש ונאכל לשני ימים ולילה, ובאופן זה אם גם שיטת ר' אליעזר כן להכי שפיר דן ק"ו ממותר פסח וכמוש"נ.

ספרי נזר הקודש מונגשים לציבור באדיבות נכד המחבר המו"ל רבי נתן גינזבורג (הזכויות שמורות)

מעבר לתחילת הדף