אבן האזל/עבדים/ד

אבן האזל ‏ עבדים ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

אין האב רשאי למכור את בתו אלא אם כן העני, ולא נשאר לו כלום לא קרקע ולא מטלטלין ואפי' כסות שעליו, ואעפ"כ כופין את האב לפדותה אחר שמכרה משום פגם משפחה, ברח האב או שמת או שלא היה לו לפדותה הרי זו עובדת עד שתצא.

הכ"מ הקשה דבגמ' אמרינן בטעמא דלא כפינן בע"ע משום דהדר מזבין נפשיה ובא"ע משום דסבר אינה נמכרת ונשנית וא"כ להלכה דנמכרת ונשנית מ"ש א"ע מע"ע, וכתב ע"ז חילוקים בין א"ע לע"ע והגמ' הוי מצי לתרוצי כן רק משום דברייתא הא סברה להדיא דאינה נמכרת ונשנית, ומ"מ קשה דלא הו"ל לגמ' למתלי בזה כיון דלא הוי כהלכה, והלח"מ כתב דהרמב"ם מפרש הא דקתני בברייתא דמפדין אותה בע"כ היינו דכופין לבני משפחה בע"כ דאב, וע"ז פריך דנכוף גם בע"ע, אבל לאב ודאי דכופין לכו"ע וזה דחוק טובא דלפי"ז פוסק הרמב"ם דין שלא הוזכר בגמ', והמל"מ כתב דקושיית הגמ' הוא למ"ד דגם בנמכר לישראל נגאל לקרובים, אבל לדידן דקיי"ל דבנמכר לישראל ליכא גאולת קרובים לא קשה כלל, וגם דבריו צריכים ישוב דממ"נ אי ס"ל דנמכר לישראל הוי כמו נמכר לעכו"ם דילפינן שכיר שכיר ולא דרשינן יגאלנו לזה ולא לאחר א"כ הוי כמו בנמכר לעכו"ם דכופין לקרובים, וא"כ מאי פריך בע"ע נמי דהא אה"נ דכן הוא דכפינן לקרובים, והך טעמא דאזיל ומזבין נפשיה הוא טעמא דר"ע דסבר גאולת קרובים לשעבוד, אבל חכמים לא סברי הכי.

ונראה דאפשר לומר כדברי המל"מ ונאמר דמה דילפינן שכיר שכיר זהו במה דכתיב בגופיה דקרא, אבל מה דילפינן מדרשא לקובעו חובה בזה לא ילפינן שכיר שכיר כיון דאיכא טעמא בנמכר לעכו"ם שלא יטמע בין העכו"ם ואף דאין גז"ש למחצה זהו במה דילפינן מחד קרא, אבל הא דילפינן לקובעו חובה הוא מקרא אחרינא, וראיתי כעין זה בכללי המאיר נתיב על מדות שהתורה נדרשת בכללי גז"ש שהוכיח כן מד' התוס' יומא דף ע"ו ע"ב ד"ה גמר ע"ש, אמנם דהריטב"א כתב דאפי' למ"ד אין נגאל בקרובים פריך שפיר דנכפינהו לבני משפחה שיתנו להעבד הדמים במתנה והוא יפדה את עצמו, אבל אפשר לומר כיון דע"כ צריך ליתן לו ע"מ שיפדה את עצמו דאל"כ יקח המעות ולא יפדה את עצמו, וכיון שיתנו לו ע"ז התנאי אפשר דלא מיקרי השיגה ידו, דהשיגה ידו היינו שיש לו ממון שלו והוא בידו וברשותו, אבל בזה דאין המעות בידו לכל דבר לא מיקרי השיגה ידו ויש לעיין בזה.

והנה הריטב"א פי' אח"כ דמה דפריך ע"ע נמי היינו דנכוף להעבד לפדות עצמו משום פגם דבני משפחה וכן פי' רבינו ישעיה הביאו המל"מ, ולפי"ז ישאר הקושיא על הרמב"ם דע"כ אנו צריכין לתי' הגמ' דאינה נמכרת ונשנית, אכן נראה דיש לומר דעל מה דאין כופין להעבד ליכא למיפרך דכיון דהעבד קנוי להאדון א"כ לא מיבעי דלא יוכלו ב"ד לכוף להעבד בעונשי הגוף כדאיתא במו"ק דכפתינן ואסרינן וכו', דודאי יהי' היזק להאדון במעשה ידיו של העבד והאדון אינו מחוייב כלל, אלא אפי' לנדות את העבד אין ב"ד רשאין דגם בזה יהי' היזק להאדון דכשיהי' מנודה יפרשו ממנו ולא יוכל לשלחו בכל מקום שירצה, ונראה דלא מיבעי בנמכר לישראל דאין כופין להעבד לפדות את עצמו אלא אפי' בנמכר לעכו"ם כיון דכתיב וחשב עם קונהו שלא יגלום עליו, וכל זמן שאין העבד פודה את עצמו הוא ברשות האדון לכל צרכיו, ולאדון עכו"ם ג"כ אפשר שיהי' היזק במה שהעבד מנודה שיפרשו ישראלים ממנו, לכן גם בנמכר לעכו"ם אין כופין להעבד, ואף דבמה דכופין ב"ד לעשות מצוה כמו בסוכה ולולב וכה"ג דמכין אותו עד שתצא נפש מסתבר דגם בע"ע כן, אבל לא דמי דהתם החיוב הוא מקודם על העבד ולא נשתנה דינו במה שנמכר לעבד, אבל אנן דיינינן שיכופו לעבד לפדות את עצמו משום פגם דבני משפחה, ובזה שפיר אמרינן דמשום פגם דבני משפחה אינו מחוייב האדון להיות ניזוק מזה, דהא על אחרים ודאי ליכא חיובא לפדותו ורק מצוה איכא, וזהו שלא כתב הרמב"ם גם בנמכר לעכו"ם דכופין את העבד לפדות את עצמו.

והנה במס' עבדים (במסכתות קטנות) פ"ב איתא המוכר את עצמו לעכו"ם קרובים וב"ד מצווין לפדותו הוא אינו מצווה לפדות א"ע שנאמר אחד מאחיו יגאלנו או דודו או בן דודו יגאלנו וגו', שהיה ר' ישמעאל אומר ומה אחרים מצווים לפדותו הוא אינו מצווה לפדות את עצמו, ומה אני מקיים או השיגה ידו ונגאל אלא מה הוא שיפדה א"ע אינו חוזר לשעבוד, אף אחרים שפדו אותו אינו חוזר לשעבוד, וכתב המפרש דמה דקתני ברישא דברייתא הוא אינו מצווה לפדות א"ע תיבת "אינו" ט"ס כדקתני אח"כ, אבל לדבריו אין פי' למה דמסיים שנאמר אחד מאחיו יגאלנו ועוד דאין פי' למה דקתני שהי' ר' ישמעאל אומר, וע"כ פשוט דחסר בברייתא וצ"ל ר' ישמעאל אומר הוא מצווה לפדות את עצמו שהי' ר' ישמעאל אומר וכו', ות"ק סבר דאינו מצווה, ובזה מבואר דלא פסק הרמב"ם דהוא מצווה לפדות את עצמו ויש לומר דטעמא דאפי' מצוה ליכא הוא משום דכיון דע"ע עובד בין ביום בין בלילה לא הטילה עליו התורה מצוה בפדייתו שעי"ז ילך ויתעסק בצרכי פדיונו דאפי' יש לו כסף פעמים שהוא ביד אחרים ויתעסק בגבייתו, לכן אין עליו שום מצוה מפדייתו.

-השמטות ומלואים-

מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ר' ישעי' ווינוגרד שליט"א.

לעיל הבאתי ברייתא ממס' עבדים דאיתא שם המוכר עצמו לעכו"ם, קרובים וב"ד מצווים לפדותו, הוא אינו מצווה לפדות את עצמו, והמפרש כתב שתיבת "אינו" ט"ס ובארתי דאינו ט"ס משום דלא פסק הרמב"ם דהוא מצווה לפדות עצמו, וכתבתי בטעמא דכיון דעובד בין ביום בין בלילה אין לו פנאי להתעסק לצרכי גאולתו, וכתב ע"ז מעכ"ת דאיך אפשר שיעבוד בין ביום בין בלילה, דאפי' אם נימא דעכו"ם נמי מוסר לו שפ"כ, זהו למ"ד מוכר עצמו רבו מוסר לו שפ"כ ודאי זהו השגה אמיתית, וכבר עמדתי ע"ז בפ"ח והבאתי בזה ד' הרא"ש אם עכו"ם מוסר לו שפ"כ, אבל אינו להלכה דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו, וגם מה שכתבתי דבד' הרמב"ם אינו מבואר דהוא מצווה לפדות עצמו, כתב בזה דמלשון הרמב"ם שכתב דאם השיגה ידו הוא קודם לקרובים, וגם כתב ויש לו ללוות ולגאול משמע דמחוייב הוא בזה, הנה מלשון ויש לו אינו מוכח דהוא מחוייב בפרט לפימש"כ בפ"ב בשם חתני הגאון שי' דהוא מדין גאולת כל אדם, אכן לשון הוא קודם משמע שמצוה עליו ולכן הדרנא בי מהאמור בזה.

ג

-השמטות ומלואים-

ושטר אמה העבריה האב כותבו

. העיר בזה ידידי הגרש"ז זלזניק שי' דלמה כפל הדברים דהא כבר כתב לשון השטר, בתי מכורה לך ואמר בזה דאפשר כונתו דהאב כותבו לגמרי דאפי' שכר הסופר נותן האב, ובטעמא דמילתא אמר דהרמב"ן בב"ב דף קס"ז כתב דמה דהלוקח נותן שכר הוא תקנה ונעשה כאומר להסופר הא לך זוזי והקנה השטר למוכר דשטר מקנה בעינן, וא"כ י"ל דזהו דוקא בשטר מכירת קרקע להקל על דרכי הקנין, כיון דמסברא מי שנשכר יתן השכר כמו שכתב שם, אבל כאן דמי שלא העני לגמרי אסור לו למכור בתו ואפי' העני לגמרי אין זה דבר טוב למכור בתו, ולא יעשו חכמים תקנה בזה, לכן אוקמא אדינא שהמוכר כותב לגמרי דאפי' השכר יתן, ולא נכלל שטר מכירת בתו בדיני שטרי מכירה שהלוקח נותן שכר, ואף שאין זה ברור להלכה אבל הוא נכון בסברא.

והנה בעיקר דין שטר אמה העבריה קשה לי דהא לא מצינו חילוק בדין יעוד אם נמכרה בכסף או נמכרה בשטר, וא"כ כשנמכרה בשטר והאב כותב השטר לדידן דקיי"ל דמעות הראשונות לקדושין ניתנו א"כ במה מיעדה, ואף דגם כשנמכרה בשטר ודאי נותן להאב כסף מ"מ עיקר המכירה הא נעשית בשטר, ונ"מ אם יתן הכסף אח"כ שלא לשם קנין אלא לשם פרעון כפי התנאי, ואולי דאף שנותן הכסף אח"כ לשם פרעון מ"מ ניתנו גם לקדושין, וגם בזה נאמר מעות הראשונות לקדושין ניתנו, ולפי"ז נמצא שקודם שנתן הכסף לא יוכל ליעדה, אם אין שהות ביום לעשות בה שו"פ וגם אם מכרה עבור מלוה אף דאסור למכרה לפרוע חוב וכמו שכ' הרמב"ם בפ"א בדין עבד עברי, מ"מ אם עבר ומכרה ודאי הוי מכירה אבל לא יוכל ליעד אם אין שהות ביום דהא מלוה לא הוי כסף לגבי קידושין.

אכן לפי מה שכתבתי בפ"ד הל' ז' דמעות הראשונות לקדושין ניתנו אינו דהוי קדושין ממש אלא דהוא זכות קדושין, וזהו חדוש בדין יעוד ואח"כ מיעדה בדברים כדאיתא בירושלמי, א"כ אפשר דכאן הוי חדוש דגם שטר זה שיש בו גם זכות לקדושין האב כותבו, דאף דבשטר קדושין הבעל כותב זהו דוקא בשטר קדושין ממש, אבל זה אינו קדושין אלא מכירה על קדושין וגם בזה האב כותבו.

ולפי"ז אפשר דנוכל לכוין זה גם בדברי הרמב"ם דכיון דקיי"ל אינו מוכרה לקרובים משום דצריך שתהי' ראויה ליעוד, א"כ ע"כ כשמוכרה בשטר ג"כ צריכה שתהי' ראויה ליעוד, וא"כ אם לא נימא כמו שכתבנו הי' צריך לומר דמה דכתב הרמב"ם לשון השטר מכירה בתי מכורה לך זהו בעיקר המכירה מצד האב, אבל מצד אפשרות היעוד שיוכל ליעדה גם אם אין שהות ביום יהי' צריך שגם הקונה שהוא האדון יכתוב בתך קנויה לי שכשירצה ליעדה יועיל השטר לקדושין דהא הרי את קנויה לי מהני בשטר קדושין כדאיתא בקדושין דף ו', ולכן כתב הרמב"ם וכפל דבריו ושטר אמה העבריה האב כותבו לומר שרק האב כותבו ומ"מ מהני אח"כ ליעוד וכמו שכתבנו.

ז

יעד אותה האדון לעצמו או לבנו הרי היא כשאר ארוסות ואינה יוצאה באחד מכל אלו אלא במיתת הבעל או בגט, ומצות יעוד קודמת למצות פדיה, כיצד מצות יעוד אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאשה אפי' בסוף שש סמוך לשקיעת החמה, ואינו צריך ליתן לה כלום שמעות הראשונות לקדושין ניתנו, ונוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג בה מנהג שפחות, ואינו מיעד שתים כאחד שנאמר יעדה, וכיצד מיעדה לבנו אם היה בנו גדול ונתן רשות לאביו ליעדה לו הרי אב אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לבני.

הרי את מקודשת לבני, הלח"מ הביא מד' רש"י דהבן עצמו מתקדש וכתב ע"ז דלא פליגי דהרמב"ם הא מיירי כשנתן הבן רשות לאביו לקדשה, ורש"י מיירי שהבן מקדש בעצמו ברשות אביו, והנה לכאורה אם אמרינן מעות הראשונות לקדושין ניתנו שהבן מקדש האמה במעות שנתן אביו הוא מגדרי עבד כנעני אלא שצריך ביאור, דא"כ למה הוצרך רבא ללמוד דין הילך מנה והתקדשי לפלוני מדין ע"כ דהא אפשר ללמוד זה מדין יעוד דהוא דין קדושין ולפנינו נבאר זה.

והנה הרמב"ם בפ"ה מה' אישות הל' כ"ב כתב בדין קדושין מדין עבד כנעני שהמקדש יאמר לאשה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה לך בגללי, וכתב ע"ז הרשב"א ואיני יודע מי דחקו ע"ז שהרי אין זה כדין עבד כנעני ממש אלא בשנתן ראובן ואמר ראובן שתהא מקודשת לשמעון, ובארתי בפ"א מה' מכירה הל' ו' טעם מחלוקתם דהרשב"א סובר דדין ע"כ הוא שאחרים הנותנים את הכסף פודים את העבד, וכן בקדושין מדין ע"כ הוא שנותן הכסף מקדש האשה לפלוני בשליחותו, אבל לא מהני מה שיתן הכסף בעד פלוני והפלוני יקדש אם לא שהפלוני יקדש בשליחות הנותן, והרמב"ם סובר דדין ע"כ הוא שהעבד יוצא לחירות בממון של אחרים, וה"נ בקדושין דהמקדש מקדשה בעצמו בכסף של הנותן, עכ"פ חזינן דגבי קדושין מדין ע"כ כתב שהמקדש בעצמו מקדשה, ולמה כתב כאן שהאדון מקדש להאמה עבור הבן ברשותו.

אכן לפי"מ שבארתי מכבר דדין מעות הראשונות לקדושין ניתנו אינו שנתקדשה בזה למפרע דא"כ הו"ל לגמ' למימר דאם זינתה קודם חייבת חטאת, ואין לומר דהוי אונס כיון דהיתה עומדת ליעוד דמצות יעוד קודמת למצות פדיה, ועוד ידוע הקושיא דא"כ הו"ל דין ברירה כיון דלמפרע קידשה אביה או לאדון או לבנו, ועוד דהו"ל לגמ' ללמוד ממה דהאדון נותן כסף בעד קדושי בנו דמהני הילך מנה והתקדשי לפלוני, ולמה לרבא ללמוד זה מדין עבד כנעני, ולכן מוכח מכל זה דדין מעות הראשונות לקדושין ניתנו אינו אלא על זכות קדושין שיהיה להאדון זכות ליעדה בשבילו או בשביל בנו, והנה אח"כ שמעתי כן בשם גדולים שהסבירו זה באופן דהאדון נעשה כמו האב ומניחים ליסוד דאם האב היה רשאי לקדש את בתו היה יכול לקדשה בלא כסף כיון דיש לו זכות הקדושין שלה וזכות זה מסר להאדון, אבל לא נראה לי הסבר זה דכיון דעכ"פ האב אינו יכול לקדש בתו לא מצינו שיהיה לו זכות זה לקדשה בלא כסף אלא דא"צ לזה רק דזהו עיקר דין יעוד ואף דבכה"ג בקדושין אם יתן לאשה כסף על אופן זה שיחול מעכשיו דין זה שלא תוכל להתקדש לאחר אם יקדשה אח"כ, ומ"מ לא תהיה מקודשת מעכשיו, לא מצינו דין כזה בקדושין, אבל זהו עיקר דין שחידשה תורה ביעוד שיכול האב למסור להאדון זכות זה שיוכל ליעדה לו או לבנו, וזהו מה דאמרינן מעות הראשונות לקדושין ניתנו שניתנו לזכות יעוד, וממילא אינו שייך זה לדין ברירה כיון דאין כאן קדושין למפרע.

והנה עתה זכינו לאור גדול חדושי אדמו"ר רבינו חיים הלוי זצוק"ל וראיתי בהל' יבום וחליצה פ"ד דמבואר שם עיקר היסוד דלא נעשית א"א למפרע אך בהסבר הדברים הוא שונה במקצת ממה שכתבתי שכתב שם דלמ"ד מעות הראשונות לקדושין ניתנו נעשה מעשה הקדושין בשעת המכירה אלא דגמר הקדושין תלוי בדעת האדון, ודמי זה למעכשיו בחדא מילתא דלענין זה שאין הקדושין תלויין עוד אלא בדעת האדון מהני היעוד שאח"כ למפרע והוי כתנאי דמעכשיו דדינה לענין זה כמקודשת למפרע, והנה לא ביאר רבינו כל צרכו עומק כונת דבריו דאם נבוא להשוות הלכה זו של יעוד עם דין קדושין בכלל הרי אי אפשר להמציא דין כזה דגם אם נחשוב מעשה המכירה למעשה קדושין הנה כ"ז דלא נימא שנתקדשה למפרע הלא צריך להיות אפשרות חלות קדושין לאחר והוי כמקדש לאחר שלשים, ודין מקדש מעכשיו היינו שיחולו הקדושין מעכשיו ושתהיה מקודשת למפרע, וע"כ דגם כונתו דזהו דין מסויים בדין יעוד שנעשה מעשה הקדושין שנמסר להאדון הזכות ליעדה, ואפי' למסקנא דגם למ"ד לקדושין ניתנו מ"מ צריך היעוד להיות מדעתה, וכן פסק הרמב"ם בהל' ח' אבל עכ"פ אינו תלוי בדעת האב דהוא העיקר בקדושי קטנה.

והנה בירושלמי אחר פלוגתא דרבנן וריבר"י בברייתא שם איתא יאות אמר ריבר"י מה טעמא דרבנן כסף אין כאן מעשה ידים אין כאן במה הוא מיעדה אמר ר' זעירא מיעדה בדברים, על דעתיה דריבר"י בסוף נותן לה כסף ליעודים מה נפקא מביניהן מעשה ידיה מ"ד בסוף נותן לה כסף ליעודים מעשה ידיה של בעלה מ"ד משעה ראשונה נותן לה כסף ליעודים מעשה ידיה של אביה, אפי' כמ"ד משעה ראשונה נותן כסף ליעודים מעשה ידיה של בעלה נעשה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שמעשה ידיך שלי, היה נשוי אחותה ומתה מ"ד בסוף ניתן כסף ליעודים א"צ כסף אחר (כן הוא לפי גירסת הק"ע) ומ"ד משעה ראשונה ניתן כסף ליעודים צריכה כסף אחר אפי' כמ"ד בסוף ניתן כסף ליעודים צריכה כסף אחר ומה כל עלמא מודו שאין קדושין תופסין בעריות מסבר סביר ריבר"י אילון יעודין דהכא קדושי תורה הן, ועיין בק"ע מה שפי' בזה דזהו סיומא דמילתא דמיסבר סבר ריבר"י וכו' ומה דלא מהני בקדושין לא מהני ביעוד ודבריו תמוהים דאיזה חדוש הוא דא"א ליעד אחותה, ועיקר החידוש כאן הוא דאף דלבסוף ניתן כסף ליעודים ועכשיו כבר מתה אחותה מ"מ לא מהני היעוד דבשעת נתינת הכסף הוי כמו מקדש לאחר שלשים, וכיון דאז היתה אחות אשה לא מהני כלום, וא"כ מה צריך להוסיף דקדושי תורה הן, לכן נראה דהא דאמר מיסבר סביר וכו' דהוא תי' על מה דפריך על מה דאמר מעיקרא דלמ"ד בסוף הוי קדושין, ופריך והא כ"ע מודו שאין קדושין תופסין בעריות, וע"ז משני דריב"י סבר דיעוד קדושי תורה הוי, והיינו שאין כאן חידוש כלל וכמו דאמר בבבלי דהוי כאומר לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך ועכשיו בעת היעוד נעשו כל הקדושין ולא שנעשו הקדושין בשעת המכירה לאחר שלשים, ומה דמדמה בברייתא בבבלי לדין מקדש לאחר שלשים אינו אלא דמיון לענין דתפסי קדושי אחר, ולכן לא איכפת לן אף דבשעת המכירה היה נשוי אחותה, ומבואר ממה דאמר דריבר"י סבר דקדושי יעוד קדושי תורה הן, דלרבנן לא הוו קדושי תורה והיינו דמדין קדושין דעלמא לא היה מועיל, ורק חידוש הוא שחידשה תורה בקדושי יעוד וכמו שכתבנו, וזהו מה דאמר מקודם דמיעדה בדברים והיינו דעיקר הקדושין הוא בדברים ולא שקידשה משעת מכירה וכמו שנתבאר.

איברא דצריך ביאור לפי"ז מה דאמר שם דלמ"ד משעה ראשונה ניתן כסף ליעודים מעשה ידיה של אב, ואמר ע"ז דגם להך מ"ד מעשה ידיה של הבעל דהוי כאומר לאשה הא"מ לי ע"מ שמעשה ידיך שלי, ומוכח דסובר דהוי מקודשת גמורה משעת מכירה, אכן נראה דסובר הירוש' מעיקרא דאף דלא נעשית מקודשת גמורה מ"מ כיון דאמרינן דהמעות לקדושין ניתנו אפי' למה שאנו אומרין דהוא רק לזכות קדושין, אבל עכ"פ לא ניתנו ע"ז שיהיו מעשי ידיה שלו, וע"ז אמר דנעשה כאומר לאשה האמ"ל ע"מ שמעשה ידיך שלי, ודברי הירוש' בזה באמת צריכין ביאור דמהיכי פשיטא דאומר לאשה האמ"ל ע"מ שמעשה ידיך שלי דמהני והפ"מ כתב דודאי הוי שלו שהרי התנה עמה בכך, אבל באמת אין זה טענה כלל דבשלמא אם היה אומר ע"מ שתתן לי מעשה ידיך ובאופן שהתנאי יהיה של תליה שתולה הקדושין באם תתן לו מעשה ידיה בזה ודאי מהני התנאי, אבל כאן אין אנו עסוקין בתנאי כזה אלא שיועיל התנאי בהחלט שיהיה מעשה ידיה שלו כמו בנותן מתנה לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו כמש"כ הריטב"א שם וכן הוא בהא"מ ע"מ שאין לך עלי שכ"ו, דבדבר שבממון תנאו קיים דאינו תנאי של תליה ועיין במש"כ בפ' י"ג מה' מכירה הל' ג', וא"כ מהיכי תיתי יועיל בזה שאמר ע"מ שמעשה ידיך שלי כיון דמעיקר דין תורה לא מהני קדושין שיהיו מעשה ידיה שלו, ואף דגבי ע"מ שאין לך שכ"ו אמרינן דבדבר שבממון תנאו קיים זה משום דמחלה על שאר וכסות כדאיתא בהזהב אבל הכא קשה דעכ"פ במאי קנה מעשה ידיה כיון דעיקר דין קדושין אינו למעשה ידיה, וצריך לומר דכונת הירוש' דבאותו הכסף שנותן להאב יועיל על שני דברים בין על קנין הקדושין בין על קנין מעשה ידיה, ואף דבבבלי דף ז' איתא דבתך וקרקעך בפרוטה לא מהני ע"ש, וא"כ מסתבר דבחד פרוטה לא צריך להיות מועיל על קנין האישות ועל קנין מעשה ידיה, ואולי יש לחלק אבל באמת ל"ק דהא ע"כ קונה אותה בשתי פרוטות דצריך שיהיה אפשר גרעון כסף, ועכשיו מבואר דזהו מה דאמר בירוש' נעשה כאומר לאשה דגם ה"נ מהני הכסף שנתן להאב על שני הדברים על זכות הקדושין ועל מעשה ידיה.

ונראה דמה דבבבלי ליתא כלל להך הו"א דלמ"ד מעות הראשונות לקדושין ניתנו צריך להיות מעשה ידיה של אב, ולא הוצרכו בבבלי לתירוצא דירוש' דנעשה כאומר דזהו משום דהבבלי סבר דבאמת זהו חד דינא דבמה שמכרה אביה להאדון לאמה העבריה ניתנו המעות גם לזכות קדושין אם ירצה האדון, ואין זה סתירה כלל וא"צ בזה שני קנינים ואפשר שתהיה אמה שלו למעשה ידיה ושיהיה לו זכות יעוד, אבל זה מיושב אם נימא כמו שכתבנו דאינו קדושין ממש, אבל אם נעשית מקודשת ממש הו"ל גם בבבלי להקשות דלפי"ז אמאי אינם חוזרים מעשה ידיה להאב, דהא ארוסה שייכים מעשה ידיה להאב, ומוכח גם מזה כדברינו אשר בעיקרן של דברים כבר כתב כן אדמו"ר בספרו וכנ"ל.

ולפי"מ שנתבאר מיושב מה שכתב הרמב"ם דהאב מיעד בעד בנו ולא שבנו מיעד בכסף של האב כמו שכתב גבי קדושין מדין עבד כנעני דהכא גבי יעוד אינו כלל מדין עבד כנעני אלא שהתורה נתנה רשות להאדון ליעדה עי"ז שקנה זכות הקדושין מהאב, וממילא דוקא האדון יכול ליעדה לבנו, ואין הבן יכול ליעד שאין לו זכות אם לא שיבוא בשליחות האב, וכשיטת הרשב"א גבי קדושין מדין ע"כ ושם הרמב"ם אינו סובר כן דסובר דהקדושין הוא של המקדש אבל גבי יעוד גם לדעת הרמב"ם דוקא האדון יכול ליעדה לבנו וכנ"ל.

-השמטות ומלואים-

מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ר' ישעי' ווינוגרד שליט"א.

לעיל ה"ז עמדתי על ד' הירוש' דאמר נעשה כאומר לאשה האמ"ל ע"מ שמעשה ידיך שלי, דמה שייך תנאי בזה כיון דעיקר דין קדושין אינו למע"י, וכתב ע"ז דכיון דמע"י תלוי בקדושין, דאם יקח מעשה ידיה בשביל המכירה א"כ אין לו במה שתתקדש, וכיון שמעש"י תלוי בקדושין מועיל תנאי כזה שיהיו לו מע"י ושתתקדש, ודוקא ביעוד מועיל תנאי כזה, בזה אומר למעכ"ת שלא הועיל כלל ליישב ד' הירוש' שכיון שכתב בעצמו דדוקא ביעוד מועיל תנאי כזה, א"כ מה מפרש הירוש' נעשה כאומר לאשה, דמשמע באמת הוא שנאמר שאפשר שבפרוטה אחת יקנה אותה למע"י וגם תתקדש לו, וזה א"א וכמו בתך ופרתך בפרוטה אך שם בארתי לנכון דבאמת הא צריך ליתן שתי פרוטות, ומה דצריך לתנאי זהו לומר דאף דסתם ארוסה אין מע"י של הארוס, והא לא קנה אותה לאמה, בזה אומר הירוש' דאפשר שתהי' אמה וארוסה ביחד.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.