משאת המלך/דברים/א
א[עריכה]
אלה הדברים אשר דבר משה (א א)
אמרו ביבמות (ד'.) דאע"ג דר' יהודה בעלמא לא דריש סמוכין במשנה תורה דריש, וכתב הראב"ן (הובא בהגהות מהר"ב רנשבורג שם) וטעמא משום דכל התורה מפי הגבורה נאמרה ואין מוקדם ומאוחר, אבל משה שסידר משנה תורה פרשה אחר פרשה לא סידר אלא להדרש, עכ"ל. ועפ"ז נראה לבאר הא דאמרו בירושלמי יבמות (פי"א הל"א) דלר"י דדריש לא יגלה כנף אביו באנוסת אביו הכתוב מדבר דסמיך ללא יקח אשת אביו והו"ל סמוכין, מודה הוא דאינו לוקה ואינו מביא קרבן, ויש להבין מ"ט לא סגי בדרש סמוכין כדי להתחייב במלקות וקרבן, ואולי כך נתקבלה המדה של סמוכין שלא ללקות על ידה וע"ד שביארנו (פרשת מטות) במדת ק"ו, וצ"ע.
אולם לדברי הראב"ן אתי שפיר דכיון דמשה הוא זה שסידר למשנה תורה פרשה אחר פרשה, א"כ הרי תוקף הסמוכין אינו אלא כהלכה למשה מסיני שאין עונשין עלה לא מלקות ולא קרבן.
ולפי"ז למאן דפליג אדר"י ודריש סמוכין בכל התורה אמנם יענש עלה, שהרי למבואר יש בתוקף דרש סמוכין להיות עונשין עלה, וניחא בזה דבן עזאי דריש (שם) דמכשפה בסקילה מסמוכין, ולכאורה תקשה מהירושלמי הנ"ל דאין עונשין על הסמוכין, אולם למתבאר בודאי עונשין על סמוכין היכא שהסמוכין הוא מפי הגבורה ולא מהלכה למשה מסיני, והלכך בן עזאי דדריש בכל התורה סמוכין א"כ הרי"ז ככל הנאמר בתורה דעונשין אותו.
ולכאורה היה נראה לבאר עוד דזהו גופא כוונת ר' יהודה בתשובתו לבן עזאי במה שאמר לו וכי מפני שסמכו ענין לו נוציא זה לסקילה, שלא הקשה לו על עצם המדה שאין לדרוש סמוכין, אלא טענתו היא דגם אם דרשינן סמוכין בכל התורה מ"מ אין מוציאין לסקילה ע"פ סמוכין. [א"ה, וקצ"ב מאי טענה איכא דבכה"ת שמפי הגבורה נאמרה א"כ שפיר גם עונשין על הסמוכין], אלא דלפי"ז נמצא דלית לן הוכחה דר"י לא דריש סמוכין בכל התורה ושמא רק טען דאין עונשין עליה, והרי בגמ' (שם) נתבאר דמוכח דלא ס"ל לר"י סמוכין כלל בכל התורה.
ויתכן לישב דמ"מ מוכיחה הגמ' שפיר דלית ליה לר"י סמוכין בכל התורה, דהרי בסנהדרין (ס"ז.) דריש ריה"ג דמיתת מכשפה בסייף מלא תחיה כל נשמה ור"ע גמר התם דבסקילה מאם בהמה אם איש לא יחיה, וא"כ נמצא דהסמוכין בעינן לברר לדרוש כר"ע ולא כריה"ג, וזה אין חשוב עונשין על הסמוכין, וא"כ ע"כ מהא דנסיב ר"י דרש אחר לסקילה דמכשפה ש"מ דלית ליה סמוכין כלל, ומ"מ שאל ר"י לבן עזאי וכי מפני שסמכו ענין לו נוציא זה לסקילה, היינו שבן עזאי הרי דריש מהכא לגמרי לחיוב סקילה, לזה השיב לו דא"א לדרוש עונשין מסמוכין, אבל אה"נ אי היה אומר בן עזאי דילפינן מסמוכין אך להכריע כדרש ר"ע ולאפוקי מריה"ג לא היה מקשה לו כך.
יז[עריכה]
לא תגורו מפני איש (א יז)
כתב הרמב"ם (פכ"ב מסנהדרין הל"ב) וכן תלמיד שהיה יושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר, אם שתק ה"ז עובר משום לא תגורו מפני איש וע"ז נאמר (שמות כ"ג ז') מדבר שקר תרחק, והנה בגמ' סנהדרין (ו':) למדו זאת מלא תגורו, ובשבועות (ל"ב.) למדו זאת ממדבר שקר תרחק, ולכאורה פליגי אהדדי [ועתוס' בשבועות שם], אמנם הרמב"ם שהביא לשניהם א"כ מבוארת דעתו דתרוייהו צריכי, וצ"ב.
ונראה דלא תגורו שייך דוקא כשהוא מחוייב ומצווה לומר דעתו אזי באם ישתוק הוא עובר בלאו, ולא שנא אם חייב לומר דעתו משום חיובי דיינים או מטעם אחר, הלכך בתלמיד שהיה יושב לפני רבו כיון דכתיב מדבר שקר תרחק א"כ כבר מחוייב הוא לומר דעתו ולכן עובר הוא נמי משום לא תגורו.
כתב החינוך (מצוה תט"ו) דלא תגורו אינו נוהג אלא בזכרים שלהם המשפט, והנה הא חזינן דהאי לאו שייך אף בתלמיד היושב לפני רבו, ולכאורה ה"ה בכל אחד ואחד מישראל שרואה זכות ושותק וא"כ אף אשה בכלל, וצ"ע. [אולם כפה"נ תלמיד היושב לפני רבו היינו דיש לו שייכות בדין ואכמ"ל].
והנה דבורה הנביאה שהיתה שופטת את ישראל כתבו התוס' נדה (נ'.) שהיה זה ע"פ הדבור, [ואולי זה המכוון בכתוב (שופטים ד') והיא שופטה את ישראל בעת ההיא היינו ע"פ הדבור דזהו הוראת שעה בעת ההיא]. והנה אי קיימת דבורה באיסור לא תגורו, נראה פשוט דלא, דאע"פ ששופטת מיהו אין לה שם דיין, דאין בכח הוראת שעה לשנות דין תורה שדיין הוא דוקא איש ולא אשה, ורק דע"פ הוראת שעה נתחייבו לקבל האיך שתשפוט, ואין העובר על דבריה בזה אלא כעובר על דברי הנביא [מובן כשכוונתו לכפור בכחה לדון, אבל אם רק אינו רוצה לקיים הפסק לכאורה אינו חשוב כעובר על דברי הנביא] אבל לא עבר על מצות שופטים ושוטרים, וא"כ ה"נ ליתא בלאו דלא תגורו שהוא אזהרה לדיין, אולם למתבאר דאף בתלמיד שייך זה הלאו, א"כ לכאורה הוא דין על כל הנמנע מלומר דעתו במקום דאיכא זכות לאחד, וא"כ אף אצלה קיים זה הלאו. [וע"ע מש"כ בענין הוראת שעה בענין אליהו בהר הכרמל].
הפטרת דברים[עריכה]
דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה (ישעיה א יז)
כתב הרמב"ם (בפכ"א מסנהדרין הל"ו) היו לפני הדיינין בעלי דין הרבה מקדימין את דין היתום לדין האלמנה שנאמר שפטו יתום ריבו אלמנה ודין האלמנה קודם לדין תלמיד חכם כו', וכתב הכס"מ א"כ מכ"ש שדין היתום קודם לת"ח, והקשה מכתובות (ק"ה:) דאיתא שם שהקדימו דין ת"ח לדין יתום, וצ"ע.
ונראה דהגם דקדימת יתום ואלמנה הוא מהלכות הדיינים וכדילפינן מהכתוב שפטו יתום וגו', מ"מ קדימת ת"ח זהו מענין אחר ומדין דכבוד התורה עדיף ודוחה, וכדאמרו בגמ' (שם) האי עשה והאי עשה עשה דכבוד התורה עדיף, והרי דמדיני המשפט לעולם יתום קודם, אלא שנדחה עשה זה מקמי עשה דכבוד התורה.
והנה הט"ז (חו"מ סי' ט"ו) יישב קושית הכס"מ דאמנם ת"ח קודם רק דאמרינן דמחיל מסתמא וניחא ליה דלימחיל, ובעובדא דגמ' התם דהקדים לת"ח משום דהיה נראה לו שלא מחל, ונראה דזה דאמר הט"ז דמסתמא הת"ח מוחל היינו דוקא משום דאין קדימת הת"ח מהלכות הדיינים אלא ה"ז מטעם אחר דעשה דכבוד התורה וכמש"כ, לכך אמרינן דניחא ליה למחול ולא לדחות העשה, אבל אם היה מעיקר הדין שת"ח קודם וא"צ לדחות העשה, אז לא היינו אומרים דראוי לת"ח למחול ומסתמא מחיל. [וע"ע מש"כ בחי' על סדר הרמב"ם סי' תק"ו].
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א