מראי מקומות/בבא קמא/לב/ב

מראי מקומות בבא קמא לב ב

בגמ' בואו ונצא לקראת כלה מלכתא בחי' מרן רי"ז הלוי עה"ת פ' יתרו למד מדברי הרמב"ם פ"ו מחובל [הועתק לעיל] דמדין כבוד שבת הוא שיהא פנוי ומייחל לבואו, ובפ"ל מהל' שבת ה"ב כתב הרמב"ם איזהו כבוד וכו' ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש מיחל להקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך, וחכמים הראשונים היו מקבצים תלמידיהן בערב שבת ומתעטפים ואומרים בואו ונצא לקראת המלך עכ"ד, וצ"ע אם נוהג ד"ז בעיו"ט, ומד' הגר"א באו"ח סי' תקכ"ט סעי' א' ד"ה שזהו, נראה שנוהג גם ביו"ט וצ"ע, וברמב"ם בפה"מ כתב דדינא דאיסי הוא אף בעיו"ט.

בגמ' רבי ינאי מתעטף וקאי ואמר בואי כלה כ' מהרש"א בח"א ואמר דר"י מדה אחרת היתה לו שלא אמר נצא לקראתה ואדרבה הוה קאי ועומד במקומו וכו' עי"ש במה שביאר פלוגתתם, [ועי"ש עוד במהרש"א דקראה מלכתא שהיא כלת המלך דכל ישראל בני מלכים וצ"ע מדברי הר"מ הנ"ל דקרא לשבת מלך] והרמב"ם פסק כדר"ח, ובשו"ע או"ח רס"ב ס"ג הובאו דברי שניהם, ועמשנ"ב.

במשנה ברה"י והזיק ברה"י אחר חייב, וכתב התוס' לקמן מח. ד"ה הזיקו, דמשמע דאם הזיק באותו רה"י פטור.

בגמ' דלא שכיחי רבים אימא לא, מקשים לדעת הרמב"ן דאדם המזיק חייב באונס גמור א"כ פשיטא דחייב, והרמב"ם כ' בפ"א מחובל הי"ז דחייב בד' דברים. ולפ"ז הקמ"ל דהוא פשיעה דאין חיוב ד' דברים אלא בפשיעה כדאיתא בסו"פ כיצד וא"ש לפמשנ"ת בסי' א' בשיטת הר"מ דאדם דאזיק כלים חייב באונס גמור ובאדם דאזיק אדם פטור באונס, א"כ ניחא טפי לפרש משנתינו באדם דאזיק אדם דע"ז קמ"ל דחייב, דאילו אדם דאזיק שור הוא פשיטא כיון דחייב באונס גמור.

בגמ' אבל מרה"י לרה"י וכו' כ' הנמוקי יוסף וכ"ת ליתני הא וכ"ש הנך לא זו אף זו קתני.

בגמ' לפי שאינו דומה ליער, הברכ"ש סי' ט"ו ביאר בהרחבה דהפטור בחצר המזיק הוא שאין לו שֵם מזיק, ואף לענין רוצח מדמינן בסוגיין שאין לו שֵם רוצח וביאר בזה ד' הרשב"א בדף לב: (והוא ט"ס וצ"ל כו:) עיי"ש, ובחזו"י פ"א ה"א האריך דלכאו' זה תליא בפלוגתא האם בור ברשותו פטור דלמ"ד בור ברשותו פטור הגדר דאין לו שם מזיק. משא"כ למ"ד בור ברשותו חייב הפטור משום דא"ל למה נכנסת לרשותי, וברשותי אין לי חיוב שמירת נזקין וטעם זה ל"ש בבור דהוא גרם לו. אולם הביא מד' תוס' לעיל כח: דאף למ"ד בור ברשותו חייב כ"ז הוא בדין בור אבל בדין שור פטור, אלמא דהוא גזה"כ בבור וכמש"כ התור"פ שם. אבל ביסוד הסברא כו"ע מודו דברשותו אין לו שם מזיק. עי"ש עוד [ועמש"כ לעיל כג: וכח:].

בעל"נ במכות בדף ז' ע"ב בסוה"ע כתב דאם הרגו בחצר הניזק פטור וכמבואר בסוגיין וצ"ת דהכא מבואר דאם הרגו בחצר המזיק פטור, אלא דמלישנא דמתני' במכות ח. דקתני מה יער רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם אף כל רשות לניזק ולמזיק, אלמא דבעינן ג"כ רשות למזיק. וברמב"ם פ"ו מרוצח הי"א כתב מה יער שיש רשות לנהרג להכנס לשם אף כל כיו"ב, ולא כתב הר"מ דבעינן רשות למזיק, ועי"ש עוד בעל"נ בהרגו ברשות שאינה של שניהם.

בגמ' אלא אמר רבא וכו' דלא סגי ליה בגלות ומבואר ברש"י ותוס' ד"ה מאן דדברי רבא הם פירוש דברי ריב"ח דל"ד ליער, ובכס"מ פ"ו מרוצח סוף הי"א לא כ"כ.

בתוד"ה זה, וי"ל הא דקתני רישא פטור הינו מד' דברים, ביאו"ד דכל הדין דאיתא לקמן דאם ידע שנכנס חייב כ"ז בנזק דחייב באונס משא"כ ד' דברים פטור דאין כאן פשיעה, ולישנא בתרא פליג וס"ל דבכה"ג חייב בד' דברים,

בא"ד א"נ כולה ברייתא בשלא ראהו וכו' והקשו הראשונים [הובאו בשיטה מקובצת ד"ה חייב] דא"כ מ"ט דלישנא בתרא דחייב והרי כיון דלא ראהו פטרינן לקמן, ותי' דשאני אומן שבנ"א רגילים ליכנס לביתו מחמת אומנותו יש לו ליזהר טפי, וכ"כ ה"ה פ"א מחו"מ הי"ז דבאומן שלא ברשות כברשות.

והנה לכאו' לדעת הרמב"ם פ"א מחובל הט"ז דכל הדין דפ' הפרה דבידע בו חייב הוא רק בהזיקו בכוונה א"כ לא תיקשי כלל קו' תוס', וז"א דמודה הרמב"ם דבמזיק בידים אין את ההיתר של ברשות וכמו שהוכיח החזו"א סי' ד' ס"ק ג' מסוגיין ושאר דוכתי דחייב בהזיקו שלא בכוונה, א"כ ה"ה בידע בו ג"כ אין היתר להזיקו בפשיעה ודו"ק.

בתוד"ה דלא, וא"ת והא תנן באלו הן הגולין וכו', בתור"פ [הובא בשיטה מקובצת] תי' דהתם בלא ראהו משא"כ הכא בראהו. ותליא בתי' התוס' לעיל ד"ה זה. ע"ע מהרש"א מש"כ בד' התוס', ומתבאר מדבריו דלרבא דפי' הטעם דלא סגי לי' בגלות אין הטעם משום דל"ד ליער ודלא כמשנ"ת לעיל.

בגמ' הוסיף לו רצועה אחת, ופירש"י יותר על מה שאמדוהו ב"ד וכ"כ הר"מ פט"ז מסנהדרין הי"ב, ובהשגות הראב"ד פ"ה מרוצח ה"ו כתב דשליח ב"ד המכה יותר מכפי מה שאמדוהו הו"ל כדין הכאת מצוה שפטור ותמהו עליו הרבה ובדפוס הוצאת רש"פ הגירסא ממה שאמדוהו ולא גרסי' יותר ממה שאמדוהו ולק"מ.

וצ"ת מדוע לא פירשו בהלקה אותו ארבעים מלקות תחת ל"ט, ובפשוטו י"ל דבכה"ג לא אבע"ל לאסוקי אדעתי' שימות במכה זו. אמנם י"ל עוד עפ"מ שחידש הרדב"ז פי"ז מסנהדרין ה"א ללמוד מדברי הרמב"ם שם שאם הכהו ארבעים ומת פטור שכתב הר"מ שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו, ויעויין ביונ"א סי' כ"ט אות א'.

בגמ' דאיבעי אסוקי אדעתי' דמייתי אינשי בחדא רצועה, הקשה הרמב"ן במכות דף ח: בהא דממעטינן אב המכה את בנו דהו"ל הכאת מצוה, ותיפו"ל דהוא שוגג קרוב למזיק כדאמר בסוגיין. ותי' וז"ל שאני התם כיון דלא הו"ל לממחייה טפי ומזיד הוא בהכאה להזיקו הו"ל לאסוקי אדעתיה ולמרמא אנפשיה דמיית בחדא, אבל הכא כיון דברשות הוא מכה אותו לא הו"ל לאסוקי אדעתי' דודאי כשמכה אותו ליסרו שוגג הוא במיתתו עכ"ד ולכאו' לפמש"כ רש"י והרמב"ם דמיירי הכא בהוסיף מכה על האומד א"כ י"ל דבזה הוא שאמרו דהו"ל קרוב למזיד.

אמנם כבר הקשה היונ"א סי' כ"ט סוף אות א' דמהו שאמרו דהו"ל קרוב למזיד והא כיון שאמדוהו שאינו יכול לקבל יותר א"כ הו"ל מזיד גמור. ותי' דמיירי כשאמדוהו שאינו יכול לקבל ל"ט, ובכה"ג הדין שמקבל ל"ו כיון דבעינן מכות הראויות להשתלש, וא"כ לא הי' אומד שאינו יכול לקבל ל"ז וע"כ אין כאן מזיד, וא"כ שפיר קשיא קו' הרמב"ן ודו"ק. ועיין בשו"ת ברית יעקב חו"מ סי' קי"א שאם אמדוהו לקבל עשרים, והדין שמקבל י"ח דהם מכות הראויות להשתלש והוסיף לו רצועה אחת דהיינו שהכהו י"ט אינו קרוב למזיד, ומ"מ כתב דפטור מגלות דהו"ל הכאה של מצוה עי"ש, וע"ע בעל"נ מכות כב. שחקר בזה.

ובעיקר קו' הרמב"ן לפמש"כ המאירי [הובא בשיטה מקובצת] דהכא מאחר שהכה הכאה מרובה הי' לו לחוש שימות, א"כ לא תיקשי מההיא דמכות.

בגמ' דטעה דיינא גופי'. כתב הקצות החושן (סימן שמ"ח ס"ק ד') להוכיח מכאן בראי' ברורה דאשלד"ע אף במקום דהשליח שוגג [ודלא כתוס' לק' עט.] דהכא הרי השליח שוגג א"כ שליח ב"ד אמאי גולה כיון דאינו אלא שליח ב"ד, וכתב ע"ז הנתה"מ בס"ק ד' דאין ראי' דהא כתב הש"ך דאף במקום שיש שלד"ע לא חידשה רחמנא רק לחייב המשלח ולא לפטור השליח וא"ש שחייב השליח ב"ד גלות וכ' ויותר היה לו להקשות דאמאי לא נתחייבו הב"ד גופייהו גלות שהן המשלחים להכות אך נראה דגם מהב"ד ל"ק דהב"ד אין חייבין על טעותן בדין גלות עכ"ד ולא ביאר מדוע אין הב"ד חייבין על טעותן ובמהרצ"ח כ' דאין חיוב גלות על דיבור וצ"ע הטעם. ובדב"א ח"א סי' כ' תי' דהב"ד הו"ל שנים שהכו את הנפש דאיתא לעיל י: דפטורים [והאריך בזה] עוד תי' דהו"ל שליחות בטעות ובשיעורי ר"ש עמ"ס מכות אות תצ"ה כתב דבשליחות מעשה דאין זה חלות אלא במה שעושה בציוויו ל"ש לדון בזה טעות, עוד תי' דאין זה מדין שליחות בי"ד, אלא לאחר שפסקו ב"ד דהוא מחוייב מיתה הדין מוטל על כל אדם מישראל להורגו, וכ"נ תי' הפרי יצחק בשם מורו (כפה"נ הוא הגרי"ס) ועי"ש עוד בדרכו של הדב"א, שו"ר בבית אפרים אהע"ז ח"ג (דף ס"ו מדה"ס ע"מ ג') שתי' דאין הב"ד משלחים אלא אומרים שכך ציוה הקב"ה עי"ש, והגרד"ל שליט"א אמר דמה"ט לא תיקשי ג"כ קו' הנתה"מ כיון דאינו שלוחם, והק' ע"ז מדברי הגר"א סי' שמ"ח ס"ק י"ט עי"ש.

שם. העירוני מדוע לא חשיב השליח אנוס שסמך על הדיין המונה והסופר. וצ"ל דמ"מ הי' יכול ג"כ לספור, ובר"מ פ"ה משגגות ה"ו כתב דהאונס לענין קרבן הוא מי שלא הי' יכול לטרוח בדרישות וחקירות, ואין ראי' מדבריו לענין גלות, ועיין אילה"ש.

בשיטת הרמב"ם בשוגג קרוב למזיד

שם. הרמב"ם פט"ז מסנהדרין הביא הדין כפשטי' ולא כתב בטעה במנינא ועמד בזה המאירי [הובא בשיטה מקובצת] ותי' האו"ש [שם] דהר"מ פסק כלישנא בתרא ולדידי' א"צ לאוקמי' בטעה במנינא, [ויל"ד האם בטעה במנינא חייב די"ל דלהלכה יפטר מטעם אונס].

בגמ' בסותר את כותלו ביום לאשפה וכתבו התוס' במכות ח. דלפ"ז א"צ לאוקמא בסותר כותלו [וכן הגירסא שם במכות] דה"ה בזורק ממש וכ"מ בפה"מ להר"מ שם ובריטב"א שם פי' דדוקא בסותר כותלו וכ"מ ברמב"ם פ"ו מרוצח עי"ש.

בגמ' ואי לא שכיחי רבים אנוס הוא כ' הריטב"א במכות ח. פי' לאו דוקא נקט רבים דהא ודאי אי לא שכיחי בה רבים ושכיחי בה אפילו מיעוט לאו אונס הוא וכדמוכח ממסקנא דאמרי' ואיכא דמיקרי ויתיבי לשון ואיכא משמע דמיעוטא הוא ואפ"ה דוקא דמיקרי ויתיבו וכו' עכ"ד.

בגמ' באשפה העשוי' להפנות בלילה וכו' ואיכא דמיקרי ויתיב, התוס' במכות הקשו מדוע קאמר שעשוי' להפנות בלילה, והא העיקר תלוי במה שביום איכא דמקרי ויתיב. והנה ז"ל הר"מ פ"ו מרוצח ה"ח היתה האשפה עשוי' להפנות בה בלילה ואינה עשוי' להפנות בה ביום ונקרה אדם וישב שם וכו' עכ"ד מבואר דלא מיירי בדאיכא דמיקרי ויתיב ביום, אלא זה גופא מאחר שעשוי' להפנות בלילה ע"כ אינו אנוס ול"ק קו' תוס', ועיין על"נ במכות.

בתוד"ה מיתיבי ומוקי לה באומר מותר וקרי ליה מזיד וכו', מבואר בתוס' דאומר מותר חשיב טפי קרוב למזיד. והעירוני לדון עפ"ז במש"כ הרמב"ם פ"ה מרוצח ה"ד דב"נ נהרג באומר מותר אע"פ שאינו מזיד, די"ל דבשאר קרוב למזיד לא ייהרג. ובעל"נ מכות ט. ואבי עזרי ע"ד הר"מ שם לא כתבו כן ועיין בסמוך.

שם. יל"ע דהרמב"ם פ"ו מרוצח מנה הרבה אופנים שפטרו מן הגלות דהוא מדין קרוב למזיד, ותיקשי מדוע לא מייתי הש"ס מהנך.

בסוה"ד ולא אתיא ההיא סוגיא כמאן דמתני דריב"ח ארישא, הרמב"ם פסק כלישנא בתרא ואעפ"כ הביא לסוגיין דמיירי דוקא בסותר כותלו לאשפה, ועמד בזה הלח"מ פ"א מהל' חובל ומזיק הי"ז [צינו הרע"א בג' הר"מ] ותי' דהר"מ סובר דהך קושיא דקרוב למזיד קשיא לכו"ע, דכו"ע מודו דקרוב למזיד פטור וכמו שהק' תוס' מדין אומר מותר והר"מ לא ס"ל כתי' התוס', וסמך הרמב"ם על הסוגיא דמכות דמקשי לה בסתמא ומשמע דאתיא אף להלכה דקי"ל כלישנא בתרא, ולדברי הלח"מ צ"ל דפליגי תרי לישני דסוגיין האם זה קרוב למזיד אבל בקרוב למזיד לכו"ע פטור, וא"ש משה"ק לד' הר"מ דאיכא טובא דיני דפטור מטעם קרוב למזיד, ולא פליגי בהו, ולפ"ז הדרא הקו' על השמטת הר"מ דטעה במנינא לדוכתא, אם לא דנחלק דהוסיף רצועה אחת דמי טפי לסוגין.

בתוד"ה מאן עמש"כ בתחילת הסוגיא מד' הכס"מ, וביאו"ד מהברכ"ש.

הגידולי שמואל כ' דנפ"מ במש"כ התוס' דהפטור אינו מטעם אונס אלא דלא דמי ליער דיש פטור קלב"מ אם הזיק בשעה שהרג, אבל אם פטור מטעם אונס לחקירת הרע"א בכתובות ל: שאין פטור קלב"מ א"כ לא יפטר.

הרמב"ם פ"ו מרוצח כ' דיש ג' מיני שגגה שוגג גמור דחייב גלות. שוגג קרוב לאונס פטור מן הגלות, שוגג קרוב למזיד אינו גולה ואם מצא גואה"ד בכ"מ והרגו פטור. ובהלכה י"א כ' הר"מ דין הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות דפטור מן הגלות וילף לה מקרא דיער, ומ"מ כתב זאת בהדי שגגה הקרובה לאונס, [עי"ש סוף הי"ד]. וצ"ל דגדר הפטור הוא מטעם אונס. ויל"ע עפ"ז בד' הברכ"ש והגדו"ש.

כתבו התוס' בכתובות לג: ד"ה דלמא בתו"ד וז"ל בהוסיף לו רצועה אחת דאמר בהמניח דגולה ואם לא מת חייב בד' דברים ולא דמי לשאר שוגג או כגון שנכנס לחנותו של נגר (שלא) ברשות דמוכח התם לר"פ דשייך ביה גלות וד' דברים או נפל מן הגג ברו"מ דחייב בד' דברים כדאמרי' בסוף כיצד הרגל ומסתברא דאם מת דגולה עכ"ד ויל"ע האם כל דבריהם ללישנא בתרא דשוגג קרוב למזיד חייב גלות וע"כ משכח"ל חיוב גלות וד' דברים כאחת. ומאידך אשכחן להיפוך בסוגיין דשלא ברשות פטור מגלות וחייב בד' דברים, וכיו"ב הביא האילה"ש דאשכחן בדרך עלי' שכתב הר"מ פ"ו מרוצח הי"ב שפטור מטעם אונס ואעפ"כ חייב בד' דברים והעירני גיסי הגרמ"ז שליט"א דאשכחן ברמב"ם פ"ו מרוצח ה"י בנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע דפטור מגלות [וכדלעיל כו:] מטעם קרוב למזיד. ומ"מ פטור מד' דברים כדין אונס וכמש"כ הר"מ פ"א מחו"מ הט"ו וצ"ע, ע"ע ברע"א מהדו"ת תשו' ב' דאונס כעין אבידה פטור מגלות דהו"ל קרוב למזיד וצ"ע.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף