מעשי למלך/איסורי מזבח/ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשי למלך איסורי מזבח ו

א

כשם

שמצוה להיות כל קרבן תמים וכו' הנסכים יהי' תמימים. וכ' הכ"מ שכן מוכח במנחות דרק פליגי ביין שעלה בו קמחין אי הו' תמימים אבל כ"ע דבעי תמימים וקשה לי דרבינו כתב כשם שמצוה שכל קרבן יהי' תמים ובקרבן גופי' תליא בפלוגתא אי תמים הוא מ"ע ורבינו בפ"א כתב דמ"ע שיהא תמים דכ' תמים יהי' וכ' הכ"מ שהוא בספרא ובאמת בגמ' בכורות מוכח דפליגי בהאי אי תמים יהי' אתי למ"ע דלמ"ד דדריש תמים כל מום לא יהי' בו א"כ תמים אין מיותר דאתי לומר דרק אם תמים יהי' לרצון אז איכא לאו דלא יתן בו ורק למ"ד דפליג וס"ל דבבע"מ ג"כ לקי משום מום לא יהי' בו שלא יתן בו מום א"כ תמים יהי' לרצון מיותר ע"כ אתי למ"ע א"כ בקרבן גופי' הא דהוי מ"ע תליא בפלוגתא ולאו כ"ע מודין בו.

ולא

סולת שהתליעה. הנה בענין חיטים מתולעים כתב בשיורי כנה"ג דיש לחוש דע"י הרוק שבפיהם של התולעים מחמץ ובברכי יוסף סי' תנ"ג הביא שחלקו עליו מגמרא דמנחות דחיטים מתולעים פסולים רק למנחות אבל לא מחשש חימוץ ועיי' שדי חמד ה' חמץ ומצה סי' י"א ח"ג ועיי' חי' סי' תס"ו סק"ט שכ' דאף לדעת כנה"ג דאוסר בחיטין מתולעים מודה בקמח מתולעים דלא דמי לחיטים שהם גוף אחד ומכח חוזק הנשיכה חיישינן שנשאר איזה ליחות בהחטה מה שאין כן בקמח.
והנה בנובי"ת הביא דעת השואל דמאי דאמרינן גבי חיטין שירדו בעבים אי למנחות אמאי לא והא מתחמצין מהמטר אלא דקאי אתודה והמחבר הגאון ז"ל כ' דאין זה מוכרח דהרי לפירש"י שנבלעו חיטים ממי אקינוס י"ל שהי' החיטין תוך מרצופים ולא נתחמצו ולתוס' שירדו דרך נס א"כ מי זה שאמר שירדו עם מטר שמא ירדו רק חיטים לבד ובשדי חמד מערכת חמץ כ' בדבר היורד מן השמים ל"ש חימוץ אף דרואין שנתחמץ ל"ה חימוץ אלא סירחון דאין בו כח חימוץ.

ב

לא יביאו אלא חדשים. הנה תמהו כיון דפסק רבינו כמ"ד דעצים ואש משל ציבור א"כ איך פסק כמ"ד דעצים ואש שלא נשתמש בו הדיוט. ונראה ליישב דהנה בקידושין דף נ"ב פליגי ר' יודא ור' יוסי במקדש בחלקו דכתיב וזה יהא לך מן הקדשים מן האש לך לכל צרכיך ור' יוסי דריש מה אש לאכילה אף קדשים לאכילה והנה רש"י פי' דאש היינו חלקו של מזבח דנתנה לאכילה דהיינו לאכילת אש אף קדשים לאכילה ולא לשאר הנאת אמנם מפירוש משניות לרבינו נראה דמפרש סתמא לדמותו לכל אש דנתנה לאכילה דהנאת האש היינו לאכילה לבשל ולאפות בו וכ"כ הרע"ב ובתויו"ט תמה הא האש קאי לכל הנאת להדליק ולחמם ונראה ליישב דהנה בשבת דף ק"ו מבואר דהבערה הו' מקלקל אמנם הר"ת בספר הישר העלה דרק מבעיר לאכילה הו' מקלקל אבל מבעיר להדליק ולחמם ל"ה מקלקל דהתיקון בא מיד דהגוף נהנה מיד רק מבעיר לבשל דאין נהנה מיד דהבישול נעשה לאחר שנעשה אש [כמש"כ תוס' פסחים דף ה' דבתחלת הבערה ליכא צורך אונ"פ] ולפי"ז י"ל דהנאת האש היינו אכילה דאי שאר הנאות הנה נעשה קודם שנעשה אור ע"כ משמע לי' לדרוש מאש רק לאכילה דכשנעשה אור אופה ומבשל [והנה ברמב"ן פ' ויקהל נשמע דסבירא לי' דהנאת הדלקה וחימום עדיפא יען דהגוף נהנה א"כ לפי"ז א"ש קו' התויו"ט בפשיטות דבאמת בדרשה מה אש לאכילה נכלל גם הדלקה וחימום דהא הנאה זו עדיפא דהגוף נהנה מהאש עצמו א"כ בוודאי שייך לדרוש מה אש שהגוף נהנה ממנו גופי' אף חלקו לאכילה שהגוף נהנה ממנו עצמו משא"כ שאר הנאת שמעלמא כקידושי אשה ל"ה בכלל ועמש"כ בארוכה בפ"א מהב"ח].
ומעתה לכאורה קשה איך דרשינן מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בו הדיוט וקשה הא כיון דאכילת מזבח הוא כשנעשה כבר אש א"כ למה אם נשתמש בהעצים להדיוט פסול למערכה הא כבר אין העצים בעין בשלמא לרבי דסובר לעיל דעצים טעונין מלח א"כ העצים גופי' קרבן הו' א"כ הא דעצים שנשתמשו פסולין למערכה אין משום דכשנעשו אש אין ראוין לאכילת המזבח אלא דבעצים גופי' בעודן עצים אין ראוין לקרבן ואין ראוין למערכה אבל אנן הא לא קיי"ל כרבי דעצים בעינן מלח א"כ ל"ה קרבן בעודו בעין רק פעולת העצים הוא לאכילת מזבח א"כ מה איכפת לן אם בעודו עצים נשתמש בו הדיוט הא כבר אינו בעולם ולא גרע משאר שינוי דשרי אח"כ לגבוה [כמש"כ לעיל בפ"ו מה' ביהב"ח] אך א"ש דהנה ראב"ש סובר מה מזבח משל ציבור אף עצים ואש משל ציבור והנה אי ס"ד דעצים ל"ה קרבן א"כ מה צריך לכתוב עצים ואש דהא עצים דבעי משל ציבור היינו אש ולמה פרטו הכתוב בפ"ע וע"כ לומר דגם ראב"ש סובר דעצים איקרי קרבן ואף דלית לי' דרבי דבעי מלח אפ"ה קרבן הו' כדס"ל לת"ק דרבי דאדם מתנדב עצים מדכתיב וגורלות הפלנו על קרבן העצים א"כ גם לת"ק דרבי איקרי קרבן א"כ שפיר שייך לומר אף עצים ואש באים מן הציבור דהיינו בשעת הערכת העצים על המערכה צריכה שיהא משל ציבור ולכן פרט הכתוב אש בפ"ע דהיינו בדרך לא זו אף זו ל"מ עצים דהו' קרבן בעודו בעינא באים מן הציבור אלא אף אש דאין פעולתו אלא לאכילת מזבח ול"ה קרבן מצד עצמו בעינן שיהא באים משל ציבור וע"ז בא ראב"ש והוסיף מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בו הדיוט דעל העצים ג"כ יש קפידא דכיון דהו' קרבן מצד עצמו צריך שיהא בשעת הערכה משל גבוה אבל לא שנשתמש בו הדיוט ופרט הכתוב אש בפ"ע דהיינו בנשתמש בו בעודו אש קודם שנתנו על המזבח ג"כ אין ראוי למזבח וא"כ לפי"ז מוכח דראב"ש לא פליג את"ק דס"ל דמקשינן דעצים ואש באים של ציבור דבוודאי אי אין באים מן הציבור דל"ה דומיא דקרבן ל"ש כלל לומר דבעינן שלא נשתמש בו הדיוט דמה קפידא יש אם נשתמש בעצים כיון שבשעה שמשתמש בו לגבוה בעודו אש כשר אין העצים בעין ע"כ דלא פליגי אלא דבא להוסיף דגם בעין שלא יהא נשתמש בו הדיוט והיינו דקאמר בפשיטות מאי בנייהו דע"כ ראב"ש לא פליג את"ק ומפרש דנפ"מ בנשתמש להדיוט וע"כ נדבו לציבור דלת"ק ראוין למערכה ולראב"ש לא ראוין למערכה אבל בהא דבעינן משל ציבור הא ע"כ לא פליג ושפיר פסק רבינו ג"כ דבעינן משל ציבור ובעינן שלא נשתמש הדיוט.

ג

המקדיש

יין פסול וכו' או עצים פסולין וכו'. והנה בפ"א כ' רבינו מקדיש בהמה בע"מ משמע דבעוף לא לקי ולמה לא כתב דגם בעוף ס' הו' וכי תימא בעוף ליכא בע"מ דתמות וזכרות ליכא בעוף ז"א דבפ"ג מה' אלו כ' רבינו דמום גמור פסול בעוף ג"כ למזבח ואפ"ה משמע דלא לקי ולישנא דגמ' הכי משמע דקאמר או דילמא ליכא בבע"מ רק בבהמה אבל בעוף ליכא וא"כ למה כתב רבינו דס' רק ביין ומנחות ובעצים ולא כתב דגם בעופות הו' ס' והנה בפי"א דמנחות קתני במשנה דאין פדיון אלא בבהמה ולכאורה י"ל היינו טעמא דבע"מ ליכא אלא בבהמה לכן נפדה משא"כ בעוף אלא דיקשה א"כ אמאי לא פשט מהך משנה דלא לקי על בע"מ דאי לקי אמאי אין להם פדיון [ובטה"ק עמד באמת בזה ולפמש"כ הי' ניחא דליכא בע"מ רק בבהמה ועיין מעילה דף י"ב ובתוס' ד"ה גבי עופות] ונראה ליישב לפמש"כ המשל"מ בשם תוס' ביומא דמקדיש ומנסך יין פסולין אין לוקה גם על הקרבה משום בע"מ וא"כ י"ל דלכן לא נפשט בעין די"ל דלעולם לקי על הקדישו אלא כיון דלא לקי אהקטרה ונסיכה וקמיצה לכן אין נפדין אבל בע"מ דשאר קדושת דלא לקי אין נפדה.
או י"ל דלעולם לקי אלא דאין נפדה מטעם שכ' רבינו דבעי העמדה והערכה ולא נאמר אלא בבהמה אלא דיקשה א"כ רבינו דכ' בפרקין ה"ד דאין נפדה יקשה להיפוך למה צריך לטעם דבעי הע' והע' הא י"ל כיון דמסופקין כלל אם לקי אהקדישו וכ"ש אהקרבה ולכן אין נפדין דגם המשנה דקתני דאין פדיון אלא בבהמה היינו יען דבע"מ ליכא רק בבהמה.
והנה לקמן דף ק' איתא דס"ד טמא איקרי בע"מ וליפרוק ויקשה הרי במנחות ועופות אף שהם בע"מ אין נפדין א"כ אף דטמא איקרי בע"מ מאי עדיפותא ממנחות ועופות ובשלמא אי אמרינן דליכא בע"מ בעוף ומנחות א"כ הו"א דטמא עדיף מבע"מ דכמו בע"מ מהני בבהמה מהני טמא ג"כ לפדות בעוף ובמנחות אבל אי לקי על מנחות פסולין דהו' בע"מ ואפ"ה אין נפדין א"כ מאי קאמר בע"מ איקרי טמא לפדות הרי בע"מ דמנחות ועוף יוכיח דאין נפדה וצ"ע.

ד

הסולת

והיין וכו'. עלח"מ מה שתמה וכן בכ"מ לא מצא מקור לרבינו במה שכתב דבעי העמדה והערכה ובשעה"מ תמה יותר דבגמ' מבואר הטעם משום דאית להו טהרה במקוה אמנם לי נראה דברי רבינו נכונים דהנה במנחות דף ק"א איתא במשנה העופות והלבונה והעצים וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון שלא נאמרה פדיון אלא בבהמה לבד פירש"י בהמת בע"מ וקשה לי א"כ לא קאי זה אעופות דאין מום בעוף וא"ה איך כלל התנא זאת עם עצים ולבונה וכ"ש שנאמרה בהם טעמים אחרים בגמ' ולכן אומר שמכאן יצא לו לרבינו מה שכ' שלפי פירושו הכל נכון דהנה רבינו בפי' המשנה מבואר להדיא דרבינו סובר דממעט נסכים ג"כ מהפדיון יען דאין פדיון אלא לבהמת בע"מ וטעמו הוא בגמ' קאמר שמואל דאם הי' טהורין ג"כ נפדין המנחות קודם שקידשה בכלי ופריך בגמ' מתיב ר"ה ב"מ העופות והעצים והלבונה וכ"ש שנטמאו אין להם פדיון שלא נאמר פדיון אלא בבהמה בשלמא עופות קדה"ג ולא נאמר אלא בבהמה אלא עצים ולבונה ליפרקו והכונה כפירש"י כיון שאין קדה"ג א"כ ל"ש למעטו מטעם דלא נאמר אלא בבהמה דהא אין קדה"ג אלא לאו דטהורין בעלמא אין נפדין והני נמי אע"ג דנטמאו כטהורין דמיא כ"ש יש טהרה במקוה לא לעולם אימא לך שהוא רק בעלמא נפדין והני רק משום דלא שכיחי הוא והנה תוס' הוק' מה אמר כטהורין הרי טהורין ממש הן כיון דלא ניתקנו עדיין לא מתכשרי ונראה דזה הוקשו לו גם לרבינו ולכן מפרש פי' אחר כאשר יבואר דאיתא אח"כ אמר ר"פ אי הו' שמיעא לי' לשמואל דמתפיס תמימין לבדה"ב אין פודין אלא למזבח אע"ג דק"ד נינהו הואיל וטהורין הם הו' הדר בי' ודחי בגמ' דשמיע לי' אלא דג"כ הטעם דלכן אין נפדין יען דלא שכיחי דאפי' בדוקין שבעין פסלו ואיתא אח"כ דר"כ ור"א ור' אלעזר כולן סוברין דטהורין אין נפדין דסברי כר"פ דא"י מידי מזבח לעולם כיון שראוין למזבח ומנחות ראוין למזבח והנה לפי"ז י"ל הא דפריך בגמ' לעיל אלא לאו דטהורין בעלמא אין נפדין הכונה ג"כ מאותו טעם דא"י מידי מזבח לעולם ולפי"ז יקשה מה קאמר בגמ' אי בעלמא אין נפדין הני נמי אע"ג דנטמאו כטהורין דמיא ומה דמיון הוא דאכתי לא דמי דבודאי עצים ולבונה קודם שתיקנו בכ"ש אם התפיסם לבדק הבית לא קדשו [ולקמן אוכיח דאף אחר שקידש ובכ"ש ותיקנום ג"כ ל"ש דאין נפדין אם התפיסם לבדה"ב] ולכן נראה לפרש כך דאחר שקידשם בכ"ש איירי דקודם שקידשם בכ"ש ותיקנם אין נטמא כלל כקו' תוס' באמת וכאן איירי בקידשם בכ"ש אלא דאפ"ה כיון דאין הטומאה רק ע"י חיבת קודש שתיקנם כטהורין דמיא לכן אין נפדין וכן כ"ש יען דיש טהרה במקוה בטהורין דמיא ומיושב קו' תוס' לכן אמר כטהורין יען דאיירי בתיקנו ונטמאו אלא דהוה כטהורין.
ואולם א"כ תיקשה קו' לח"מ כיון דאיירי רק בקידשו בכלי א"כ היינו רישא דמנחות ולמה חילוק בשתים לא מחכמה שאלת זאת דהכונה כך ברישא קתני המנחות שניטמאו עד שלא קידשה בכלי יש לו פדיון הכונה היינו אפי' בקידשה אח"כ בכלי יש לה פדיון כיון שנטמא קודם אבל בטהורין קודם שקידשה בכלי פליגי לשמואל נפדה לאידך אמוראי לא נפדה כאשר יתבאר משקידשה בכלי אין נפדה הכונה אם נטמא אחר שקידשה בכלי אבל עצים ולבונה משנטמאו אין להם פדיון אבל רק אם קידשה אח"כ בכלי אבל אם לא קידשה גם אח"כ בכלי שלא תיקנו להכשירו פשיטא דיש פדיון ולפי"ז שפיר לא דמי רישא לסיפא ומחלק בין רישא לסיפא.
ועפי"ז יתורץ מה דקשה טובא לפרנס קו' הגמ' אלא לאו דטהורין בעלמא ר"ל במנחות אין נפדין הני נמי כטהורין דמיא ולכאורה אין לו מובן מה קסבר אי סובר בעצים ולבונה קודם שנתקדשו בטהורין נפדה א"כ יכול להקשות פשוט גם בנטמא כטהורין דמיא אמאי אין נפדה ואי סובר דלשמואל דבשאר מנחות קודם שנתקדשה נפדה אבל בעצים בטהורין אין נפדה א"כ מה קו' דכטהורין דמיא הרי בעצים ולבונה בטהורין אין לו פדיון אך לפמש"כ יבואר דבודאי עצים ולבונה קודם שתיקנו ויש לומר דאין נפדה דבשלמא במנחות יש טעם יען דהוה מתפיס תמימים אבל בטהורין דעצים ולבונה קודם שקידשו ל"ש דהוה כמתפיס תמימים דרק שנינו יינות וסלתות אין יוצאין מידי מזבח כמש"כ רבינו פ"ה מערכין וכן מסתבר כיון דמחוסר תיקון ל"ש דאין יוצא מידי מזבח ואי בתקנו א"כ פשיטא דאין לו פדיון ורק הכי קמקשה אי סובר מנחות טהורין קודם שקידשו אין נפדין יען דהוה כמתפיס א"כ ה"ה בעצים שנטמאו ואח"כ תיקנו בכ"ש אין נפדין כיון דכטהורין חשובי א"כ אחר התיקון חזיא למזבח (דהרי בנטמא קודם אף שקידשו אח"כ דל"ה טומאה גמורה אבל גם טהרה גמורה ל"ח כיון שקידשה אח"כ בכלי ומיושב קו' תוס' דקאמר כטהורין כיון שקידשה אח"כ בכלי טמאים רק חשיבי כטהורין יען דרק ע"י חיבת קודש שהכשירה אח"כ נטמאו אבל בהכשירו תחילה ואח"כ נטמאו טמאים גמורים הוה) מדינא א"כ לכן ג"כ אין לו פדיון אבל אי טהורין בעלמא במנחות נפדין ולית לך סברא דאין יוצא מידי מזבח א"כ גם בעצים שנטמאו אף שנתקדשו אח"כ בכלי אמאי אין נפדין דאף אי חשיבי כטהורין אמאי אין נפדין אבל אי במנחות אין נפדין ע"כ משום דהוה מתפיס תמימים כך נמי בעצים אם קידשו אחר שנטמאו בכלי דחשיבי כטהורין אין נפדין מטעם דהוה ג"כ כמתפיס תמימים כיון דבאמת מחזי חזי.
ושוב כיון דהוה בכלל מתפיס תמימים שוב אין לו פדיון אף דל"ח להקרבה דע"פ הוא טמא ומטעם דבעינן העמדה והערכה והא בהא תליא אי אמרינן טהורין נפדין ול"ח כמתפיס תמימים א"כ ל"ש למעט מטעם העמדה והערכה דהרי אין קדה"ג ומדוקדק לשון הגמ' דקאמר בשלמא עופות קדה"ג ולא נאמר פדיון אלא בבהמה והיינו דהעמדה והערכה רק בבהמה אבל עצים ליפרקו דאין קדה"ג כיון דל"ה בכלל מתפיס תמימים דכמו דמנחות טהורין נפדין דל"ה בכלל מתפיס תמימים ה"ה עצים שנטמאו אף שאח"כ הקדשו בכלי ל"ה קדה"ג דנאמר דאין יוצא מידי מזבח ושיהא צריך העמדה והערכה לפדותו אבל אי בעלמא מנחות אין נפדין דהוה כמתפיס תמימים א"כ חשוב כקדה"ג כן נמי בעצים שנטמאו ואח"כ הקדישו כיון דכטהורין דמיא קדוש קדה"ג ואין נפדה אף דל"ח להקרבה דהרי מ"מ טמא הוה משום דבעי העמדה והערכה וכדברי רבינו ומיושב קו' שעה"מ וע"ז משני שמואל דלעולם מנחות נפדה אבל עצים שנטמאו ונתקדשו אח"כ בכלי אין נפדין יען דלא שכיחי וכיון דגמ' מסיק דר"פ ורב כהנא ור"א כולהו סברי דאין נפדין והיינו כסברת המקשן שוב אנו חוזרין לסברא דגם עצים שנטמאו ונתקדשו אח"כ בכלי אין נפדין משום דכטהורין חשוב ואין לו פדיון דבעי ג"כ העמדה והערכה דג"כ חשוב כקדה"ג יען דאין יוצא מידי מזבח לעולם ודו"ק.
ומיושב הקו' שהקשתי דלכך פריך ממנחות ולא מעצים טהורין משום דאי טהורין ולא נתקדשו בכלי בודאי נפדין דגרע ממנחות דל"ש כלל דהוה כמתפיס תמימים כיון דחסר תיקון אבל נטמא ונתקדש אפשר דאין נדחה ואי טהורין שנתקדשו ונתקנו דאין נפדין בודאי ג"כ אין יכול להקשות דנטמאו ואח"כ נתקדשו ונתקנו גרועי טפי לכן רק פריך ממנחות ודו"ק.
ובזה מדוקדק לשון המשנה דברישא קאמר שנטמאו קודם שקידשה בכלי יש להם פדיון הו"א יש להם פדיון קודם שנתקדשה וע"כ דהפדיון לאחר שנתקדשו אבל בסיפא נקט משנטמא אין פדיון ולא אמר שנטמא אין פדיון דאז הו"א אפי' אם פדיון קודם שהקדישו ותיקנו לכן אמר משנטמאו אין לו פדיון דלכאורה משמע דר"ל משנטמא אין לו פדיון אבל מעיקרא קודם שנטמא יש לו פדיון לפמש"כ קאמר משנטמא אין לו פדיון ר"ל אחר שנתקדש אח"כ בכלי ודו"ק.
ומעתה בוא וראה בחכמת לשונו של רבינו שכתב בד"א שנטמאו אחר שנתקדשו בכלי אבל אם קודם שנתקדשו בכלי נטמא נפדין (משמע דמפרש המשנה כך אם נטמאו) ולא כתב כמו במשנה נטמאו עד שלא נתקדשו נפדין דרבינו איירי באם הפדיון ג"כ קודם שנתקדשו וא"כ אז שפיר שווין דנפדין כיון דלא נתקדשו בכלי אין כאן קדושה בעצים ולבונה דהרי ליכא חילוק כלל עוד שיהא ראוי ליתפס למזבח אף אם אחר שנטמאו נתקדשו אם אין שווין באמת מנחות ולבונה ועצים דמנחות נפדין כיון דהוה הקדישן קודם למומן ל"ב העמדה והערכה (ולפי"ז יש לחקור בבהמה שהקדיש לבדה"ב ונפל בו מום אם חשוב הקדישן קודם למומן יען דאין יוצא מידי מזבח או דחשוב מומן קודם להקדישו ונפדין ולא בענין העמדה והערכה ולדעתי כן הוא בנפדין וראי' לזה מרבינו וראב"ד פט"ו ממעה"ק גבי קדושה לא פקעה בכדי ועייש"ה) דכיון דשוב אין ראוי למזבח שוב ל"ב העמדה והערכה.
המנחות והנסכים וכו' דבעי העמדה והערכה. ויש לתמוה למה שבק הטעם דאיתא במשנה דאין פדיון אלא בבהמה. ונראה ליישב דהנה בס' קרן אורה הקשה טובא בשמעתין הא דקאמר דס"ד דבע"מ איקרי טמא טמא נמי איקרי בע"מ וכי נפל בי' מום ליפרק הני נמי ליפרק קמ"ל דלאו כהאי טמא קרי' רחמנא לבע"מ דמכלי שרת לא אשכחן דמיפרק ותמוה הא אף אי הו' בע"מ הא איתא במשנה דאין פדיון אלא בבהמה ועוד למה צריך לטעמא דמכלי שרת לא אשכחן דמיפרק ונראה ליישב דהכי פירושו אי הו' אמרינן דטמא כבע"מ אז באמת לאותה צד ל"ה אמרינן האי כללא דלא נאמר פדיון אלא בבהמה דהא"ט קאמר התנא רק יען דאשמעינן כבר ברישא דאין לו פדיון משום דלאו כי האי טמא קריא לבע"מ אלא דאכתי הו"א אי נפל בהו מום באמת יהא לו פדיון קמ"ל דמכלי שרת לא אשכחן דמיפרק לכן אשמעינן בסיפא האי כללא דאין פדיון אלא בבהמה אף דקדוש קדוה"ג יש לו פדיון דא"ל מאי שנא בהמה דשפיר יש לחלק בין בהמה דאין קדוש בכ"ש ואיה"נ אי איקדש בכ"ש גם בהמה אין לו פדיון דהיינו אי נפל בו מום אחר שחיטה כהאי דזבחים דף כ"ה אין לו פדיון וכן בכל הני דאיקדש בכ"ש אין לו פדיון [ובס' ק"א הנ"ל הקשה אפירש"י הא אין הטעם בבהמה משום דאיקדש בכ"ש אלא מטעם דבעי העוה"ע לפמש"כ ניחא בנפל בו מום אחר שחיטה הא ל"ב העוה"ע אלא הא דל"מ פדיון משום דקדש בכ"ש] אך כ"ז לשמואל דס"ל טהורין נפדין וקשיא משהקדיש בכ"ש פשיטא דכמו דטהורין אין לו פדיון כן בטמאים או בנפל בו מום אין לו פדיון וצריך לומר דס"ד דאקרי בע"מ קמ"ל דלא איקרי טמא אבל לר' אושיעא דס"ל טהורין אין נפדין רק טמאים א"כ ל"ק כלל משהוקדש בכלי פשיטא דהא ע"כ צריך התנא למיתני החילוק בין הוקדש בכלי ללא הוקדש א"כ א"צ כלל לומר הא"ט דמכ"ש לא אשכחן דמיפרק אפי' בבהמה אלא דהטעם דהוקדש בכלי אין לו פדיון משום דבעי העוה"ע וזה לא שייך במנחות ונסכים ושפיר כתב רבינו הא"ט דבעי העוה"ע וכיון דאתינן להאי טעמא לכן גם בעופות ועצים ולבונה אמרינן הא"ט דאין לו פדיון דבעי העו"ה וא"צ לטעמא דאמרו בגמ' דעופות הו' קדוה"ג דא"צ קדושת כלי ובעצים ובלבונה משום דהו' כטהורים דכל זה צריך רק לתרוצי דשמואל אבל לדידן ל"א הא"ט כלל אפי' בנפל בו מום כגון עצים שהתליע ובעופות שנחסר אבר ג"כ אין לו פדיון משום דבעי העוה"ע ול"ש העוה"ע אלא בבהמה ע"כ אין פדיון אלא בבהמה ונתיישבו דברי רבינו דנקט הא"ט דבעי העוה"ע.
והא דקשיא אכתי למה לא כלל התנא הכל בבבא אחת המנחות והנסכים והעופות והעצים אין לו פדיון דאין פדיון אלא בבהמה דשייך העוה"ע בארתי לעיל.

ה

שנתקדשו

בכלי. הנה רש"י פי' דמכלי שרת לא אשכח דמיפרק מצאתי דבר זה מבואר בירושלמי סוטה פ"ו ה"ג דפריך אם לא דמיא אפי' משקידשה ומשני דמיא לכל שנשחט דתנינן תמן אם משנשחט נודע לו הדם ישפך והבשר יצא לבית השריפה וכ"כ שם במראה פנים דהיינו כפירש"י הנ"ל דקדושת כלי דמיא לנשחטה.

וכל

הנסכים שנטמאו עושה להן מערכה בפ"ע ושורפן. והנה הן דברי שמואל אבל הא בברייתא זבחים דף צ"ב איתא הדם והשמן והמנחות והנסכים שנטמאו עושה להן מערכה בפ"ע ושורפן והנה בתוספתא סוף תמורה איתא היין והשמן א"כ צריך לומר דכל זה בכלל הנסכים וא"כ יש לתמוה שלא כתב הדם אלא דיש להקשות א"כ קשה מהא דתנן בזבחים דף ע"ח נתערב בדם פסולין ישפך לאמה וכן איתא שם דף פ"א והנה אפשר לחלק בין דם שנטמא לבין דם שנפסל דדם שנטמא אם זרק הורצה דמן מרצה משו"ה לא פקעה קדושה ממנו ומשו"ה נשרף בקודש משא"כ בנפסל או אם עלה לא ירד אבל אינו מרצה כדאיתא בזבחים פ"ב כל הדמין פסולים שנתנן ע"ג המזבח לא הורצה הציץ אלא על הטמא.
ובשו"ת למטה יהודה כתב דלכן לא הביא רק הנסכים שנטמאו דאיהו סובר דכל משקי דבי מטבחיא טהורין כמו שביאר טעמו בפי' המשנה עדיות פ"ח כל מה שבא במשנה מזכרון טומאת הדם קדשים וודאי אמרו קודם עדות זה שהעיד בה ר' יוסי דמשקי בי מטבחיא טהורין ולפי"ז יתכן מאן דתני משקי בי מדבחיא דגם יין ושמן אין מטמאין בעזרה או נאמר דל"ש שריפה אלא דבר הנותן לאישים אבל דבר הנותן לספלים הו"א דל"ב שריפה בקודש כיון שאם הי' כדרך מצותן יורד לשיתין ולא נשאר בעזרה להכי מסתברא כיון דכן כ' רש"י גבי פיסולי בשר קדק"ל דבירושלים במקום אכילתו שם שריפתן לכן קמ"ל דשאני נסכים דאמר בסוכה בשם ראב"צ אחת לשישים שנה ושורפין אותו בקדושה. אמנם רבינו פוסק דלא כראב"צ ופוסק נסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפ"ע ושורפן וכו' וא"ש מה דלא תני יין ושמן במילתא דשמואל דפשיטא לי' דדומה לכל קדשים פסולין דנשרפין בעזרה כיון דשמן קומצו ומותר ונאכל לכהנים ויין מזלפו ע"ג האישים ושמואל לטעמי' ופשיטא דכי נפסלו נשרפין בקודש ואלו משו"ה נסכים שורפן בפ"ע להורות דאינן מכשרים דכשרים יורדין לשיתין את"ד.
והנה במש"כ רבינו הנסכים שנטמאו עושה להן מערכה בפ"ע ונ"ל טעמא דמילתא לפמש"כ בפ"א דשרי ליהנות בקדשים שנפסלו בשעת ביעורן רק בשמן שהן בעין בשעת שריפה אסור ליהנות לכן עושה מערכה בפ"ע דאסור ליהנות בשריפה.
והנה יש לי עיון דבפי"ט מפהמ"ק כ' רבינו דמשקין של ערלה וכה"כ נקברין דאין דרכן בשריפה וכדאיתא בסוף תמורה ויקשה למה משקה ערלה לא יהא בשריפה כמו נסכים שנטמאו.

נסכים

שנטמאו עושה להם מערכה וכו' במזבח. והקשה בלח"מ דמנ"ל דעושה מערכה במזבח וכ' יען דקתני בפ"ע משמע במזבח ויש לתמוה הא פירש"י שפיר דלכן נקט בפ"ע שצריך שיהא שרופתן ניכרת ולכן אין שורפין אותו על ביה"ב שבעזרה ונראה דרבינו למד כן מתוספתא דאיתא בסוף תמורה כיצד שופכין ויין ושמן היו נותנין אותן ע"ג מדורה כמו שהן ומשמע דאותו מדורה הי' במזבח וא"ש.

ו

מי

החג שנטמאו והשיקן וכו' ואח"כ הקדישן הרי אלומתנסכין וכו'. והנה בצל"ח פסחים דף ל"ג תמה טובא שדברי רבינו נפלאים שנתן טעם דהואיל ונדחו ידחו ובגמ' משמע מטעם דמעלה עשו ועוד בגמ' איתא נטמאו ואח"כ הקדישן ואח"כ השיקן טמאים ורבינו לא הביא דין זה כלל והאריך שם בנפלאות דבהאי גונא שנטמאו והקדישן ואח"כ השיקן תלוי בדחוי מעיקרא דלרבינו ל"ה דיחוי ולכן מצד עיקר הדין מהני להו השקה רק משום מעלה עשו ולכן לא הביא רבינו דין זה דמדינא שרי ולענין מעלה זה נשמע מדברי עצמו שכ' דאף אם זרעו לא מהני זריעה להקדש אבל בהקדישו תחילה דהוה נראה וחזר ונדחה א"ח ונראה ופסול מצד הדין ול"נ להוסיף דהנה בגמ' איתא דבעי אי רק בקדושת כלי עשו מעלה או אף בקדושת פה ומסקנת הגמ' אף בקדושת פה עשו מעלה ולפי"ז י"ל בוודאי אי רק בקדושת כלי איירי או רק משום מעלה דאין לומר מטעם דיחוי דא"כ מה לי קדושת כלי מה לי קדושת פה אבל למסקנא משום קדושת פה שפיר י"ל דתלה אי יש דיחוי או אין דיחוי ואם הקדים ואח"כ נטמאו אם הוא אפי' בקדושת פה שייך דהטעם משום הואיל ונדחה ומדברי רבינו משמע אפי' הקדישן בלא כ"ש ג"כ טמאין ואפי' בקדושת פה לכן רק הביא בהקדישן תחילה דנראה ונדחה אבל נטמאו ואח"כ הקדישן א"צ להביא משום דאי מדינא ל"ש יען דדיחוי מעיקרא ל"ה דיחוי ואי משום דמעלה עשו זה מוכח מדין זרעים שכ' רבינו להלן.
והנה בצל"ח הקשה בהא שכ' הכ"מ בה' תרומות דלרבינו לא חילק בין דרכן והקדישן יען דסובר דאיירי לענין נסכים ומטעם קדושת פה והקשה ע"ז א"כ אמאי לא הביא רבינו דין זה לענין נסכים והנה לפי"ז יהא מוכח דרבינו לית לי' דעשו מעלה כקדושת פה.
אולם מהא אין סתירה די"ל דגמ' רק דחי דאין ראי' משם משום די"ל קדושת פה כהא"ג דא"ר לקדושת כלי באמת לא עשו מעלה אבל במים כיון דראוי לקידש כלי אף שקידש בפה עשו שפיר מעלה ואולם אי נאמר בכל גוונא לא עשו מעלה בקדושת פה א"כ יש ליישב דברי רבינו דלא הביא נטמאו ונתקדשו ואח"כ השיקן כיון דבקדושת פה איירי ולא עשו מעלה ומטעם דיחוי ג"כ ל"ש משום דסובר דיחוי מעיקרא הוה דיחוי אבל לדעת רבינו דל"ה דיחוי כהא"ג טהור אלא דאין זה מספיק א"כ אמאי לא כתב רבינו דהו"א כשר לנסכים וע"כ דעכ"פ מעלה יש וע"כ דרבינו סובר בקדושת פה עשו ג"כ מעלה. [ודע דלפי מה דאיתא בגמ' שקידשו בכ"ש אחר שנטמאו יש סתירה על הצל"ח בסוג' דחסה"כ דרצה לחדש דכמו דחיבת הקודש מכשיר עצים ולבונה כך מכשיר לכ"ש לקבל טומאה ממשקין דא"כ כאן לפי דבריו נטמאו הכלים וע"כ לענין זה ל"א דמכשירו לקבל טומאה דזה רק באכילת אדם או באכילת מזבח לא בכלי וכמו שדחה בצל"ח שם] והבן.

ז

משקה

זתים וענבים מפקיד פקיד. וראיתי בספר מנחת חינוך שהקשה דמכאן מבואר דרבינו ס"ל דמשקה זתים וענבים מפקיד פקיד ואפ"ה ס"ל בה' שבת דסוחט זתים וענבים חייב משום מפרק וכן בחולב אף דחלב מפקיד פקיד כפירש"י ואפ"ה חייב משום מפרק וא"כ קשה הא דאיתא דף ה' דבעי אי דם בתולים מפקיד פקיד ואף צריך לדם שרי והא לדעת רבינו אף במפקיד פקיד דא"ח משום חבורה חייב משום מפרק. עוד הקשה במנ"ח משבת דף קל"ג דאמר האי אימנא דלא מייץ סכנתא מפרש מ"ד מפקיד פקיד קמ"ל דחבורי מחבר ויקשה אף אי מפקיד פקיד איכא משום מפרק וכבר קדמוהו אאמוה"ג זצ"ל בכל זה בס' שי"ח ובפתיחה כוללת ותי' דל"ד לחולב ביד דהוה בדרך מפרק ביד אבל מציצה רק בפה הוה מפרק כלאחר יד ואני אומר לפי דרך זה גם קו' קמייתא ניחא דבודאי בחולב ביד דמפרק כאורחי' אף דמפקיד פקיד החלב חייב משום מפרק כמו בזתים וענבים אבל בהאי דכתובות דפירש"י מפקיד פקיד שפותח הפתח ודם ממילא יוצא דהיינו דהטבע דוחה אותו כיון שפתח הפתח לכן הוה ג"כ כמפרק לאחר יד אבל אי חבורי מחבר שפיר חייב משום חובל.
והנה בשבת דף ק"מ איתא אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה דהו' לי' משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי וע"ז אמר ר"ח מדברי רבינו נלמוד דחולב אדם לתוך הקדירה ולא לתוך הקערה והביא הריא"ף דברי בה"ג שכ' דהאי מימרא לענין יו"ט איתמר ולא בשבת דהא קיי"ל במתניתא אין סוחטין את הפירות להוציא מהן את המשקין ואם יצאו מעצמן אסורין ואוקימנא בזתים וענבים דבין למשקין ובין לאוכלין היוצא מהן אסורין ולפיכך לא מיתוקמא האי מימרא דשמואל אלא ביו"ט והביא דעת הר"ח דסובר דמימרא דשמואל שפיר איירי בשבת ורק רב חסדא דדייקינן מני' דחולב לתוך הקדירה לא מתקיים רק ביו"ט רק דסובר דלית הלכתא כשמואל ולא כרב חסדא משום דהלכה כרי"ו דסובר סוחט כבשין ושלקות לגופן אבל למימיהן אסורין ואם סחטו למימיהן בין לקדירה בין לקערה הכל אסור דהא סחיטת ענבים בין לקדירה בין לקערה למימיהן הוא צריך ואמר רי"ו שהסוחט כבשין למימיהן כסוחט ענבים וחייב חטאת והריא"ף דחה דבריו דהאי דאמר רי"ו למימיהן חייב חטאת כעין מימרא דשמואל דלמימיהן פטור אבל אסור וכיון דלשמואל הא קאמר רק לקערה ולא לקדירה ה"נ הא לדרי"ו חייב חטאת לקערה הוא ולא לקדירה משום דכיון דהוא סוחט לתוך האוכל אינו כסוחט משקין אלא כמפרר אוכל לתוך אוכל שהוא מותר.
ול"נ ליישב שיטת הבה"ג והר"ח דהנה קשה לי לרי"ו דסובר בפסחים דף כ"ו דאין לוקין על שלא כדה"נ ומייתי ר"ז ראי' מהא דתניא דאין לוקין משום ערלה אלא על היוצא מזתים וענבים וע"כ משום דהו' שלא כדה"נ ואביי דחי משום דזיעה בעלמא הוא ותוס' הקשו מחולין דף ק"כ דיליף פרי פרי מביכורים דמשקין אין כמותן רק בתירוש ויצהר והכא משמע דזיעה בעלמא הוא וא"צ קרא ותי' דהילפותא פירי פירי מביכורים הוא למילף דיוצא מזתים וענבים הו' פירי ולא לפטור שאר פירות אלא דמסברא גם יוצא מזתים וענבים ל"ה פירי אלא זיעה בעלמא וקשה לי על דבריהם דהנה רי"ו סובר בפסחים דף ל"ג דמשקין דזתים וענבים מפקיד פקיד וא"כ לפי"ז ל"ש לומר דזיעה בעלמא הוא [וכן מוכח בנדרים דף נ"ז נדר מענבים מותר ביין וכתב הרא"ש משום דמפקיד פקיד] דבשלמא שאר פירות שייך לומר דהו' רק זיעה דבשאר פירות בודאי המשקין רק בליעי א"כ היוצא מהן ל"ה רק זיעה כמש"כ תוס' חולין דף קי"א דמה שיוצא ע"י איצצתא ל"ה אלא זיעה לכן נראה דהנכון בכונתו כמש"כ הפנ"י דמהכא ילפינן דל"ה בשאר פירות אלא זיעה בעלמא מדילפי' פרי פרי מביכורים דתורה חילקה בין יוצא מענבים ליוצא משאר פירות משום דבשאר פירות הו' זיעה בעלמא ור"ז הו' סבור דהטעם כדרי"ו משום דהו' שלכדה"נ ולפימ"ש יובן יותר דגלי קרא רק ביוצאין מענבים דמפקד פקיד הו' משקה אבל ביוצאין מפירות דמבלע בליעי גלי קרא דל"ה אלא זיעה ומעתה קשה לי לפמש"כ רשב"א חולין דף י"ד בשם רמב"ן דע"כ לא גזר משום סחיטה דא"כ לאוכלין נמי דהא עומד לסחיטה אלא מטעם נולד ובעומד לאוכלין דל"ה משקה ל"ה נולד דמעיקרא אוכל והשתא אוכל א"כ בשלמא בשאר פירות מבלעי בליעי ולכן היוצא מהן אין אלא זיעה בעלמא ול"ח משקה לכן י"ל כיון דמכניסו לאוכל ל"ה משקה ול"ה נולד אבל בענבים דמפקיד פקיד והו' משקה א"כ גם לאוכלין הו' נולד וא"כ מאי סברא איכא לחלק בין לאוכלין בין למשקין ואף דרי"ו לית לי' דהו' זיעה בעלמא אלא משום דבשאר פירות דהו' שלכדה"נ ובענבים הו' כדה"נ הנה לענין ענבים עכ"פ בודאי משקה הו' אף לרי"ו כיון דמפקיד פקיד ובשאר פירות אף דלית לי' דהו' זיעה בעלמא דגרע טפי משלכדה"נ כמש"כ פנ"י בקונטרס חדש הנה צריך לומר ג"כ דל"ה משקה דיוצאין משאר פירות דהיינו דמשום משקה אין מחייב רק משום הפירי ולכן שפיר סובר דהו' שלכדה"נ דנהנה מהפרי שלכדה"נ משא"כ ביוצאין מענבים דחייב משום משקה ל"ש לומר דנהנה מהפרי שלכדה"נ דאין החיוב משום דנהנה מהפרי אלא דהמשקין גופי' אסרה תורה [וכמש"כ בח"ס בחי' לסוג' דשלכדה"נ] א"כ לפי"ז גם לרי"ו יש לחלק ולומר בשלמא ביוצאין משאר פירות דמשקה מבלע בליעי ל"ה משקה אלא בכונתו למשקה אבל בכונתו לאכילה ל"ה היוצא ממנו משקה אבל ביוצאין מענבים כיון דחשוב משקה לחייב משום משקה לא משום הפרי דלכן הו' כדה"נ א"כ אף דהכניסו לאכילה כיון דמצ"ע חשוב משקה אמאי מותר דל"ש לומר דהו' כמפרר אוכל מתוך אוכל דמחשבתו לאכילה לא מצי להפקיע שם משקה מיני' כיון דאפי' בעודו כנוס כבר חשוב משקה וא"כ הו' נולד אף בהכניסו לאכילה דל"ש סברת הרמב"ן הנ"ל. ומיושב קו' תוס' דלא יקשה מברייתא דקתני לרי"ו בענבים אין חילוק בין כניסין לאוכלין או למשקין דהיינו משום נולד ולא משום גזירה דסחיטה.
ולפי"ז י"ל דהנה בצל"ח הקשה על בה"ג שהביא הריא"ף שכ' דאיסור משקין היוצאין ממנו בין לאוכלין בין למשקין ויקשה הא בגמ' איירי רק מהכניסו לאכילה או לשתי' אבל לא איירי ממשקין היוצאין ממנו אם הוא לאכילה או למשקין ולפמ"ש י"ל לרי"ו דמחלק בענבים בין למשקין בין לאוכלין סובר דאף זה שהכניסו לאכילה מעיקרא לא סגי כיון דמפקיד פקיד רק אם אחר שיצא ממנו נמשך לקדירה דומיא דמחלקינן לקמן בין מכניסו לקדירה או לקערה [וא"כ במכניסו למשקין אסור אף לקדירה] ושפיר י"ל כיון דגם עתה שיצא כבר דעתו לאכילה לכן אף דמפקיד פקיד והוה משקה כיון דמכניסו עתה לאכילה ל"ה נולד ולפי"ז י"ל כך דבאמת בברייתא תני דגם לרי"ו בענבים ואוכלין אסור י"ל דאסור משום נולד דלא כרמב"ן ונפ"מ אם משני לקדירה שרי ורי"ו דקאמר דפליג גם בענבים היינו דליכא גזירת סחיטה דאי הו' שייך גזירה דסחיטה הו' אסר אף שמשני לקדירה כיון דמשקה הו' דמפקד פקיד א"כ אף שסחטו לקדירה אסור כמו בהכניסן למשקין דאסור אף שסחטו לקדירה כיון דמפקיד פקיד ומשקה הו' א"כ שייך משום דש דל"ה אוכל לכן קאמר דפליג רי"ו אבל לרבנן לא חיישינן כלל שיבוא לשחוט דהנה בשבת דף ע"ד סובר ר"י בפוצע חלזון חייב משום דש ורבנן סברי אין דישה אלא בגידולי קרקע והנה רבינו סובר שוחט חייב משום מפרק דם וכ' הה"מ דרבינו סובר דבהמה הו' ג"כ ג"ק וא"כ לפי"ז י"ל דנסבין חברי' ר"י הוא כמו דר"י חייש משום שיבוא לסחוט ה"נ חייש שיבוא לשחוט דגם שחיטה הטעם משום מפרק וכשגזרו על משקין שזבו גזרו ג"כ לאסור אם נשחטה בשבת בשוגג שמא יבוא לשחוט ואמנם מדרבנן ל"ק משום דלרבנן לא גזרינן שמא יבוא לשחוט דלדידהו בבהמה ל"ש משום מפרק אינה בכלל גזירה דמשקין שזבו [והא דלא גזרו בשחיטה ג"כ לאסור משום שמא שיבוא לשחוט ועביד איסורא דנטנ"ש עכ"פ דלזה שפיר י"ל כסברת תוס' כיון דאינה מלאכה קלה ל"ח שיבוא לשחוט ורק לר"י דאינה גזירה בפ"ע אלא דהוא בכלל גזירות משקין שזבו משום מלאכת מפרק שפיר גזרינן שמא יבוא לשחוט ודו"ק].
והנה בהא ניחא הא דאיתא בריש ביצה דפריך רי"ו דהכא אמר רי"ו דלאוכלין מותר ע"כ באוכלא דאיפרת הוא ול"ג משום משקין שזבו ובמשנה דכלכלה סובר רי"ו דאסור בראשון ומסיק מוחלפת השיטה והקשה מהרש"א אי מוחלפת הך דסחיטה א"כ קשיא דרבנן אדרבנן דכאן סברי דולא לאוכלין ובמשנה דכלכלה סברי דאסור בראשון ולהנ"ל ניחא דל"ק מדרבנן אדרבנן די"ל לרבנן ל"ש כלל בביצה גזירה דמשקין שזבו דהא לרבנן דאין דישה אלא בגידולי קרקע אינה ביצה בכלל גזירת משקין שזבו כיון שאין דישה בבע"ח ורק אי ר"י מחלק בין הכניסן למשקין להכניסן לאוכלין שפיר קשיא מכלכלה דהא לדידי' דיש דישה בבע"ח א"כ שייכה שפיר גזירה דמשקין שזבו גם בתרנגולת ושפיר מסיק מוחלפת השיטה וממילא לא קשיא כלל דבביצה ל"ש גזירה שמא יסחוט רק הא דביצה אסור הוא משום גזירה דפירות הנושרין דתלישה שייכה גם בבע"ח כדאיתא בשבת בתלש עובר ממעי אמה [וכמש"כ תוס' בכורות דף כ"ה דלא כרמב"ן שבת דף ק"ז] ורק לרי"ו שייך משום משקין שזבו דמחייב משום מפרק אף בדבר שאין ג"ק.
וא"ש נמי מה שהקשה הח"ס על הרמב"ן די"ל רק לרב כתב הרמב"ן די"ל הא דרי"ו מחלק בין הכניסן לאוכלין או למשקין הוא מטעם נולד דרב מצי סבור דמשקין מבלע בליעי א"כ איכא משום נולד אבל לרי"ו דסובר משקין מפקד פקיד ל"ש כלל משום נולד דהא גם בעודו כנוס בענבים הוא משקה רק מעיקרא מיכסי ועתה מיגלי וזה ל"ח נולד כמש"כ תוס' ריש ביצה ולכן רק הטעם דאסור משום שיבוא לסחוט דשייך סחיטה גם אי מפקיד פקיד כמש"כ רש"י שבת דף צ"ה וא"כ א"ש דהך דביצה דמוכח משום סחיטה אסור משקין שזבו דלר' יוחנן דסובר דמשקין מפקיד פקיד ע"כ הטעם משום גזירה דסחיטה די"ל דל"ש דמשקין היוצאין מענבים משום נולד כיון דגם בעודו כנוס בענבים הו' משקה רק מעיקרא מיכסי ועתה מיגלי.
ובזה נראה לי ליישב דברי הריא"ף דפסק כרי"ו דבפירות משקין היוצא מהן אם הכניסן לאוכלין מותר והקשה בח"ס בחי' שבת הא הטעם דס"ל כיחידאה היינו משום דרי"ו מסיק בריש ביצה מוחלפת השיטה משום רומיא דכלכלה ומחלק בין הכניסן לאוכלין והלכה כרבים וא"כ כיון דאנן קיי"ל דביוצא מענבים אסור אף בהכניסן לאוכלין א"כ אין קושיא מהך דכלכלה וא"כ רק רי"ו הוא דמחלק בין הכניסן לאוכלין וא"כ למה פסק הריא"ף כיחידאה.
ולפמש"כ ניחא דנהי דאנן קיימ"ל דגם בהכניס לאוכלין אסורין היינו משום נולד כיון דמשקין מפקיד פקיד אף בהכניסן לאוכלין הו' משקה ושפיר הו' נולד ולא משום דגזירה דסחיטה ונפ"מ דאם משנן לתוך הקדירה דל"ה נולד מותר א"כ עדיין קשיא מהך דכלכלה דהא ביצה בתרנגולת העומדת לאכילה אין לאסור משום נולד רק משום גזירה דמשקין שזבו והא לרי"ו בהכניסן לאוכלין לא גזרינן משום משקין שזבו וא"כ ע"כ לומר מוחלפת השיטה דרבנן הוא דסברי לחלק בין הכניסן לאוכלין להכניסן למשקין ולדידהו ל"ק מביצה דהא לרבנן אין דישה רק בגידולי קרקע רק אסור ע"כ מטעם פירות הנושרין דלרבנן מודה ר"ש דהטעם משום פירות הנושרין ורק לר"י דסובר דיש דישה אף שאין ג"ק לדידי' סובר רי"ו דא"צ לגזירה דיעלה ויתלוש אלא משום דאתי לידי סחיטה ולכן פריך שפיר מכלכלה [אבל לרבנן ל"ק כלל מכלכלה די"ל משום דיעלה ויתלוש גזרו דזה שייך גם בבע"ח] והכל הי' בכלל גזירה דמשקין שזבו וא"צ לומר דגזרו משום פירות הנושרין. וא"כ לפי"ז שפיר פסק רבינו דבשאר פירות אין אסור היוצא מהן אם הכניסן לאוכלין דע"כ לומר מוחלפת השיטה והלכה כחכמים.
אך לכאורה הא כבר הוכיחו תוס' שבת דף ע"ג מדחייב אחולב משום מפרק ע"כ דבהמה חשיב ג"ק ולכ"ע חייב [אולם מהך דעירובין משמע דבעוף ל"ח ג"ק] לכן נראה דהנה תוס' הקשו מב"מ גבי פועל אין אוכל בעושה במלאכת חולב משום שאין ג"ק, נראה ליישב דהנה חובל חייב משום מפרק ומעתה י"ל דפליגי רבי יודא ורבנן בהאי סברא דהנה רי"ו לית לי' ברירה כמבואר בחולין דף י"ד דלדידי' ע"כ בהמה לאכילה עומדת וא"כ ל"ש משום איסור סחיטה דהו' רק כמפרר אוכל כמש"כ בחי' לב ארי' א"כ לדידי' ע"כ גם במידי דלאו ג"ק שייך משום דש לכן חייב בחולב משום מפרק אבל רבנן מצי סברי דלגדל עומדת א"כ י"ל כיון דבשבת דלגדל עומדת דא"ר לשחיטה הו' כמו ג"ק לכן חייב שפיר אחולב משום מפרק אבל בהך דב"מ דאיירי בחול א"כ לשחיטה עומדת גם לרבנן לכן ל"ה בהמה בכלל ג"ק וא"כ כאן דאיירי בתרנגולת העומדת לאכילה שפיר י"ל לרבנן ל"ה משום דש אלא משום פירות הנושרין וא"ש.
והנה בהא דסוחט כבשין לגופן דמותר או דעכ"פ ליכא אלא איסורא בעלמא כתבו תוס' שבת דף ע"ג משום דבאיסור דש שאצל"ג לכו"ע פטור אולם בירושלמי מבואר דאף שאצל"ג למשקין חייב למ"ד אצל"ג א"כ יקשה מהא דכבשים ונראה די"ל בכבשים שסוחט לגופן אין בכלל סחיטה כלל דהו' רק כפוצע הכבשים והפירות וכן מצאתי בחיה"ר סוף מכילתין שהביא כן בשם חד מקמאי והביא ראי' מחולין דף י"ד דקאמר דהטעם דהכניסן לאוכלין דפטור משום דאוכלא דאיפרת הוא.
והנה שם דף קמ"ד ע"ב איתא אלא היינו טעמא כדרב חסדא דפוסל את המקוה מאי לאו דאחשבינהו ה"נ כיון דאחשבינהו הו' להו משקה ר"פ אמר משום דהו' דבר שאין עושין מקוה לכתחלה וכל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחלה פוסל את המקוה בשינוי מראה ותמוה דא"כ לר"פ נשאר קו' הגמ' אדר"נ דפסק דהלכתא כשל בית מנשיא וכיון דנחית ליישב דברי ר"נ לא הי' לו להביא כלל דר"פ דלדידי' אין מיושב לכן נר' לפרש דגם לר"פ ניחא דהנה בסברא דאחשבינהו יש שתי סברות דאחשבינהו בשעת שחיטה ועוד דאחשבינהו בשעה שנותן להמקוה וה"נ לגבי שבת יש שתי סברות דאחשבינהו בשעת סחיטה ויש סברא דאחשבינהו בשעה שנותן לתוכו כמש"כ הטו"ז סי' ש"ך ונפ"מ בכהא"ג שכ' תוס' לעיל דף קמ"ג בד"ה שמשך דסחטן תחילה ושוב הכניסן ויצאו מעצמן וא"כ גם לר"פ הטעם משום דאחשבינהו רק דלר"פ צריך להוסיף דרק חייב אם אחשבינהו מתחילה לכך כמו במקוה דפוסל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחלה וכל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחלה ה"נ נאסרה רק באחשבינהו מתחילה למשקין ודו"ק.
והנה עוד איתא בשמעתין מתיב רבינא טמא מת שסחט זתים וענבים כביצה מכונת טהור הא יותר מכביצה טמא ואי אמרת משקה הבא לאוכל כאוכל במאי מתכשר הוא מותיב לה והוא מפרק לה בסוחט לתוך הקערה והוא תמוה דמה שייך בכהא"ג הוא מותיב והוא מפרק כיון דכל הקושיא דידי' משום דס"ד דאיירי בכל גונא אף באין סוחט לתוך הקערה מאי שייך לומר דמפרק לה בסוחט לתוך הקערה דהא לא ניחא לי' מעיקרא לאוקמא לצדדין רק דאיירי בכל גונא אך א"ש דהנה רש"י פי' דכביצה מכונת טהור משום דאין האוכל מטמא בפחות מכביצה ותוס' כ' ע"ז דהתינח למ"ד דמפקד פקיד אבל למ"ד דמבלע בליע א"כ נטמאה דנגע בגוף הפרי וצריך לאוקמא בענבים שלא הוכשרו ואימת קמכשרי לכי סחיט להו והו' פחות מכשיעור יעויין במהרש"א ולפי"ז י"ל בס"ד הו' פשיטא לי' דאיירי בכל גוונא אף בסוחט לתוך המאכל משום דקתני כביצה מכונת טהור דס"ל כמ"ד מבלע בליעי ולכן כביצה מכונת טהור משמע הא בכה"ג ביותר מכביצה טמא וניחא דלא פריך לה מסיפא דמבואר כן להדיא דביותר מכביצה טמא אע"כ משום דרק מרישא משמע לי' דאיירי בכל גונא וכמ"ד מבלע בליעי וע"ז קאמר הוא מותיב לה והוא מפרק לה היינו דעתה מחדש דאתיא כמ"ד מפקיד פקיד ובלא הוכשר עוד ושפיר י"ל דאיירי דוקא בסוחט לתוך הקערה ושפיר קמ"ל רבותא כמ"ד מפקיד פקיד ודו"ק.
במה שכתב רבינו לעיל מי החג שנטמאו והשיקן נטהרו וכמו שיתבאר בטהרות אם טיהרן ואח"כ נטמאו הואיל ונדחו ידחו והנה מה שתמהו עליו מהא דבפ"ב דפסחים מבואר דהטעם הו' מכח מעלה ורבינו נקט מכח דיחוי וכבר הקשה כן בצל"ח ובחכש"ל סי' תרמ"ז הקשה עוד הרי קיימ"ל כל שבידו לא הוי דיחוי וכיון דבידו להשיקן למה יחשב דיחוי אך עוד ק"ל כיון דקאמר רבינו מי החג שנטמאו משמע דכבר חל החג א"כ אף בלא הקדישן יהי' נראה ונדחה דהרי התם בלולב ליכא הקדש ואף דמוכח מרש"י שם דדוקא בתר דאגדי' הו' נראה ונדחה או דחוי מעיקרא אבל בלא אגדי' לא נחשב דחוי מ"מ הרי קאמר שם הש"ס דאגד הזמנה בעלמא הוא ולאו כלום הוא ומ"מ כיון דעשה הזמנה הוי דחוי ג"כ ה"נ כיון דקראן רבינו מי החג משמע דמלאן לשם חג ג"כ ניהו דלא הקדשן נמי יהא נראה ונדחה ואפשר דרבינו מחלק בין אם עשה מעשה ושינוי בגופו דניכר מגופו דהוי למצוה אז ניהו דהזמנה לאו מילתא הוא מ"מ הו' דיחוי אבל בימי החג שאף שמלאן לשם החג אין השינוי ניכר מגופו אם הו' לשם חג לכך לא נחשב דחוי ובזה אפשר ליישב קו' הצל"ח די"ל בודאי לפי מאי דקיי"ל הזמנה לאו מילתא הוא לכן אף דמלאן לשם חג לא נחשב נדחה רק היכא דהשינוי ניכר בגופו אבל למ"ד הזמנה מילתא הוא ודאי אף דאינו ניכר מגופו כיון דהוי מילתא הוי דחוי כמו בלולב אגוד ולכך ר' ירמי' בש"ס שם דס"ל דהטעם בזה מכח מעלה ס"ל כמ"ד הזמנה מילתא היא א"כ קשה לי' אם הוי טעמא מכח דחוי א"כ אף בטהרן ואח"כ הקדישן הו' דחוי כיון דמלאן לשם חג דקראן מי החג ובע"כ דס"ל דזה לא הוי דחוי מכח דבידו לתקן א"כ בהקדישן ואח"כ טיהרן נמי הוי כן ובע"כ הוי הטעם מכח דמעלה עשו בקדשים אך לדידן דקיי"ל דהזמנה לאו מילתא הוא י"ל דהטעם מכח דחוי וקודם הקדישן לא נחשב דחוי כלל אבל בהקדישן הו' דחוי אף דבידו לתקן י"ל דע"כ לא אמרינן דבידו לא הו' דחוי רק אם בידו לתקן בלי צורך לומר דהראשון נתבטל והוי כפנים חדשות באו לכאן רק נוכל לומר דהוא הוא אותו שבתחלה בזה נחשב בידו לתקן כיון דהו' בידו לתקן אבל בזה באם שנטמאו כיון דאוכלין אין להם טהרה במקוה והיתר הזריעה הוי מטעם ביטול דהו' כאלו נתבטלו ונעשו מחובר לקרקע א"כ אלו שנטהרו נחשב כפ"ח א"כ ל"ש בידו לתקן דלפי מה שהי' תחלה בשעה שנטמאו אין בידו לתקן רק לומר פ"ח בא לכאן וזה לא נחשב בידו לתקן א"כ הראשונים נדחו וכיון דסוף סוף אלו מכח הראשונים קאתו נחשב דחוי וקודם שהקדישן כיון דהזמנה לאו מילתא לא נחשב דחוי כלל.

ח

וכן

העצים והלבונה אעפ"י שאינן אוכלין הרי הן מתטמאין וכו'. והנה בלח"מ ובמשל"מ הקשו דמשמע מדבריו שרק איסור דרבנן איכא ובפי"ח ממעה"ק משמע שהוא מה"ת וכתב הלח"מ שבאמת גם כאן דעתו שהוא מה"ת והוא מעלה דאורייתא ולדעתי גם לדבריו יקשה מפי"ח מפהמ"ק דכתב רבינו שם רק באכל לבונה טמאה לוקה ולא כתב עצים ואי כאן דאורייתא אמאי ל"ח עצים ולכן נראה דרבינו סובר לחלק בין קדשו בכלי לבין קדושת פה דהא בפ"ו מפהמ"ק כ' אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאת אחר שנתקדשה בכלי לוקה והוא בודאי מה"ת מקבל טומאה כיון שנתקדשה בכלי תחילה אך זה רק בלבונה שבעי קידוש דכלי אבל עצים ל"ב קידוש בכלי והא דנקט בזבחים דף ל"ד קידשה בכלי בעצים ולבונה משמע דשייך גם בעצים קידשה בכלי זהו רק לרבי וכמש"כ תוס' מנחות דף כ"א אבל לדידן דעצים ל"ה קרבן לא בעי כלי ורבינו לית לי' דרבי כמבואר בפ"ה מה' אלו אך בתוס' מנחות דף ק"א כ' דא"א לאוקמא דהך דמנחות כרבי דהרי איירי שם דליכא מתירין לעצים ולר"י דקרב קומץ בעצים יש לו מתירין ואולם קו' תוס' יש ליישב דמצי אתיא כרבי וגם לר"י ל"ח עצים יש לו מתירין דהרי תוס' מנחות דף כ' כתבו איך שייך לרבי עצים נקמצות לעצמו הא כולו למזבח ותי' דנקמצות וזה קרבו לעצמו ושירים לעצמו כמו מנחת כהנים לר"ש במנחות דף ע"ו והנה בזבחים דף מ"ב חשיב מה דלא יש לו מתירין למזבח וחשוב מנחת כהנים דכליל ושם פליג ר"ש בסיפא לענין לוג של מצורע ואין חולק אמנחת כהן כיון דעכ"פ כולו כליל ל"ח ישל"מ אך בתוס' זבחים דף מ"ג ד"ה והלבונה ובמנחות דף כ"א ד"ה יצאו כ' דלרבי בעצים פטור על הקומץ וחייב על השירים דחשיב ישל"מ וא"כ הדרא קו' לדוכתי' דא"א לאוקמא הך דמנחות כרבי אולם עדיין אפשר ליישב עד"ז דהרי במנחות דף כ' פליגי תרי תנאי ארבי רבנן דאמרו יצאו עצים שאין אחרי' עבודה ור"י שמע לבן ברוקה דאמר יצאו עצים שאין מטמאין ולפי"ז י"ל הך דמנחות קאי אליבא דחכמים דלדידהו מטמאין ואפ"ה לענין פיגול לאו קרבן גמור הוא וכמש"כ התוס' בזבחים דף מ"ג ד"ה והלבונה דלרבנן בעצי מערכה נהי דמשום טומאה איכא משום פיגול ליכא דלאו קרבן גמור הוא. אמנם רבינו יסבור כרי"ש כמש"כ הכ"מ בפ"ה מה' אלו וא"כ לכן ליכא משום טומאה בעצים כלל דהרי קאמרו יצאו עצים ובזה יתיישב קו' תוס' במנחות שם איך קאמר יצאו עצים מהך דוהבשר לרבות עצים ולבונה דבאמת יסבור רי"ש דלא מטמאו עצים ואולם בלח"מ פ"ה מה' אלו השיג על הכ"מ במה שכ' דרבינו כרי"ש דא"כ אמאי קטורת צריך מלח וא"כ הדרא קו' לדוכתא הך דמנחות אמאן תרמי'.

העצים

והלבונה. והנה בכ"מ העלה דמוכח דדעת רבינו דחה"ק רק דרבנן ואמנם קשה דבפי"ט מפהמ"ק מבואר דס"ל דחה"ק מדאורייתא וכבר עמדו תוס' ע"ז דבכמה דוכתין משמע דהוא דאורייתא ובמנ"ח כ' ליישב דהנה מבואר בגמ' והבשר לרבות עצים ולבונה וכו' וגם מבואר בחולין ופ"ו דפסחים חיבה"ק מכשיר בבשר אף שלא הוכשר חה"ק מכשיר והנה יש ב' ענינים בחה"ק א' אף דאין אוכל כלל כגון עצים ולבונה דאינו מקבל טומאה בכ"מ כיון דאינו אוכל ומשקה מ"מ גבי קודש מרבה הפסוק והבשר דמקבל טומאה ועוד יש אוכלין דמקבל טומאה בכ"מ רק צריך הכשר מים ג"כ חה"ק מכשיר.
ונראה דזה מסתברא שפיר דהתורה ריבתה והבשר לרבות עצים ולבונה דאינו אוכל כלל ובכה"ת כולה אוכלים ומשקים חשובים ומקבלין טומאה לפי חשיבתו כן טומאתו דהתורה גזרה דוקא אוכלים ומשקים חשובין ומקבלין טומאה אבל דברים שאינן אוכלין אין מקבלין טומאה והכא רבתה תורה מוהבשר והוק' תוס' בזבחים ובחולין דלמא מרבה קרא בשר שלא הוכשר ולא דברים שאינן אוכלין ולפי"ד ל"ק דחה"ק שייך בדבר שאינו אוכל ומשקה ובכ"מ אינו מקבל טומאה מפני הגריעות דאינו אוכל ומשקה אחז"ל מצד הסברא דחה"ק משוי לי' כאלו הוא אוכל ודבר חשיב אבל אוכלים בלא הכשר דהם אוכלין אלא דאין מקבלין טומאה דגזה"כ שצריכין הכשר מים א"כ מה חשיבות יש בזה דלקודש אי יקבל טומאה אף בלא מים לכן יותר מסתבר דמרבינן עצים ולבונה דבר שאין אוכל דע"י חיבת הקודש חשיב כאלו הוא אוכל ומיושב קו' התוס' שהקשו למה משקה בית מטבחיא טהור לימא חה"ק מכשיר להיות אוכל כמו עצים ולבונה דשאני משקה דהוא חשיב ומ"מ גזה"כ דמשקה בית מטבחיא דכן א"כ מה חשיבות יש לקודש דיקבל טומאה ואין זה חשיבות כלל דיהי' קרוב למקבל טומאה בהא פליגי ר"ל ורי"ו בפ"ב דחולין דר"ל ס"ל גם בהא חיה"ק מכשיר אבל רי"ו לא ס"ל כן רק דהוא מדרבנן ורבינו ס"ל כרי"ו כמש"כ בפ"י מהט"א א"כ ניחא דברי רבינו דכאן לענין לבונה שיהא נחשב כאוכל שיקבל טומאה כשיבוא עליו מים בזה שפיר חבה"ק משוי לי' אוכלא מה"ת את"ד.

ט

ואלו

הן היינות הפסולים לגבי המזבח. והנה בב"י או"ח סי' רע"ב תמה על רבינו שלא הזכיר יין חיוריין דפסול לנסכים כדאיתא ב"ב דף צ"ז ובספר שושן עדות פ"ו מעדיות כ' ליישב עפ"י שו"ת תשב"ץ א' סי' פ"ה שכ' וז"ל שלשון חיוריין מוכיח כן מדלא קאמר חיור דחיוריין משמע שנתלבן בגריעות ועיי"ש והעולה מדבריו דחיור משמעותו לבן גמור ומתחילת ברייתו משא"כ חיוריין משמעותו שמתחלה הי' אדום ואח"כ נתלבן ולפי"ז י"ל דהא דרבא פשט לאיסורא דלכתחלה לא יבוא היינו מחמת שנשתנה ללבן אבל בדיעבד כשר ובמנחות איתא דרבא גופי' אמר הך טעמא דאל תרא יין כי יתאדם אליבא דרבי דפוסל יין שנתיישן יותר משנה וא"כ קשיא לי' לרבינו הא רבנן פליגי עלי' דרבי וע"כ לומר דרבנן רק פליגי בב' שנים אבל בישן כמה שנים מודין חכמים דפסול עכ"פ לכתחלה דהיינו חיוריין א"כ ל"ק אמאי לא כ' הך דיין חיוריין דהא באמת העתיקו בפ"ז שכ' ואם הביא יין ישן מכמה שנים כשר רק דיעבד דהיינו יין חיוריין את"ד. [ועמש"כ בפ"ז באופן אחר.]
אמנם מה שלא העתיק רבינו הך דינא דיין חיור ויין כושי כ' בשושן עדות ליישב כיון שבתולדתו כך הוא בזה ל"ש לפסול משום מום כיון שהוא משובח והוא כך בתולדתו וסובר רבינו דהך ברייתא שפוסל יין הכושי ויין הבורק שהוא הלבן בתולדתו אתיא כר"י בפסחים דף ק"ח דצריך שיהא בו טעם ומראה יין אבל להת"ק דפליג עלי' דר"י ס"ל דלא בעינן מראה יין לדידי' באמת כשר יין הבורק שהוא לבן בתולדתו ואפי' לכתחלה וכן ביין הכושי כיון שהם יינות משובחים בטעמים וריחם לא נאמר ופסק רבינו שם כרבנן ממילא ליתא להך ברייתא דהכא ע"כ לא הביא כל זה יעיי"ש.

וכן

יין צמוקין. הנה יין צמוקין ראיתי בזה מבוכה בפוסקי' המג"א סי' תר"י סובר צמוקין היינו ע"י שנותנין עליו מים, והוכיח מזה דמים שנפל ליין קודם תסיסה אין מחמץ דתסיסה משנה ובח"צ סי' ק"ס כתב דיין צמוקים היינו בלי מים רק ע"י כבישה תקשה מאי קמ"ל דכשר דס"ד דהו' כמו המעושן והמבושל ופסול קמ"ל דיין צמוקין כשר אבל ע"י תסיסה לא נשתנה ומה דהוכיח המג"א מהא דמי גשמים יורדים בשעה שהם מחוברין על הענבים וכן על השיבלים ואפ"ה קאמר בדף מ' דהו' מ"פ לד' דבשעת חיבור וצמיחה משתנה בודאי בידי שמים ומתהפכים לחלק חטה ויין שאגור בקליפי ענבים עי' מג"א סי' ש"ח סק"א אבל בידי אדם לא מהני.
ולדעתי אי צמוקין הוא בלי מים תלוי באשלי רברבי דהנה בסי' רע"ב מבואר דעת ריא"ף ורבינו דיין צמוקין אם יוצא לחלוחית קצת ע"י כבישה שרי לשרותן במים, ולקדש עליהם והביא ראי' מהא דיין צמוקים כשר לנסכים עריא"ף פ' ערבי פסחים [ראיתי חידוש בטור משמע דריא"ף ורא"ש שווין דבין אם מכמשי בגופניהן ול"ש נצטמקו ע"י חמה אם יש לחלוחית קצת כשמצערין שרי לשרינהו במים ובריב"ש סי' ט' הבין דריא"ף סובר דוקא מכמשי בגופנייהו אבל יבשין בחמה לא] והנה לדעתי זה תלוי בב' פירושים במנחות פ"ו לענין שמן דתנן הגרגרים שנשרו במים שנכבשין פסול, ופירש"י שם חד פי' שנשרו במים ושהו בהן הרבה או שנכבשו, ולחד פירוש זתים שאין מוציאין שמן אלא ע"י שרייה או כבישה, והנה אי הכוונה ע"י כבישה בשמן פסול י"ל דס"ד גם בצמוקין פסול ולכן אשמעינן דכשר אבל אי גם בשמן כשר אי יוצא על ידי כבישה ולא פסול אלא בנשרו במים אם כן המי צמוקים כשר היינו אף על ידי שריי' במים ובתנאי שיצא דבר מעט אבל לפירש"י דבשמן פסול ביוצא ע"י כבישה א"כ י"ל דאשמעינן בצמוקין ביין ביוצא ע"י כבישה כשר כחכ"צ ובתנאי שלא יצטרך מים, ומדברי רבינו משמע כפי' הא' דכתב להלן הגרגרים שנשרו במים או של זתים כבושין הרי דהא כבושין לא קאי אגרגרים אלא אזתים ממש וכן הוא בברייתא דף פ"ו רק איירי בכבושין אבל לא איירי מזתים שנכמשו שצריך כבישה אלא איירי מזתים טובים שנכבשו והיינו כבישה במים ורישא דגרגרים שנשרו היינו זתים כמושין שנשרו במים. ואח"כ רבותא יותר אף זתים שכבשן במים או שלוקין פסול, וא"ל דכוונה זתים כבושין היינו זתים טובים שכבשן במכבש בלא מים פסול דז"א דהרי כל השמנים מוציאין ע"י כתישה בשלמא בזתים רעים בגרגרים דכתב רש"י שפסול ע"י שכבשן ועצרן במכבש דאין הפסול משום העצירה אלא יען שהם זתים רעים ויבישין אבל רבינו דאיירי מזתים גמורים ע"כ הכוונה שנכבשין היינו במים.
ולפי"ז בזתים שנכמשו אבל ביוצא ע"י כבישה ועצירה כשר ולא פסול אלא בכבוש במים וא"כ מינה דצמוקין דכשר היינו דאף ע"י מים רק שיהא לחלוחית קצת אבל יוצא ע"י עצירה יין גמור פשיטא דכשר לנסכים דלא כחכ"צ, דצריך לאשמעינן דל"ד למבושל דהרי בשמן מבושל פסול דהיינו שלוקין וגרגרים יבישין שיוצא ע"י כתישה כשר ומוכח כדברי המג"א והבן.
ולענין מה דמחלק בחכ"צ בין ירד גשמים על שיבלים דבי"ש לדעתי גם תסיסה מקרי בי"ש דזה בטבע, אך ממג"א נראה שגם ע"י בישול סובר דנשתנה ע"ז יש להשיב כדברי החכ"צ דדוקא בי"ש, ולענין מה דהביא ראי' משיבלים הנה לכאורה י"ל אגב מדלייהו לא בלעי וכעין שכתב המעיל צדקה סי' תר"ז אבל באמת בארתי בגליון המג"א זה כמה שנים דכשיש עוקצין למעלה כדרך גידולן מתעכב שם הגשמים ובלעי ועי' בגליון מג"א בסי' תר"ב ותר"ז מש"כ מזה הערות נכונות.

י

יין

שנתגלה פסול. והנה ב"ב דף צ"ח איתא דאף סינון ל"מ לגבוה וקשה לי מהא דע"ז מ"ז מאי לחלילין הרי כיון דעבר המיאוס שרי לגבוה ואמנם י"ל דאין הטעם יען דהי' מאוס אלא דהגילוי בעצמו פסול וכן מוכח בסי' רע"ב שהביא הטור בשם הרי"ץ יין שנתגלה פסול בזה"ז לקידוש ומבואר בב"ח דיליף זה מהא דר"נ דסינון אין מועיל וע"כ דשינוי מועיל דאל"כ אין ראי' משום די"ל דלכן פסול לגבוה יען דהי' פ"א אין ראוי ומאוס.
ויותר י"ל דזה כוונת רבינו שכ' הדלה גפן על תאינה וכו' יין שלא נשתנה וסובר כיון דהי' בו מיאוס דנתגלה שוב הו' יין שנשתנה לכן לא מועיל סינון אלא דא"כ קשה על הרי"ץ אך יליף מכאן לפסול לקידוש דהכא הטעם שנשתנה.

יין שנתגלה פסול לגבי מזבח. עלח"מ ולכאורה קשה למה הביא דין זה דהא בזה"ז דשייך דין גילוי ליכא קרבנות ולעתיד לא יהא דין גילוי דכ' לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי והסמ"ג באמת השמיטו וי"ל לפמש"כ הכ"מ פ"ב מה' ביאת מקדש דרבינו איירי מדינים אשר נוהגין בזה"ז אם ירצו להקריב יע"ש לענין כהנים שאסורים לשתות יין וא"כ שפיר נפ"מ בזה"ז מדין גילוי אי כשר לנסכים וכן הביא דין זה במקומו לענין ניסוך המים.

יא

סולת שהתליעה רובה או התליעה רוב החטים וכו' התליע רוב חטה אחת ה"ז ספק. עבכ"מ מה שפי' בגמ' ופירושו נכון אמנם פי' של רבינו לפי דברי הכ"מ נתלעה רוב חטה אחת אף שמעורב בסאה שלימין פסולה תמוה טובא למה לא נאמר דבטילה ונראה דבודאי אם התליע חטה אחת שנתערבה בסאה דבטילה אבל הכא איירי שהי' החטה באותה שעה מעיקרא ואח"כ נתלעה הו' כנולד בתערובות דלא בטיל הגם שיש לחלק כיון דהחטה הי' עומד בפני עצמו ואפשר לבררו אפ"ה י"ל דדמי לנולד בתערובת דלא בטיל.
והנה הטעם דרבינו לא מיאן בפי' הכ"מ משום דפשיטא ברוב חטים מתולעים אף שהן רק במיעוטן דפסולין כדאיתא כה"ג חולין דף ע' דפשיטא לי' דכה"ג דיצא רוב במיעוט אברין דאזלינן בתר רוב ולא בעינן רוב אבר ה"ה דל"ב רוב כל חיטה והנה שם איתא ביצא חצי ורוב אבר אחד משלים הוא בספק וכן פסק רבינו בפ"ד בבכורות ולפי"ז גם כאן שייך בעיא זו דהא דבעינן רוב סאה מתולעת א"כ ברוב חטה אחת משלים לרוב א"כ איכא למבעי כמו שם באבר ולפי"ז י"ל דגם כאן כונת רבינו כך דרוב חטה אחת המתולעת משלים לרוב ויש לעיין בזבחים דף פ"ז דבעי אי יש חיבור בעולין דאי אין חיבור ל"מ רוב א"כ גם כאן אולי הכונה אפי' על אותו חטה אם פסולה ולא בנתערב מיירי והספק אי כיון דמיפרת לא נפסלה ברוב מתולעת וא"כ יקשה לפי הכ"מ דלפי פירושו משמע ברוב עכ"פ החטה אחת נפסלת יקשה הרי אין חיבור בעולין. [ועיין בב"י סי' פ"ד הביא בשם אגודה ראי' מהך דסולת שהתליע פסולין למנחות מכלל דלהדיוט שרי דאין נאסר משום התולעים שקורין מילווען.]
והנה הקשו דרבינו לא הביא הדין דיין קוסס דפסול ע"ג המזבח וכן הך דיין כושי ויין בורק וראיתי בשירי קרבן פ"ח דסוטה שכ' ליישב דרבינו ס"ל דברייתא קמייתא אתיא כרבי דאמר במנחות פ' כל הקרבנות דיין ישן לא יביא ואם הביא כשר ומסיק רבא דטעמו דלא הוה יין חשוב אלא אדום ולית הלכתא כרבנן דמכשרינן יין ישן והא דלא הביאו יין קוסס ומאוס ושל שמרים ושריחו רע דאלו נכללו במש"כ בה' י' הרי הוא אומר זבח ונסכים מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנו וכל אלו כבר נשתנו.
והנה בהא דדריש דזבח לא נשתנה קשה מע"ז דף ל"ו מה מים שלא נשתנו מבואר דרק מה שנשתנה ע"י אור מקרי נשתנה אבל מה שלא נשתנה ע"י אור לא מיקרי נשתנה א"כ איך כ' שהוא בכלל יין שלא נשתנו הא שאני נשתנה ע"י בישול דהוה שינוי ע"י אחר.

יג

חטים

שלקטן מגללי הבקר וכו'. והנה בישועות יעקב הק' על דברי הרוקח דקיי"ל מחמץ אחר מחמץ חייב ומחמץ מנחה פסולה פטור א"כ י"ל לעולם נתחמץ וא"ר למנחה אלא דאי יש פסול אחר דהקרבהו לפחתיך פטור אי חימצה אבל אי ליכא פסול אחר חייב אחימוץ אחר חימוץ ולדעתי לק"מ דממנ"פ אי לענין אי רשאי להקדישו קבעי א"כ עדיין חולין הוא ל"ש מחמץ אחר מחמץ חייב דא"ח משעת מחמץ בעוד חולין ואי לאחר שהקדישו בכלי קבעי אי רשאי להקריבו הנה אי נתחמץ קודם ההקדש א"כ למנחה אין כ"ש מקדש את הפסולין א"כ ל"ש משום מחמץ דכיון דכ"ש אין מקדש את הפסולין לא נתקדשה קדה"ג א"ח כלל משום מחמץ ועוד אי איתא דנתחמץ פשיטא דאיכא כחישותא דכל חיטין אחר החימוץ אין אותו הקמח ראויין לחימוץ מחמת כחישותא דידי' א"כ מאי בעי אי משום כחישותא בודאי היינו כחישותא דהא אפי' לענין איסור חשוב עיכול אף דבחיטין שלמים ל"ח עיכול כמש"כ תוס' שם היינו אי ל"ח נתחמץ אבל אי אמרינן דנתחמצה היינו נמי עיכולה דא"ר עוד לחימוץ.
אך לפי"ז גם קו' הנובי"ת סי' ס"ח שהוא קאמר קו' המרדכי דילמא איירי לענין שתהל"ח או תודה דבא מחמץ דלהנ"ל אי כבר נתחמצה א"כ פשיטא דהיינו עיכולה וגם לשתהל"ח א"ר עוד ושפיר דייק הרוקח דע"כ לא נתחמצה בגללי בקר.

חטים

שלקטן מגללי בקר וזרעם הרי אלו ספק אם עברה מיאוסן וכו'. ובחכ"צ כתב דהן אמת דהו' איבעיא בש"ס מנחות אך ק"ל למה לא חילק בין זרען ואח"כ הקדישן או הקדישן תחלה וממנ"פ אם מיאוס גרע מטומאה א"כ אם בטומאה לא מהני זריעה מכ"ש במיאוס ובע"כ האיבעיא של הש"ס אם זרען ואח"כ הקדישן אבל אם הקדישן תחילה לא מהני זריעה כיון דנדחו כמו דלא מהני לטומאה וקו"ח הוא ואם ס"ל דמיאוס עדיף מטומאה א"כ בע"כ אי בעיא של הש"ס בהקדישן תחלה ואח"כ זרען אבל בזרען תחלה הוי קו"ח מה טומאה מהני זריעה מכ"ש ומיאוס והוי לי' לבאר דבזרען תחילה אין ספק ופשיטא דכשרים וממנ"פ הו"ל לפרש אי דבהקדישן תחלה פשיטא דפסולים או להיפוך דבלא הקדישן תחלה פשיטא דכשרים ואפשר לרבינו גופא הוי ספק אי מאוס גרע מטומאה או עדיף מטומאה והרי הוא עצמו מסופק במה הוי בעיא הש"ס לפיכך סתם דבכל ענין הוי ספק יעיי"ש שהניח בצ"ע.

יד

או

שמן שהוציאו מזתים שלא בשלו אלא עדיין הם פגים וכו'. ובכ"מ כתב דרבינו הי' גורס ואם הביא כשר כגי' ר"ת והיינו כר"ש דהוי שמן ובס' קרן אורה הקשה דהא בפ"א מטו"א ה"ה כתב משקה היוצא מזתים וענבים עד שלא הביאו שליש אינו מכשיר דל"ה אלא מי פירות והוא מדברי ירושלמי פ"א דמעשרות אלמא דלאו שמן הוא כלל והיכא כ' כאן אם הביא כשר ואם נאמר שמפרש דר"י קאמר אנפוקנין הוא שמן זית שלא הביא שליש לא קאי אמתניתין אלא אברייתא דאם הביא פסול מפני שהוא שרץ ועלה קאמר ר"י דהוא מזית שלא הביא שליש אבל מתני' דאם הביא כשר היינו אפי' לאחר שהביא שליש כל שלא נתבשל כל צרכו א"כ מ"פ הש"ס ברייתא אמתניתין לימא דמתניתין מיירי אחר שהביא שליש דהוי שמן וברייתא מיירי קודם שהביא שליש דלאו שמן הוא אלא שרץ ולמה לי' לאוקמא כתנאי וכו' וא"כ הני תרי פסקי סתרי אהדדי דהכא פסק דהו' שמן ולענין הכשר פסק דלא הוי אלא כמי פירות.

טו

שאינן

באין אלא מן החדש. והנה בפ"ז מתומ"ס כתב רבינו דאם הביא מן העלי' כשר ובעומר כתב דפסול וכ' הלח"מ דמפרש דרק בעומר פליגי אבל בשתהל"ח גם לסתם משנה כשר בדיעבד והנה ראי' ברורה לדבריו מדהביא כאן לשון המשנה כצורתה דאין מביאין מן הישן אע"כ דהמשנה נוכל ג"כ לפרש רק לכתחלה אבל בדיעבד כשר לשתהל"ח.
ואמנם ל"נ ליישב סתירת דברי רבינו דהנה בטה"ק עמד על פירש"י שכ' מן העלי' מן חטים ישנים וזה קאי אשתהל"ח ולא פי' כן בעומר ולכן נראה דהנה בת"כ דריש תקריב מן העלי' וכתב בק"א דהיינו חדשה שכבר נקצרה אבל לא מן הישן כדי דלא תיקשה ממשנה דתנן דאין מביאין מן הישן וכ"כ בפ' אמור לפרש הא דדריש מתביאו לרבות מן העלי' שכונה אחדשה שהניחו בעלי' ולפי"ז י"ל דהקשה לרש"י הא דקאמר דפליג אברייתא דדריש מן העלי' הא איכא לפרושי הברייתא ג"כ אחדשה שהניחו בעלי' ובשלמא בעומר ל"ק לי' דבעומר לתנא דמשנה פסול מן העלי' אף שהוא חדשה דבעינן קצירך ואם נתנו בעלי' אינו קצירך וגרע מאם לקח מן העומרים דמרבה בדף ע"ב מתקריב א"כ ע"כ בעומר פליג אברייתא אבל בשתהל"ח דילמא מודה תנא דמשנה דמן העלי' כשר כיון שהיא חדשה וע"ז פירש"י מחטין ישנים דידוע הי' לגמ' דברייתא מישנים איירי וכמש"כ בק"א דברייתא ע"כ אישנים קאי אבל בחדשה מן העלי' כשר גם לתנא דמשנה ובטה"ק נדחק הרבה ולפמש"כ ניחא.
מעתה י"ל דרבינו דכ' בפ"ז דמן העלי' כשר לשתהל"ח היינו חדשה שקצרה והניחו בעלי' וזה כשר גם לתנא דמשנה אבל בעומר דגם מן העלי' פסול לתנא דמשנה פסק בזה שפיר כתנא דמשנה וכאן העתיק המשנה כצורתה ולא מן הישן היינו ישן ממש מדאישתקד דס"ל גם לרבינו דפסול לשתהל"ח וכתנא דמשנתינו ובזה אזדא לה קו' הכ"מ שם והבן.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.