מעשה רקח/אישות/יד

מעשה רקח ‏ אישות יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק יד מהלכות אישות

א

עונה האמורה וכו'. מסתברא דהעראה אף דבכל התורה הויא כביאה גמורה לענין חיוב עונה לא מהנייא וכ"מ להכנה"ג סי' ע"ו משם הרדב"ז ז"ל סימן קי"ח:

כיצד בני אדם וכו'. בגמ' דכתובות דף ס"ב אמתניתין דהטיילין בכל יום אמרו מאי טיילין א"ר בני פרקי ופריך עלה אביי ומתרץ כגון רב שמואל בר שילת דאכיל מדידיה ושתי מדידיה וגני בטולא דאפדניה ולא חליף בריסתקא דמלכא אבביה כי אתא רבין אמר כגון מפנקי דמערבא וכו' ורבינו נראה דפסק כההיא דרב שמואל בר שילת וכו' אך לא הזכיר שאינו פורע מס דהיינו לא חליף בריסתקא דמלכא וכמ"ש רש"י ואולי הוא מפרש שאינו עושה נזק לשום אדם וגם אין לו עסק ולא משא ומתן עם שום אדם ולכך לא חליף וכו' ויותר נראה לומר דפסק כרבין דרש"י ז"ל פירש מפנקי דמערבא בני א"י מעונגין במאכל ומשתה לכך הם בריאים ובעלי כח לתשמיש והן הן דברי רבינו וכן משמע ממ"ש לקמן וכן רך וענוג שנעשה ת"ח וכו' דהיינו מפנקי שאמרו בגמ' והכי מסתברא קצת דכיון דלא הוזכר רק רב שמואל בר שילת וכו' משמע שהיה מיוחד בדבר זה ומתניתין אמרה הטיילין דמשמע דאיכא טובא לכך נראה דס"ל מפנקי דמערבא כנז"ל ובספר ב"ש א"ה ריש סימן ע"ו נפל ט"ס שכתב שרבינו כתב דוקא שהוא פטור ממסים וכו' וצ"ל הטור במקום הרמב"ם והרמב"ם במקום הטור ע"ש ועיין בפי' המשנה לרבינו שגם שם לא הזכיר פריעת המס ע"ש:

והמלחים אחת לששה חדשים. כצ"ל וכן מתבאר ממ"ש בדין ד' לאפוקי מגירסא שהביא הה"מ ז"ל ע"ע:

תלמיד חכם וכו'. במשנה לא הוזכר אלא בברייתא שם ועיין להר"ן והתי"ט ז"ל:

ב

יש לאשה וכו'. כתב הה"מ ז"ל זה מתבאר שם במשנה שאמרו הפועלים יוצאין שלא ברשות שבת אחת פירוש ולא יותר וכו' ע"כ. ורבינו אחר שכתב יש לאשה וכו' הוסיף ז"ל ולא יצא אלא ברשותה נראה שנתכוון דאינו רשאי לצאת כלל ועיקר כל עוד שמונע ממנה איזה עונה וא"כ כוונת הה"מ ז"ל דכשאמרו במשנה הפועלים שלא ברשות שבת אחת היינו שמעיקרה כשנשאו היה להם אומנות זה ואמטו להכי אין צריך רשות מהאשה ולא תני ליה אלא לומר דדוקא אותו זמן שרגיל בכך שרי טפי לא דאפילו יום אחד אינו רשאי להתעכב והם דברי הה"מ שכתב שבת אחת פירוש ולא יותר כלומר שזה הוא מאי דאשמועינן מתניתין ולפ"ז מתניתין דקתני תו הפועלים שתים בשבת לאו היינו הנך פועלים דקתני ברישא שיוצאים שלא ברשות שבוע אחת דהתם באותם פועלים שאין להם אלא עונה בכל שבוע ונראה להכריח דבר זה מההיא דרבה בר רב חנן דבעי מאביי חמר ונעשה גמל מאי ומתרץ רוצה אשה בקב ותפלות וכו' ואם איתא מאי קא מבעיא ליה ומאי קא מתרץ ליה הרי מתניתין התירה למנוע עונה אחת בכל שבוע דהוי י"ב עונות לשלשה חדשים ולמה לא הוזכרה המשנה לא בבעיא ולא בתירוצה אלא ודאי דפשיטא להו דרישא דמתניתין בפועל שמלאכתו בעיר אחרת איירי דעונתו פעם אחת בשבוע זה נראה בדעת רבינו עם דברי הה"מ ז"ל אף שמתוך דברי התוס' שם ד"ה והתניא וכו' לא משמע הכי אך יש ליישב ודו"ק:

וכן רך וענוג וכו'. היינו הטיילין שאמרו שעונתן בכל יום ומדנקט רבינו הך לישנא ש"מ דפוסק כמ"ד כגון מפנקי דמערבא שהם רכין ומעונגין ולאפוקי ממ"ד דרבינו פוסק כההיא דרב שמואל בר שילת וכמ"ש בדיבור הקודם:

ג

נושא אדם וכו'. יבמות דף ס"ה וכרבא ומ"ש והוא שיכול ליתן שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת נראה דכדין עונה לאו דוקא דדבר פשוט הוא דאי אפשר לו לקיים עם כל אחת ואחת העונה כאילו היתה לבדה אלא כראוי לכל אחת ר"ל ע"פ התנאים שזכרם לפי מנין הנשים שלוקח וכן מתבאר ממ"ש אח"ז וכמה היא עונתן וכו' ודע שהרמ"ך ז"ל בכ"י השיג על רבינו עיין שם:

ד

כיצד פועל וכו'. היינו שמלאכתו בעיר שעונתו פעמים בשבת וכבר נתבאר דכיון דע"מ כן נשאם הו"ל כאלו התנה עמהן להדיא שאינו מתחייב להן כ"א עונה כזאת וכן מתבאר בפי' רש"י ז"ל בגמ' ועיין בא"ה סי' א' וסימן ע"ו:

לפיכך צוו חכמים וכו'. יש מפרשים דבת"ח נאמר דין זה שעונתו אחת לשבת אבל בשאר בני אדם כל אחד לפי עונתו ודע שהנמוקי יוסף ז"ל ס"ל דזה לא נאמר אלא ביבמות דכיון דקי"ל אשה שהקנו לו מן השמים צריכה בע"כ להמתין אבל בשאר נשים חייב הוא לקיים מצות עונה עם כל אחת כאילו היא לבדה (ולכן יש לו להתבונן מי שלוקח מהם תחילה) ע"ע:

ה

המדיר וכו'. דברים פשוטין הם ונתבארו במשנה ובגמרא דכתובות דף ס"א וענין הכפיה איך היא עיין בטור א"ה סי' קנ"ב:

ו

אפילו היה מלח וכו'. מבואר הדבר דגם שעונת המלח לששה חדשים לעולם היא ממתנת כל שעה אולי יבוא וא"כ הרי צערה וכו' ועמ"ש וכיצד וכו' ובשו"ת סי' נ' דקדק דדוקא בדרך נדר יש חילוק בדבר אבל בדרך שבועה בכל גווני לא חלה השבועה כלל דהא מושבע ועומד מהר סיני הוא וכו' ע"ש:

ז

ואם עבר ומנע כדי לצערה וכו'. כן כתב רבינו בס' המצוות לאוין רס"ב וז"ל הזהיר מענות אמה העבריה וכו' ר"ל שנחסר ממנה מזונה כסותה ועונתה על דרך העינוי וההכאבה והוא אומרו שארה כסותה ועונתה לא יגרע וזאת ההזהרה תכלול כל מי שישא בת ישראל שלא יענה אותה בדבר מאלו הדברים על צד ההכאבה והצער והוא אומרו כמשפט הבנות וכו' ע"כ הרי דעתו מבוארת דלא הקפידה תורה אלא על הכוונה שלא תהיה כדי לצערה ולהכאיבה והכי מוכח נמי מלישנא דקרא דאם תענה את בנותי דמדנקט לשון עינוי והשביעו על זה נראה שלא היתה כוונתו אלא במתכוין לצערן שקרוב היה הדבר מחמת היות לו יותר מאשה אחת וכבר אמרו חז"ל אין אשה מתקנאת אלא בירך חבירתה. אמנם יש לעיין לפירוש זה מההיא דנדרים דף ט"ו דתנן האומר לאשה קונם שאני משמשך ה"ז בלא יחל דברו ופריך בגמ' והא משתעבד לה מדאורייתא דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע ומתרץ באומר הנאת תשמישך עלי והא לא קא ניחא ליה בתשמיש דאמר רב כהנא תשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו דשעבודי משעבדא ליה. הנאת תשמישך עלי אסור שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ע"כ. ואם איתא דאינו משועבד לה רק בדרך צער אבל אם אינו מכוין לצערה לא משועבד לה דאינו מוזהר על זה לישני ליה דמתני' איירי באינו מכוין לצערה דודאי חייל נדרא ובהכי הוה אתיא מתני' כפשטה ולא נצטרך לשבושא ולמתני הנאת תשמישך עלי וכן הקשה הר"מ אלשיך ז"ל בתשובותיו סי' ן' לדחות פשט דברי רבינו ע"ש. אך לעד"ן דאין מכאן ראיה מכמה טעמי חדא דעדיפא מינה משני ליה דבכל גווני אפילו במכוין לצערה כי אמר בהך לישנא חייל נדרא והוי חידוש טפי ותו דאשכח לה לההיא דרב כהנא דכי היכי דבדידה לא מציא נדרא אלא בהך לישנא ה"נ בדידיה וכמ"ש רש"י ז"ל ע"ש. ומלבד כל זה נראה דמעיקרא קושיא ליתא דאם אינו מכוין לצערה נדרא למאי בעי ואי משום שלא יחלש או יחלה אמאי תני במתניתין האומר לאשה וכו' ומה צורך לידור כן בדרך אמירה לאשה היה לו לעשות זה בלא נדר ובלא אמירה לאשה ולפחות ליתני הנודר מלשמש ה"ז בלא יחל אלא ודאי מדקתני דקאמר לה לאיתתא הכי ש"מ דמכוין לצערה דוקא ע"י איזו קפידא או כעס שהיה לו עמה ולהכי לא מצי לתירוצא דמתניתין באינו מכוין לצערה וק"ל. ועיין עוד להרב הנ"ל שנדחק קצת בדברי רבינו והכריח דבכל גווני שמונע ממנה עונתה הוא עובר זולתי בחולה או נאנס וכיוצא אך ממ"ש בס' המצות הנ"ל נראה שהדברים הם כפשוטן וכנז"ל. איברא דדברי הטור א"ה סי' ע"ו מוכחי כדברי הרב אלשיך ז"ל שהרי בסוף הסימן הביא לשון זה של רבינו ולא חלק עליו ובאמצע אותו סי' כתב וז"ל אין האיש רשאי לצאת לסחורה או לצורך ד"א בענין שמתבטל מעונתו המוטלת עליו אלא ברשות אשתו ואפילו אם תתן לו רשות אין ראוי לו להתאחר אלא חדש אחד בחוץ וחדש אחד בביתו כי אעפ"י שנותנת לו רשות ע"י פיוס או ע"י שמתביישת למונעו היא מצטערת בלבה וכו' ע"כ. הרי מבואר שאף שהוא אינו מכוין לצערה ס"ל ז"ל דחל עליו חובת עונה אמנם הרב"י בש"ע לא הזכיר הא דהטור כלל נראה דהבין דברי רבינו כפשטן שהעתיק לשון זה ע"ע. וראיתי להכנה"ג שם שהביא שמהרי"ט פליג על הרב אלשיך ז"ל בזה ע"ע. ולענין דינא טוב לאיש להחמיר היכא דאפשר כי דרכיה דרכי נועם כתיב:

ח

האשה שמנעה וכו'. בכתובות פרק אעפ"י וכבר האריך ה"ה בחילוקי דברי רבינו ועיין למרן ז"ל והרמ"ך ז"ל בכ"י כתב וז"ל האשה שמנעה בעלה מתשמיש וכו' לפי שאינה כשבויה יש לתמוה עליו אמאי לא חייש שמא עיניה נתנה באחר דהא למשנה אחרונה אפי' בנטולה אני מן היהודים או שמא נתנה עיניה באחר שמאכילין אותה דבר האסור לה דאע"ג דאמרה נאנסתי והיא אשת כהן שריא כ"ש בהא דאית לן למימר שמא עיניה נתנה באחר ועוד דבכל הספרים המדוייקים גרסינן לא כפינן לה וכן גריס הרב אלפס ולדבריו היה להם לגרוס כייפינן ליה ור"ת כתב בשם ר"ח דאינה יוצאה אלא לרצונו והביא ראיות הרבה כמו שכתוב בספריו וכתב עוד ר"ת דזאת אומרת כל כך הוא מאוס עלי שאיני רוצה לגבות כתובה ממנו וכל היכא שהיא רוצה לצאת שלא בכתובה ליכא למימר שמא עיניה נתנה באחר ויש מפרשים לתרץ כל הקושיות דאפילו למשנה אחרונה אם רוצה לצאת בלא כתובה דמאמינים אותה וכן נמי בנולדו בו מומין וכופין הבעל לתת גט וקולא גדולה היא זאת וצ"ע עכ"ל. וכבר האריך ה"ה ז"ל בענין זה לתרץ דעת רבינו ע"ע. ומ"ש בס"ר מדעתי בנ"א כ"י נמחק ומ"ש בס"ר לשנוי לה בנ"א כ"י לשבוי לה ומ"ש בס"ר בין מנכסי מלוג וכו' בנ"א כ"י נמחק כל זה ומ"ש בס"ר ונותנת לו בנ"א כ"י ולוקחת ולו נמחק:

ט

ואם מרדה וכו'. עיין בס' דינא דחיי והרל"מ והמש"ל ז"ל:

טו

המורד על אשתו וכו'. עיין להרב המגיד והרל"מ וס' דינא דחיי ז"ל:

טז

איש ואשתו וכו'. מתניתין בשלהי נדרים שמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה וכו' נראה דהכוונה על כל דבר שאין לעמוד על בוריו שאין יודע האמת אלא אבינו שבשמים והם שייך לומר בו לשון זה דהשמים וכו' וכדברי הירושלמי. ומה שנראה מדברי רבינו דגם הש"ס דילן מודה לזה שהרי אמרו ביבמות דף ס"ה הוא אומר מינה והיא אומרת מיניה א"ר אמי דברים שבינו לבינה נאמנת וטעמא מאי היא קיימא לה ביורה כחץ הוא לא קים ליה ביורה כחץ ע"כ מבואר מזה דגם בדבר שהיא לבדה יודעת בו היא נאמנת ומדקאמר רבי אמי דבר שבינו לבינה וכו' ע"כ רבי אמי מפרש דהיינו שמים ביני לבינך וקאמר שהיא נאמנת וזה ע"כ דלא כרב המנונא דלדידיה אינה נאמנת אלא בדבר שהוא ג"כ יודע אבל באינו יורה כחץ דהוא לא מצי ידע אמרינן דמשקרא ביה ואינה נאמנת ומינה נמי דאם היא טוענת שהוא אינו משמש עמה כלל לא מהימנינן לה בטענת דכיון דהוא ג"כ ידע לא מעיזה פניה בפניו דזה לא נאמר אלא גבי גרשתני שהוא דבר המפרידה להדיא ממנו אמרינן דבהא ודאי לא משקרה וכ"פ רבינו לעיל פ"ד ופי"ד דהל' גרושין וגם רב הונא ס"ל הכי בכולי תלמודא כמבואר ואמטו להכי פסק רבינו כן בגירשתני אבל בהך דבעי רב המנונא שדין המשנה אינו אלא בדבר שהיא לבדה מרגשת וכו' לא קי"ל הכי אלא כרבא דגם כששניהם יודעים בדבר אינה נאמנת וכדברי הירושלמי וההגדה כנז"ל. ודבר זה מבואר הרבה מדברי רבינו לקמן פט"ו דין ט' שפסק דבטוענת דהוא אינו יורה כחץ שהיא נאמנת וזה דלא כרב המנונא ודאי אלא דפסק כר' אמי כנז"ל וס"ל דגם כפי הש"ס דילן כל דבר ששייך בין איש לאשתו נכלל בשמים ביני לבינך ומאי דאמרו באינו יורה כחץ לאו דוקא דהכל לפי הטענה ותדע דרבינו שם בדין ט"ו פסק דהאשה שטענה שאינו יכול לשמש כדרך כל הארץ שמוש שמוליד או שאינו יורה כחץ יעשו פשרה וכו' וכתב שם ה"ה ז"ל שזה הוא דין המשנה אחרונה דנדרים שמים ביני לבינך וכו' והרי בטוענת שאינו יכול לשמש וכו' דהיינו שאין לו גבורת אנשים דהוא ג"כ ידע השווהו רבינו לאינו יורה כחץ דהיא ידעה והוא לא ידע וזה דלא כרב המנונא ודאי דהוא לא מוקים למתניתין אלא במילתא דהוא לא ידע דאם הוא ג"כ ידע היא נאמנת מידי דהוה האומרת לבעלה גרשתני כמבואר ומעתה רבינו כתב הדברים כסדרן והכל כפי הענין דבפרקין דקעסיק בדין מורד ומורדת מתשמיש השמיענו דבטוענים שאחד מהם אינו מתקרב לחבירו וחבירו מכחיש אין זה נידון בדין מורדת וחייבים אנו להטפל בזה בכל האופנים שאפשר עד שיתברר האמת כיון שיש ביניהם הכחשה ולפיכך סדר רבינו החכם לראות אם יודו זה לזה ושוב כתב היחוד בפני עדים וכו' והכל כדי לברר הדבר כל מאי דאפשר דכל זה נכנס במ"ש במשנה יעשו דרך בקשה דהכל לפי הענין ומתישב עוד דכפי הירושלמי היינו סעודה וכפי פי' רש"י וכפי פירוש ר"ת שהביאו התוס' שם ביבמות היינו שיבקשו רחמים על הדבר הזה ואין לומר בזה דפליגי בפירושא דמילתא דפשיטא דהכל נכנס במשמעות בקשה זו והן הן דברי הה"מ ז"ל שכתב שבירושלמי הזכירו אחת מדרכי הפשרה והפיוס וכו' ועיקר הכוונה הוא שיתפשרו ביניהם באיזה דרך שיהיה וכו' ע"כ. וזו היא דעת רבינו ג"כ שכאן הזכיר מין פשרה אחת ושם בפ' ט"ו דין ט"ו הזכיר פשרה אחרת משום דהכל לפי הענין כמבואר ועיין מ"ש בפרק ט"ו שם:

יז

האשה שחלתה וכו'. בכתובות דף נ"ב ועמ"ש הה"מ שהתורה חסה על היפת תואר וכו' קשה ממתניתין דהאומר על קן צפור יגיעו רחמיך וכו' דמשתקין אותו דעושה מדותיו של הב"ה רחמים ואינן אלא דין לכך נראה מ"ש מר"ן ז"ל שלדבריו הכל מתורץ אך מאי דאיכא למידק על רבינו דמנ"ל לחלק בין חולי קצר לחולי ארוך דפשטא דמתניתין מוכחא דאף בחולי קצר רשאי לומר לה הרי גיטך וכתובתיך ורפאי עצמך ואי מדחילקו בגמ' גבי אלמנה בין חולי שיש לו קצבה לאין לו קצבה ופי' רש"י חולי שיש לו קצבה שאינה חולה תדיר וכו' התם הוא בהפך ובחולי שיש לו קצבה נתרפאת מכתובתה ובאין לו קצבה דהיינו שהיא חולה תדיר הרי הוא כמזונות וחייבין היורשין לרפאתה ורבינו כתב דבחולי שאינו ארוך חייב הבעל לרפאתה ובארוך יכול לרפאתה מכתובתה או לגרשה וליתן לה כתובתה כדי שתרפא עצמה. וראיתי להרב"ח בא"ה סימן ע"ט שנרגש מזה ותירץ דרבינו מפרש למתניתין בחולי ארוך והספרי דדריש ושלחתה לנפשה מלמד שאם היתה חולה וכו' איירי בחולי שאינו ארוך וכו' כלומר דמכח זה חילק רבינו בין חולי ארוך לאינו ארוך איירי משנתינו וכו'. ואחרי המחילה הראויה אינו מחוור כלל חדא דרבינו לא חש לזה הספרי דלאו הלכתא הוא כמ"ש מרן ז"ל שהרי לא הזכירו בהלכות מלכים וא"כ הדרא קושיא לדוכתה ועוד שבקש בזה לתת טעם והכרח למ"ש רבינו דאין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ ואין זה תלוי בזה כלל כמבואר ע"ש. ולעד"ן דרבינו דייק לה מלישנא דמתניתין דקתני לקתה חייב לרפאתה ואם א"ל הרי גיטה וכתובתה ותרפא את עצמה רשאי דאמאי הוצרכה המשנה להאריך כ"כ והכי הו"ל למתני לקתה יכול לומר לה הרי גיטך וכתובתך וכו' אלא משמע דמילי מילי קתני דאם לקתה בחולי קל וקצר חייב הוא לרפאתה אך אם הוא חולי ארוך רשאי לומר לה וכו' ודבר זה אף שלא נתבאר בגמ' רבינו הוציאו ג"כ מכח הסברא שהיא עמוד ההוראה דאל"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה שהרי אי אפשר לבנין האנושי להיות בלי חולי או כאב קטן וגדול שם הוא ואם נתיר לגרש ושבעלה לא יהא חייב ברפואתה בקל כולם יוציאו נשותיהם ודבר זה החוש מחייבו אלא ודאי דחידושא דמתניתין לא איירי אלא בחולי ארוך דוקא ומזה הטעם עצמו כתב רבינו דאין ראוי לעשות כן מפני ד"א לחוש לגירוש הנשים מפני זה כל מאי דאפשר ונראה עוד דדייק לה מלישנא דמתניתין דקתני ואם א"ל הרי גיטך וכתובתך וכו' דלשון ואם א"ל מורה דלכתחילה אין לעשות כן דאל"כ ליתני ויכול לומר לה וכו' וזה דיוק נכון וגם בספ"י מהלכות גירושין פסק רבינו במי שנשתטית אשתו שאינו חייב לרפאתה מכח הסברא והראב"ד ז"ל השיג על רבינו ועיין להה"מ ז"ל שם. וראיתי בשו"ת מהרח"ש סי' י"ז שדקדק מדברי רבינו שאם רוצה לגרשה כשהחולי ארוך צריך הוא לפרוע לה תחילה כל כתובתה ותוספתה ואח"ך יגרש ונכון הוא ע"ע:

יח

נשבית וכו'. שם ובכהנת אהדריניך למדינתיך ומשם הוציא רבינו אפילו היה בעיר אחרת וכו' ומ"ש ואם רצה אח"כ וכו' סברא ישרה היא דאף דמן הדין מותרת לו דאם נבעלה מסתמא אינו אלא דרך אונס מ"מ לגבי דידיה אם רוצה להחמיר על עצמו אולי ברצונה ש"ד וגם אם היה באונס מ"מ מאיסה [עליו]:

יט

אין מחייבין וכו'. אין הכוונה שאם רצה לפדותה ביותר מכדי דמיה רשאי דהא כבר ביאר רבינו בפרק ח' דמתנות עניים דאין פודין את השבויים ביותר על כדי דמיהן אלא דכוונת רבינו דלא נימא אשתו כגופו דמי וכי היכי דבאדם הפודה את עצמו פשיטא דאין דין זה אמור ה"ה באשתו קמ"ל דאין מחייבין ביותר וכו' לאפוקי מתוס' דפרק השולח ובכתובות ע"ע ומ"ש ואפילו אין לו אלא כדי פדיונה נראה שלמדו מדלא חילקו ז"ל בדבר ונכלל ג"כ בתנאי הכתובה וכו':

ורצה לגרשה וכו'. ובאם לא רצה לגרשה נחלקו הפוסקים ז"ל לדעת רבינו דהרב"י סי' ע"ח וכאן על דעת רבינו כתב דאם אינו רוצה לגרשה אינו חייב ליתן לה כתובתה לפדות את עצמה אמנם הרב"ח והדרישה והרח"ם והרב"ש פ"י דגם בפעם שניה אם אינו רוצה לגרש חייב לפדותה והיא עצמה תוכל לתובעו או שיפדנה או שיגרשנה ויתן לה כתובתה והיא פודה את עצמה והדבר שקול לע"ד דאם איתא הו"ל לרבינו לפרש וק"ל:

כ

מי שנשבית אשתו וכו'. כתב הה"מ ז"ל דבפירוש אמרו בגמ' שיורדין לנכסיו שלא בפניו כדי לקוברה וכו' ע"כ משמע שדין השבויה ודין הקבורה שוין אמנם בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' קי"א נשאל למי שחטטו נכרים קבר אשתו אם מוטל על הבעל לקוברה שנית והשואל דימהו לנשבית פעם שנית דאינו חייב והוא ז"ל השיב דאין ללמוד דין זה מזה ע"ע:

כא

המדיר את אשתו וכו'. עיין למרן ז"ל דלפי דבריו ההיא דפסק רבינו לעיל ס"פ י"ב בנדרה היא וקיים הוא לא נאמר אלא לענין שלא תפסיד כתובת' אך לענין שבויה לעולם אינו חייב לפדותה אלא דוקא בשנשבית ואח"כ הדירה ועיין להרב"ח א"ה סי' ע"ח:

כב

והלא השבויה וכו'. כמ"ש לעיל בדין י"ח:

כג

מתה אשתו וכו'. משנה וגמרא בכתובות דף מ"ז וכתב הרב המגיד וגם רבינו לא כתב אלא לשון המשנה וכו' ע"כ. ודבריו תמוהין לכאורה דהרי רבינו הזכיר גם מה שאמרו בגמ' כמבואר אלא נראה דכוונתו עמ"ש ואפילו עני שבישראל וכו' דכפי הגמ' קאי אאורחיה דידיה ולאו אורחה דידה ורבינו סידרם אעיקרא דמלתא כפשטה דמתניתין וק"ל:

שהאשה עולה וכו'. בגמרא אמרו כן כשכבודו יותר מכבודה ורבינו סדרו כשכבודה יותר מכבודו ומשמע בגמ' דבאורחא דידה ולאו אורחיה דידיה כ"ע מודו שיעשה כפי כבודה וא"כ אף דרבינו ס"ל דלא יש חילוק בין כשכבודו יותר בין כשכבודה יותר מ"מ הו"ל לסדרם על הסדר ולהקדים כבודה יותר ושוב הול"ל כשכבודו יותר שהאשה עולה וכו' אך נראה שדברי רבינו על נכון שהרי מתחילה כתב אם היה עשיר הכל לפי כבודו כלומר היכא דכבודו גדול מכבודה דבהא הוא דאפליגו ר"י ות"ק ושוב הוצרך להודיענו היכא דכבודה יותר שהוא מוסכם אליבא דכ"ע מטעם דעולה עמו וכו' וכיון דהאי טעמא שייך באמת לשני החלוקות כתב הדברים כסדרן לפי פסק ההלכה אך על הטור ז"ל יש לתמוה וכמ"ש לקמן בס"ד ובנ"א כ"י כתוב בדברי רבינו אפילו לאחר מיתה שנאמר והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו ועיין פכ"א דין י"ד:

כד

לא רצה וכו'. שם וה"ה ז"ל הליץ בעד רבינו לקושיית הרשב"א ז"ל ועיין עוד למהריב"ל ק"ב סי' נ"ח ועמ"ש רבינו לפי כבודו או לפי כבודה הטור ז"ל א"ה סי' פ"ט כתב וקוברין אותה לפי כבודה והוא לשון מגומגם דמשמע לפי כבודה ולא לפי כבודו ונראה שהוא הפך הש"ס כמבואר וכבר עמד בסוד דבריו הרב"ח ז"ל ע"ע:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---