מנחה חריבה/סוטה/כג/ב

מנחה חריבה סוטה כג ב

דף כ"ג ע"ב

גמרא מ"ט דאמר קרא וכל מנחת כהן וכו' כהן ולא כהנת, ופרש"י מ"ט קאמר מתניתין מ"כ נאכלת כשאינה נשואה לכהן וכשהיא נשואה לכהן אינה נאכלת כליל מיהו לא הוי עכ"ל ולא זכיתי להבין דלמה צריך רש"י ז"ל להוסיף וכשהיא נשואה לכהן וכו' הלא בזה טעמא אחרינא יש משום דיש לשניהם חלק במנחה אבל עיקר שאלת הגמרא הוא מנ"ל על כהנת שאין מנחתה כליל וגם כהנת שנשאת לכהן לא הוזכר במשנה אלא בברייתא וצ"ע שלא הרגישו בזה המפרשים, וברמב"ם פי"ב ממעה"ק דין י' כתב הכהנת מנחתה נקמצת כמנחת ישראל ושיריה נאכלין ע"כ והשיג על זה הראב"ד עיי"ש ושפיר קא מתרץ הכ"מ שא"י ממה תמה הראב"ד על רבינו דהא איצטריך לאשמיענן שאע"פ שהיא בת כהן והיא פנויה מנחתה נקמצת ושירי' נאכלים כדין מנחת ישראל עכ"ל וכחו שאיצטריך הכא קרא על זה או כמו שאמר בירושלמי עיין בתוס' ועיין בלח"מ שם שכ' לישב דהראב"ד היה לו הגירסא ברמב"ם הכי דנקמצת כמנח"י ואין שיריה נאכלין ולכך הקשה אי בנשאת לכהן הרי כבר אמורה לקמן דאין שיריה נאכלים ואי בנשאת לישראל אין הדין כן אלא דנאכלין וכן בפנוי' ג"כ א"א דשיריה נאכלין ולכך לא אוקמי הראב"ד ז"ל בפנוי' עכ"ל:

שם ת"ר איש אין לי אלא איש אשה מניין כשהוא אומר והצרוע אשר בו הרי כאן שנים וכו', עיין בחידושי הש"ס להגאון מהר"י פיק בערלין זצ"ל שהקשה דלכאורה צריך מובן גדול דמנ"ל לאפוקי איש ממשמעו ואי משום דכתיב והצרוע הלא איצטריך והצרוע לרבות כהן הגדול כברייתא דמייתי רבא במ"ק (י"ד ב') ע"ש, והרב המופלג מהרש"ז מפוזנא (כנראה הוא החמדת שלמה) השיב דדריש ויו של והצרוע ואני חזקתי על ידו להוסיף דאפי' למאן דלא דריש ויו עכ"פ ויו והא דריש כדאיתא (יומא מ"ה יבמות ע"ב) והשתא מובן ג"כ מה דקאמר והצרוע הרי כאן שנים לישנא של הרי כאן שנים קצת משולל הבנה והכי הול"ל כשהוא אומר והצרוע לרבות אשה, וע"פ האמור ניחא לפרש הרי כאן שנים כלומר דמרבי שני דברים ר"ל ואשה מריבויי עכ"ל פי ח"ח, ואנהיר לן לעיינין במה שיש לתמוה על הרמב"ם שכתב בפ"י מהל' תו"צ דין ו' דאפי' כ"ג שנצטרע פורע ופורם שעשה דוחה ל"ת עכ"ל וכתב הכ"מ שהכל הוא בפ' וא"מ (דף י"ד), וקשה דשם משמע שהוא לימוד מהקרא והצרוע ולא מטעם עשה דוחה ל"ת וביותר קשה דדברי הרמב"ם כנראה לקוחים הם מתו"כ פ' תזריע סי' קנ"ב ועיי"ש במלבי"ם ובזה"ל הצרוע אפי' כ"ג לפי שנאמר ראשו וכו' יכול אפי' מנוגע מה אני מקיים בגדיו יהי' פרומים וכו' בכל אדם חוץ מכ"ג ת"ל אשר בו הנגע אפי' כ"ג, הרי דהתו"כ בעצמו מדחה זאת ואיצטריך לרבות מהפסוק, אבל לפי הנ"ל א"ל דדעת הרמב"ם הוא דלפי מאי דמבואר כאן הרי מרבינן מהיתור של והצרוע לרבות אשה וליכא ריבוי לכ"ג ולכך כתב מטעם עשה דוחה ל"ת, ולפלא שכל בעלי ההגהות על הרמב"ם (בדפוס ווילנא) לא העירו כלום בזה. ובתו"כ שם סי' ק"נ מרבה אשה מהפסוק הקודם דכתיב איש צרוע הוא יעי"ש במלבי"ם, ולכך אייתר ליה זה לכ"ג וז"פ, ועיין ביבמות דף ה' דאמרינן איצטריך סד"א שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתרות אפילו לאו שאין שב"כ לא דחי קמ"ל דדחי יע"ש ובזה אפשר לפרש התו"כ הנ"ל וה"נ עשה זו הוי שוה בכל והל"ת הוי אינו שוה בכל, אך קשה דמדוע לא הביא הגמרא זה הברייתא ביבמות שם למילף מינה דעשה דוחה ל"ת ואפי' אישב"כ וצ"ע עוד בזה לעת הפנאי אי"ה:

שם האיש נמכר בגניבתו וכו', ק"ק למה שפסק הרמב"ם בפ"א מהל' עבדים שאין האשה מוכרת עצמה יע"ש א"כ הו"ל לחשבה הכא במתניתין וראיתי שי"ל דזה כוונת התוספתא שהביאו התוס' בד"ה מה בין וכו' האיש נמכר ונשנה ואין האשה נמכרת ונשנית האיש נרצע ונמכר לע"ע וקונה לע"ע ואין האשה נרצעת ונמכרת וקונה כו' והנה אם נפרש שאינה נמכרת בגניבתה זה חשיב גם במתניתין אלא דכוונת התוספתא היא שאינה נמכרת עצמה וזו כוונת התוס' להקשות דמדוע לא קחשיב זה במשנה וכן הא דאינו קונה ע"ע שג"כ פסקה הרמב"ם שם בפ"א מהל' עבדים, שו"ר במל"מ שם סוף דין ב' שהביא דהמהרימ"ט בחידושיו לקדושין כתב דמהתוספ' שהביאו התוס' סוף פ' היה ניטל מוכח דלא כהרמב"ן (שיכולה למכיר עצמה) ולא הבינותי דבריו דאימא דמאי דקתני שאין האשה נמכרת היינו בגניבתה אבל אה"נ שמוכרת את עצמה עכ"ל ולפמש"כ א"ש וכ"נ שהבין כך הרמב"ם ומהכא שאב הדין דאינה מוכרת עצמה ולא קונה ע"ע:

שם בתוס' ד"ה שנאמר וכו' מרישא דקרא וכו', נ"ל עוד לומר דמדרישא דרישא קמדייק דכתיב ולקח אבי הנערה ואמה והוציאו וגו' ושוב כתיב ואמר אבי הנערה לבד ש"מ זה, וז"פ:

שם בגניבתו וכו', בתוס' שאנץ הקשה דהא דרשינן מהאי קרא בגניבתו ולא בכפילו וכו' י"ל דכלהו הני דרשות ש"מ ע"כ. ועיין תוס' נזיר כ"ח ע"א ד"ה על חטאתו וכו' תרתי שמעינן מינה כדאמרינן בעלמא אתם ולא שותפין וכו' וכלהו דרשינן מחד אתם ע"כ והרבה איתא כיו"ב:

עיין במל"מ פ"ג מהל' עבדים סוף דין י"ב שהביא בשם מהרמ"ט שהקשה מדלא חשיב במשנה דאיש נרצע ואין האשה נרצעת ע"כ ס"ל כת"ק דמ"ע איני נרצע ומש"ה לא חשיב האיש נרצע כיון דתנא אין האשה נמכרת בגניבתה ממילא משמע דאין האשה נרצעת עכ"ל ולא הבנותי הכרח זה דאכתי קשה אמאי לא תני (כל הני דהתוספתא) וע"כ אית לן למימר תנא ושייר ועוד שהתוס' כתבו התם דמכירת האב הוי כמכירת ב"ד ומש"ה איצטריך קרא למעט רציעה מאשה אע"ג דרציעה לא שייך אלא במכרוהו ב"ד וא"כ אף דס"ל למתניתין דהתם כת"ק דמ"ע אינו נרצע אכתי קשה דאמאי לא חשיב האיש נרצע ואין האשה נרצעת, עכ"ל, ואין לי המהרי"ט לעיין אם הביא דיבור התוס' דכאן בד"ה מה בין אף שלעיל הביאו כמש"כ המ"ל בשמו סוף פ"א, וכן הקשה המאירי כאן, ואפשר לומר דהא דאין האשה נמכרת בגניבתה הוא תלוי' בטעמא ודינא דאין האשה מוכרת עצמה עפ"י מה שנסתפק בס' דבר אברהם סי' י' בנמכר עפ"י ב"ד בגניבתו למי נותן הלוקח את כסף הקנין אם לב"ד או ליד הגנב או ליד העבד מי נימא שב"ד הם המוכרין או הנגנב ולהם נותן דמי הקנין או שב"ד כופין רק את הגנב להמכר אבל הוא עצמו חשוב כמוכר עיי"ש, (ועיין מש"כ לעיל דף כ"ט בהגה ובמכתבי שהדפיס בס' ד"א ח"ב סי' כ') וא"כ אי נימא הסברא שהוא המוכר את עצמו, יש לומר דלכך אין האשה נמכרת בגניבתה, דהלא הב"ד לא יעשו רק הכפיה להמכר אבל היא עצמה חשובה המוכרת וזה אי אפשר דאין אשה מוכרת את עצמה, ומשמע דהוי מדאורייתא ועיין בחינוך ובמנ"ח מ"ע מ"ב, עיין מנ"ל הנ"ל בקושיותי על הרמב"ן, ויש לדחות, ומתירוץ התוס' שכתבו כאן דאינה נמכרת אלא ע"י אביה סד"א תהוי מכירה דאב במקום מכירת ב"ד ותרצע להכי איצטריך קרא עכ"ל משמע דהסברא היא דב"ד הם המוכרים וכמו מכירה דאב דהוא עיקר המוכר ולכך הו"א דדמי הדדי ומה שהדגישו התוס' דאינה נמכרת אלא ע"י אביה' י"ל משום דדעתם היא בב"מ (י"ב ע"ב) בד"ה מאי בעי' גביה דהיא נמי אינה יכולה למכור עצמה אחרי כן כדאיתא בספרי עכ"ל ולכך אינה נמכרת אלא ע"י אביה אבל מוכרת עצמה לא משכחת לה כלל ודו"ק:

שם בתוס' ד"ה בגניבתו וכו' תימה כיון דאי גנבה אינה נמכרת א"כ אין ב"ד רשאין למוכרה וכו' ואמאי איצטריך לרבנן למילף מהעבד ולא אמה וכו', וי"ל כיון דאינה נמכרת אלא ע"י אביה וכו' יע"ש, עיין במנ"ל שם דין י"ג שכתב ודבריהם תמוהים דאי לא קרא דהעבד הו"א דקרא ואף לאמתך קאי ארציעה וכו' וע"כ דגזה"כ הוא באמה שחייב להעניקה וכו' וא"כ הו"א דקאי ארציעה וגזה"כ הוא שתרצע אע"ג דלא שייך רציעה אלא במכרוה ב"ד וכו' יע"ש, ועיין מש"כ לעיל מזה, וכן עיין מש"כ בזה פ"ג מגניבה דין י"ב עיי"ש והמגיה שם ציין לעיין בספר פנים מאירות ואכמ"ל בזה:

שם ואין האשה מוכרת את בתה, מסיים בהמאירי וכל שמכרה אינה בדין אמה למצות יעוד ושאר דינין שבה כלל ע"כ, ודברים אלו פשוטים הם ולמה לא כתב שהמכר בטל לגמרי, ואם כשמכרה בהסכמתה כשהיתה נערה, א"כ הוי מוכרת עצמה ותליא במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל ועיין במשל"מ פ"ד מעבדים דין א' שנסתפק במכר בתו כשהיא נערה אי המעות מתנה או פקדון יע"ש, ועיין היטב בתפארת ישראל קדושין פרק א' אות כ' דביוצא ביובל צריך להחזיר לו הדמים יע"ש.

בירושלמי כהנת מטמאה למתים רבי דוסא ממלחיא רבי אחא בשם רבי אליעזר כהנת מותרת לצאת חו"ל מ"ט אמור אל הכהנים לא אל הכהנת דלכן מה אנן אמרינן הואיל והיא בכלל גזירה לא תצא ותהאי בכלל גזירה ולא תצא אם אומר את כן נמצאת מדחה פרשת טמאות עכ"ל הירושלמי ועיין בפ"מ וק"ע והדוחק מבואר, ועיין במראה הפנים מה שביאר ביותר וז"ל ואיכא למידק בהא דלקמן דלכן מה אנן אמרינן וכו' דמעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר וכו' יע"ש וא"י מאי אולמי' האי דרשה דבני אהרן ולא בנות אהרן מדרשא דכהן ולא כהנת וע"כ נראה פשיט דדברי הירושלמי יתבאר על פי דברי הט"ז הידוע דכל דבר שהתירו מפורש א"א לחכז"ל לגזור בזה לאסור מדרבנן כידוע והדברים עתיקים וע"כ אמר ר' דוסא דכהנת מותרת לצאת חו"ל משום דכהן ולא כהנת דלכן מה אנן אמרינן פירש ובלא כן מה אנן אמרינן דהלא מילתא דפשיטא היא דכיון שאינה מוזהרת בטומאת מת מותרת לצאת לחו"ל והשיב דהו"א הואיל והיא בכלל גזירה לא תצא, פירש דכיון דגזרו על משפחת כהונה שלא לצאת לחו"ל הו"א דלא תצא גם כהנת, כדי לחזק בזה הגזירה על הכהנים שיש שיטעו בכך ללמוד אנשים מנשים, ופריך דבאמת תהוי בכלל הגזירה ולא תצא ? משום גזירה בעלמא אף שאינה מוזהרת ומנ"ל לר"ד שמותרת לצאת ומשני אם אומר את כן נמצאת מדחה פרשת טמאות, פירוש כמסקנת הט"ז הנ"ל דכיון שילפינן כהן ולא כהנת הוי כמפורש ההיתר בתורה, ולא יכלו חכז"ל לגזור בזה מאומה דנמצאת מדחה פרשת טמאות דמפורש בה ההיתר וכנ"ל וז"נ כו"פ וכה"ג פרשתי במה שאמר לו רבי אליעזר עקיבא עקרת מה שכתוב בתורה בין הערבים במועדו בין בחול בין בשבת פסחים (פ"ו מ"ב) פירוש דהוי כמפורש ההיתר בתורה וא"א כלל לומר שיגזרו שלא תדחה שחיטה את השבת ואכמ"ל, ומה שהקשה המה"פ דהכא יליף מהכהנים ולעיל דחי לה דרשא דכהן ולא כהנת מכח הקושיא וכהן כי יקנה נפש וכו' יע"ש י"ל דהכא דריש מיתור דהו"ל לומר אמור אל בני אהרן, ולמה כתב הכהנים בני אהרן דחדא מינייהו מיותר ע"כ דרוש שפיר גם מ„הכהנים” ולא כהנות וז"פ.

עוד בירושלמי סוף פרקין מעתה בגניבה אחת אבל בשתי גניבות נמכר ונשנה ר' ירמיה בעי גנב משל שותפות מה את עביד לה כגניבה אחת כשתי גניבות וכו' עיין במפרשים שם ובמרה"פ שם ובש"ק שם, ועיין כה"ג בב"מ (ל"ד ע"ב) ובדף (צ"ו ע"א) יעו"ש היטב, ויל"ע שלא הרגישו המפרשים דמכאן קשה על דעת הרמב"ם שפ' דאם גנב לג' בנ"א בזאח"ז כל שלא נמכר אינו חוזר ונמכר וכולם שותפין בו במכירה אחת וא"כ ק"ו בגונב מן השותפות שגניבה אחת וכאחד נחשבים ואפילו תימה דבתר שותפין אזלינן ושני בעלים הם וחשוב כשני גנבות הרי גנב לשלשה בנ"א ולא שייכי הדדי מ"מ לדעת הר"מ ז"ל כל שהגניבה היתה קודם מכירה אינו נמכר ונשנה ומאי קמבע"ל לר' ירמיהו וצ"ע בשו"ת שעד"ר הנז"ל:

ולפי המתבאר בסוגיא ומדברי רבותינו בעה"ח דמנחת סוטה אף שהבעל מביא הקרבן עליה, מ"מ היא מתכפרת כולה בו ואין לו חלק כלל בכפרה רק מ"מ יש לבעל חלק בהמנחה, ולכך השיריים מתפזרים על בה"ד, ובזה אפשר להשיב קצת על הקושיא המפורסמת בעולם התלמודי ואני ראיתיה בש"ח בחלק דברי חכמים שם סי' מ"א הביא דברי הגאון המפורסם מוהר"ר חיים ברלין זצ"ל וז"ל ואמרתי להודיע צערי לשיטה זו (דפיגול סגי במחשבה בעלמא) לר"א בר"י דסבר בזבחים סו"פ בית שמאי שהבעלים מפגלים הרי לא משכחת לה בשום אופן שתהא סוטה נבדקת שהרי הבעלים של מנחת סוטה היא האשה כדתנן בקדושין דהסוטה מניפה מנחתה ומפרש הש"ס משום דבעינן תנופה בבעלים, וא"כ כל אשה סוטה תחשוב בלבה בשעת קמיצת מנחתה מחשבת פיגול לאכול השיריים חוץ לזמנו ולראבר"י תהא המנחה מתפגלת בכך ושוב לא יבדקוה המים וכל אשה זונה תעשה כן להנצל ממיתה, אבל לשיטת רש"י ותוס' וסעייתם דאין פיגול אלא בדיבור י"ל שמשמרים אותה שלא תפגל ושיטת הרמב"ם צ"ע עכ"ל, ולפי המתבאר י"ל דכיון דיש לו לבעל חלק בהמנחה וא"כ אף שלענין תנופה היא נקראת הבעלים (וכמו שהרגשתי בזה בעז"ה לעיל בחידושי ומטעם שכתבתי שם) מ"מ לענין היכולת לפגל אין בכחה להפסיד חלקו בהמנחה וכמו א"א דשא"ש ואפשר דמשום האי טעמא הוא שהכריחו התוס' לומר דמ"מ יש לו להבעל חלק במנחה, ול"ד לדעלמא שהמתכפר פושה תמורה ואין לבעלים חלק בו כלל עיי"ש בחידושי מש"כ בזה, ולפי הנ"ל א"ל דהתורה הזהירה בזה לאוקמי ברשותו ג"כ כדי שלא תוכל לפגל, אך אפשר עוד לפקפק בזה ולומר כמש"כ התוס' דלכך לא הוי כמנחת השותפין שא"א להקרב ע"ג המזבח, משום דלענין כפרה היא כולה דידה, ועי"ש ה"נ אפשר לומר דלענין פיגול ג"כ אזלינן בתר המתכפר כמו לענין תמורה שהוא ג"כ ענין רוחני ושפיר יכולה לפגל אליביה דר"א בר"י שהבעלים מפגלין ועיין אבני מילואים סי' י"א שכ' ואע"ג דמשל בעל הוא מנ"ס אבל המנ"ס קרבן האשה היא והבעל הוא המביא משלו וכיון דקרבן אשה היא נראה דהוי דיחוי עיי"ש ולפמש"כ יש לפקפק בדבריו, ועיין חולין מ"א כיון דקניא לכפרה כדידיה דמי וא"א אסור דשא"ש יע"ש ולענין הכפרה והתלו' בכפרה היא הבעלים ולו יש רק חלק, גופני בהמנחה דבאת מכסף שלו, מ"מ אפשר לצדד באופן זה דאף דחזינן דאף שהבעל מביא המנחה, מ"מ אוקמי' רחמנא ברשותה לענין כפרה והוי מנחה שלה, זה דוקא היכי שבאת המנחה לברר העון ולעשות שלום ביניהם, אז הוי המנחה לכפרה דידה והוי שלה, אכן אם באת לקלקל ולפגל, אדעתי' דהכי לא הקדיש כלל עבורה. ושוב אי אפשר לה לפגל דלא לזה אוקמי' רחמנא ברשותה ודו"ק, וכמו דאמרינן בנדרים (ל"ו א') אלא אי אמרת שלוחי דידן הוי אמאי פיגולן פיגול לימא ליה שליחא שוויתך לתקוני ולא לעוותי ומתרץ אמרי שאני גבי פיגול דאמר קרא לא יחשב לו מ"מ עכ"ל, וא"כ זה דוקא גבי כהן גלי קרא, אבל הכא דאדרבה צריך לומר דלא אוקמה רחמנא ברשותא אלא לענין כפרה דידה ובירור העון לעשות שלום בין איש לאשתו, אבל אם באת לקלקל אמרינן לתקוני הקניתך ולא לעוותי ושוב הרי הם של הבעלים האמתים והוא הבעל דבאמת המנחה שלו, ושוב מתכפרת בו וא"א לה לפגל ודו"ק כנל"ד בדרך פשוט, והמחבר ש"ח השיב שם בזה"ל דלפי חומר הנושא י"ל דע"כ לא ס"ל לראב"י דבעלים מפגלין אלא כשהכהן עבד עבודתו בשתיקה ואתי מחשבת בעלים ומוציא מידי מחשבתו, אבל אם הכהן אמר בפירוש להקריבו כדינו שוב אין מחשבת הבעלים מבטלת דיבורו של הכהן ולמדתי כן ממש"כ רש"י ז"ל וז"ל שמעתי שהבעלים מפגלין בעבודת הכהן אם קיבל הכהן בשתיקה וחשבו הבעלים עליה על הפיגול עכ"ל דנראה דדקדק לכתוב אם קיבל הכהן בשתיקה דבזה מחשבה מועלת היינו מחשבת הבעלים שהיא בדיבור כפי שיטת רש"י דאתי דיבור ומוציא מידי מחשבה, אבל אם אמר הכהן בפירוש לקבל כתיקונו לא אתי דיבור ומבטל דבור ולהרמב"ם נהי נמי דאתי מחשבה ומוציא מידי מחשבה, אבל לא אתי מחשבה ומפיק מידי דיבור וא"כ לראב"י יש תקנה במנחת סוטה שיאמר המקריב לעשות כהוגן ושוב אין מחשבת הסוטה מבטלת דיבורו עכ"ל והיא עצה נכונה, וכן אני דייקתי דרך למודי מדברי רש"י הנ"ל דמשמע הכי:

אלא דכמדומה יש קצת סתירה לזה מגמרא דחולין (ל"ח ע"ב) דתנן התם השוחט לעכו"ם שחיטתו כשרה ור"א פוסל אמר ר"א אפילו שחטה לאכול לעכו"ם מחצר הכבד שלה פסולה וכו' וקאמר בגמרא דהני תנאי אית להו דר"א בר"י דתניא אר"א בר"י שמעתי שהבעלים מפגלין מיהו ת"ק ס"ל אם שמעיניה דחשיב אין אי לא וכו' יע"ש והשתא הלא בדר"א כמעט מפורש דאפילו ששחטה לאכול לכותי מחצר הכבד שלה' א"כ שחטה מפורש לאכילה ואפ"ה ס"ל כראבר"י דהבעלים מפגלין אף דהישראל השוחט היה לו כוונה בהיפך לכשרות דוקא, ובזה יהי' מדויק לשון חכמים שבר"א דלכאורה מיותר הוא דהו"ל ור"א פוסל שסתם מחשבת עכו"ם וכו', ולפי המתבאר א"ש מאד דבא לאשמיענן דאפילו היה לו כונה להפך מהעכו"ם ולא בששחטה סתם אפ"ה יש ביד העכו"ם לפוסלה, אלא דיש לדחות ולומר דהא דאמר ר"א אפילו שחטה לאכול וכו' היינו שחשב זאת כן במחשבה, והבעלים ג"כ היה רק במחשבה אי סגי רק במחשבה ועיין תוס' שם ועיין בפמג"ד סי' ד' דבכה"ג ג"כ י"ל דאין מחשבה מוציא מידי מחשבה אלא דהבעלים היא באמירה ועיין לב אניה שם דמשמע דבכה"ג דהבעלים מפגלין לכ"ע בעינן דיבור יע"ש, א"כ שוב יקשה מאי רבותא דר"א אם הבעלים היו באמירה, והשוחט בשתיקה ובמחשבה גרידא, א"ו דבאופן זה גם השוחט היה באמירה מפורש וסימן גם המקום דהיינו מחצר הכבד שלה ואפ"ה הבעלים מפגלין ומוציאין מידי אמירת השוחט, ודלא כהש"ח, גם יש להעיר קצת דא"כ היה אפשר לומר שם בגמרא דחולין דכ"ע אית להו כראבר"י אלא דת"ק ס"ל דכשר משום דאין הבעלים מפגלין היכי שהשוחט היה באמירה מפורשת לאכילה וכמו שפירש ר"א אח"כ, ור"א ס"ל דבכה"ג. ג"כ הבעלים מפגלין ודו"ק וקצרתי, וכן משמע מדברי הפמג"ד סי' ד' ומשו"ת עיין יצחק אלחנן חיור"ד סי' י"ט דאין חילוק בזה יע"ש ואכמ"ל, אח"ז שמעתי מת"ח גדול אחד ר"י מ"ה שהקושיא העולמית הנ"ל נמצא גם בספר דברי חיים להגאון החסיד מצאנז ז"ל והשגתי הספר הוא נדפס בשנת תרל"ה ואחר החיפוש מצאתי שכן הוא והוא בחלק שני בחאור"ח סי' ט"ז ומשום שאני כוונתי בתירוצי הנ"ל לדברי קדשו וב"ה שהנחני קצת בדרך שכבשוה גדולים וצדיקים וע"כ אעתיק לשונו הק' וז"ל שו"ר שכ' מעכ"ת לתרץ קושית העולם שמקשים לר"א האיך תבדק הסוטה הא תפגל האשה כדי שלא יזיק לה המים וכ' מעכ"ת דלדברי התוס' ניחא דהוי שותף עם הבעל ובכה"ג לכ"ע אין מפגלין בחצי מתיר ובאמת קושית העולם אינו רק לשי' התוס' דזולת התוס' הנ"ל כל הראשונים ס"ל דמנ"ס היא של הבעל כמבואר ברמב"ם ז"ל ובכ"מ בארוכה (לשון זה הוא מגומגם) ובירושלמי מקשה למה קוראה המשנה מנחתה הא היא של הבעל אירושלמי זה הובא בתוס' כאן ויש לדחות עיין היטב) וא"כ לא אקרי האשה בעלים של המנחה לפגלה (עיין אבני מילואים הנ"ל) וכל קו' העולם רק לפי מה שנראה מתוס' דהאשה היא שותף ממש וכפי שהבין כן המפרש בירושלמי סוטה וא"כ קושיא הוא לשיטת התוס' דיש לה חלק בה תפגל (עיין לעיל במה שהערותי מאא"ד שא"ש וע"י שותפין עיין חולין מ"א ע"א) ומש"כ מעכ"ת דהוי מפגל בחצי מנחה הנה נראה מדברי מעכ"ת דהוי המנחה חצי שלה וחצי של הבעל וזה ליתא כלל דלא מצינו שתקדש חצי קומץ כמבואר בריש מנחות ורק דהוי נקדש לשם האשה ונקדש לשם הבעל כל המנחה כמבואר בירושלמי סוטה וזה נקרא שותף שיש חלק להבעל בכולה ולהאשה בכולו וכמי בשותפין בחצר שאין בו דין חלוקה ומש"ה נקדש המנחה לכל אחד שלו ולכן שפיר קושית העולם כיון דגם נקרא המנחה כולה שלה תוכל לפגל כולה וכמו גבי חצר שאין בה דין חלוקה ע"ז הדרך הוא קושית העולם אך באמת לק"מ דהנה אפי' לפ"ד התוס' המנחה היא ממון הבעל וכאשר הביא הכ"מ ראיה לזה מש"ס ורק שהבעל מזכה לה שיהי' לה שותפות בגווה והנה ז"פ אם היתה רוצה האשה לזכות חלקה בהמנחה קודם הקדישה בכלי ולפדותה להדיוט חלקה בוודאי אין במעשיה ממש דהבעל לא נתן לה רק לנדרה אבל לא לצרכה וא"כ אם תפגל ולא תתכפר בה בוודאי למפרע לא זכתה ולא גרע מנתן לה ע"מ שאת נותן לפיך דלא זכתה רק לאכילה כמבואר ברשב"א וריטב"א קדושין וא"כ לא תוכל לפגל מחמת שהוא שלה ג"כ דזה ליתה דאם תפגל מעולם לא זכתה בה עכ"ל, ואף שהדברים כמו שהם צ"ע דמה לה לדאוג אם מעולם לא זכתה בה אדרבה טוב יותר דיתבטל כל המנחה עבורה וצריך לתקן כמש"כ דאין כלל ברשותה לפגל ואין היא הבעלים לפגל רק להתכפר וכמו התם בנדרים דר"ל דהכהן לא יכול לפגל כלל דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי ומשמע דעיקר השליחות לא נתבטל וכמדומה שהגר"ש קלוגער העיר בנקודה זו באיז"מ בספרו טוטו"ד:

אבל יש להעיר מצד אחר דלפי מאי דאבעי לן אי כהני שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן, והשתא תפשוט דאי שלוחי דידן נינהו א"כ שמא תבטל האשה לשליחותו דכהן המקריב ובטל ההקרבה, ועיין תוס' יומא ד"ה מי איכא וכו' וכן יש להעיר באופן זה בהא דקיי"ל חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן, הלא יכול לבטל לשליחות דכהן? אך בזה י"ל דבלא"ה מבואר שם בבב"ת ובערכין כ"א דיקריב אותו לרצונו הא כיצד כופין אותי עד שיאמר רוצה אני וא"כ שוב לא חיישינן שיבטל השליחות וכן בסדר גיטין כה"ג שמשביעין אותו של לבטל השליחות כידוע, ועיין ס' קמ"א ובאחרונים שם) א"ל דבמנחת סוטה לכ"ע שלוחי דרחמנא הם מטעם שהתורה שלח אותם לעשות שלום בין האיש לאשתו. אך אין זה טעם הגון, ונזכרתי שכבר האריך בענין הזה אי חיישינן לביטול השליחות בעלמא, בספר שו"ת עין יצחק ח"ש (סי' מ"ו) עיי"ש שכן הוא מכמה ראיות, ושוב באות מ"ט שם הביא דברי הגט מקושר בדף ע"ח דבמגרש בע"כ ע"י שליח דבזה חיישינן לביטול השליחות אף דיעבד והא דמגרשין ע"י שליח אינו רק במגרש ברצונו הטוב עיי"ש מש"כ עליו המחבר עי"צ ואין בידי הספר גט מקושר לעיין בו וגם אין כה"מ לבוא בארוכה. ולא באתי אלא לעורר ותן לחכם וכו', ופלא על בעל עין יצחק שלא העיר מכל זה שכתבתי לעיל ומקרבן בע"כ שבשניהם כופין אותו לאמר רוצה אני יע"ש עוד בסמן (מ"ח) שוב השגתי ספר גט מקושר להגאון מהר"ל צינץ זצ"ל שנדפס בשנת תקע"ב וראיתי שגם הוא לא העיר כלום ממקום שכתבתי להעיר ויל"ע, וסברא הנ"ל שכתבתי דכיון שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני כו' ודאי לא יבטל השליחות ג"כ יש להבינם ביותר לפי ההסבר ההגון שנתן הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ב דגירושין דלכך מהני מה שכופין אותו אף שהוי עדיין אנוס, משום דמי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא' הוא אנס עצמו בדעתו הרעה וכו' יע"ש דבריו המתוקים, וא"ש ביותר כמובן (ובזה פרשתי בדרך צחות מה שאמרו בכמ"ק בלשון הזה גבי מצות עשה דכופין אותו עד שתצא נפשו שנחלקו הראשונים בזה אם הוא עד שתצא נפשו ממש (ועיין בספר ידו בכל להגאון החסיד בעל שבט מוסר, ראיתי אותו במושבה פ"ת) די"ל הכוונה הכי הוא דמכין אותו עד שתצא נפשו היינו „רצונו” הטוב שהוא טמון בחובו של איש הישראלי וכמו שכתב הרמב"ם שם, „דכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו” ועין בשו"ת מהרי"ק שורש ז"ל ובשו"ת רד"ך ז"ל, ונפשו היינו רצינו כמו שאמר אם יש את נפשך). ובעיקר הקושיא דלמא תפגל המנחה שמעתי עתה מת"ח גדול שראה ספר מיוחד על זה בשמו גבורות שמונים, מהגאון החריף העצום מהר"י ענגיל זצ"ל, וחקרתי ודרשתי אחריו ולא מצאתי את שאהבה נפשי:

הדרן עלך פרק היה נוטל בעזרת המוריד גשם וטל. והוא יעזרנו בפרק ארוסה, בזכות לימוד התורה שברית כרותה.

[ועיין רמב"ם וש"ע יור"ר סי' רמ"ו סעי' כ"ב]

פרק רביעי

דף כ"ג ע"ב ארוסה ושו"י וכו' שנאמר אשר תשטה אשה תחת אשה וכו' עיין רש"י, ועיין לקמן כ"ד ע"א וע"ב, ואין להביא מכאן ראיה למש"כ הפוסקים בשם רבינו ירוחם אם כתבו בגט ארוסה אנת אנתתי ולא אנת ארוסתי אם כשר הגט, דלא מלשון „אשה” קממעט, אלא „מתחת אשה" כדפרש"י ז"ל, ועיין אהע"ז סי' קכ"ו ובד"מ שם, ובקהלת יעקב במענה לשון אות ס"ה, ובש"ח מערכת א' אות שמ"ה ועיין בתו"ת פרשת ויצא (כ"ט פ' כ"א) הבה את אשתי וכו' שהעיר משם, ועיין במכילתא משפטים דאיתא התם יכול יהא חייב במזונות ארוסה ושו"י ת"ל אשתו להוציא שומרת יבם שאינו אשתו, עמו להוציא ארוסה עיי"ש על הפסוק ויצאה אשתו עמו ויל"ע להו בכל המקומות וממשנה דהכא ואכמ"ל:

שם בפרש"י ד"ה ולא נוטלות וכו' נהי דמותרת מיהו לא בעי למינסב אשה זונה והיא הפסידה כתובתה ע"כ ועיין בתוס' ד"ה ושומרת יבם ובתוס' שאנץ שהסכימו על סברא זו, ויש להבין דמ"מ אם מן הדין מותרת לו וגם היא זקיקה לו מנשואי אחיו אך משום שרוצה להחמיר על עצמי תפסיד כתובתה ? אפשר לומר כמו דאמרינן לעיל (ה' ע"ב) אית דאמרי אמר רב יוסף רחמנא אמר ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר דלא ליסתריה לביתיה ואת אמרת תתיבם נמי יבומי וכו' אמר ליה מי קא רמינן לה עליה בע"כ, עיי"ש ופרש"י דאילו ליבם אמרינן ליה מצות יבום קודמת למצות חליצה אבל בהא אסור למימר ליה וממילא אשמעינן קרא דאסור ליבמה וכו' יעו"ש, ובתוס' שם ד"ה דלא וכו' דרבינו חננאל הטעים דבריו ופירש ורחמנא אמר אשר לא יבנה לבנות ולא לסתור עכ"ל, וה"נ אפשר להטעים דברי רש"י דאף שמותרת ליבמה ולא נאסרה מצד טומאת הזנות, מ"מ אין כאן שוב מקום לומר דמצות יבום קודמת, ליקח אשה ספק זונה דזנותא בביתא כי קריא לשומשמא, ובעבור זה לבד שפיר מפסדת כתובתה, ועיין שו"ת מהרי"ט ספר שני חאהע"ז סי' ט"ו בנמצא שזינתה כשהיא משודכת כתב דשמא דמצי למימר הבעל אי אפשי באשה מנוולת ופרוצה זו וראיה מהא דאמרינן ס"פ ארוסה והילכתא ישא אדם בת דומה ואל ישא דומה וכו' ואע"פ שאינו מוזהר בזה ואינה אסורה לו מה"ד אין ראוי לו לאדם שישא אשה שהיא בחזקת זונה וכו' יע"ש, ודן שם לומר עוד דהוי מקח טעות דומיא דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת וכו' דלית לה כתובה וכו' עיש"ה, וראה בשו"ת עין יצחק חאהע"ז סימן ס"ז ענף ב' ג' וכמדומה שאינו מביא המהרימ"ט הנ"ל ועיי"ש עוד בסימן ס"ח:

שם בתוס' ד"ה ושומרת וכו' ירושלמי יודעת היתה שאין ארוסה שותה ולמה הכניסה עצמה וכו' הנה בירושלמי לא נאמר טעם זה ביחוד על פשטות לשון המשנה אלא כך הוא המשך המאמר דבירושלמי פריך וישקינה גזה"כ הוא והביא האיש את אשתו אל הכהן (וכתב בק"ע דארוסתי אינה אשתו עיין מה שהערותי לעיל בריש המשנה ובאחרונים השייך לזה, אך לפי פירוש הפ"מ א"ש עיי"ש) ולא יקנא לה א התורה אמרה וקנא את אשתו וקנא את אשתו אפי' מקצת אשתו (עיין פירוש הפ"מ והק"ע, ולשון ירושלמי זה הביא בתוס' לקמן כ"ד ע"ב) ד"ה אמר לך) מתניתא דבית שמאי דבש"א נוטלת כתובתה ולא שותה אמר ר' יוסי תמן טעמייהו דב"ש אומרים, הביא לי בעלי ואני שותה ברם הכא יודעת היית שאין ארוסה שותה ולמה הכניסה עצמה למספק המרובה הזה בשביל לפוסלה מכתובתה עכ"ל, עיין פירוש הפ"מ והק"ע, ודע שירושלמי זה נעלם מעיני התוס' שאנץ כאן על הגליון שהקשה זה מעצמו וז"ל וא"ת אמאי לא פליגי ב"ש וב"ה גבי ארוסה ושומרת יבם כמו דפליגי בסמוך גבי מתו בעליהן וכו' וי"ל שאני ארוסה ושו"י דהיא יודעת שאין בעלה יכול לבדקה משנסתרה ולא תיזהר מליסתר והיא נתנה אצבעה בין שיניה ולכך אין לה כתובה, אבל מתו בעליהן אין יודעות וכו' ולא סמכי דעתייהו שימותו בעליהן והן נזהרות ביותר מליסתר לפיכך קאמר ב"ש דנוטלות כתובה ועוד י"ל דשא"ה גבי מתו בעליהן שאינן חשובות עוברות על דת כיון שיכולין בעליהן לבודקן, אבל ארוסה ושו"י כיון שאין יכולין בעליהן לבודקן חשובות כעוברות על דת וכו' עכ"ל התוס', העתקתי דבריו שמתירוץ הראשין יש להבין יותר דברי הירושלמי שזכה הר"ש לכוון מדעתו, והתירוץ השני שלו שלכאורה אינו מובן, דהלא כבר עוברת על דת היא מצד היחוד של א"א והסתירה עם האיש שקינא לה ממנו, וכמו שהקשה כבר כיו"ב המשל"מ ריש הל' סוטה, רך כדברי התוס' שאנן, הוא כתוב הדר הוא גם בתוס' שלנו ביבמות (ל"ח ב') ד"ה בש"א וכו' יע"ש, וכבר הבאתי בזה בחידושי לעיל דף ו' ע"ב שכוונתי לדברי הבית מאיר שכתב דבזמן שהיתה יכולה להבדק והיא נשואה לית לחושבה לעועד"ת דהוי כמתיחדת במקום שיש רואים וכו' עיי"ש, ועיין בתוס' שאנץ לקמן כ"ה שהבאתי שם בחידושי וקצרתי, (ועיין בהמאירי שכתב דמיירי הכא בדכתב לה כתובה לארוסה עיי"ש:

עוד שם מיהו תימא וכו', בתוס' שאנן כתב מיהו אומר ר"י דהלכה וכו' (עיי"ש בהג"ה) והך כר' עקיבא דמשווי חייבי לאווין כערוה עכ"ל, וכוונתו דלעיל (י"ח ב') אמרינן לית הלכתא כרב המנונא וכו' הא מני ר"ע היא דאמר אין קתבח"ל ומשוי לה כי ערוה עכ"ל, (תיתי לי שקיימתי תירוץ זה במשנה זו מנפשאי ת"ל) אך צ"ע דא"כ אלמנה לכ"ג וכו' לא צריך קרא דאינו שותות, דת"ל דאין הקידושין תופסין כלל וכלל ופשיטא דאינו שותת וגם אינו מקנות להן, ובדוחק י"ל דרישא ר"ע וסיפא רבנן, וראיתי שוב בהמאירי שכ' ויש חולקין בזה ופירשו דמתניתין כר"ע דאמר שו"י שזינתה אסורה לבעלה ואין נראה כן עכ"ל ואפשר דכוונתו הק' הוא כמו שפקפקתי בזה דנצרוך לומר רישא ר"ע וסיפא רבנן:

עוד שם דמהו קינא שייך היכי דלא מיתסרא בסתירותיה וכו' עיין במשל"מ פ"א מסוטה ה"ג מה שהעיר מלקמן כ"ו ע"ב לשקינא לה דרך איברים אף שלא נאסרה בזה ומשום דס"ל דבקפידא דבעל תליא עיי"ש, וע"כ דזה דעת רש"י, וגם י"ל דדוקא לגלגל עליה ממקום אחר דזה גופה חידוש הוא, אין לך בו אלא חידושו, דדוקא במקום שנאסרה עליו מתנה עמה, אבל בקינו לבד בעצמו שפיר יכול לקנות, וז"פ. ועוד י"ל דתליא זה בפלוגתא דר"ע ור"י אי רשות אי חובה והביא בתוס' בפרק קמא דף ג' ע"א דאתיא כרבי אליעזר דאמר חובה כב"ש דב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר וכו' יע"ש א"כ להך מ"ד אינו שייך קינו וחובה רק בשנאסרה עליו וצריך לגרשה, אבל לאידך מ"ד יש לו לקנות אף בדבר שאינו נאסרה עליו ובקפידתו תליא ויש לדחות ויש להאריך עוד בפלפול אך כיון שאינו אמת קצרתי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף