מלאכת שלמה/שבת/ו

מלאכת שלמה ‏ שבת ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

במה אשה יוצאה. דהוי תכשיט ולא שייך בה למיגזר דילמא אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר ובמה אינה יוצאה במידי דהוי משאוי א"נ דהותכשיט אלא דשייך למיגזר דילמא אתי לאתויי ד' אמות. גם הכא נמי הגיה ה"ר יהוסף ז"ל בקמץ יוצא. ומחק הה"א וכן בכולהו. ונלע"ד דהא דלא תני במה אדם יוצא ובמה אינו יוצא והדר ליתני לא תצא אשה וכו' לא יצא האיש וכו' דהרי מלת אדם היא כוללת איש ואישה והוי נמי דומיא דקתני בריש פירקין דלעיל במה בהמה דמלת בהמה כוללת כל מין בהמות והדר מפרש גמל וחמור וכו' נראה לע"ד שהטעם הוא משום דנשים שחצניות הן לצאת ולהראות יותר מן האנשים לכן תלה תחלה הכל בה ובזה מתורץ ג"כ אמאי לא תני במה האיש יוצא ובמה אינו יוצא והדר ליתני דיני אשה ולזה ג"כ תמצא שדבר שאינו מצוי אלא מעט מזער שונה אותו באחרונה דהיינו הקיטע וביצת החרגול ודו"ק:

לא תצא אשה לא בחוטי צמר. וכתבו תוס' ז"ל דכי אסרינן חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועה שבראשה משום לתא דטבילה היינו דוקא שלא לקלעה בהן שערה אלא שקשרה אותו בהן אבל בשקלעה ליכא למיחש להכי דהא אמרינן לקמן בס"פ המצניע דגודלת חייבת חטאת משום בונה וכיון שכן סותרת קליעתה חייבת נמי משום סותר הלכך כי מתרמיא לה טבילה של מצוה ליכא למיחש דעבדי הכי. וכתבו עוד דמאי דאסרינן בכל הני דמתני' דילמא מתיא להו ד' אמות ברה"ר דוקא בתכשיטין קטנים שאין אדם מרגיש בהן דאלת"ה א"כ לא תצא אשה בסרבל ולא בחגורה שבמתניה שמא תשכח ותעבירם אלא ודאי דוקא בתכשיטין קטנים הוא שחששו אבל לא בתכשיטין גדולים ולפיכך מתרת אשה חגורתה ברה"ר וחוגרת כדאמרינן לקמן גבי קמיע מומחה דקושר ומתיר אפי' ברה"ר. עוד כתבו בשם ר"ת ז"ל דהנך תכשיטין דאסירי משום דילמא שלפא ומחויא דוקא בנשים הוא דחיישי' להכי לפי שדעתן קלה עליהן להתפאר בתכשיטיהן אבל באנשים דלא עביד הכי שרי ויש ראיה לדבריו בירושלמי בפירקין דאמרי' התם תכשיטין למה הן אסורין א"ר אבא על ידי שהנשים שחצניות הן היא מתירתן ומראתן לחברתה והיא שכיחה ומהלכת בהן ד' אמות הרי זה מפורש כדברי ר"ת ז"ל ואע"פ שאמרו שם במקום אחר וכו' עד אבל לעולם תכשיטין מותרין לאיש. לשון הר"ן ז"ל. וכתוב בספר כלבו סי' ל"א כל הדברים שמנו חכמים במשנה אם יצאת ברה"ר גמורה פטורה שלא אמרו לא תצא כי אם לכתחלה בין משום חשש טבילה בין משום דילמא שלפא ומחויא הלכך אין החיוב כ"כ לאסור ברה"ר שלנו שדומה כגזרה לגזרה שאין אסור לצאת אלא משום דילמא שלפא וכי שלפא נמי לא אתיא לאתויי ברה"ר ע"כ.

עד שֶׁתַּרְפֵס. גרסי התי"ו בפתח והרי"ש בשו"א: ומתני' דלא כר' יהודה שהוא סובר חוטי צמר נמי אין חוצצין אבל בחוטי שיער מודים לו חכמים כדתנן לקמן יוצאה אשה בחוטי שיער וכו' ופלוגתייהו ברפ"ט דמסכת מקואות:

ולא בכבול. בבבלי וירושלמי תני רשב"א מתיר בכבול:

בפי' ר"ע ז"ל לשון המתחיל לרה"ר וכו' עד וכל הנזכר למעלה אסורין אף בחצר. אמר המלקט שמא תצא בהן לרה"ר וחדא גזירה הוא דגזור וכו'. עוד באותו הלשון ורמב"ם ז"ל פירש דלר"ה קאי אכולהו. אמר המלקט וקשה לפי פירושו למה לא חשיב אח"כ לקמן בסי' ה' רק כבול ופאה נכרית לחצר: והקשו תוס' ז"ל וא"ת ואמאי לא תני נמי הכי ברישא פאה נכרית בהדי כבול דאין יוצאין בה לרה"ר כדקתני להו בסיפא גבי התירא וי"ל דמילתא דפשיטא היא דאסור לצאת בה לרה"ר דודאי משלפא משום דמחכו עלה. ע"כ:

ולא בעיר של זהב. ופי' רש"י ז"ל שהוא תכשיט עגול ומציירין בו כמין עיר ירושלים ויש באמצע לשון שמחברין אותו למלבוש ור"ת פי' שהוא כמין עטרה לראש כדאמרי' בפ' בתרא דסוטה מאי עטרות כלות עיר של זהב. ור"מ פליג עלה וקאמר דחייבת חטאת ור' אליעזר שרי לכתחלה בברייתא דבגמ' בפירקין ובר"פ תולין גם בירוש' דפירקין וכן בעדיות פ' שני אמרו לפני ר' עקיבא משום ר' אליעזר יוצאה אשה בעיר של זהב ופסק הרמב"ם ז"ל שם דהלכתא כותיה דר' אליעזר היפך ממה שפסק בפי"ט דהלכות שבת סי' ו':

ולא בקטלא ולא בנזמים. מפר' בגמ' קטלא מנקטא פארי פירשו רש"י והר"ן ז"ל בגד שיש בו שנצים כעין מכנסים ומכנסת בו רצועה רחבה וקושרת סביב צוארה והבגד תלוי על לבה והוא חשוב ומצוייר בזהב. ע"כ:

ב

לא יצא האיש וכו'. משמע דבטלטול מותר ודלא כר"ש בן אלעזר דאסר אפי' בטלטול ושמא ינעלנו:

בסנדל המסומר. ולא שנו אלא לחזק אבל לנוי מותר ובגמ' מפרש כמה הוי לנוי: וצורת סנדל זה היתה ידועה להם ואין אנו בקיאין בו. ומ"מ עיין בפי' הר"ן ז"ל ד"ה ונקטינן משמעתין וכו' ותמהתי שמצאתי בפי' ה"ר יהונתן ז"ל סנדלר המסומר של עץ הוא ותוחבין מסמרין לחזק התחתון עם העליון ובלע"ז נקראין צוויקוש ע"כ. וכתוב בטור א"ח סי' ש"א ומנעלים שלנו המסומרים אינם בכלל סנדל המסומר ומותר לצאת בהן ומ"מ נהגו בהן איסור ואין לפרוץ גדר ע"כ. ועי' עוד שם בב"י. ובספר האגור סי' ת"נ וסי' תנ"ח.

בפי' ר"ע ז"ל ומפני שמעשה זה בשבת היה וכו' [הגה"ה מצאתי כתוב בפי' ה"ר יהונתן ז"ל וטעמא כדי שלא יהפך ימי שמחתם ומועדם לאבל וימנעו ממצות שבת ויו"ט שהוא חובה על כל ישראל להתענג בהם ולשמוח בהם על כל הטובה אשר עשה השם לישראל שהבדילם לגוי מגויי הארצות ונתן להם חוקים ומצות טובי' וימים ידועים לשמור מצותיו שלא יהיו טרודים בעסקי העולם ולא יצא יום א' מכל ז' ימי השבוע שלא יעבדוהו באותו היום בכל לבם ויום השבת על כולם שיש אדון לעולם שבראו בחכמתו ברצונו במאמרו בששה ובסוף הששי יצר האדם לעבדו ולהכירו שאם יעבדנו בכל לבו תנוח נפשו בעולם שכולו ארוך ונתן לו לזכר יום השבת שנח בו ושבת ושמח בכל מיני העולם שמצא הכל עשוי בלא יגיעה ע"כ:]. ובגמ' דהא דלא גזרו בתעניות שעל הגשמים וכו' [הובא בתוי"ט].

ולא בתפילין. גמ' אמר ר"ס לא תימא אליבא דמ"ד שבת לאו ז"ת הוא הוא אלא אפי' למ"ד שבת ז"ת לא יצא דילמא אתי לאתויי ד"א ברה"ר כשיצטרך לפנות ואיכא דמתני לה אסיפא ואם יצא אינו חייב חטאת אמר רב ספרא לא תימא אליבא דמ"ד שבת זמן תפילין הוא אלא אפי' למ"ד שבת לאו זמן תפילין הוא אינו חייב חטאת מ"ט דרך מלבוש עבידא:

ולא בקמיע. שתולין וכו'. לשון ר"ע ז"ל עד אע"פ דלא אתמחי קמיע. אמר המלקט דיקא נמי דקתני בזמן שאינו מן המומחה ולא קתני בזמן שאינו מומחה דהוי משמע שפיר דקאי בין אגברא בין אקמיע כמו שהוכיחו תוס' ז"ל ש"מ ופי' רש"י ז"ל אברייתא דמייתי בגמ' קמיע אינו אלא לשון קשר ודעיקרין של שרשי סממנין נמי קרוי קמיע. ונלע"ד דקמיע דינו באשה כדינו באיש אלא דנקטי באיש משום דדמי לתפילין דלא שייכי רק באיש ואי דרך האיש בקמיע טפי מאשה ניחא טפי וכן משמע שנוהג ג"כ באשה דין קמיע מלשון הרמב"ם ז"ל שם ביד שכתב סתם ויוצאין בקמיע וכו' וגם כן משמע מלשון הטור:

ג

לא תצא אשה במחט נקובה. ונראה מפי' ר"ע ז"ל דמחט נקובה לכל אשה קרוי דרך אומנתו שאפי' תחובה לו בבגדו חייב. ואי מפרשינן דמיירי דוקא במוציאה בידו אתיא שפיר רישא נמי אליבא דר"מ. ואחר שכתבתי זה מצאתי מה שכתוב בסמוך בשם הירושלמי:

ולא בטבעת שיש עליה חותם. גמ' וחלופיהן באיש פי' דטבעת שיש עליה חותם אם יצא פטור ואם אין עליה חותם ויצא חייב חטאת רש"י ז"ל. אבל ר"ת ז"ל פי' דאחיוב חטאת לחוד קאי דאם אין עליה חותם חייב חטאת אבל טבעת שיש עליה חותם האיש מותר לכתחלה דלא גזרו חכמים באיש דילמא שליף ומחוי שאין דרכו בכך להיות שחצן להראות לחברו כדרך האשה וכן ברמב"ם שם פי"ט סי' ג' ועיין בב"י או"ח סי' ש"א וגם בהרא"ש ז"ל: והרי"ף ז"ל פ' דקאי בין אמחט בין אטבעת וז"ל וחלופיהן באיש כלומ' אם יצא האיש במחט שאינה נקובה ובטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת ואם יצא בטבעת שיש עליה חותם ובמחט נקובה פטור אבל אסור ע"כ. וכתבו עליו הרא"ש והר"ן ז"ל דלא נראו דבריו דהיאך יתחייב האיש חטאת במחט שאינה נקובה והא הוצאה כלאחר יד היא ועוד בשלמא בטבעת שייך למימר וחלופיהן באיש דבאשה באין עליה חותם הוי תכשיט יש עליה חותם הוי משוי ובאיש להפך וכו' אבל במחט בין נקובה בין אינה נקובה הוי משא לאיש ע"כ. ופי' בבית יוסף א"ח סי' ש"א ונראה שדעתו לומר שאין דרך האיש לצאת בשום מחט לא נקובה ולא בלתי נקובה ולכן תמה דהיאך יתחייב האיש במחט שאינה נקובה הוצאה כלאחר יד הוא כלומר שמאחר שאין דרכו להוציא מחט שאינה נקובה הוי מוציא שלא כדרך המוציאין ופטור ומה שכת' ועוד דבמחט בין נקובה בין שאינה נקובה הוי משוי לאיש ה"ק לפי דברי הרי"ף ז"ל דמחייב לאיש במחט שאינה נקובה משום דכיון דאינה תכשיט לו הוי משוי ה"ל לחייב גם בנקובה דגם היא אינה תכשיט לו והוי משוי אלא ודאי בין נקובה בין שאינה נקובה אינה תכשיט לאיש ופטור ע"כ. וכתב בסוף דבריו נמצאו שלש מחלוקת בדבר לדברי הרי"ף ורמב"ם ז"ל איש היוצא במחט נקובה חייב ובשאינה נקובה פטור ולדברי הרא"ש ז"ל בין בנקובה בין שאינה נקובה פטור ולדברי הרב המגיד באינה נקובה חייב ובנקובה פטור כאשה ע"כ [עי' בדרישה ופרישה ובב"ח מ"ש שם על הב"י.]:

ולא בכוכלת. בשני כפי"ן צריך להיות וכן הוא בירושלמי וכ"ה בספרי כתיבת יד וכן בערוך. וכן הגיה החכם ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל:

של פיילטום. כך הגיה החכם הנ"ל הפ"א בחיר"ק והלמ"ד בשו"א והיו"ד הראשונה בקמ"ץ והטי"ת בשורק ומחק הנו"ן וכתב תחתיה מ"ם סתומה:

ואם יצאת חייבת חטאת דברי ר"מ. ירושלמי תני לא יצא החייט במחטו שבכליו ולא הלבלר בקולמוס שבאזנו ולא הצבע בדוגמא שבאזנו ולא השולחני בדינר שבאזנו ואם יצאו הרי אלו פטורין דברי ר"מ וחכמים אומרין אומן דרך אומנתו חייב הא שאר כל אדם יוצאין בכך מחלפא שיטתיה דר"מ דהכא קפטר ליה ובמתני' קא מחייב א"כ אבין בשם ר' יוחנן תמן דרך הוצאה בנשים ברם הכא אין דרך כל העם לצאת בכך. מחלפא שיטתייהו דרבנן דהכא פוטרין בכוכלת ובצלוחית של פוליטון הא במחט שאינה נקובה חייב אע"פ שאינו דרך קאמרי אומן דרך אומנתו חייב הא שלא כדרך אומנתו פטור ובמתני' תנן וחכמים אומנתו א"ר יודן תפתר באשה גֶדֶלֶת דהויא דרך אומנתה לקלע בה את השיער:

וחכמים פוטרין בכוכלת וכו'. ובברייתא פליג ר' אליעזר אחכמים ואמר דיוצאה לכתחלה בכוכלת דמאן דרכה למיפק בכוכלת אשה שריחה רע ולא שלפא ומחויא גנותה. אבל בברייתא אחרת קאמר ר' אליעזר פטור וא"כ צ"ל דפטור ומותר קאמר כמו שפירשו תוס' ז"ל בריש מכילתין והוא תירוץ בגמרא הכא בפירקין אלא דכי קאי אר"מ דאמר חייב אמר איהו פטור. ואיתא נמי להאי ברייתא קמייתא בר"פ ר"א דתולין וכמו שכתבתי שם ראש הפרק. ואם אין בכוכלת בושם כ"ע מודו דחייבת חטאת דלאו תכשיט הוא שמתוך פי' רש"י ז"ל משמע שהיא סברת ר' אליעזר בלבד ע"ש:

ד

ר' אליעזר אומר תכשיטין הן לו. דכתיב חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. ויש להסתפק אם לר' אליעזר מותר לכתחלה או פטור אבל אסור:

וחכמים אומרים וכו' ק"ק דנראה דחכמים היינו ת"ק. ובגמ' תניא אמרו לו לר' אליעזר וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח אמר להן לפי שאינם צריכין שנאמר לא ישא גוי אל גוי חרב ע"כ. ומטעם זה יש שמוחקים סיפיה דקרא מן המשנה מדברי חכמים ואין צורך חדא דחכמים לא קשה להו מידי מסיפיה דקרא ועוד דבגמ' איכא דאמרי דהכי השיב להן ר' אליעזר לחכמים אף לימות המשיח אינם בטלין:

בירית. ועיין בהר"ן ז"ל בפ' כל הכלים דף קמ"ז ע"ב:

כבלים טמאין ואין יוצאין בהן גרסי'. ותימה לע"ד אי בירית לא שייכא כלל באיש למה שנאה הנה גבי איש דלקמן בס"פ גבי הנהו דקתני בהן דין שבת ודין טומאה שייך טפי למתנייה או גבי אשה:

ה

יוצאה אשה בחוטי שער וכו' ובגמ' תנא ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה. וילדה בשל זקנה כדי נסבה דכיון דגנאי הוא לה פשיטא דאיכא למיחש דילמא מחייכי עלה אלא אגב גררא דזקנה בשל ילדה נקטיה דהתם אשמעינן דאע"ג דשבח הוא לה זימנין מחייכי עלה. וע"ש במגיד משנה סי' ט' כי דבריו ז"ל שם תמוהין כמו שכתוב שם בכסף משנה ובריש פירקין מוקמינן לה דלא כר' יהודא דלדידי' אפי' בחוטי צמר נמי יוצאה דלדידיה לא חיישינן שמא תתיר חוטי הצמר דהא לא חייצי לענין טבילה וכדתנן ברפ"ט דמקואות ר' יהודה אומר של צמר ושל שיער אינם חוצצין מפני שהמים באין בהן וחכמים לא הודו לו רק בחוטי שיער ומש"ה יוצאה בהו בשבת וכבר רמזתיו לעיל בריש פירקין:

לחצר. ס"א בחצר בבי"ת. ומתני' דלא כר' ענני בר ששון דפליג עליה דרב בגמ' ואמר משום ר' ישמעאל בר' יוסי הכל מותרין בחצר ככבול. אבל חכמים ס"ל לא התירו לה רק דוקא שני תכשיטין הללו בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה דמדקתני לחצר דייקי' הא לרה"ר אסור וכן ברמב"ם שם פי"ט סי' ז':

במוך שבאזנה. לאו דוקא אשה דה"ה איש כדמוכח בגמ' דר' יוחנן היה יוצא במוך שבאזנו וכן נמי ר' ינאי:

במוך שהתקינה לנידתה. באותו מקום שיבלע בו הדם עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט כן פי' רש"י ז"ל והקשה ר"י ז"ל דהא אסקינן לעיל בפ"ק דכל לאצולי טינוף חשיבא הוצאה ולא מיקרי משום הכי דרך מלבוש לפיכך פי' שר"ל שמגין על הדם שלא יפול על בשרה וישרוט אותה כשיבש ומש"ה חשיב דרך מלבוש:

בפלפל. עי' תוס' פ' המוצא תפילין (עירובין דף ק"ב) ופירשו רש"י והר"ן ז"ל פלפל ארוך שנותנת בפיה מפני ריח הפה:

גלגל מלח. כמו גרגר מלח רש"י והר"ן ז"ל:

ובכל דבר שתתן לתוך פיה. זנגביל אן קנמון ופי' רש"י ז"ל שנתנה לתוך פיה מבעוד יום ?ע"ש משמע דהוה גריס שנתנה לתוך פיה וכן הוגה בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל: וכתוב בסמ"ג מל"ת סי' ס"ה דיוצאין במוך שבסנדל אפי' לכתחלה וסיפא דקתני ובלבד שלא תתן וכו' לא קאי אלא אפלפל וגלגל מלח שבפיה שנראה כשנותן בשבת כמי שרוצה להוליכו למקום אחר דרך רה"ר ומערים להוציאו בענין זה עכ"ל ז"ל וכן בכלבו סוף סי' ל"א. ודומה שהיא מחלוקת בירושלמי וגם תוס' ז"ל ס"ל דקאי גם אמוך שבאזנה ושבסנדלה ושהתקינה לנדתה. ואיכא בפוסקים נמי מאן דמספקא להו אי לא קאי רק אגלגל מלח ואכל דבר שתתן אבל לא אפלפל כמו שכתוב בבית יוסף א"ח סימן ש"ג:

שן תותבת ושן של זהב. הכריח הר"ן ז"ל דודאי תרתי קתני מתני' כמשמעות פשטן של דבריו ובתרוייהו פליגי רבי ורבנן. ובירושלמי משמע דשן תותבת הוא של עץ ורבנן אסרי בתרוייהו דמתוך שהיא נכרת בין שאר השנים שיילי מינה חברותיה לאוויי להו ומחויא אבל של כסף לא מינכרא ולא שיילי מינה ומש"ה שריא אפי' לרבנן כדאיתא בגמ' עכ"ל הר"ן ז"ל. ונתמעטו בפירושו שני הפירושים שכתב רש"י ז"ל ע"ש בגמ' עליהם: וז"ל הירושלמי שן תותבת מאי אית לה כלומר מ"ט אסרוה ומשני עוד היא מבהתא מימר לנגרא עביד לי חירי ואי נפלה לה מחזרא לה ע"כ. וז"ל הגמ' לא שנו אלא של זהב אבל בשל כסף ד"ה מותר מפני שדומה לשאר השנים א"נ היינו טעמא דשל זהב משום דחשיבה אתיא לאחוויי ולכך אסור אבל של כסף לא חשיבא ולא אתי לאחוויי. גמ' אמר אביי רבי ור' אליעזר ור"ש בן אלעזר כולהו ס"ל דכל מידי דמיגניא בי' לא אתי לאחוויי רבי הא דאמרן במתני' ר' אליעזר דתניא ר' אליעזר פוטר בכוכלת ובצלוחית של פוליטון רשב"א דתניא כלל אמר רשב"א כל שהוא למטה מן השבכה יוצאה בו דלא חיישינן דילמא שלפא ומחויא דמיגלי שערה למעלה מן השבכה אין יוצאה בו:

ו

יוצאין בסלע שעל הצינית. בירושלמי משמע דלאו דוקא סלע דה"ה אפי' טס אבל בגמ' דילן מפרש דדוקא נקט סלע שהוא קשה להגן על המכה מקוצים ויתדות הדרכים וגם יש בו לחלוחית היוצא מן הכסף וגם יש בו צורה דכולהו צריכא לרפאות המכה ולמעוטי טסא דאע"פ שהוא קשה מ"מ אין בו צורה ולא מסי למכה ואשכחן דכוותה בגמ' בפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ"ג) איסתירא דציניתא גבי הותירו או פחתו ושם פי' הר"ן ז"ל וז"ל מי שיש מכה בפרסת רגלו מתחת קושר מהם שם דמעלייא ליה חלודה דידה וצורתא דידה עכ"ל ז"ל:

הבנות יוצאות בחוטין גרסינן וכתב ה"ר יהוסף ז"ל אי לאו דמסתפינא מרבותי אמינא דה"פ דמתני' הבנות יוצאות בחוטין כלומר בכל מיני חוטין אפי' של צמר ושל פשתן שבראשה דליכא למיחש בהו משום טבילה שאין שייך בם טבילה אלא שאחד עומד ע"ג וע"כ ליכא למיחש דילמא אתי לאתויינהו כדאמרי' לקמן אבל עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית וכו' ומביאין אותו בידן ולא חיישינן לסחיטה דכיון דאיכא דעות מדכרי אהדדי עכ"ל ז"ל. ובירושלמי משמע דהני חוטין לא קאי אאזניהם ומשמע נמי דהוי חוטי שיער דרמי מינה עלה דהא דתני ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וכו' שהבאתי לעיל דהכא קתני יוצאות בחוטין סתם ולא פליג כלל וא"ר בא בשם רב יהודה אפי' כרוך על צוארה לנוי ומשני דמתני מיירי שחוטי השער קצרים כ"כ שאינה יכולה לראותו שאינו מגיע מצוארה לחוטמה הלכך לא חיישי' אפי' ילדה בשל זקנה עיין עליו. ורש"י ז"ל כתב בלשון שני וי"מ חוטים שקולעת בהן שערה דאסרי' גדולה בר"פ התם משום דשכיח בהו טבילה [אבל] קטנות דלא שכיחא בהו טבילה שרי ולשון ראשון הגון מזה חדא דקטנות נמי צריכות טבילה לטומאת מגע משום טהרות ואף נדות נמי שכיחא בהו כדתניא מעשה היה והטבילוה קודם לאמה ועוד מדקתני אפי' בקסמין איכא למשמע דחוטין נמי אאזנים קיימי דאי חוטי הראש לא שייך למיתני אפי' בקסמין ע"כ:

ואפילו בקסמין. ירושלמי אבא בר בא מפקד לשמואל בריה לא תקבל עלך מתני' אלא אבל לא בקסמין שבאזניהם ע"כ וגם מזה משמע נמי דחוטין לא קאי אאזניהם. ונראה שזהו אבוה דשמואל דאיתא בגמ' דילן דלא שביק לבנתיה דנפקי בחוטין ופריך עליה ממתני' ומשני חוטים דבנתיה דאבוה דשמואל דצבעונים הוי דחיישי' למשלף ואחויי:

ערביות רעולות גרסי' מלשון והשרות והרעלות:

ז

פורפת וכו'. פי' ויוצאה בה בשבת. ופי' רש"י ז"ל על האבן פי' אבן שהכינו מע"ש. ובירוש' תני ר"ש ב"א גמליאל אומר ל"ש אלא מטבע ואבן הא באגוז מותר מפני שהוא מיטלטל ועי' בב"י סי' ש"א. וכ' הרמב"ם ז"ל שם פי"ט וכן לא תפרוף על המטבע לכתחלה בשבת מפני שאסור לטלטלו ואם פרפה יוצאה בו ע"כ וכתב בית יוסף שם סוף סי' ש"ג ומשמע דה"ק אם פרפה בשבת על המטבע יוצאה בו וזה ודאי חדוש הוא שחדשו הרמב"ם ז"ל ונראה שטעמו משום דמאחר שנפרף המטבע בטלית אינו מטלטלתו עוד למטבע אלא אגב הטלית ומה לי נפרף מבע"י מה ליה נפרף עכשיו אלא שבספרי הרמב"ם ז"ל החדשים כתוב מבחוץ על ואם פרפה פי' מע"ש ע"כ וכן כתבו הרב בעל הטור ז"ל שם בשמו ז"ל וז"ל וכתב הרמב"ם ז"ל אם פרפה המטבע מאתמול מותר לצאת בו ע"כ:

ח

הקיטע וכו'. בגמ' בעי רבא מרב נחמן היכי תנן הקיטע יוצא ור' יוסי אוסר או אין הקיטע יוצא ור' יוסי מתיר ומסיק ור' יוסי אוסר ומתנחו בה סימנא סמך סמך ודומיא דהאי בעיא בעינן בפ' כל הנשבעין וכמו שכתבתי שם סי' ד'. ונלע"ד דלר"מ דקרי ליה מנעל אין נכנס בו לעזרה ולר' יוסי דלא קרי ליה מנעל נכנס בו לעזרה ומשום דהא בהא תליא לא איצטרך למיתנייה היכא דאיכא פלוגתא אבל מצאתי שכתב הר"ן ז"ל הקטע יוצא בקב שלו דברי ר"מ דקסבר ר"מ דמנעל דידיה הוי ולא חיישי' דילמא מישתליף ואתי לאתויי ור' יוסי אוסר דנהי דר' יוסי נמי מודה דמנעל הוא אפי' הכי גזרו דילמא משתליף ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר הכי אסיק רבא פלוגתייהו דר"מ ור' יוסי בפ' שני דיומא ולא כן פי' רש"י ז"ל בכאן עכ"ל ז"ל. ובפ' אין צדין ברב אלפס בדף רצ"ג גבי הא דתניא התם אין הסומא יוצא במקלו הקשה הר"ן ז"ל דמ"ש מקטע דקתני הכא דיוצא בסמוכות שלו ותירץ דקטע שאני לפי שאינו יכול להלך אלא בסמוכות אבל סומא אפשר לו בלא מקל ולפיכך קטע שאינו יכול להלך בלא מקלות יוצא בהן בשבת ע"כ וכתב שכן כתבו תוס' ז"ל. וב"י בסי' ש"א כתב בשם רבינו ירוחם שדבר פשוט הוא שאינו עושה קב זה להלוך שעכ"פ הוא צריך למקלות שמותר לצאת לפי שצורך הלוכו הן אבל כוונת עשיית קב זה כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל הלכך כיון דאינו צורך הלוכו אסור ע"כ:

אם יש לו בית קבול כתיתין וכו'. רמב"ם פכ"ה מהל' כלים הי"ט ובגמ' אמר אביי טמא טומאת מת ואין מטמא מדרס רבא אמר אף טמא מדרס וכתבו תוס' ז"ל פי' הרב ר' פורת לרבא הא דלא קתני ברישא דמתני' ואם יש לו בית קבול כתיתין טמא מדרס בהדיא כדקתני בסיפא משום דהוה משמע אבל אם אין לו בית קבול טהור מן המדרס אבל טמא טומאת מת ולא היא דהא פשוטי כלי עץ הוא ולהכי תנא טמא סתמא דבכה"ג טמא הא אין לו בית קבול כתיתין טהור לגמרי וא"ת למה ליה בית קבול כתיתין תיפוק ליה דכל הטמא מדרס טמא טמא מת וי"ל דבית קבול כתיתין עושה אותו ראוי למדרס ע"כ. ועיין בתוס' יומא פ' בתרא דף ע"ח:

מדרס. מצאתי שנקד הר"מ די לונזנו ז"ל מדרס המ"ם בחיר"ק והדל"ת בשו"א והרי"ש בפתח:

בפי' ר"ע ז"ל לשון המתחיל כסא יש קיטע וכו' עד ולא מנחי אארעא כצ"ל:

ואין יוצאין בהן בשבת. לא קאי רק אסמוכות שלו אבל כסא לא קתני ליה רק לאשמועינן דטמא מדרס אבל יכולין לצאת בו עיין בבית יוסף א"ח סי' ש"א. ופי' בערוך סמוכות שלו טמאים מדרס פי' סמוכות של קב טמאים מדרס שהוא כמנעל שהולכין עליו כך הולך על זה ויוצאין בהן בשבת דאין יכול להלך אלא בהן ולא הוי משא ונכנסים בהן לעזרה דאינו מנעל:

כסא וסמוכות שלו. פי' מי שנקטעו שתי רגליו עושין לו כעין כסא שמהלך עליו ועושין לו סמוכות שמגינין על השוקיים שלא יגררו לארץ והני נמי טמאים מדרס לפי שסומך עליהן ואין יוצאין בהן בשבת לפי שיכול להלך בלא אותן סמוכות ואין נכנסין בהן לעזרה דהואיל ומגינין על הרגל כמנעל הרי הם כמנעל ואסור ליכנס בה לעזרה.

פי' גאון אם יש לקב בית קבול כתיתין כגון שיש ברכובת הקטע חתיכה בולטת ונחסר לה בקב מקום קבול שמניחה בו טמא הקב הסמוכות שלו טמאין במדרס הזב ויוצאין בהן בשבת שאינו משוי ונכנסין בהן לעזרה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד והסמוכות אין מגינות אבל כסא סמוכות טמא מדרס שהוא כלי ואין יוצאין בה בשבת שאינה תכשיט ואין נכנסין בהן לעזרה שנמצא כרוכב ואינו עומד שהיא מגעת לארץ עכ"ל ז"ל. ובגמ' תני תנא קמיה דר' יוחנן נכנסין בהן לעזרה. א"ל אני שונה אשה חולצת בו ואת אמרת נכנסין תני אין נכנסין בהן לעזרה:

אנקטמין. ס"א לוקטמין ופי' הרמב"ם ז"ל מנעל של עץ. ועוד שם בפי"ט דהלכות שבת סי' ט"ו ושם לא הביא בבא דסמוכות שלו ולא בבא דכסא וסמוכות שלו ומתוך פירושו למשנה קצת יש לי להסתפק אם הוא מפרש בבא דכסא וסמוכות שלו על איזה כסא שיהיה אפי' של כל אדם בריא ע"ש:

ט

בקשרים. בפירוש ר"ע ז"ל וקושרה לבן בשמאלו. אמר המלקט וסימנך תפילין. ופירש הרמב"ם ז"ל שהאב לוקח שרוך נעלו הימני ויקשרנו לו בזרועו השמאלית ע"כ ובי"ד לא הביאה ז"ל אפילו כלשונה. אבל בירושלמי בקשרים בקשרי פואה לרפואה כדפרשה רב יהודה בבבלי וכן בטוא"ח סי' ש"א וז"ל יוצאין במיני עשבים שקושרין אותם בקשרים ותולין אותם לרפואה ע"כ:

וכל אדם. גמ' מאן תנא א"ר אושעיא ר"ש היא דאמר כל ישראל בני מלכים הן רבא אמר באריג בכסותו דלא אתי למישלף ואחויי ודברי הכל. ותוס' פירשו בשם ריב"א דבירושלמי מוקי לה בקטנים דאפי' אי פסיק ומייתי לה ליכא איסורא ומהו וכל אדם דקתני במתני' בין קטנים עניים בין קטנים עשירים. וכתוב בבית יוסף סי' ש"א וז"ל וכיון דאוקימנא לר"ש בשטה בפ' מפנין לא קיי"ל כותיה וממילא קמה לה מתני' אליבא דהלכתא כרבא דאוקמא באריג ע"כ:

י

בביצת החרגול. דעבדי לשיחלא רש"י ז"ל פי' לכאב האזן והרי"ף ז"ל פי' לרפיון הירך כדתנן השחול והכסול איזהו השחול כל שנשמטה ירכו:

ובמסמר הצלוב. פי' בערוך שכן דרך מי שנתחייב להתלות ממיתין אותו תחלה ואח"כ פושטין אותו וקובעין לו מסמר בעץ ותולין אותו באותו מסמר ע"כ. ועיין בתשובת הרשב"א ז"ל סי' תי"ג.

דברי ר"מ וחכ"א אף בחול וכו'. כך היא הגירסא ברוב הספרים וגם ברב אלפס אבל בירושלמי הגי' דברי ר' יוסי ר"מ אומר אף בחול אסור וכך נראה שגורס ר"ע ז"ל וגם הרב המגיד כתב בפי"ט דהלכות שבת סי' י"ג דברי ר' יוסי ונפסקה הלכה בגמרא כר' יוסי ע"כ: וה"ר יהוסף ז"ל הגיה דברי ר' יוסי ר' מאיר אוסר אף בחול משום דרכי האמורי. ובירושלמי אית תנאי תני ומחליף ר' חנינא בשם ר' יוחנן כמתני'. וכתוב בבית יוסף א"ח סימן ש"א ואפילו לספרים דגרסי דברי ר"מ וחכמים אוסרין אף בחול וכו' לא קיימא לן כחכמים דאסרי מדאמרי' בגמ' אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי ע"כ ועיין במה שכתבתי בחולין ס"פ בהמה המקשה. וכתב בת' מהר"י קולין ז"ל שורש פ"ח וז"ל וזה שכתוב בסמ"ג ששנה בתוספתא חוקותיהם ודרכי האמורי חוקותיהן הם דברים התמוהין ודרכי האמורי הם הניחושים אע"פ שבכולם שנינו ה"ז מדרכי האמורי פי' לנו הסמ"ג ששני דרכי האמורי יש אחד משום ניחוש ואחד משום חוקות הגוים ע"כ בשנוי לשונו קצת:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף