יש סדר למשנה/שבת/ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יש סדר למשנה ‏ שבת ו

א

במשנה ולא בסנבוטין. בערוך בערך סנבוטין כתב כבר פרשנו בערך אב ועיין בערך אב א' כתב פי' נכון על סרבוטין ע"ש ודע שכן במשב"ג ובברייתא נ"ז: וכן בפירש ר' אבוהו איתא סרביטין:

ב

תוי"ט ד"ה ולא בתפילין כו'. אלא אפילו למ"ד שבת זמן תפילין וכן פסק הר"ב בר"פ בתרא דעירובין. לא יצא דלמא אתי לאתויי בר"ה וכו' אם בא לפנות וממטי להו ד' אמות [הנה כ"ז מבואר בסוגיא ס"א. ללישנא קמא דרב ספרא ע"ש] ובטא"ח סי' ש"א כתב ג"כ זה הטעם ולא כתב כן בסי' ל"א וכו'. ראיתי במג"א סי' ש"א סקי"ב אהא שכתב המחבר ולא יצא בתפילין מפני שצריך להסירם כשיכנס לבית הכסא כתב בזה"ל מפני שצריך להסירם הקשה בתוי"ט דל"ה האי טעמא תיפוק ליה דשבת לאו זמן תפילין ע"ש ול"נ דאתי לאשמועינן דבקמיע הכתובים בו שמות אע"פ שהיא מומחה אסור לצאת בשבת מהאי טעמא אם לא שמחופה עור וכו' ע"כ איברא דחיקא מלתא טובא דגבי דין תפילין יודיע דרכי הקמיע. והלא טוב היה למחבר למנקט זה גבי דיני הקמיע. לקמן סעיף כ"ה דאיירי בהן. ויותר מזה דנפקותא רבה איכא דלהטעם שכתב המחבר מפני שצריך להסירו כשיכנס וכו' שרי ליה לצאת בתפילין של יד כמבואר להדיא בתוס' מ"א. ד"ה דלמא מפסקי וכו' בשם הקדוש מקורבי"ל דאיצטריך טעמא דמיפסקו [ולא סגי בחששא דלמא אתי לאתויי בר"ה בלחוד וכמ"ש רש"י] כדי לאסור גם תפילין של יד דא"צ לחלוץ כשצריך לבית הכסא אלא של ראש משום שי"ן ע"ש. אמנם לפי העיקר דשבת לאו זמן תפילין הוא עדיפא דאפילו בתפילין של יד אסור. והלכך שפיר תמה התוי"ט [ועמ"ש בר"פ בתרא דעירובין בשם האלי' רבה שכתב ישוב על קו' התוי"ט אבל משם בארה שדברי הא"ר תמוהים ונעלמים ממני להבינם ע"ש] שהרי הטור וב"י לא כתבו אלא מפני שצריך להסירם וכו' [והיינו כגי' רש"י ולא חיישו לדלמא מפסקי וכו'] משמע דבתפילין של יד שרי שהרי פשטי' דלישנא הטוש"ע לעיל ריש סי' מ"ג אסור לכנס לב"ה קבוע להשתין בתפילין שבראשו גזרה שמא יעשה בהם צרכיו וכו' משמע דוקא בתפילין של ראש לא יכנס אבל בשל יד שרי. ואע"ג שכתב המג"א שם ה"ה דבזרוע נמי אסור מה"ט וכו'. מ"מ פשטא דמלתא כפי לשונם משמע דוקא שבראשו. וכן כתב הא"ר דוקא בתפילין שבראשו אבל בתפילין של יד שרי ושכן מוכרח מרש"י וע"ש דלא כמג"א וזה ליתא למ"ש הטור וב"י בש"ע סי' ל"א דאסור בשבת להניח תפילין. והמעיין בעומקה של הלכה צדק בה ילין. ולפי שעה נעלים ממני שכתבו הטוש"ע רק בגי' רש"י ולא חששו כלל לגי' תוס' דחיישינן דילמא מפסקי וגם של יד אסור כמבואר. גם לשון הר"ב כך היא ריש פ"י דעירובין ד"ה זוג זוג וכו' קסבר שבת זמן תפילין הוא אלא שחכמים גזרו עליהן גזרה שמא תפסק רצועה ויביאם בידו וכו' ע"כ:

ג

ולא בכובלת. גירסת הערוך ולא בכוכלת בכ"ף:

ה

ובסנבוטין במשב"ג ובסרביטין עוד שמה ובגרגיר מלח במשב"ג איתא ובגלגל ופירש"י גלגל כמו גר גר וכן בערוך איתא ובגרגיר [ורי"ש ולמ"ד שמתחלפין מבואר ברמב"ן בפי' החומש מה נמלצו מה נמרצו ואין כאן מקום לקבל אריח]:

שם הר"ב ד"ה פאה נכרית אשה שאין לה רוב שיער לוקחת שער נשים אחרות ומשימה בראשה ונראה כאילו הוי שערה. וז"ל רש"י במשנה ס"ד ד"ה פאה נכרית קליעת שער תלושה וצוברתה על שערה עם קליעתה שתראה בעלת שער ע"כ. וזה לשון הערוך בערך פאה פי' אשה שאין לה רוב שיער לוקחת שער מנשים אחרות ומשימה על ראשה שנראה כמו שהוא שערה ע"כ. וז"ל הרמב"ם בפרושו פאה נכרית כמו מגבעת נדבקו בו שער נאה והרבה ותשים אותו האשה על ראשה דרך עראי כדי שתתקשט בשער ע"כ. ובחיבורו פי"ט מה"ש דין ג' לא תצא וכו' ולא בפאה של שער שמנחת על ראשה כדי שתראה בעלת שער הרבה וכו' ע"כ. ולשון הטוש"ע א"ח סי' ש"ג סי"ח כך היא פאה נכרית דהיינו קליעת שער שקלעה בתוך שערה ע"כ. כתבתי כל לשונות האלו למען תדע כי זה שכתוב בד"מ סי' הנ"ל א"ק ר' בזה"ל מצאתי כתוב בהגהות אלפסי החדשים ומותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה ל"ש אם היא עשויה משערותיה או משער חברתה דאין שער באשה ערוה אלא דוקא שערותיה המדובקים בבשרה וכו'. ע"כ. וכ"כ המג"א סי' ע"ה סק"ה וכ"ש וכו' וכ"כ בש"ג דמותר לכתחלה כדאיתא במשנה פ"ו דשבת יוצאה אשה בחוטי שער וכו' דלא כב"ש שחולק עליו והאריך בסוף ספרו בדברים דחוים וכו' ע"כ והנה כפי שראיתי בש"ג עצמו בפ' במה אשה כתב בזה"ל סמך לנשים היוצאות בכסוי שערות שלהן כשהן נשואות אבל במקום קליעת שערן נושאים שערות חברותיהן שקורין קרינאל"ו בלע"ז מההוא דשנינו שהאשה יוצאת בפאה נכרית בשבת ופי' המפרשים כפאה נכרית היא מגבעת ידבקו בו שער נאה והרבה ותשים אותה האשה על ראשה כדי שתתקשט בשער והתם באשה נשואה מיירי מתני' מדקאמר בגמ' הטעם משום שלא תתגנה על בעלה וכו' ומשמע להדיא שמותרות בנות ישראל להתקשט בהן דשער באשה ערוה דקאמר לא הוי אלא בשער הדבוק לבשרה ממש ונראה גם בשרה עם השיער וכו' ונראה דל"ש שערות דידה ל"ש שערות דחברתה כל עוד דעבידי לכסוי השיער. והן תלושות אע"פ דקישוט הוא לה כדי שתראה בעלת שיער אין בכך כלום ושפיר דמי ואע"ג דאמרי' ספ"ק דערכין דפאה נכרית המחוברת לשערה ממש דהוי כגופה ממש מ"מ לא נאסר בשביל כך לצאת בה ולהתקשט בה דהא ע"כ אותן צדקניות דקאמר התם היו מתקשטות בפאות ההם ובנשואה מיירי התם דקאמר תנו שערי לבתי ואין לומר שהיו משימות צעיף או מידי על הפאה נכרית דא"כ מאי מהני האי קישוט הרי כל עצמו של אותו קישוט לא הוי אלא בשביל שתראה בעלת שער וכו' ע"כ. הנה ראינו כי עיקר יסודו של הש"ג בנוי לפי פי' המפרשים שפ"נ היא מגבעת וכו' כדי שתתקשט וכו' והיא דעת הרמב"ם בפירושו. אבל לפי' של כל שאר המפרשים גם הרמב"ם בחיבורו ולשון הטוש"ע שהעתקתי לעיל ובפרט מלשון הר"ב והערוך אשה שאין לה רוב שיער וכו' משמע באשה שיש לה רוב שיער אין דרכה בפ"נ רק אשה שאין לה רוב שיער היא נוטלת הפ"נ למלאות השערות שהיא קרחת מהם. וא"כ ודאי שמשימה הפ"נ תחת הרביד או הצעיף. וכמו שערותיה ממש מכוסים כך אותן שער מחברתה שמשימה למלאות חסרונה מכוסים. ובכן איכא למידק בשלמא הש"ג שהחליט פי' שכתב הרמב"ם בפירש שפיר הוכיח דאין לומר שהיו משימים צעיף וכו' דא"כ מאי אהני האי קישוט. אבל הד"מ שהעתיק ההיתר לדינא וגם המג"א שפוסק הכי לדינא בהחלט והחזיק דברי הש"ג לגמרי קשיא מנ"ל הא לפי הפירש של הטור וש"ע דפ"נ היינו קליעת שיער שקלעה בתוך שערה. וא"כ משמע ברור שהיא תחת הצעיף או רדיד כמו שאר קליעת שיער שנקלעה הפ"נ בתוכה. שוב ראיתי בעטרת זקנים בסי' ע"ה אות קטן ג' בזה"ל וכ"ש שער נכרית כו' כל זה כתב רמ"א עפ"י הג"ה באלפסי פ' במה אשה פסק עפ"ז בסי' ש"ג שלא אסרו חז"ל שער באשה אלא דוקא שערות הדבוקים לבשר ממש אבל שנחתכו אין בהם משום שער באשה ערוה וגם לא משום פרועות ראש וי"א אפילו פאה נכרית אסור משום פריעת ראש ושער באשה ערוה דמה ששנינו היתר לצאת בפ"נ בכוליה גמר' מיירי דוקא מכוסה תחת הסבכה וכו' ע"כ. ולכאורה נראה דגם תוס' ס"ל כדעת הש"ג וד"מ והמג"א מהא דהקשו נ"ז: ד"ה אי כבלא דעבדא וכו'. והעתיק התוי"ט דבריהם ד"ה ובפאה נכרית וא"ת אמאי לא תני נמי ברישא פ"נ לעיל בהדי כבול דאין יוצאין בה לר"ה וי"ל דמלתא דפשיטא הוא דאסור לצאת בה לר"ה דודאי משלפו משום דמחכי עלה ע"כ. ואם איתא דס"ל לתנא כדעת הי"א שהביא העטרת זקנים והוא הבאר שבע שהביא נמי המג"א דאוסר בפ"נ לא מקשו מידי דברישא לא מצי למיתני דבלא"ה אסורה לצאת אף בחול לר"ה משום פריעת ראש אבל בסיפא דמיירי לחצר. וקי"ל דבחצר אף בשערה ממש מותר כמבואר באבן העזר סי' כ"א וסי' קט"ו ובבית שמואל וח"מ סק"ט דבחצר שאין רבים בוקעים בו לפירש"י ותוס' אפי' פרוע לגמרי ע"ש. שפיר תנא דאפי' בפ"נ בשבת בחצר שרי ולא גזרי' אטו ר"ה. אע"כ דס"ל לתנא כדעת המתירין בפ"נ וכדעת הש"ג ולהכי מקשו שפיר דברישא נמי [כמו דתנן דאין יוצאין בכבול] ה"ל למיתני נמי בפ"נ דאסורה בשבת. איברא ע"פ הדברים הללו תירוצם שכתבו וי"ל דמלתא דפשיטא וכו' דמחכו עלה ע"כ. צריך ביאור שהרי כל עיקר של פ"נ משום קישוט הוא שתהיה נראת בעלת שער וכמ"ש הש"ג באריכות והאיך כתבו תוס' דמחכו עלה. עוד אפשר לומר דס"ל לתוס' כדעת האוסרין ואפ"ה מקשו שפיר הא דלא תנן ברישא דאין יוצאין בפ"נ לר"ה ונפקא מיניה דאף הבתולות דשרו בחול. שהרי אפילו בשערות של ראשן ממש מותרות וכמ"ש הח"מ וב"ש סי' כ"א אהא שכתב המחבר סעיף ב' לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק אחת פנויה וא' אשת איש. כתב הח"מ סק"ב פנויה בעולה קאמר אבל בתולה אמרינן דיוצאת בהינומא וראשה פרוע וכן הוא בב"ח. וכ"כ הב"ש סק"ה א' פנויה היינו אלמנה או גרושה אבל בתולה מותר ע"כ. וכן ראיתי בפרישה הנקרא בית ישראל שחיבר הסמ"ע על אה"ע סי' כ"א סק"א בזה"ל אחת פנויה לכאורה נראה דפנויה רצה לומר כמו אלמנה או גרושה אבל בתולה מותרת להלך כמנהגינו ע"כ. הרי הסכמת כולם להיתר גמור. חוץ מגדול אחד יוצא במיאון ולא אבה לשתותו. ה"ה הגאון המג"א סי' ע"ה סק"ג כתב בזה"ל בתולות שדרכן לילך פרועת ראש כו' קשה דבא"ע סי' כ"א ס"ב כתב. לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש א' פנויות וא' אשת איש וכ"כ הרמב"ם ועוד דאיתא בכתובות אם יוצאה בהינומא וראשה פרוע זהו סימן שהיתה בתולה ודוחק לומר דפנויות דקתני היינו אלמנה דא"כ ה"ל לפרש וי"ל דפרועות ראש דכתב בא"ע היינו שסותרות קליעת שערן והולכת בשוק דזה אסור אפי' בפנויות וכפירש"י פ' נשא על ופרע ראש האשה ומ"מ צ"ל דפנויה לא מתסרי מדאורייתא דאי איתא דקרא איירי גם בפנויה א"כ גם בגילוי הראש תהא אסורה לילך דמהכא ילפינן בכתובות' שלא תלכנה בנות ישראל בגילוי הראש אע"כ קרא לא איירי בפנויה רק שמידת צניעות היא לבתולות שלא לילך כן ע"כ. מדבריו של בריבי ניכר שלא ראה מ"ש הב"ח להדיא דשרי ומייתי ראיה מהך דיוצאות בהינומא וראשה פרוע ומלבד שדבריו נגד כל הני רבוותא אלא נמי כל דבריו של גדול בזה לא נתבארו אצלי. ראשון במה שיצא לחלק דפרועות ראש דכתב בא"ע וכו' הנה כל עצמו בחר לו דרך חדש מפני שדוחק לומר דפנויות דקתני וכו' דא"כ ה"ל לפרש וכו'. ואמנם תירוצו יותר דחוק שהרי גם הכא בא"ח כ' הלשון ההיא בעצמו הש"ע פרועות ראש כמ"ש בא"ע. והיכי רמיזה חלוק הזה ומדויל ידי' משתלים דקשה נמי דה"ל לפרש ותו שהרי גבי יוצאה בהינומא וראשה פרוע ר"פ האשה שנתארמלה ט"ו ע"ב פירש"י והר"ב שערה על כתפה וא"כ ממקום שבא המג"א ומשם נמי מוכח דבתולות אפילו במתרת קליעת שערה דהיינו ששערה על כתפה שרי. ועוד דבמה שיצא לחלק בענין פרועת הראש דפרועת הראש בא"ע מיירי שסותרת קליעת וכו' ופרועת ראש דהכא בא"ח וכן וראשה פרוע דאי' בכתובות גבי יצאה בהינומא איירי שראשה מגולה בלבד בקליעת שערה קשה טובא דא"כ מאי פריך הש"ס בפ' המדיר ע"ב א' אהא דתנן ואיזה דת יהודית יוצאה וראשה פרועה [מקשה] ראשה פרוע דאורייתא היא [ואמאי לא קרי לה דת משה. רש"י] דכתיב ופרע את ראש האשה ותנא דבי ר' ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש ודחיק המתרץ ע"ש. ואם איתא להא שכתב המג"א לא מקשה מידי שהרי גבי סוטה דכתיב ופרע דהיינו שסותר קליעת שערה [כמ"ש איהו בשם רש"י בחומש. וכן מבואר להדיא בברייתא סוטה ט"ו היא קלעה לו את שערה לפיכך כהן סותר את שערה. ומזה מוכח דסתירת שערה ניוול הוא לה וקליעת שערה דוקא קישוט הוא לה. לפיכך היא קלעה לו את שערה כדי שתהיה נאה בפני בועלה דומיא דכל הנך דאיתא התם היא כחלה לו את העינים לפיכך עיני' בולטת היא קשטה לו פנים לפיכך פני' מוריקות ועוד שם ענין כדברי' האלה ע"ש וכן מוכח נמי מלשון רש"י בחומש ופרע סותר את קליעת שערה כדי לבזותה מכאן לבנות ישראל שגלוי ראש גנאי הוא להן ע"כ. וכ"כ המזרחי דסותר קליעת שערה להרבות בניוולה וקלונה. וכל זה דלא כמג"א שסובר להיפך] ודת יהודית היינו שאינה סותרת קליעת שערה רק שהולכת בגלוי הראש בקליעת שערה. אע"כ דאין לחלק ואדרבה בקליעת שער פשיטא דאסורה וכדאמרן. ועוד הרבה טענות יש לטעון דודאי קרא דגבי סוטה לא מיירי בפנויה דאין משקין אותה וטעמו כיוצא בזה אלא שאין הזמן והמקום גורם. והכלל מסור בידינו יחיד ורבים הלכה כרבים ה"ה הב"ח ופרישה וח"מ וב"ש דמתירין לגמרי בבתולה וא"כ מכ"ש דשרי [הבתולות] בפאה נכרית. ומקשו תוס' שפיר דה"ל למתני ברישא דבשבת אין יוצאה בפ"נ לר"ה דנפקא מינה האיסור לבתולות בשבת בר"ה. וע"ז תירצו תוס' שפיר דמילתא דפשיטא וכו' משום דמחכו עלה. כלומר דבשלמא בנשואה שאינה רשאי לצאת בשערות דגופה שעל ראשה אורחא דמילתא דיוצאת בפ"נ. אבל בתולות שמותרות לצאת בשערות דגופה מחכו עלה כשהיא יוצאת בפ"נ דנראה בזה שאין לה שערות והיא קרחת וגנאי הוא לה. והלכך ודאי משלפא. והוי יודע דמ"ש המג"א סי' ע"ה סק"ה בזה"ל וכ"ש שער נכרית כו' כצ"ל וכן הוא בש"ע ד"ו וכ"כ בש"ג דמותר לכתחילה כדאיתא במשנה פ"ו דשבת יוצאה אשה בחוטי שער כו' דלא כב"ש שחולק עליו והאריך בסוף ספרו בדברים דחוי' עס"י ש"ג סי"ד ע"כ. לא נתברר לי לקוצר דעתי דבחוטי שער לא מצאתי שום חולק והיא משנה מפורשת דיוצאת בחוטי שער בין משלה בין משל חברתה וכו' ונקראת חוטי שער ע"ש שעשתה אותו כמין חוטין וקולעת בהן וכתב הר"ב וכל המפרשים דשרי לצאת בר"ה דלא דמי לחוטי צמר וחוטי פשתן לפי שהמים נכנסין בהם ואי מתרמי לה טבילה אינה צריכה שתתירם ולא אתי לאתויינהו רק בפאה נכרית שמכסה הרוב או כל ראשה ונראית כאילו שערותיה ממש בזה כתב הבאר שבע בתשובה סי' ל"ח בשם הרב מה"ר יהודה מרורות על ש"ג המתיר ודחה כל הראיות שלו והסכים הבאר שבע על ידו לאסור מטעם מראית העין שנראית כאילו הם שערותיה ממש והוא איסור דאורייתא וע"ל כי האריך לסתור כל דברי הש"ג וגם במ"ש בעין משפט בגליון ש"ס דנזיר כ"ח: דחה את הכל בשתי ידים. ע"ש. אבל בחוטי שער לא ערער אדם מעולם לאיסור ולרוב פשיטותו להיתר לא הזכירו הש"ג בהגהות האלפסי וגם לא בגליון דנא. רק בפאה נכרית חידש לכתוב בהוראה להיתר. והבאר שבע השיגו מטעמים הרבה וכתב עוד דגם הראיה של הש"ג ממשנה דשבת אינו מוכח אלא להתיר בחצר דתנן במשנה אבל לר"ה אסורה בפאה נכרית. דרך כלל דברי המג"א צריכין תיקון. וגם טעמא בעי שיצא להקל לדחות כל דברי הבאר שבע המסכים עם מהר"ר יהודה לאסור עכ"פ ברשות הרבים בפ"נ מפני מראית העין. ומי הכריחו למג"א לזה. והרי הרמ"א אע"ג שבדרכי משה העתיק דברי הש"ג מ"מ בהג"ה הש"ע לא העלה ולא הביאו זה לדינא. ובהג"ה דהכא שפיר מיירי בחדר שהאשה נושאת פאה נכרית דשרי לקרות ק"ש כנגדה ולא שייך בזה לאסור מפני מראית העין שהרי אפילו בשערה ממש מותר בחצר מכ"ש בבית חדרה. ובפרט למ"ש למעלה דלכל הפרושים חוץ מפי' הרמב"ם במשנה אף הש"ג מודה וספרדיות שמקילין בכך שנמשכין אחר הרמב"ם בפירושו. ובמדינותינו נאסר. בלא תסר. עפ"י הפרושים אשר בידינו נמסר:

שם תוי"ט מ"ה ד"ה ואם נפל לא תחזור וכו'. דבריהם הללו נשמטו מידי האחרונים עכ"ל. וכתב המג"א סי' ש"ג ס"ק י"א דאשתמיטתיה להתוי"ט ולעולת שבת מ"ש תו' לעיל מיניה דהיינו דוקא לפירוש הר"ר פורת אבל לפירש"י והרא"ש שכתבו דהכא אסור משום דמחזי כמכוון להוציא וכו' עכ"ל. הנה השגת המג"א על התוי"ט עצומה למאוד. ביותר הגם דאין ילוד אשה ניצול משגיאה באחת המקומות כמו שהאריך בתשובת חוט השני ס' כ' ברם הכא שהסוגיא בין ידיו וארחושי מרחשין שפתי התוי"ט דבדבור הסמוך לאחריו ד"ה ובלבד וכו' העתיק בעצמו ובכבודו פירושי ת"י מפני שנראה כמערמת וכן בדבור הסמוך לאחריו ד"ה פורפת וכו' הזכיר כל דברי ת"י בכן פליאה מילתא טובא. ולכן אברר אחר העיון בתוס' עירובין ק"ב: ד"ה רטיי' שפירשה וכו' שעליה בנה התוי"ט יסודו. וגם בתוס' שם לעיל מינה ד"ה מחזירין וכו' אשר ממנה מצא המג"א להשיג ידו. אין בזה השגה כי אם על העולת שבת לבדו. אבל להצדיק התוי"ט אגלה סודו. הנה מבואר מדברי תוס' דשבת ס"ד: כי לפי' הר"ר פורת דוקא נקט במשנה ובלבד שלא תתן לכתחילה וכו' רק גבי פלפול וגרגיר מלח דשייכי בהו משום שחיקת סמנים משא"כ לפי תוס' דחולקין על הר"ר פורת וכתבו דטעמא מפני שנראה כמערמת להוציא ולפ"ז כתבו והחליטו דכל הנך דלעיל כגון מוך שבאזנה ושבסנדלה ג"כ אסורים מהך טעמא. וכן משמעות הרמב"ם בפי"ט מה"ש דין י"א ודין י"ב. וכ"כ הגה"ה להדיא דהנך ובלבד שלא תתן לכתחילה בשבת לא קאי אלא אפלפול וגרגר מלח אבל הנך דלעיל היינו מוך שבאזנה וכו' מותרת ליתנה אפי' לכתחילה בשבת. וכ"כ הב"י בזה"ל ובפלפול וגרגר מלח וכו' ואם נפל לא תחזור משנה שם ולפמ"ש תוס' בשם הר"ר פורת ובלבד שלא תתן לכתחילה בשבת ואם נפל לא תחזור קאי גם אמוך שבאזנה ושבסנדלה ושהתקינה לנדתה אבל אין נראה כן מדברי הרמב"ם בפי"ט מהל' שבת ומדברי רבינו ירוחם עכ"ל [ומ"ש הב"י בשם הר"ר פורת צריך תיקון וטעות גדול נזדמן בדפוס דהא אדרבה לשיטת הר"י פורת בכל הנך דרישא כמו מוך שבאזנה וכו' מותרת ליתן לכתחילה בשבת ואין דברים אלו שכתב הב"י אמורים אלא לדעת תוס' החולקין על הר"ר פורת] הראיתיך משמעות הרמב"ם וביאורי הגמ' אשר כתב הב"י על דעת הרמב"ם ורבינו ירוחם כולהו ס"ל דמה דתנן ובלבד שלא תתן לכתחילה בשבת לא קאי כלל אמילתיה דרישא במוך שבאזנה וכו'. וגדולה מזו כ' הב"י שם בשם הסמ"ג וסמ"ק והתרומה דמספקא להו אי האי דקתני ובלבד שלא תתן לכתחילה קאי נמי אפלפול או דלמא לא קאי אלא אגרגר מלח וכל דבר שתתן בלבד אבל לא אפלפול עכ"ל וכן בטור לא כתב גבי מוך באזנה וכו' שלא תתן לכתחילה רק גבי פלפול וגרגר מלח כתבו אבל גבי מוך שבאזנה לא הזכיר כלום וכן משמעות הש"ע דלא כתב ובלבד שלא תתנם רק גבי פלפול וגרגר מלח הרי דסתם בש"ע כדעת הגדולים שהזכיר בב"י הנ"ל אמור מעתה דכל הגדולים שזכרתי עולים בקנה אחד כדעת הר"ר פורת דמשום גזירת שחיקת סמנים גזרו בפלפול וגרגר מלח ולפיכך במוך שבאזנה וכו' שרי אפילו לכתחילה והשתא שפיר תמה התוי"ט על הגדולים האלו שלא זכרו דבפלפול וגרגר מלח אינו אסור להחזיר אלא בנפלה ע"ג קרקע אבל ע"ג כלי שרי וחזי לצרופי די"ל דגם רש"י ס"ל כהר"ר פורת כי כ"כ רש"י להדיא בביצה י"א: ד"ה מהו דתימא וכו' בזה"ל ולקשור רטיי' וכן כל דבר רפואה שבות הוא דגזרו חכמים בכל רפואה גזרה משום שחיקת סמנים עכ"ל. והא דכתב רש"י בעירובין הטעם שמא ימרח חלילה שיסתור דברי עצמו בדברים הנוגעים לדינא אלא כתב זה כדי ליישב הקושיא דנקט במשנה רטייה דוקא ולפיכך פירש"י שמא ימרח כלומר דברטייה שייך נמי שמא ימרח ואפ"ה במקדש שרי ומה"ט נקט רטיי' לרבותא דבמקדש שרי וכמ"ש תוס' בעירובין ד"ה ומחזירין וכו' ולפי כן מ"ש תוס' וכן הרא"ש בזה"ל איסור חזרת רטיי' פירש"י שמא ימרח אבל לשחיקת סמנים ליכא למיחש כיון דמאתמול הוי עליה וכו' ע"כ. דלא כתבו כן לומר דרש"י עצמו ס"ל דלא חיישינן לש"ס כיון דהוי עליה מאתמול דבלתי ספק לא היה נעלם מתוס' והרא"ש מ"ש רש"י עצמו בביצה שזכרתי למעלה אלא ברור דלאו אליביה דרש"י קאמרי אלא אליביה דנפשייהו ודעת עצמם כתבו דלא חיישי' לש"ס ויהבו טעמם לזה כיון דמאתמול הוי עליה ובכן לא נתחוורו אצלי דברי המג"א שכתב בזה"ל אבל לפירש"י והרא"ש וכו' עכ"ל. ראשון שלא זכר גם כן תוס' שפירשו ג"כ כהרא"ש. שנית עדותו בשם רש"י אי איפשר להולמו דהא ברור דרש"י בעצמו ס"ל דחיישינן לש"ס כאשר שפתיו ברור מללו בסוגיא דביצה הנ"ל. היוצא מזה מודה אני במקצת הטענה שטען הגאון המג"א על הע"ש [דהעולת שבת בסי' ש"ג סק"ט כתב בזה"ל ובלבד שלא תתנם לכתחלה בשבת פי' גם מוך שבאזנה ובסנדל אסורים ליתנם לכתחילה והטעם כתבו התוס' מפני שנראה כמערמת להוציא וכו'. ולקמן סי' שכ"ח סקל"א כתב הע"ש בזה"ל ונראה לפמ"ש המחבר כאן צ"ל. לעיל בסי' ש"ג סק"ט דמותרת אשה לצאת בפלפול וגרגר מלח ואם נפל לא תחזיר בשנפלה ע"ג קרקע אבל בשנפלה ע"ג כלי ודאי דמותר להחזיר וסמך המחבר לעיל אמ"ש כאן וכ"כ תוס' בהדי' סוף עירובין ע"ש] שפיר השיגו המג"א בסתירת דברו של עצמו אבל במקצת הטענה אשר השיג הגאון המג"א דזכר התוי"ט כבר בררתי בצדק שדברי התוי"ט ברורין. אם לא דנימא ע"פ הלחץ זו הדחק ישוב קצת על הב"י לבדו שהשמיט דין זה בסי' ש"ג דסמך אמ"ש בסי' שכ"ח [כסברת הע"ש בזה] וזה דוחק גדול שמחבר הספר להורות לעם חוקי אלהים ותורתו וסמך במה שכתב לקמן במה שאינו מבואר להדיא [ובקל יש לחלק בין הנושאים לבעל דין לומר דהכא בסי' ש"ג סק"ט משמע אפילו ע"ג כלי אסור והטעם כמ"ש תוס' והרא"ש נגד הר"ר פורת מפני שנראה כמתכוין להוציא] ותו דא"א לומר הכא דסמך על מ"ש לקמן לפמ"ש הרב המגיד על הרמב"ם שכתב דין י"ב ויוצאת בפלפול וגרגר מלח וכו' ולא תתן לכתחלה בשבת ע"כ וכתב הה"מ ורבינו לא כתב ואם נפל לא תחזיר מפני שנסמך על מה שביאר בדין הרטייה וחזרתה פכ"א עכ"ל. נמצא למדין אם היה רצונו של המחבר להיות סומך אמ"ש בסי' שכ"ח לא ה"ל למיכתב כלל הכא ואם נפל לא תחזיר ובכן תמיהת התוי"ט קימית ושרירה. וצריך נגר ובר נגר:
שוב ראיתי בתוי"ט דעירובין פ"י מ"ג ד"ה אבל לא במדינה כתב בזה"ל פי' הר"ב גזירה שמא ימרח וכן פירש"י אבל לשחיקת סמנים ליכא למיחש כיון דמאתמול הוי עליה והא דמשנה ה' פ"ו דשבת טעמא אחרינא כמ"ש תוס' ומיהו רש"י בביצה מפרש משום ש"ס ופירושו דהכא עיקר כי כאן מקום המשנה עכ"ל. ולפקח בוויכוח של מצוה אמרתי תיתי לי אפילו לגברא רבה דכוותיה לא תטפא ליה ויהי לרצון אמרי פי להגיד לאדם ישרו כי נעלמה מדעתי הקלושה להלכה דעתו הרחבה והמליאה מי הכריח לעשות דברי רש"י כסותר דברי עצמו ובפרט מקילתא לחמירתא כי לפי פירש"י גזרו ברטייה משום ש"ס וגזרו בלא פלוג אף היכי דהוי עליה מאתמול ובעירובין יצא להקל ולומר דהיכי דהוי עליה מאתמול לא גזרו ש"ס [ונ"מ טובא גבי פלפול וכדומה ליה] וגם לא ידענא מאיזה טעם וסיבה הוי הוכרח רש"י לחזור לגזור משום ש"ס אף בדהוי עליה מאתמול וכמו שפירש הוא בעצמו בביצה:
לכן אהבתי את אדוני ד"ז הגאון התוי"ט והאמת אהבתי במה שהגדתי דכל דברי רש"י בביצה ובעירובין אחת הן ועולים בכוונה א' ולומר דגם רש"י ס"ל כהר"י פורת דמ"מ שייך ש"ס אף היכי דהוו עליה מאתמול ורק להסביר במשנה בעירובין דנקט רטיי' הוכרח לפרש שמא ימרח וכדאמרן. ומצאתי און לי ראיה חזקה ואיתן מפי' של הרב רבינו יהונתן שפירש במשנה דמחזירין רטיי' במקדש אבל לא במדינה גזרה שמא ימרח וכו' ועל הא דאמר רב חסדא אבל פירשו ע"ג קרקע אסור כתב בזה"ל דכלכתחילה דמי ואסור משום ש"ס עכ"ל. הרי דהר"ר יהונתן דאיהו מפרש דע"ג קרקע אסור משום ש"ס וס"ל דאע"ג דמאתמול הוי עליה שייך גזירת ש"ס ואפ"ה במשנה דמחזירין רטיי' וכו' כתב הטעם [של רש"י והר"ב] שמא ימרח וברור מטעם דכתיבנא משום רטיי' דנקט במשנה אמור מעתה דברי רש"י בביצה ובעירובין צדקו יחדיו ואלו ואלו דברי אלקים חיים: @23ועפ"י הדברים המוצדקים אמינא לסלק תמיה רבה שכתב התוי"ט בעירובין שם בד"ה ומחזירין רטיי' וכו' דאי לא שרית ליה כו' הכי איתא בביצה י"א: וכו' ולפיכך אני תמה עמ"ש הרמב"ם בפכ"א מה"ש ומחזירין רטייה שאין איסור שבות במקדש עכ"ל להסיר גודל התמיה הנני מעתיק לשון הרמב"ם כי עתה ירחיב ה' לנו ופרינו באר"ש. בפכ"א מהל' שבת דין כ"ד זה לשונו רטייה שפירשה ע"ג כלי מחזירין רטיי' ואם פרשה ע"ג אסור להחזירן ומניחן רטיי' ע"ג המכה לכתחלה במקדש דאין איסור שבות במקדש וכתב ה"ה בזה"ל רטיי' שפירשה בעירובין ת"ר רטיי' שפירשה וכו' א"ר חסדא לא שנו אלא שפירשה ע"ג כלי אבל ע"ג קרקע ד"ה אסור ואסיק רב אשי הלכה כת"ק כדאיתא בהל' מילה פ"י. עוד שם לשון הה"מ ומחזירין רטייה לכתחילה במקדש כו' כך היא הנוסחא האמתית בספרי רבינו ובמשנה שם מחזירין רטיי' במקדש אבל לא במדינה אם בתחילה כאן וכאן אסורה ופי' מחזירין אפילו כשפירשה ע"ג קרקע אבל לא במדינה כשפירשה ע"ג קרקע כדי להעמיד משנתינו כת"ק דברייתא וכתב רבינו לכתחילה לומר שרשאי ליטלה ולהחזירה וזה מבואר בפ"ק דיו"ט וכו' עכ"ל:
היוצא מזה מדברי הה"מ דס"ל להרמב"ם דמשנה דמחזירין רטיי' בהחלט אתיא כת"ק וע"ג כלי אפי' במדינה שרי ומה דמחלק במשנה בין מקדש למדינה היינו כשפירשה ע"ג קרקע ולכל זה ידים מוכיחות משום דרב אשי אסיק הלכה כת"ק כמ"ש המגיד דהיינו שמפרש מאי דאמר ר"א לא שמיע ליה כלומר לא ס"ל היינו דלא ס"ל כשמואל דאמר הלכה כר"י אבל כרב חסדא ס"ל לרב אשי וא"כ מסתמא אוקי למתני' כהלכתא אליביה דת"ק ולפיכך ע"כ דמאי דמחלק המשנה בין מקדש למדינה היינו ע"ג קרקע. ואחר הנחה אמתית זו ע"פ פסק הלכה כרב אשי דקי"ל כוותיה א"א לומר דטעמא דמתני' דהתירו סופן משום תחילתן כדאמר עולא בביצה י"א: והיינו דהתירו דוקא לכהן העובד אבל לכהן דלא עביד לא התירו ואסור משום שבות זה אפילו במקדש כמבואר שם בסוגיא דאכ"ק טובא אם גזרו משום שבות למה התירו לכהן העובד ואי משום דלא יתסרו לכהן העובד יהיה מימנע ולא עביד עבודה קשה הדבר לומר דבשביל כך התירו לחזור אפילו כשהניח הרטיי' ע"ג קרקע דיש בו משום שבות הלא שפיר מצי להניח הרטיי' ע"ג הכלי וזה שרי אפילו במדינה כדאמרן וא"כ האיך ס"ד שיהיה הכהן מימנע ולא עביד וברור דלא שבק היתירא וכו' ועולא דקאמר הכא דטעמא משום דהתירו סופן משום תחילתן ס"ל דהלכתא כוותיה שפירשה ע"ג כלי דהתירו במקדש דאם לא יתירו כשמניח ע"ג כלי יהיה הכהן מימנע ולא עביד. אבל לפי פסק הלכה דפסק הרמב"ם כרב אשי ורב חסדא ומתני' אתיא ברור כהלכתא אליביה דת"ק וכשפירשה ע"ג קרקע מוכרח הרמב"ם לפרש לדינא דטעמא דמתניתין דמחזירין במקדש משום שאין שבות במקדש ואפילו לכהן דלאו בר עבודה התירו כמו שפסק הרמב"ם ג"כ בפי"א מהל' קרבן פסח כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ושרי אפילו הדחת עזרה נגד ר' נתן בפסחים ס"ה. ואפילו שבות שאינה צריכה כלל מותר משום שאין שבות כלל במקדש ע"ש. והשתא אתיא שפיר דלא מחלק הרמב"ם בין כהן העובד ובין כהן שאין בר עבודה [וצריך אתה לדעת דלהרמב"ם דפי' טעמא דמתני' מחזירין רטיי' במקדש משום דאין שבות במקדש כמבואר בדבריו ומפורש להדיא בהרב המגיד. וא"כ למה תנן אם בתחילה כאן וכאן אסור. אך דע כי קושיא זו לאו בדידי' תליא מלתא. אלא גם מבלעדי וזולת כל דבריו הנ"ל צריכים אנו לומר דלפ"מ שפי' הרמב"ם להדיא דטעמא דמתני' משום שאין שבות במקדש אפ"ה לכתחילה גזרו כמו שגזרו בכמה שבותין והם אמרו כמבואר בתוס' עירובין ק"ב: ד"ה והעליון וכו' ותוס' דשבת קכ"ג: ד"ה לא סידור וכו' וכן בתוס' מנחות צ"ד]. ויש עוד בזה ליתן טעם דלכתחילה דאיכא שבות דשמא ימרח וגם משום שחיקת סמנים גזרו דהוא שבות חמור אבל כשפירשה דהוי עליו מאתמול אע"ג דכבר נתבאר דהרמב"ם ס"ל כהר"ר פורת אפ"ה חזו חכמים והם ראו דשבות זה קיל ולא גזרו שבות זה במוקדשין. ועפ"י הדברים האלה יתבאר מה שלכאורה פליאה נשגבה על הראשונים ועל האחרונים שלא כתבו שום חילוק בין שנטל הרטייה מדעת או שפירשה שלא מדעת ולפמ"ש רש"י ד"ה רטיי' שפירשה שנפלה ובמדינה קא מיירי ולהכי נקט פירשה שהרי לא נטלה מדעת מחזירין דמלתא דל"ש הוא ולא גזרו בה רבנן עכ"ל הרי לדעת רש"י לא שרי במדינה אלא כשפירש שלא מדעת אבל מדעת בכל ענין אסורה בין ע"ג כלי ובין ע"ג קרקע ולא מצאתי לאחד מהגדולים שכתב לחלק בזה ואדרבה הב"י העתיק בסי' שכ"ח מ"ש השבולי לקט על בעל הדברות שכתב כי פליגי דפירשה שלא מדעת אבל אם פירשה מאתמול או אם הזיד וסילקה בשבת ד"ה לא יחזיר וכתב עליו הש"ע ואינו יודע מנין לו לחלק בין הזיד ללא הזיד עכ"ל. ולכאורה למה אינו יודע מנין לו לבעל הדברות לחלק הלא כבר לחלק יצאה מפירש"י שהעתקתי למעלה [ולא מצאתי מי שהתעורר בזה כ"א המג"א סי' שכ"ה ס"ק כ"ז כתב בזה"ל נפלה ע"ג כלי יחזירנה דכהוחלקה דמי' אבל הסירה במזיד אסור להחזירה (שבולי לקט) עכ"ל. והוא פליאה דהא אדרבה הש"ל כתב בהשגה דאינו יודע מנין לו לבעל הדברות דבר זה] ולפמ"ש למעלה יתכן למאד דרש"י לשיטתיה דמפרש הא דאמר רב אשי לא שמיע ליה כלומר לא ס"ל היינו הא דרב חסדא וקי"ל כשמואל דהלכה כר"י דע"ג קרקע אסורה וע"ג כלי ד"ה שרי ומתני' דמחזירן לא מתוקמי כשנפלה ע"ג קרקע דלפירש"י שמפרש במשנה [כדעולא בביצה] דהתירו סופן משום תחילתן קשה למה התירו מע"ג קרקע כמו שבארתי כבר למעלה אע"כ דמתני' מיתוקמי מע"ג כלי ואכ"ק הא דתנן במשנה במדינה אסור והלא בברייתא תניא רטייה שפירשה מותר וסתמא קתני ואפי' במדינה שרי אלא בהכרח לחלק דברייתא מיירי שפירשה מבלי דעת אבל מדעת אסורה במדינה אבל במקדש אפי' מדעת שרי ואתיא מתני' שפיר דמחלק בין מקדש דשרי להחזיר אפילו שנטלה מדעת כדי שלא יהיה מימנע לעבוד עבודה ובמדינה אסורה וכו' זה לפי' רש"י אבל לפי' שאר הגדולים הרמב"ם וסייעתו דמתני' אתיא כת"ק אליביה דר"ח והחילוק שבין מקדש למדינה מע"ג קרקע ומשום דאין שבות במקדש כדאמרן שוב אין הכרח לחלק בענין רטייה דתנן במשנה וברייתא אלא ששניהן מדעת איירי ולפיכך שפיר כתב הש"ל ולא ידעתי מנין לו כלומר לפי שהש"ל ס"ל כפי' הרמב"ם וסייעתו אין מקום מוכרח לחלק בין מדעת לשלא מדעת. כל שיש לו לב לדעת. אחרי אשר הטה באוזן שומעת. בעיון הסוגיא והנאמר יבין ויביט בדעת. ובשכלו מכרעת. שהדברים אלו לתכלית אמיתתן מגעת:

י

הר"ב ד"ה החרגל וכו' ומרפאין בו כאב האזן וכו' לשון רש"י ס"ז א' ד"ה לשיחלא כאב האזן ותולין באזנו ע"כ. אבל הרמב"ם בפי' כתב שזה יועיל לחולשת עצבות היכנ"י בסגולה ע"כ ודע דבערך חרגול כתב הערוך פי' כאב האזן ירושלמי טב לאודנא. ובערך שחלא כתב אהא דאמר בגמ' ס"ז יוצאין בביצת החרגול דעבדי לשיחלי פי' צער שאוחז באוזן ושמו בלשון ארמי שחלא לפיכך לא הביא הרב פירושו של הרמב"ם בזה כמו שזכר לקמן בסמוך ד"ה ובמסמר וכו' ורמב"ם פי' וכו'. ובהפלאה שבערכין יתבאר דקצ"ע על הרמב"ם שלא ראה פי' הירושלמי ע"ש:

שם הר"ב ד"ה ור' מאיר אומר וכו' דרכי האמורי וכו' ובחוקותיהם לא תלכו. וכן לשון רש"י ס"ז: ד"ה דרכי האמורי ניחוש הוא וכתיב ובחוקותיהם לא תלכו [ויקרא י"ח]. ובפי' הרמב"ם כתב דרכי האמורי וכו' ולא תלכו בחוקת הגוים. ודע דבחולין ע"ז ב' יפרשו דרכי האמורי ניחוש וכתיב לא תעשה כמעשיהם. וכן לשון הר"ב סוף פ"ד דחולין דרכי האמורי ניחוש וכתיב לא תעשה כמעשיהם [שמות כ"ג כ"ד]. ועמ"ש שם פליאה גדולה על התוי"ט. ועתה אודיע טעם נכון למה ששינו רש"י והר"ב פירושם דהכא בשבת שכתבו מקרא ובחוקותיהם לא תלכו. ובחולין כתבו מקרא לא תעשו כמעשיהם. עפ"י מה דתניא בת"כ פ' אחרי"ג ובחוקותיהם לא תלכו וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו הלא כבר נאמר וכו' שלא תלכו בנימוסות שלהן בדברים החקוקים להם כגון טרטיאות וקרקסיאות רבי מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים רבי יהודה בן בתירה אומר שלא תנחור וכו' וקצת מזה הביא רש"י ויקרא י"ח פ"ג. מצינו למדין לת"ק ולר"י ב"ב אין ראיה לדרכי האמורי מקרא ובחוקותיהם לפיכך פירשו רש"י והר"ב בחולין קרא דלא תעשה. אבל הכא בשבת דתנן לפי גירסת הירושלמי וכן גירסת הרב ר' מאיר אומר אף בחול אסור וכו' ויתכן מאוד לפרש קרא ובחוקותיהם לא תלכו כדעת ר' מאיר עצמו בת"כ:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.