לחם משנה/ערכין וחרמין/ח

לחם משנה ‏ ערכין וחרמין ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

בד"א כשחזרו זה אחר זה כו'. הרב בעל כ"מ ז"ל תירץ לדעת רבינו ז"ל דהמקשה היה סבור כדעת הר"א ז"ל וכפירוש רש"י ז"ל דמשוה מרבה לממעיט והמרבה נותן חלק בחזרת הממעיט והמתרץ כשתירץ לו חילוק דבבת אחת משמע משום שהם שותפין לכך קאמר דחולקים. וקשה דאמאי מוקי מתני' בזה אחר זה אפילו בבת אחת מצי מיירי מתני' דכיון דיש חילוק בין זה לזה עשר בין שהוא בבת אחת בין שהוא בזה אחר זה יפרעו באופן אחד דבזה אחר זה יפרעו כל אחד עשר וכן בבת אחת כיון שהם שותפין יפרע כל אחד עשר ואין חילוק בין בת אחת לזה אחר זה אלא כשאין ביניהם חילוק שוה דרך משל כשהאחד אמר ארבעים וחמש והאחד אמר ארבעים והאחד שלשים דבזה אחר זה נשכר מי שאמר ארבעים וחמש שאינו מפסיד אלא חמש אבל כשהוא בבת אחת נפסד דיש בין מי שאמר שלשים לארבעים וחמש ט"ו ומשלמים אותם בין מי שאמר ארבעים ומי שאמר ארבעים וחמש שמגיע לכל אחד ז' וחצי וכן על זה הדרך. ולכך רבינו ז"ל כששם המשל כשחזרו כל אחד שם המשל בזה האופן שהשלישי אמר בארבע ועשרים שאם היה בזה אחר זה לא היה מפסיד השלישי אלא ארבע ועתה מפסיד שבע אבל אם היה חילוק ביניהם שוה כמתני' אין הפרש שיהא בבת אחת או בזה אחר זה. בשלמא לפירוש רש"י ז"ל והרא"ש ז"ל אע"פ שיהיה ביניהם חילוק שוה כמתני' יש חילוק דבזה אחר זה נפסד מי שאמר עשר ומי שאמר עשרים ומי שאמר שלשים ומי שאמרו ארבעים וחמשים נשכרים דמי שאמרו ארבעים וחמשים אינו מפסיד כל אחד מהם בזה אחר זה עשר וכן השלשה ראשונים אבל כשהם בבת אחת מי שאמרו עשר ועשרים ושלשים נשכרים שאינן משלמין עשר כל אחד מהם דהראשונים מסייעים להם אבל מי שאמר מ' כו' נפסדים שהם משלמים יותר מעשר שמסייעים לאחרים ואותו הסיוע עולה יותר ממה שהיו משלמים בזה אחר זה וכמו שכתב רש"י דכשהם בבת אחת שנים ושלשה ראשונים נשכרים כלומר מי שאמר עשר ועשרים ושלשים ושנים אחרונים שהם מי שאמר מ' ונ' נפסדים וק"ל. אבל לדעת רבינו ז"ל כשהחילוק שוה אין חילוק בין בבת אחת בין בזה אחר זה ואמאי מוקי מתניתין בזה אחר זה דמשמע דבבת אחת לאו דינא הכי. וי"ל משום מאי דאמר עשר דאי בבת אחת מאן דאמר עשר אמאי אינו מסייע לאחרים ואם ימכר ד"מ בה' לא יתן אלא ה' והלא ראוי לו להצטרף בכל ההפסד עם האחרים וישלם יותר וכמ"ש רבינו וא"כ חזרו שלשתן כאחד ונמכר ההקדש בשלש ממשכנין כל אחד משלשתן וכו':

ה

ואם הוסיפו הבעלים וכו'. הרבה יש לתמוה לפירוש רבינו ז"ל. חדא כיון דהוא סובר דכל זמן שהבעלים נותנין הקרן עם החומש שעולה יותר ממה שנותן האחר נותנין לבעלים ואינם צריכים להוסיף אם כן אדתמה גמרא ערכין (דף כ"ז ע"ב) אסיפא דקאמר בעשרים וחמש נותנים שלשים ולימרו (הבעלים) אתא גברא בחריקין אמאי לא מתמה ארישא דאמאי הבעלים נותנין עשרים ושש בעשרים וחמש סגי להו דכיון דאיכא בקרן וחומש טפי ממאי דהעריך האחר סגי וכי תימא דפשיטא ליה דרישא איירי שהוסיפו הבעלים האחד מדעתם שכשאמר האי כ"א אמרו הם גם כן כ"א אם כן סיפא נמי איירי בכי האי גוונא כשאמר האחד עשרים וחמש אמרו הם גם כן עשרים וחמש ולכך צריכים הם להוסיף עוד חמש מהחומש. ותו קשיא פרוטה זו מאי עבידתה כדהקשה לו הר"א ז"ל דכשיאמר הערך שהעריך האחד בלי שום תוספת עליו סגי ואתיא מתניתין כפשטיה, והרב בעל כ"מ ז"ל תירץ דאורחא דמילתא נקט שהדרך הוא להוסיף ובמחילה מכבוד תורתו דאפי' שיאמר מה שאומר האחר ממילא הוא מוסיף שהרי מוסיף חומש עליו והקרן עם החומש עולה על מה שאמר האחר, ועוד איך אפשר לומר שכל כמה פעמים שהזכיר רבינו ז"ל תוספת פרוטה באה שלא בדקדוק אלא אורחא דמילתא ועוד משום אורחא דמילתא כי האי דחיק גמ' לומר דמתני' לא דק. ותו קשיא מ"ש בגמ' על סיפא דאמרה אמר אחד הרי שלי בעשרים ושש אם רצו הבעלים ליתן וכו' רצו אין לא רצו לא אמרי אתא גברא בחריקין ואיך אתא גברא בחריקיה הא כבר אמר הוא על עשרים וחמש שאמר האחר שהיה מוסיף פרוטה ומגיע לו שלשים ופרוטה וכשאמר האחרון עשרים ושש בציר מיניה. מיהו לזה י"ל דסיפא דאמרה אמר אחד הרי עלי בעשרים ושש לא קאי ארישא דקאמר בעשרים וחמש דאיירי דהבעלים הוסיפו פרוטה ואמרי עשרים וחמש ופרוטה אלא ארישא דרישא דקאמרה דהבעלים אמרו עשרים ולזה אמר שאם בא אחר ואמר הרי עלי בעשרים ושש והם לא אמרו מתחלה אלא עשרים הא מצו למימר אתא גברא בחריקין. ותו קשיא במה שתירץ רב ששת התם ה"ק אם רצו הבעלים מעיקרא ליתן חשבון המגיע לאחת ושלשים ודינר היכי דמי דאמר בכ"א הבעלים קודמין דלפירוש רבינו ז"ל שכל זמן שהוא נותן עם הקרן והחומש יותר מהאחר או שוה לאחר אין צריך להוסיף יותר אמאי שאמר מעיקרא כ"א צריך עתה להשלים עד שלשים ואחד דינר וכיון שעם חומשו עולה עד כ"ו ודינר והאחר לא נתן אלא כ"ו הוא קודם שהוא נתן יותר דאפי' היה שוה עם האחר הוא קודם. וי"ל לקושיא ראשונה דגמ' מקשה בין ארישא בין אסיפא ונקט סיפא לרבותא דאפי' בסיפא שאינו מוסיף הבעל ממה שמוסיף האחר אמאי כופין לו להוסיף לימא אתא גברא בחריקין וכ"ש דקשיא ליה ברישא דהבעל מוסיף במה שאמר עשרים וחמש דאיך יכפוהו להוסיף יותר וליתן עשרים ושש ומשני דאמר פרוטה כלומר כולה מתני' איירי שאחר שהוסיף האחר על דבריו חזר הוא והוסיף עליו פרוטה דכשאמר האחר כ"א אמר הוא כ"א ופרוטה וכשאמר האחר כ"ב אמר הוא כ"ב ופרוטה וכן על זה הדרך. ומה שהוצרך להוסיף הוספת פרוטה נראה לי מפני שאם לא הוסיף פרוטה אין כופין לו להוסיף יותר מן הסך שאמר בראשונה אע"ג דכשבא האחר והוסיף נתן הוא כמו שנתן האחר אפשר שלא מדעתו נתן כן אלא מפני שראה האחר שאמר כן הודה גם כן הוא כן כדי שיוסיף האחר יותר ויעלה ההקדש אבל כשהוסיפו פרוטה על האחר אע"פ שלא היו צריכים להוסיף דאפי' אם לא היו מוסיפין הם קודמים משמע דכוונתם ליתן הסך ההוא מדעתם ומפני כן צריך הזכרת פרוטה כדי שנוכל לכופו על כך דאל"כ לא לכוף אלא יהיה הדבר תלוי ברצונו אע"ג דמרישא דלישניה דרבינו ז"ל שכתב שתקו הבעלים ולא הוסיפו משמע דטעמא דשתקו אבל אם לא שתקו אלא אמרו כ"א כמו שאמר האחר נכפנו ליקח אותו בכ"ו, י"ל דכיון דלא הוסיפו על מה שאמר האחר קרי ליה שתקו וזהו שכתב שתקו הבעלים ולא הוסיפו דכל זמן שלא הוסיפו על מה שאמר האחר אין כופין אותו ליקח בע"כ ולהכי הזכיר רבינו ז"ל בכל דינים אלו הוספת פרוטה. ולקושיא בתרא י"ל דהכי קאמר רב ששת דסיפא דקאמר האחד הרי עלי בעשרים ושש לא איירי דומיא דרישא שהבעלים אמרו עשרים ושש ופרוטה אלא שתקו וקאמרה מתני' דאם מעיקרא הבעלים אמרו כ"א באופן שאם היה כן והיו אומרים בסיפא עשרים ושש ופרוטה דומה ככל אינך בבי דמתני' היה מגיע לו שלשים ואחד ודינר מפני שהיה צריך להוסיף חומש על דינר אחד אע"פ שלא אמרו עשרים ושש ופרוטה אלא שתקו הבעלים קודמין כיון שהוא מתחילה אמר עשרים ואחת ולפי החשבון מגיע לו עשרים ושש ואחד דינר והוי יותר ממה שאמר האחר ואין לאחר הוספה על הבעלים דהם קודמים וזהו שכתב רבינו ז"ל דכשהבעלים נותנין הקרן והחומש והוא יותר ממה שנתן האחר דהבעלים קודמין והוסיף עוד לומר דאפי' דהקרן והחומש שלהם שוה למה שנתן האחר יתנו להם. ואין אנו צריכים לומר שלא הביא רבינו ז"ל סיפא דמתני' כדכתב הרב בעל כ"מ ז"ל דבפירוש הביא אותה כדכתיבנא ויהיה שיעור לשון המשנה לפירוש רבינו אם נתנו הבעלים מעיקרא חשבון אחד שכפי אותו חשבון אם היה מוסיף עתה פרוטה כמו בשאר חלוקות היה מגיע לשלשים ואחד דינר הבעלים קודמים בעשרים ושש דינר לשני לא שעתה יתנו שלשים ואחד ודינר כפירוש רש"י ז"ל דחשבון המגיע לשלשים ואחד ודינר קאמר לא השלשים ואחד ודינר עצמם דודאי אין חייבים ליתן כן כיון שהם לא הוסיפו על העשרים ושש פרוטה לפי פירוש רבינו ז"ל. זה נראה לי לתרץ הסוגיא לדעתו ז"ל:

אלא חומש מה שנתנו תחלה וכו'. כלומר בבחירתם הוא שאפי' שהאחרון אמר יותר ממה שהם אמרו עם החומש אם רצו יתנו מ"ש האחר ויוסיפו חומש על מה שנתנו תחלה ואם מה שנתן האחר אינו מגיע לקרן וחומש של בעלים אין צריכים הבעלים להוסיף יותר אלא הם קודמין ואפי' שהוא שוה למה שנותן האחר הם קודמין כמו שיתבאר בסמוך ומ"מ אע"פ שתלה הדבר בבחירתם שאמר אם רצו קודם שיוסיפו הוי בבחירתם אבל אחר שהוסיפו פרוטה על מ"ש האחר על כרחם כופין לבעלים לפדותו ואין הדבר תלוי בבחירתם כמ"ש ברישא דלישניה ופשוט הוא:

ח

אין מקדישין ולא מחרימין ולא מעריכין וכו'. לתרץ עובדא דרב יהודה דשקל ארבעה זוזי ואחיל עלייהו (ערכין דף כ"ט). כתב הר"א ז"ל בהשגות דהא דאמרינן בפירקא קמא דעבודה זרה (דף י"ג) אין מחרימין וכו' כשאינו רוצה לפדותן אבל אם ירצה לפדותן הרשות בידו. אבל התוס' ז"ל בסוף פ' המקדיש שדהו חלקו בין מטלטלין לקרקעות ותירצו דעובדא דרב יהודה הוי בקרקעות והביאו ראיה ממאי דאמרו והא מעשה דפומבדיתא במקרקעי הוה, נראה דלא היו גורסים במקרקעי נמי הוה כדאיתא בנוסחאות דידן דלפי גרסתנו אין מקום לתירוצם דעובדא דר' יהודה הוה בין במקרקעי בין במטלטלי אבל מלשון רבינו ז"ל שכתב למטה מותר לפדות ההקדשות וכו' דמשמע דבכל הקדש איירי בין קרקע בין מטלטלין אית ליה כתירוץ הראב"ד ז"ל:

ואם הקדיש או העריך או החרים וכו'. וא"ת כיון דרבינו ז"ל סובר דסתם חרם לכהן אמאי קאמר דהיכא דהם כלים ופירות ירקבו וכו' ליהוי כהחרים מטלטלים סתם שכתב רבינו ז"ל בסמוך שיתנם לכהנים אשר באותו מקום הכא נמי היה לו לומר שיתנם לכהנים. וי"ל דהכא איירי דאמר בפירוש דהחרים לשמים ורבינו ז"ל לא חש לפרש דסמך על מה שכתב בסמוך דמי שהחרים סתם יתן לכהנים:

יא

הרי אלו נותנם לכהנים הנמצאים באותו מקום כו'. אף על גב דהיכא דבית המקדש קיים החרים מטלטלין נותנן לכהן שבאותו משמר השתא דליכא משמר יתנו לכהנים הנמצאים באותו מקום וכדאמר עולא בגמרא (שם) דסתם חרמים בזמן הזה יתנו לכהנים במטלטלין ובגמרא סוף פרק המקדיש (שם) אמרינן גבי ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה א"ל שקול ארבע זוזי (ואחיל עלייהו) ושדינהו בנהרא ואמר עולא אי הואי התם הוה יהיבנא כולהו לכהנים והקשו שם מברייתא דקאמרה ר' שמעון בן יוחאי אומר אין שדה חרמין נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה' כשדה החרם ותירצו הא במקרקעי הא במטלטלי והקשו והא מעשה דפומבדיתא במקרקעי נמי הוה ותירצו מקרקעי דחוצה לארץ כמטלטלי דארץ ישראל הוו ע"כ. ופירש רש"י ז"ל מכל מקום לתרוייהו קשה דקתני אין שדה חרמין נוהג אלא בזמן היובל כלומר בין לרב יהודה דסבר לבדק הבית בין לעולא דסבר לכהנים משמע דאית ליה דאין שום חרם נוהג לא חרמי שמים ולא חרמי כהנים אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל אין נראה כן דעת רבינו ז"ל אלא חרמי כהנים לבד אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג משום דקרא בהו כתיב כשדה החרם לכהן אבל לא בחרמי שמים ומפני כן לא הזכיר כלל שאין חרם נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג אלא חרם כהנים או חרם סתם דסתמו לכהנים ולדידיה לא פריך בגמרא אלא לעולא דוקא. ודעת הר"א ז"ל בהשגות נראה כן אלא שכתב בשם יש מי שסובר דפליג על רבינו ז"ל על מ"ש דהיכא דהחרים סתם דאינו חרם דאינו כן דודאי אם החרים בהדיא לכהנים ודאי דאינו חל דבהדיא קאמר קרא דאין חרם כהנים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג אבל חרם סתם אף על גב דסתמו לכהנים בזמן הזה אינו כן אלא לשמים משום דכיון דסתמו לכהן שבאותו משמר ובזמן הזה ליכא משמר ודאי דסתמו לחרמי שמים והביא ראיה ממאי דאמרינן בפרק שני דנדרים דאין אנשי גליל מכירין בחרמי כהנים ולדידהו חרם סתם הוי חרם שמים הכי נמי בזמן הזה. אלא דקשה עליו דאם כן היכי אמרינן בגמרא דמטלטלין נמי הוי לכהן שבאותו משמר דקיימא לן כר"י בפרק המקדיש דמקיש לשדה וכדפסק רבינו ז"ל לעיל בפרק שביעי וכיון דאין משמר עתה נימא דסתמו לחרמי שמים ואמאי קאמר עולא בגמ' דסתמו לכהנים ואולי סובר עולא כרבי שמעון דלא מקיש ואית ליה דמטלטלין נותנן לכל כהן שירצה ודוחק הא דאין מקדישין וצ"ע בסוגיות:

יב

אף על פי שההקדשות וחרמין כו'. קשה דהא תנן בפירקא קמא דנדרים (דף כ"ו) כנדרי רשעים נדר כו' כנדרי כשרים לא אמר כלום נדבותם כו' ובגמרא שקלי וטרו כמאן אתיא אי כרבי מאיר אי כרבי יהודה ובין כך ובין כך שמעינן דהנודר הוא רשע אבל האדם כשר הוא נודב ולא נודר דילמא אתי לידי תקלה ופסקה רבינו למשנה זו בפרק א' מהלכות נדרים ואם כן איך כתב כאן רבינו דהערך הוא מצוה הא כל נדר הוא איסור ואם העריך את עצמו הרי הוא נדר ואתי לידי תקלה. וי"ל דרבינו ז"ל כתב בסוף הלכות נדרים דאם הנדר לכוון דעותיו וכן הנזירות מפני שהוא מתגאה ביופיו הוא טוב וזה שכתב רבינו ז"ל כאן לאדם שמרגיש בעצמו כילי וכדי לכוף יצרו יעשה כן וכמו שכתב כדי לכוף יצרו ולא יהיה כילי אבל אדם שאינו כילי ודאי שהנדר לו אינו טוב והוי נדרי רשעים. ולדקדק זו כתב רבינו בפירקא קמא דהלכות נדרים שאין הכשרים נודרים בדרך איסור וכעס כלומר אבל אם היו לכוון דעותיו ודאי שהוא טוב כמ"ש: סליקו להו הלכות ערכין וחרמים בס"ד :

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף