לבושי שרד/אורח חיים/תקפו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לבושי שרד ‏ אורח חיים תקפו

ט"ז סקיא וה"ק למה תוקעין בשופר של איל ומחזירין עליו כצ"ל:

שם דחשיב איל אחר. ע' ח"צ סימן ל"ד שהשיג ע"ז דהא שם בפסוק הוא איל קמוץ תחת היו"ד והוא מין חיה ע"ש:

מג"א סק"ג דקאי אחיה. ר"ל דקרנים הוא סימן בין חיה טהורה לטמאה דחיה טמאה אין לה קרנים. וכן הוי סי' בין חיה לבהמה דניכר בקרנים מפוצלות וכה"ג כמבואר שם אבל בהמה טמאה יש לה קרנים זולת חזיר אין לו קרנים ובחידושי לחולין בחיבורי כד הקמח הארכתי בזה:

שם ומ"ש הע"ש. זהו ענין בפ"ע שהע"ש הקשה למה שופר מבהמה טמאה פסול הא לא קיי"ל כההוא דאמרינן לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה מדאיצטריך בתפילין קרא דלמען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך ותי' המ"א דילפינן כל התורה מתפילין:

שם דראם טהור. כתב זאת משום דהתו' כתבו בר"ה שם דראם שופרו פסול משום דמיקרי קרן כדכתי' ווקרני קרניו משמע דבלאו טעם זה הוי כשר אף על פי שהוא מין טמא ומוכח כהע"ש לזה כ' דבאמת טהור הוא כי בפ' ראה שמנה הכתו' חיות טהורות כ' שם ודישן ותאו ות"א על ודישן ורימא ועוד דלחד פירוש בתו' חולין שם הוי קרנים סי' טהורה בחיה:

מג"א סק"ד וע"ל ססי' תנ"ד. נ"ל כוונתו בזה להקשות קושיא אחת וזה כי בירושלמי יש ב' טעמים דיוצא בשופר גזול טעם א' הובא בט"ז סק"ב משום דאין לימוד לאיסור גזול. טעם ב' דאין גזל בקול ונ"מ ביניהם במצוה שהיא במעשה ולא בקול ואין לימוד בה לאסור גזול לטעם א' יוצא בגזול ולטעם ב' אין יוצא אף דלית ביה לימוד והרמב"ם שהביא הטעם דאין גזול בקול ומשמע דבכל מצוה שהוא במעשה אינו יוצא בגזול אף דאין ביה לימוד למעט גזול וכ"מ מדברי הב"י והפוסקים בסימן תרצ"א שכתבו דיוצא במגילה גזולה משום דאין גזול בקול משמע דאי לאו הטעם לא היה יוצא וע"ז הקשה המ"א דהא בססי' תנ"ד לענין מצה גזולה לא קאמר הרא"ש דאינו יוצא בה אלא משום דאית ביה לימוד מקרא הובא בט"ז שם דיליף בש"ס גז"ש מצה מחלה ע"ש כן נ"ל כוונתו של המ"א ונ"ל שזהו עצמו מה שהשיג הראב"ד על הרמב"ם הובא בב"י כאן ע"ש וק"ל:

וע' ססי' תרצ"א. דשם בסימן תרצ"א לענין מגילה גזולה כ' גם כן דאין מברכין אע"פ דאין גזול בקיל דמ"מ כיון שהיא בעבירה אין לברך עליה:

שם כמו בספרים. דקי"ל בח"מ שאסור ללמוד בספר חבירו שלא מדעתו אפילו מעט דשמא ילמוד הרבה ויתקלקל:

הגה ס"ג ויש מחמירין. ס"ל דאפילו של נכרי דיש לה ביטול מ"מ כל זמן שלא נתבטל מוכתת שיעוריה:

(סק"ה) לא מקשי כלום. דהקשו שם וביבמות למה יוצא בשל נכרי הא נמי כתותי מיכתת דמדאגבה קני' והוצרכו לתרץ שאינו מתכוין לזכות ולא תירצו שיש לה בעלים אע"כ דמ"מ כיון שהישראל מתכוין לקנות ומקיימו באחריותו ונתחייב באונסין הו"ל כדידיה כמו חמץ לענין בל יראה דעובר היכא דחיי' באחריותו לעיל בסימן ת"מ ומש"ה הוצרכו לתרץ שאינו מנוין לזכות ור"ל שאינו מכוין כלל לגזול רק רוצה לתקוע בו דאי מכוין לגזול קאי מיד באחריותו וק"ק דנראה דאע"ג דלקחו רק לתקוע ורצונו להחזיר לו אחר התקיעה מכל מקום כיון שהוא בלי רצון הנכרי הו"ל גזלן לענין דחייב באחריותו ואם כן ר"ל דמיירי שהנכרי הרשוהו לתקוע בו ואם כן אין מיושב דברי הטור שהביא הט"ז סק"ג וקל להבין וצריך עיון:

סק"י ושוב אינו נראה דזה הוא בעיא דר"ל במסכת ע"ז אם שייך דין דיחוי במצות ולא איפשטא ולכן אינו יוצא מספק:

מג"א סק"ו אפילו כראה ר"ל וכ"ש כאן דהוי דחוי מעיקרא כיון דלא היה ראוי ביו"ט מעיקרא כלל עד שנתבטל:

שם וצ"ע בי"ד. קושיא זו אינו דוקא אהרמ"א דכאן אלא אהב"י שהביא דכל שאין בידו תלוי בבעי' דר"ל כנ"ל ולכן הקשה אהטור והמחבר בי"ד:

שם והול"ל דיכסה רק מספק כצ"ל. ונ"מ דלא יברך על הניסוי:

שם דזה מיקרי אין בידו. ר"ל דאף דבידו לגלות מכל מקום כיון שאין חייב לגלותו הוי ליה כאין בידו לענין דכבר נדחית בו מצות הכיסוי:

שם ונ"ל דדעת הטור. דקדק לכתו' לשון זה להורות דאהרמ"א נשאר הקושיא דאיהו כ' כאן דיעה א' דס"ל דבדיעבד נמי לא יצא בנתבטל בי"ט אם כן הו"ל להגיה שם בי"ד דאין מברך אבל הטור והב"י ס"ל דבעי דר"ל לענין דיחוי במצות הוא רק אם יקח לכתחלה בזה שנדחה ונראה אבל דיעבד יצא ממילא שם בכיסוי כשנתגלה מכסה בברכה:

שם הוי דינא הכי נלע"ד דכ"כ דלא תיקשי למה לא חלק המחבר בין ביטלו בעי"ט לביטלו בי"ט נהי דדיעבד לא נ"מ כיון דפוסק דדיעבד יצא אפילו בלא ביטלו כלל מכל מקום נ"מ לענין לכתחלה דאם נתבטל בי"ט אסור עכ"פ לכתחלה מצד בעי' דר"ל לזה כ' דגם לכתחלה אין נ"מ משום דאפילו נתבטל מעי"ט אסור לכתחלה משום דמאיס לגבוה או למצוה כמו שפסק המחבר בסימן קנ"ד ע"ש: ודין זה הוא גם כן מבעי' דר"ל שם ע"ש בש"ס:

שם צמרה פסול היינו משתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית אע"פ דבע"ח אינן נאסרין משום נעבד מ"מ מאיס למצוה וזה ג"כ חד מהבעיות דר"ל שם ולכן לפי מה שכ' תחלה דס"ל להמחבר דבעיות דר"ל הוא רק לכתחלה צ"ל דהתם נמי הכוונה לכתחלה:

בש"ע ס' ה' לתקיעתו. דדוקא ברישא דלא אסר ע"ע רק ההנאה מהשופר ומצוה לא מיקרי הנאה דלא ליהנות ניתנו משא"כ בהא שאסר התקיעה ע"ע נאסר עליו התקיעה אף שאין בה הנאה:

בט"ז סק"ה ממילא אם אמר שביע' שלא אשמע כצ"ל:

שם וב"י הביא בשם התוס' שכ' בפ"ב דנדרים כצ"ל ודברי התוספת אלו הם שם במקומן בר"ה ובהג"ה שם שמסתפקים בדין זה דקונם לתקיעתי עלי:

שם שאם אומר ישיבת סוכה עלי קונם או אפילו אם אומר קונם שלא אשב בסוכה כצ"ל ואע"ג דבלשון קונם שלא אשב בסוכה אסר נפשו על הסוכה מ"מ כיון שהזכיר לשון קונם שהוא נדר מסרסאי לשון שאמר ואמרינן דכוונתו לאסור החפץ עליו וחל על דבר מצוה:

שם יש הנאה בישיבת. נראה ביאור דבריהם דהיכא דאמר הנאת שופר או סוכה עלי קונם מפרשינן כוונתו על הנאה העיקרית משא"כ תקיעה וישיבה של מצוה דלאו ליהנות ניתנו אינה בכלל ההנאה שאסר ע"ע משא"כ כשלא הזכיר הנאה אלא תקיעת שופר עלי או ישיבת סוכה עלי בהא מפרשינן גם כן דכוונתו שלא יהנה מהם אף על גב שלא הזכיר הנאה מכל מקום סתם נדר הוא מהנאה מש"ה יש חילוק דבישיבת סוכה נכלל בלשונו גם ישיבה של מצוה אף שאין ישיבתה העיקרית רק למצוה מכל מקום כיון שיש גם הנאה נכלל בכלל ישיבת סוכה שאסר ע"ע כיון דלא אמר הנאת סוכה עלי אלא ישיבת סוכה עלי נכלל בזה אפילו הנאת ישיבה שאין עיקר כוונתו להנאה כגון של מצוה משא"כ בשופר דכשתוקע למצוה אין בו הנאה כלל מפרשינן כוונתו שאסר תקיעת שופר לשיר אבל תקיעה דמצוה אינו בכלל כן נלע"ד ביאור דבריהם ודו"ק:

סק"י ותימא מ"ש מצפהו זהב מבחוץ דפסול אם נשתנה קולו משום דהוי קול שופר וד"א וכו' כצ"ל:

ט"ז שם ולעד"נ כיון. צ"ע בדבריו אלו וגם במ"ש אחר כך שעל ידי הסתימ' שהיה במינו כו' ובאמת קושית המזרחי הוא בסתמו שלא במינו דמכשיר הרא"ש אם חזר קולו כמו שהיה קודם הניקב ופוסל אם נשאר קולו כמו שהיה בעת שניקב ומצאתי שהקשה כן בס' חמד משה:

ש"ע סט"ז השופ' לצד פנימי. זהו פי' הר"ן שהביא בב"י וביאור הענין נלע"ד כך כי דרך התוקע לצמצם שפתיו זה אצל זה באופן שההבל היוצא מפיו ילך כולו לחלל השופר משא"כ אם היה שפתיו מרווחים יותר והיה ההבל מכה גם על עובי דפנות השופר שסביב אצלו לא היה קול התקיעה כראוי ולכן מ"ש בתלמוד במקום הנחת פה ר"ל עובי דפנות השופר סביב לחלל השופר (וזהו מ"ש המחבר מל' הר"ן לצד פנימי ר"ל סמוך ממש לחלל השופר) וכשהוסיף שם מעט זהב א"כ כשהתוקע מצמצם פיו לשם הולך הבל פיו תחלה אל חלל הזהב המעט שהוסיף ואח"כ לחלל השופר משא"כ אם הוסיף מעט זהב בעובי דפנותיו לצד חוץ אין בכך כלום דהרי התוקע דוחק עובי השופר אל שפתיו באופן שיגעו שפתיו סביבות חלל השופר ממש ונכנס הבל פיו מיד על השופר ואינו נכנס כלל לחלל הזהב ואם הניח זהב על דופני השופר אפי' למעלה סמוך להנחת פיו זהו בכלל צפהו זהב מבחוץ דיש חילוק אם נשתנה מש"ה א"א לפרש דין שלא במקום הנחת פה אלא על עובי הדופן לצד חוץ וכנ"ל דעי"ז אין הקול משתנה בשום פעם כיון שהתוקע דוחק עובי השופר אל שפתיו ומניח פיו סביבות חלל השופר סמוך ממש לחללו וכאמור. והיש מפרשים שהביא המחבר הוא הרא"ש וטור דכל עובי דפנות השופר אפי' בצד החיצון הכל קרוי מקום הנחת פה דא"א שידחוק כ"כ השופר לפיו שלא יכנס ההבל כלל לחלל של הזהב ושלא במקום הנחת פה היינו על דפנות השופר מבחוץ ואע"ג דהיינו צפהו זהב מבחוץ י"ל דקמ"ל צפהו למעלה סמוך להנחת פיו זהב כל שהוא דמסתמא אין קולו משתנה בשביל זה המעט מש"ה תני סתם דכשר ואצטריך לאשמועינן דלא נימא דהוי כנותן שופר תוך שופר כ"כ הרא"ש ודע דהטור לא הביא פי' הר"ן אלא פי' הרא"ש ואח"כ הביא עוד פי' אחר ולמד ממנו דין הרחיק השופר שבסי"ט ובזה תבין דברי הט"ז במ"ש ולפי"ז אין ללמוד מכאן כו' ע"ש ובסי"ז:

שם לא יפה. דהוי כצפהו זהב מבחוץ ושמא נשתנה הקול ע"י הציורין:

(הגה שם) בשופר עצמו. דאפי' ישתנה קולו עי"ז כשר כההוא דס"י גרדו עד שנשאר כמו גלד דכשר אף אם נשתנה קולו דכל הקולות כשרים בשופר:

ס"כ עודף. דאז אפשר שלא נשמע רק קול הפנימי לבד אבל אם אינו בולט אז א"א שלא ישמע קול שניהם יחד ושופר א' אמר רחמנא ולא שני שופרות:

ס"ק י"ב ודומה לצפהו זהב. משום שע"י המשיחה נשתנה הקול ומ"מ לא ממש דמי לצפהו זהב מש"ה מהני כאן נשתייר שיעור תקיעה משא"כ בצפהו זהב או בסתמו שלא במינו בסעיף הקודם דלא מהני נשתייר שיעור תקיעה וק"ל:

סקי"ז שאינו חלול דהזכרות כיון שאינו חלול מתולדתו אינו נקרא שופר:

ט"ז סקי"ח שהקול יוצא כתב טעם זה בין לפי' הר"ן בין לפי' הרא"ש וכמו שנתבאר בדיבור שלפני זה והב'"י פי' דהטעם מחמת הוסיף כל שהוא וזהו שסיים הט"ז דזהו קצת דלא כפי' הב"י וותיבת קצת שכ' הוא משום דקרובים הטעמים קצת:

שם מן התוספת זהב. משא"כ כאן דהרי אין נרגש הקול עד ב' אצבעות מפי התוקע כמ"ש רבינו יונה הובא בהרא"ש ולא היי כ"כ כמו הוסיף כל שהוא בצד הרחב של השופר קמ"ל דאפ"ה פסול כיון שהבל פיו של התוקע יוצא מפיו לתוך חלל הזהב:

מג"א סקכ"א קולו משתנה. מש"ה פסיק ותני שלא במקום הנחת פיו ותבין כ"ז מתוך מ"ש תחלה על המחבר ד"ה שופר לצד פנימי:

סקכ"ד והקשה הלבוש. הוא ענין בפ"ע:

סקכ"ה סי' תק"א הוא במ"א שם סקי"ב נכרי שחקק קב בבקעת ר"ל שעשה כלי בשבת מעצים אסור להסיק בו בי"ט דהוי נולד:

שם והר"א שבמרדכי הוא המתיר בדין זה דעשה נכרי שופר בי"ט:

שם סי' רצ"ב. ע"ש במ"א סקט"ו דגוי שעשה מנעלים בי"ט או בשבת שרי לישראל דהואיל וגמרו בידי אדם ויכול לגמרו בי"ט או בשבת לית ביה משום מוקצה משא"כ כשחקק בבקעת ישראל הוי מוקצה דהישראל אתמול אקצי' מדעתי' דאין לו רשות לומר לנכרי בי"ט לעשות לו כלי וה"ל נולד:

שם ועסי' שכ"ה ס"ד. ר"ל דשם הביא המחבר ב' דיעות בדין גמרו בידי אדם בשל נכרי ומסיק שם דלצורך מצוה יש לסמוך אהמתירין מש"ה התיר כאן לצורך תקיעה:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.