כף החיים/אורח חיים/שסו

כף החיים ‏ אורח חיים שסו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] חצר שהרבה בתים פתוחים לתוכו וכו'. וכגון דב' או' ג' בעלי בתים דרים באותם הבתים שבאותו חצר אבל אם אין דר שם באותו חצר כ"א בעה"ב א' א"צ עירוב כמ"ש לקמן רסי' שפ"ב יעו"ש:

ב

ב) שם. אסרו חכמים לטלטל וכו'. דמה"ת מותרין לטלטל בכל החצר ומבתיהם לחצר שהרי רה"י גמורה היא אבל חכמים אסרו לטלטל מבתיהם לחצר עד שיערבו מפני שהבתים הם רשיות מיוחדות לכל אחד שלו והחצר רשות משותפת לכולם ודומה קצת לרה"ר ואם היו מוציאין מהבתים לחצר יאמרו שמותר להוציא מרה"י לרה"ר. טור. לבוש. עו"ש או' א' ר"ז או' א':

ג

ג) שם. אסרו חכמים לטלטל מבתיהם לחצר וכו'. אבל בחצר עצמו מותר לטלטל בכולו כלים ששבתו בתוכו וכן מחצר שחצר כמ"ש לקמן רסי' שע"ב יעו"ש:

ד

ד) שם. מבתיהם לחצר וכו'. וה"ה מבית לבית שלא בדרך החצר אסור. מ"א סק"א. א"ר או' א' תו"ש או' א' ר"ז או' א':

ה

ה) ושני בתים של שני אנשים בלא חצר ביניהם נמי אסור לטלטל מזו לזו בלא עירוב. תיו"ט פ"ז דעירובין. וכ"פ בתשו' דב"ש סי' קפ"ב. מיהו הרמ"ז שם והש"ל חולקים בזה דכיון שלא נשאר להם מקום שיד כולם שוים בו א"צ עירוב. והב"ד בקובץ על הרמב"ם הל' עירובין פ"א וסיים דהמחמיר עכ"פ לא יברך יעו"ש, פ"ת:

ו

ו) שם. עד שיערבו. ואם לא עירבו אפי' ע"י הושטה מיד ליד איש את חבירו תוך ד"א אסור. שו"ת רש"ל סי' נ"א. והביאוהו האחרונים:

ז

ז) שם. דהיינו שגובין פת וכו'. ודוקא פת ול"ד לסי' שפ"ו דשם עירובי תחומין. כנה"ג ושכנה"ג בהגה"ט. א"ר או' ב' ועיין לקמן סי' שפ"ו או' ד':

ח

ח) [סעיף ב'] יושבי אהלים וכו'. כמו אלו הערביים שוכני מדברות עבור מרעה צאן או' עבור חרישה וזריעה ששם ארץ רחבת ידים:

ט

ט) שם. או מחנה וכו'. ונראה דמיירי דמחנה שאינה יוצאת להלחם אלא שהולכים לאיזה עסק במדבר וקובעים שם לאיזה ימים הילכך חייבין בעירוב אבל במחנה היוצאת להלחם אפי' קבעוהו לזמן הרבה פטורין מעירוב דהכי אמרינן התם ד' דברים פטורין במחנה וחד מהן דפטורין מלערב. עו"ש או' ב' וכ"כ הר"ז או' ב' דאם הולכים למלחמה פטרום חכמים מעירובי חצרות ומנט"י ואפי' היא מלחמת הרשות. ודוקא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין חייבין. גמ' עירובין י"ז ע"ב. וזהו לדעת הרמב"ם דס"ל י"ב מיל אבל דאו השה"ג סוף פ"ק דעירובין כתב ע"ש הריא"ז דגם מעירובי תחומין פטורין שאף הוא מד"ס יעו"ש. ועיין לקמן רסי' שצ"ז ובדברינו לשם בס"ד:

י

י) שם. שהקיפוהו מחיצה. גבוהה י"ט דאל"ה לא מקרי מחיצה.

יא

יא) שם. אין מטלטלין מאהל לאהל וכו'. וה"ה מהאהל לבקעה שבתוך ההיקף כמו שאין מטלטלין מבית לחצר כמ"ש בסעיף הקודם:

יב

יב) שם. אין מטלטלין מאהל לאהל וכו'. כיון שכל אחד אהלו קבוע לו לעמוד שם ימים רבים. תו"ש או' ב':

יג

יג) שם. עד שעירבו כולם. מהטעם שכתבנו לעיל או' ב':

יד

יד) שם. אבל שיירא שהקיפוה מחיצה. ועשו להם כל א' אהל בתוך ההיקף:

טו

טו) שם. אבל שיירא שהולכת לדרכה ורק שהוצרכו לנוח שם מפני השבת ואין אותם אהלים קבוע להם רק לפי שעה. תו"ש או' ג' ר"ז או' ב' ונראה דה"ה אם מתעכבים שם לאיזו סיבה כגון מפני הליסטים עד שיבא להם עזרה וילכו עמהם או מפני סיבה אחרת כיון שנחוצים הם ללכת לדרכם ורק שמתעכבים מפני סיבה הרי אותם אהלים לא נקרא קבוע וא"צ עירוב:

טז

טז) וכתוב בשה"ל דהיכא שפטורים מלערב ויש שם עכו"ם צ"ע אם הם אוסרים עליהם והביאו ב"י וכתב עליו דאין זה צריך לפנים דכיון שאין הישראלים צריכין לערב פשיטא דאין העכו"ם אסור דהו"ל יחיד במקום עכו"ם עכ"ל והביאו העו"ש או' ב' וכתב דדבריו נכונים:

יז

טוב) שם הגה. בתים שבפינה צריכים עירוב וכו'. והיינו אם יש שם ב' ישראלים וכל א' יושב בבית א' בפ"ע שאז אוסרים זה ע"ז צריכין עירוב כדי לטלטל מן הבית לשטח הספינה אבל אם לא ישראל כ"א בבית א' ובשאר הבתים יושבים עכו"ם אין אוסרין עליו כמ"ש לקמן רס"י שפ"ב ומותר לטלטל מן הבית לשטח הספינה בלתי עירוב. ועיין לקמן או' כ"ב:

יח

חי) שם. בהגה. בתים שבספינה צריכים עירוב וכו' והשאר שאין להם בתים הרי הם כשרויים בחצר. ב"י בשם שה"ל" מ"א סק"ג. תו"ש או' ד' ר"ז או' ג' ור"ל ושאר ספינות שאין להם בתים או אפי' אם יש לספינה בתים אותם בני אדם היושבים בשטח הספינה בלא בתים הרי הם כשרויים בחצר ומותרים לטלטל בכל שטח הספינה בלתי עירוב כמו כלים ששבתו בחצר דמותר לטלטלם בכל החצר כמ"ש לקמן רסי' שע"ב יעו"ש:

יט

יט) וכתב שם הר"ז וכן אינם אוסרים על הדר בבית שבספינה ור"ל דאותם היושבים בשטח הספינה ל"מ דאינם אוסרים זע"ז אלא אפי' על הדר בבית שבספינה אינם אוסרין מלטלטל מהבית לשטח הספינה ואם היו שנים בב' בתים ועירבו אין אוסרים עליהם. ועיין מחה"ש סק"ג:

כ

ך) שם. בהגה. אעפ"י שיש לספינה מחיצות. פי' גבוה יו"ד מקרקע הספינה ואעפ"י שאינה גבוה יו"ד מן המים מותר לטלטל בתוכה. מ"א סק"ד. א"ר או' ג' תו"ש או' ה':

כא

כא) שם. בהגה. ואם אין לספינה מחיצות אסור לטלטל וכו'. דהוי כרמלית. אבל מותר לטלטל מן הים לתוכה (תוך ד"א. מחה"ש) דמכרמלית לכרמלית שרי. מ"א סק"א. א"ר שם. תו"ש או' ו' ועיין לעיל סי' שמ"ו סעי' ב':

כב

כב) ואם יש בית בספינה והספינה אין לה מחיצות יו"ד אסור להוציא מהבית לספינה ואם יש לה מחיצות עשרה א"צ עירוב כיון דאין שם אלא בית א' מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם. ועיין לעיל או' טו"ב:

כג

כג) ואמרינן שם בגמ' (שבת ק"א ע"א. ומ"ש ואמרינן שם בגמ' וכו' הוא לפי פירש"י דהתם) ספינות קטנות הרתבות מלמעלה וקצרות מלמטה עד כחודו של סכין אפ"ה הוי רה"י אם יש להם מחיצות יו"ד דאמרינן גוד אחית. וכתב באגודה סי' קי"ג דאם אין רחבה ד"ט בתוך גובה ג' אז הוי כים ואין מטלטלין בה אלא בר"א ומותר לטלטל מתוכה לים. ובתו' חולקין (ר"ל על פירש"י שפי' ביצאתא דמישן ספינות קטנות הרחבות מלמעלה וכו') ופי' שהספינה שיש לה דפנות וקרקעות העשויות נסרים וחלל ג"ט בין הנסרים והמים נכנסין בה ויושבין בה כמו במים ואפ"ה הוי רה"י שאנו רואים כאלו דופני הספינה עקומין ומסבבין כל הספינה ונמצאו הנסרים מחוברין יעו"ש. מ"א שם. והביאו הא"ר והתו"ש שם. ומיהו בערוך על ביצאתא דמישן כתב ב' פירושים דרש"י ותו' ומשמע דהכי הילכתא. וכ"כ בב"ה דשניהם נכונים לדינא:

כד

כד) [סעיף ג'] הבית שמניחין בו העירוב א"צ ליתן פת. שהרי אין העירוב אלא שנחשב כאלו כולן דרין שם והרי הוא דר שם. טור. ט"ז סק"א:

כה

כה) שם. א"צ ליתן פת. ומפרש בגמ' שאעפ"י שאין שם פת בבית זולתי העירוב שהביאו שאר שכנים מותר. ב"י:

כו

כו) שם. וא"צ שיהיה בעירוב שוה פרוטה. כלומר דלא תימא דצריך שיהיה הבית משותף בין כולם וקנוי לכולם ותבעי דוקא שיהא הפת שוה פרוטה דפחות משוה פרוטה אין קונין בו קמ"ל דלאו משום קנין הוא אלא שיתוף דירה בעלמא הוא ומזה הטעם ג"כ צריך ליתן דוקא פת ולא סגי בד"א כגון כלי וכיוצא בו שאינו מאכל. עו"ש או' ג':

כז

כז) שם. לאפוקי בית שער וכו'. שאינם ראויים לדירה. ומשמע בגמ' (פ"ה ע"ב) דהנותן את עירובו בבית שער דיחיד עירובו עירוב אבל הרמב"ם בפ"א. כתב דאפי' בבית שער דיחיד איו נותנין עירוב. ב"י ועיי' בב"י. סי' ש"ע שכתב דס"ל והרמב" דלא ק"ל כההיא שמעתתא וכתב דכ"ה דעת הרי"ף והרא"ש והטור והכי נקטינן יעו"ש ובדברינו לשם או' ב':

כח

כח) שם. וצריך שיהא בו ד"א וכו'. דאז הוא ראו' לדירה ואם יש חדר קטן בתוך חדר גדול אז אפי' אין בו ד"א על ד"א מניחין בו עירוב דסליק היקף הקטן והוי כאלו הוא מונח בחדר גדול וה"ה אם הקטן נפרץ במילואו לגדול דאז הוי כאלו הוא קרן זוית של הגדול וכאלו הוא מונח בתוך הגדול כדאיתא סי' כ"ה. תו"ש או' ט'

כט

כט) שם. וצריך שיהא בו ד"א וכו'. ולפי מ"ש סי' שס"ג סעי' כ"ו בעינן ד"א שוחקות מיהו אם אין בחצר אלא בית א' גדול ובית שיש בו ד"א עוצבות מניחין בו העירוב ממ"נ דאי משערינן בעוצבות הרי יש לה ד"א ואי בשוחקות הרי אין בו ד"א ובסוכה איתא (דף ג' ע"א) דבית שאין בו ד"א א"צ ליתן לעירוב כלל ואין מניחין בו עירוב יעו"ש. תו"ש שם:

ל

ל) שם. וצריך שיהא בו ד"א וכו'. ואם יש בו כדי לרבע ד"א על ד"א אעפ"י שאין בו ד"א על ד"א מניחין בו. רלנ"ח סי' ק"י. ולדברי הרא"ש ז"ל שחולק על הרמב"ם במזוזה וסובר דבעינן שיש בו ד"א על ד"א ה"ה הכא. כנה"ג בהגה"ט. ור"ל דביו"ד סי' רפ"ו סעי' י"ג גבי מזוזה פסק הש"ע כהרמב"ם דאם יש בו כדי לרבע ד"א חייב במזוזה אבל לדעת הרא"ש והביאו הש"ך שם אינו חייב אלא א"כ הוא מרובע ד"א יעו"ש. וכתב הא"ר או' ה' דאפי' אין בו ד"א רק שיש בו כדי לרבע ד"א על ד"א מניחין בו את העירוב ואף דיש חולקין מ"מ בעירוב דרבנן יש להקל עכ"ד. אבל התו"ש שם השיג על דברי הא"ר הנז' וכתב דהוי קולא דאתי לידי חומרא שנריך ליתן פת לעירוב כמ"ש באו' הקודם יעו"ש. וכ"כ המ"א בסי' שצ"ח סק"ו דאם אין בה רוחב ד"א אעפ"י שארוכה כמה לא מקרי בית. וכ"פ הר"ז בסי' זה או' ה' נמצא דדין זה בפלוגתא שניא וע"כ יש להחמיר דלענין הנחה אין מניחין בו את העירוב אם אינו רחב ד"א על ד"א ואפי' ארוך כמה. ולענין פת יש ליתן אם יש בו כדי לרבע ד"א. ואם אין בחצר כ"א רק בית גדול ובית כדי לרבע ד"א על ד"א יש לערב בלא ברכה דסב"ל:

לא

לא) שם. ואפי' הוא של קטן. פי' דלא תימא דכיון לאו בר אקנויי רשותה הוא הוא לא ליערבו בביתו קמ"ל דלאו משום קנין אלא משום דירה וע"כ מותר להניח העירוב אפי' בבית קטן. עו"ש או' ג' תו"ש או' יו"ד:

לב

לב) שם. אין להם לשנותו וכו'. ואפי' יש קצת טעם לשנות מקום העירוב אין לשנות מפני דרכי שלום. מהרי"ק שורש קי"ג ומשמע מדבריו דדוקא כשיש קצת טעם אין לשנות אבל אי איכא טעמא רבה משנין. וכ"כ רשד"ם חא"ח סי' ס' כנה"ג בהגה"ט מ"א סק"ז

לג

לג) שם. הא דמערבין בבית ישן מפני דרכי שלום הוא אפי' נותן השני מעות לבני חצר כדי שיניחו אותו להניח העירוב בביתו. הרדב"ז בתשו' ח"א סי' י"ז. כנה"ג שם. מ"א סק"ח ועיין לקמן אות ט"ל:

לד

לד) דין זה דמערבין בבית ישן מפני דרכי שלום הוא אפי' מת"ח בעה"ב. מהר"י הלוי הכ"ד בהר"י הלוי סי' מ"ו. ומדברי הרנ"ח ח"ב סי' ג' שכתב דאם מכר בעה"ב ביתו לראובן אין בידינו ראייה גמורה שהקונה יזכה באותה חזקה. אין סתירה לזה דמכר שאני שכבר נסתלק המצוה מרשותו משא"כ במת שנשאר הבית ברשות באי כחו כנה"ג שם. ועיין מ"א סק"ז שכתב דלטעמא משום חסדא אף במוכר ביתו מניחין בו יעו"ש והא"ר או' ז' כתב אפשר כיון שהוא ברשות אחר לא יחשדו שידעו שאין חזקה לאחר יעו"ש. אבל הר"ז או' ז' פסק כדברי מ"א:

לה

לה) ולא נאמר דין זה דמערבין בבית ישן וכי' אלו דוקא בסתם כלומר שנתנו העירוב בבית הוא בלי תנאי אבל אם בתחלת הנתינה התנה הנותן שאם ירצה לסלקו מבית זה וליתנו בבית אחר הרשות בידו, כנה"ג שם ומה שהקשה ע"ז הי"א עיין רכ"י או' ג' שמיישב וגם פסק כן לדינא כדברי הכנה"ג יעו"ש וכ"כ הר"ז שם:

לו

לו) ועוד נ"ל דלא נאמר דין זה אלא כשאין שם דררא דממונא כלומר הזוכה בנתינת העירוב בביתו אין לו הנאה אלא המצוה אבל אם יש לו הנאה ממון יכול הנותן לומר עד עכשיו ראיתי להטיל מלאי לתוך כיסך מכאן ואילך אני רוצה להטיל המליאי הזה בכיס של אחרים. ועוד נ"ל דכיון דאין זה אלא מפני דרכי שלום אם עבר ונתנוהו בבית אחר אין ב"ד כופין אותם על כך לחזור וליתנו באותו בית. ומיהו אם הנותן רוצה לחזור וליתנו במקום שהיה רגיל בתחלה הרשות בידו ולענין מעשה צ"ע כנה"ג שם. מ"א סק"ח, א"ר אות ח' תו"ש י"א. והר"ז שם פסק כן להלכה:

לז

לז) אנשים שהחזיקו במצוה אין כח ביד הקמים עליהם לבטלם מפני דרכי שלום הרש"ך ח"א סעי' מ"ה וכ"כ הרשד"ם חי"ד סי' קפ"ח ומהר"ם די בוטון סי' י"ט כנה"ג שם ושכנה"ג בהגה"ט או' ב' י"א בהגה"ט:

לח

לח) אין מסלקין את השוחט מאמנותו אם לא נמצא בו קלקול מפני דרכי שלום. כנה"ג שם.

לט

טל) מי שזכה למצוה אחת אין מעבירין אותה ממנו מפני דרכי שלום אפי' הזוכה ע"ה והבא לזכות מחדש ת"ח הראנ"ח ח"ב סי' ף' כנה"ג שם. ועיין לעיל או' ל"ג היו רגילין לתת חפצי הקהל ביד יחיד אחד אינם יכולין לשנות להפקידם ביד אחר בלי טעם. מהר"ם די בוטון סי' י"ט שכנה"ג בהגה"ט או' ה':

מ

מ) שם. אפי' קטן יכול לגבות וכו'. אבל עכו"ם אסור לקבצן. מ"א סק"ט. א"ר או' ו' תו"ש או' י"ב. ר"ז או' ד' וכן כל מי שאינו מודה בעירוב אסור. א"ר שם. וכן הקוף אסור לקבצו. תו"ש שם. אבל אשה ועבד מותרין מגיד פא מ"ה עירובין דין ט"ז. א"ר שם, ועיין לקמן סי' ת"ט סעי' א':

מא

מא) שם. אפי' קטן יכול לגבות וכו'. אם המקבץ מן הבתים זכור אחר שנעשה העירוב שהוא לא נתן יניח פת שלו ויאמר בדין עירובא בלא כפרה. הרב מזבח אדמה. מח"ר בק"א או' א':

מב

מב) שם. הגה. והמנהג בזה"ז להניח העירוב בבהכ"נ. ואם הבהכ"נ או בית שמניחין בו העירוב הוא בענין שאסור לטלטל שם כגון שאין שם עירובי מבואות או שהוא חוץ לעירוב אינו כלים דלא שייך לומר כאלו דרין שם ט"ז סק"ג. א"ר או' ט':

מג

מג) שם. בהגה. להניח העירוב בבהכ"נ. ואם שר העיר חתם בהכ"נ בעד מס שחייבין לו והעירוב מונח שם אסור לטלטל שם. שו"מ מה"ק ח"ג סי' קמ"ח ועי"ש שכתב דלא כרב א' שחלק על הנוב"י ורצה להתיר יעו"ש. וכ"כ בשו"ת לקוטי בהשמטות בסופו. מיהו בשו"ת בר ליוואי ח"א סי' י"ב כתב להיתר יעו"ש. ועיין בשו"ת אבני צדק חא"ח סי' מ"ה שכתב ע"ד העירוב המונח בבהכ"נ שחתמו שר העיר עבור שהוא עומד ליפול דאינו עירוב כלל וכדמסיק הנוב"י יעו"ש. א"ח סי' שס"ה או ז':

מד

מד) ואם נפסק העירוב מותר לטלטל בחצר בהכ"נ אותם הדרים שם אם הניחו פת העירוב בבהכ"נ. שו"ת רע"א סי' לד. א"ח שם. ועיין לעיל סי' שס"ה או' ס"ו:

מה

מה) שם. בהגה. ונ"ל הטעם. ר"ל הא דמניחין העירוב בבהכ"נ ואעפ"י שאין דרין שם בני אדם. לבוש. ר"ז או' ו':

מו

מו) שם. בהגה. דעירובין שלנו יש להם דין שיתוף. דהיינו שכל החצירות והבתים שבמבוי משתתפין יחד בעירוב זה ושיתופי מבואות א"צ להניחו כלל בבית דירה רק שיהא במקום המשתמר בלבד כמ"ש בסי' שפ"י ר"ז שם.

מז

מז) שם. בהגה. יש להם דין שיתוף. והיינו דוקא אם מהני לשיתוף כגון במבוי שיש לו ג' מחיצות דמיגו דמהני לשתוף מהני לעירוב אבל אם אינו מועיל אלא לחצרות כגון מבוי שאין לו כ"א ב' מחיצות לא. חכם צבי סי' קי"א. שש"א:

מח

מח) שם. בהגה. וא"צ להניח בבית דירה. ומה"ט מותר לטלטל בבהכ"נ בלא עירוב כיון שאין שם דירה. מ"א סק"י. א"ר או' ט' ואם שבתו שם אורחים ואוכלים וישנים שם י"א שאין אוסרים וא"צ לערב עם בני החצר וי"א שצריכין לערב. ב"י ססי' ש"ע בט"ס שה"ל, וכתב ב"י ואף לדברי האוסרים היינו ששהו שם האורחים יום או יותר כמ"ש הסי' אבל פחות משלשים אינם אוסרים יעו"ש והביאו מ"א שם ח"א כלל ע"ב או' י"א:

מט

מט) מקומות שאין להם לחי או קורה למבואותיהם או שבהכ"נ אינו במבוי המתוקן בלחי או קורה שאין מניחין שם עירוב בבהכ"נ אעפ"י כן מותרין לטלטל בבהכ"נ וממנו לחצר בהכ"נ ואפי' אם יש שם דירה אחת בחצר בהכ"נ אלא א"כ יש בה ב' דירות שאז הן אוסרות זע"ז עד שיערכו ביניהן ואם לא עירבו אסור לכל אדם לטלטל בחצר בהכ"נ אבל אם אין בה אלא דירה א' ניתנית כולה לדירה זו ואין אנשי ביה"כ אוסרין עליה הואיל ובהכ"נ אינה בית דירה וכמ"ש בסי' שע"ו גבי חורבה שאצל בית דירה. וכל בני העיר נעשו כאורחים לגבי דירה זו ומותרים ג"כ לטלטל מחצר לבהכ"נ ולדירה זו כמו שמותרים בשאר חצירות שאין בהם אלא בית א' ר"ו שם. והא דאוסרים אם יש ב' דירות בחצר בהכ"נ היינו אם קבועים שם הדירות לאכילה אבל אם אין קבועים ב' הדירות לאכילה כגון שיש בחצר בהכ"נ ג' או ד' בתים ובית א' מהם עשו לבהכ"נ ובית שני דר בו השמש או אחר לאכול ולשחות ולישן ובית ג' או שלישי ורביעי דרים שם ת"ח ללמוד בלבד ובלילות הולכים לביתם לאכול ולישן אלו הבתים שדרים בהם ללמוד אינם אוסרים כיון שאינם קבועים לאכילה כמ"ש לקמן סי' ש"ע סעי' ה' והו"ל רק דירה א' בחצר בהכ"נ ואינה אוסרת ומותר לטלטל בכל אותו חצר והבתים בלי עירוב:

נ

נ) [סעיף ד'] צריך ליתן כל העירוב בכלי אחד. והטעם משום דעירוב שמו כלומר שיהיו כולן מעורבין ומרוצין בו שלא ימחה (ר"ל שלא יקפיד. כמ"ש בסעי' שאח"ז) זה בחבירו אלא שותפות נוחה ועריבה. ב"י בשם רש"י. ט"ז סק"ד:

נא

נא) שם. בכלי אחד. ונראה כלי לאו דוקא דה"ה אם מונחה כך במקום א' או בית א' שפיר דמי וצ"ע. מש"ז או' ד' מיהו מ"ל הגמ' עירובין מ"ט ע"א ופירש"י שם והמגיד פ"א דין ח"י משמע דצריך דוקא הנחה בכלי יעו"ש:

נב

בנ) ואם הונח בכלי גדול ואין נוגעין זה בזה כיון שהוא בכלי א' שפיר מקרי עירוב. גם אפילו דאף אם הניח בב' כלים ממש אם הניח הב' כלים בתוך כלי גדול נמי מקרי עירוב. תו"ש או' י"ד:

נג

גנ) שם. אלא א"כ נתמלא האחד וכו'. ודוקא כשנשתייר ממנו מעט הוא דשרי אבל כשידע מתחלה שהכלי אינו מכיל את כל העירוב הו"ל כחולק ברצונו ובטל שם עירוב ממנו. ת"ח. מיהו אם אם אין לו כלי אחר שיכול להחזיק את כולו שרי אף בכה"ג דהא בע"כ הוא מחלק אותו שלא כרצונו. ואם היה סובר שגם כלי זה יכול לסבול הכל אלא שנשתייר ממנו שלא ברצונו שרי אף אם היה לו כלי גדול שמכיל הכל. תו"ש או' ט"ו:

נד

דנ) שם. בבית אחר. ואפי' אם אחר מזכה העירוב משלו בעד כולם צריך ליזהר בזה. וע"כ העירוב שמניחין בבהכ"נ בעד כל העיר צריך ליזהר שלא להניחו כ"א בבהכ"נ אחת. שו"ת חכם צבי סי' קי"ב. והביאו השע"ת וכתב דיש לתלותו בבהכ"נ היותר גדולה וחשובה ועיקרית שבעיר שכל בני העיר שותפין ושייכין לה וכן עמא דבר יעו"ש:

נה

הנ) [סעיף ה'] צריך שלא יקפיד וכו'. וכ"ש אם מזכה עירוב משלו שצריך שלא יקפיד אם יאכל למי שזיכה בשבילו. עו"ש או' ה' א"ר או' י"א.

נו

ונ) שם. אם יאכלנו חבירו. המדקדק שלא יתערב לו עם אחרים כדי שלא יקח פחות משלו אינו עירוב. לפי שלא נקרא עירוב אלא שמתערב. פי' ר"ח פתע או' י"ג:

נז

זנ) שם. שתיקן לצורך השבת. דכיון שהניחו לצורך השבת בוודאי הוא מקפיד עליו. תו"ש או' ט"ז. ר"ז או' ח' ומשמע דאם כיון בפירוש דאינו מקפיד אם יאכלנו חבירו דמהני:

נח

חנ) שם. שתיקן לצורך השבת. או אם יש לו ככר נאה כגון גאשטי"ל או פשטידא וכיוצא בו. תו' סמ"ג והג"א בשם א"ז. ואפי' כשתופי מבואות כן הוא הדין. פת"ע או' ט"ו:

נט

טנ) שם. שתיקן לצורך השבת והא שכתב בשער הכוו' דף ס"ב ע"ד על רב האר"י ז"ל דבסעודת ליל שבת היה אומר המוציא בפת של שתופי מבואות ובסעודת שחרית בפת של עירובי חצירות וכן איתא בשבת קי"ז ע"ב ובהגה סי' שצ"ד סעי' ב' לא הוי סתירה מזה דהתם הו"ל פיתא אחרינא ולא היו מקפידין על פת העירוב אלא דלמצוה מן המובחר היו עושין כן הואיל ואתעביד בהו מצוה חדא לעביד בהו מצוה אחריתי. ועיין לקמן או' קכ"ד:

ס

ס) [סעיף ו'] אין מערבין בפרוסה וכו'. וטעמא מפרש בגמ' משום איבה ופירש"י שבאין לידי מחלוקת שאומר אני נותן שלימה ואתה פרוסה ואסיקנא דאפי' עירבו כולם בפרוסות נמי לא שמא יתזור דבר לקלקולו כלומר שיבואו ליתן זה פרוסה וזה שלש. ב"י. וזה דוקא בשבת ראשונה אבל אח"כ מותר אפי' בנשתייר כל שהוא כמ"ש סי' שס"ח סעי' ד' ט"ז סק"ה. ואם נשבר העירוב אחר שהניחו אותו עיין לקמן סי' שס"ח או' כ"ב.

סא

סא) שם. אין מערבין בפרוסה וכו'. אבל אם אחד נותן פת נקי וא' פת קיבר לית לן בה דא"א לצמצם שיהיה כולם שוים בנקיות ולכך לא חלקו חז"ל בזה. ומה"ט אפי' אם א' נותן פת חטין וא' פת שעורין נמי שרי. תו"ש או' י"ז:

סב

סב) שם. אפי' היא גדולה הרבה. אינו עירוב. עה"ק. משמע אפי' דיעבד ואפי' עירבו כולן בפרוסות לא מהני דיעבד. א"ר או' י"ד. מש"ז או' ה':

סג

סג) פעם א' שכח מהר"י סגל ועירב על הפרוסה וכשגמר בדין עירובה וכו' זכר הדין וחזר ונטל שלימה ואמר עליה שנית בדין עירובא וכו' אך סמך על ברכה ראשונה שלא תהא לבטלה. דרשות מהרי"ל הלכות ע"ח. שכנה"ג בהגה"ט או' ח' משמע כשהפסיק הרבה צריך לחזור ולברך. א"ר שם:

סד

סד) שם. ובלבד שיהא בהם כ"כ וכו'. ר"ל ככרות הרבה שיהא בהם כשיעור שיתבאר לקמן סי' שס"ח סעי' ג' ר"ז או' י"ד:

סה

סה) שם, כדי חלת נחתום וכו'. כלומר אם נוטל חתיכה שהוא שיעור חלה ומחמת זה אינה שלימה אפ"ה מערבין בה דליכא איבה דחביריו סוברים שלשם חלה נטל ואעפ"י שהוא לא נטל לשם חלה. עו"ש או' ו':

סו

סו) שם. אם אינו ניכר שנפרסה וכו'. ואעפ"י שאינה כשלימה גמורה כמ"ש בסי' קס"ח מ"מ כיון שאינה ניכרת לשכנים לא יבואו לידי מחלוקת. ר"ז שם:

סז

סז) שם. הגה. ויש שפירשו וכו'. ר"ל שגם בזה מקיימין תקנת חז"ל שתיקנו לערב בפת שלם אבל גם הם מודים לסברא ראשונה דיכול כל א' ליתן פת שלם וגם שאין לערב בפרוסות דזהו דינא דגמ':

סח

סח) שם. בהגה. ולכן נהגו לקבץ מכל בית ובית מעט קמח וכו'. ויש שנהגו לקבץ מעות או ביצים והשמש קונה בהם קמח או נותן משלו. ח"א כלל ע"ב או' א':

סט

סט) שם. בהגה. ואפי שנשתייר מן הקמח וכו'. והמותר יקח השמש לעצמו או יתן לעניים. תו"ש או' ך:

ע

ע) שם. בהגה. אפ"ה הוי עירוב וכו' לפי שעל דעת כן נתנו קמחם מתחלה שלא תיעשה החלה מכל הקמח והרי זה כאלו נתנו כל א' קמחו לחבירו במתנה שאם תיעשה החלה מקמחו יזכה בה כל הקהל שהרי א"א שיהיה העירוב בענין אחר ואעפ"י שהנותן עירוב בעד חבירו צריך לזכות לו ע"י אחר כמ"ש לקמן סעי' ט' מ"מ כאן כשנותן כל אחד קמח להשמש לערב בו אנו חושבין כאלו נותנין לו שיזכה בו בשביל כולם ואין השמש צריך לזכות להם נו"י אחר או ע"י עצמו בפירוש. ר"ז או' יו"ד. ועיין באו' שאח"ז:

עא

עא) שם. בהגה. ואדעתא דהכי נתנו וכו'. משמע דאין השמש צריך לזכות לכולם וכמ"ש סי' תרנ"ח סעי' ז' וכ"כ הלביש כאן אבל בסי' שצ"ה כתב דאם לא זיכה לא הוי עירוב וטוב להחמיר לכתחלה לזכות ובפרט אם עשהו מקמת שלו. מ"א ס"ק י"ג. תו"ש שם. ר"ז שם. והעיקר דהשמש יתן העירוב להרב ויזכהו לכל הקהל על ידו וכ"כ במנהגים. ולפ"ז אם חשכה ליל יו"ט א' ולא זיכה אסור לזכות ביו"ט כמ"ש סי' תקכ"ח אלא על תנאי ואם יו"ט אינו סמוך לשבת אין לערב עד שבת ומיהו אם שכחו לזכות עד שבת מותר לטלטל כי יש לסמוך על סברא ראשונה. מ"א סק"ך. א"ר או' ט"ו. תו"ש. או' ט"ל. ר"ז שם. ח"א שם. ומ"מ אחר השבת יזכנו להם בלא ברכה ר"ז שם:

עב

עב) [סעיף ז'] יכול לערב בפרוסה. דתו ליכא איבה. ב"י:

עג

עג) שם. יכול לערב בפרוסה. ובדרשות מהרי"ל כתב בשם מהר"י סג"ל דאפי' יחיד המערב לעצמו דליכא הקפדה לא יערב בפרוסה משום דלא פלוג. והביאו שכנה"ג בהגה"ט או' ז' וכתב דנראה מדבריו דעל צד היותר טוב קאמר. וכתב עו"ש השכנה"ג דלפ"ז נראה דה"ה כשאחד מזכה לכולם צריך ג"כ פת שלימה משום דלא פלוג יעו"ש. והביאו א"ר או' ט"ז:

עד

עד) [סעיף ח'] מערבין בפת אורז וכו'. שדרך העולם לאכלו משא"כ בפת דוחן. ר' יהונתן על הרי"ף פ' חלון. ועיין לעיל סי' ר"ח סעי' ז' ובדברינו לשם או' ל"ח:

עה

עה) שם. מערבין בפת אורז וכו'. וכן מערבין בפת טטרק"י או טרקיש"ן ויי"ץ שמאכל בני אדם הו"א. מש"ז או' ו':

עו

עו) שם. מערבין בפת אורז וכו'. אבל אין מערבין בפת שהוא מעורב ממינים הרבה כההיא דיחזקאל חטין ושעורין ופול ועדשים ודוחן וכוסמין. ריטב"א. ומיהו עי"ש בגמ' (דף פ"א ע"א) דאיכא פלוגתא בזה ולרב פפא מערבין וכ"נ מדברי ר' יהונתן שם יעו"ש וע"כ נראה דבשעת הדחק דליכא אחר מערבין בו ורק דלא יברך עליו ברכת העירוב משום סב"ל. ועיין לקמן או' קל"ח:

עז

עז) שם. אבל לא בפת דוחן. שאינו מאכל רוב בני אדם לשבעה בו וכבר אמרנו שאין קביעות דירה ושיתוף אלא ע"י אכילה שדרך לקבוע דירתו. לבוש:

עח

עח) [סעיף ט'] בשביל כולם שפיר דמי ואפי' שלא מדעתם ושלא בפניהם כדאיתא במשנה עירובין פ"א ע"ב עירובי חצירות מערבין לדעתו ושלא לדעתו לפי שזכין לאדם שלא בפניו יעו"ש ולקמן סוף סעי' יו"ד בהגה. ועירובי חצירות הוא ל"ד דה"ה שתופי מבואות כמ"ש לקמן סי' שצ"ב סעי' ח' יעו"ש:

עט

עט) שם. ובלבד שיזכנו להם וכו'. שיאמר לו זכה בזה בשביל כל בני החצר טור עו"ש או' ח':

פ

פ) שם. צריך להגביהו וכו'. דכל כמה דמנח ברשותיה לא לא הוי זכייה והכי תני לה בתוספתא אם משלהן א"צ לזכות אם משלו השליח מגביהו מן הקרקע ואומר זכיתי להם. רש"י. והביאו ב"י וכתב ונראה לי שאעפ"י שלא יאמר זכיתי להם מהני ומפני כך לא הזכירוהו הפו' וברייתא ארחא דמילתא נקט עכ"ל והב"ח כתב דהאי ואומר אמירא במחשבה קאמר שיהא מתכוין בשעה שמגביה כדי לזכות לכולם:

פא

פא) שם. צריך להגביהו וכו'. וכתב המ"מ פ"א מ"ה עירובין דין י"ז בפירשו הגאונים בין משלהן בין מאחר המזכה משלו צריך להגביה מן הקרקע טפח אבל האחרונים פירשו דוקא במזכה להן משלו ומשום הקנאה בהגבהה והרשב"א הסכים לדעת האחרונים יעו"ש והביאו ב"י וכתב דמדברי הרמב"ם משמע דאפי' בשלהן צריך להגביה טפח וכדברי הגאונים יעו"ש וע"כ נראה דלכתחלה יש להחמיר וכ"כ לעיל או' ע"א יעו"ש:

פב

פב) שם. צריך להגביהו וכו'. ואם הניחו על ידו התלויה באויר צריך שיגביה ידו טפח. ט"ז סק"ו. ר"ז או' י"ב. מיהו עיין תו' כתובות ל"א ע"א ד"ה דאי בעי שכתבו דבדבר שבידו או בפיו לא בעי הגבהה. יעו"ש שש"א:

פג

פג) שם. וצריך לזכות כל בני החצר וכו'. דהיינו שהאחד יגביהנו בשביל שיזכו בו כולם בהגבהה זו כאלו הגביהוהו בעצמן ששלוחו של אדם כמותו ואף שהם לא עשאוהו שליח מ"מ זכין לאדם שלא בפניו אבל ע"י עצמו אינו יכול לזכותו להם שכל זמן שהוא בידו לא יצא מרשותו ר"ז שם:

פד

פד) שם. ולכל מי שיתוסף וכו'. שאם לא כן פעמים שנתוספו דיורין ויאסרו עליהן. המ"מ פ"א בשם הרשב"א והביאו ב"י. עו"ש או' ט' ר"ז שם:

פה

פה) שם. וי"א שאעפ"י שלא יזכה בפירוש וכו'. כ"כ הריטב"א בשם רבו שעכשיו שמערבין בתחלת השנה לכל שבתות השנה אעפ"י שנתוספו דיורין בעיר א"צ להוסיף בשבילם שמתחלה מתכוונים לזכות לכל הבא ואעפ"י שאין מזכין להם בפי' לב הצבור מתנה עליהם. ומיהו אם נתוספו דיורין לאחר שנתמעט העירוב מן השיעור אפשר שצריך להוסיף מחמתן שהרי הן לא היו בתחלת העירוב עד עכשיו ולדידהו הוי תחלת עירוב ולכן צריך לשמרו תמיד שיהיה בו שיעור ע"כ. וכ"כ בתשו' להרמב"ן סי' רי"ב בשם תו' ב"י. עו"ש או' ט' ר"ז שם:

פו

פו) שם. לב ב"ד מתנה עליהם. ויש לסמוך על דבריהם בדיעבד להקל בד"ס ר"ז שם:

פז

פז) שם. צריך להוסיף מחמתן. אפי' אם זיכה להם בתחלה בפירוש. עו"ש שם:

פח

חפ) [סעיף י'] לא יזכה ע"י בנו ובתו הקטנים. מפני שידן כידו. משנה שם. ופירש"י ולא זכייה היא:

פט

טפ) שם. ולא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים. ג"כ הטעם מפני שידן כידו כדאיתא במשנה שם ואפי' יש להם בית בחצר אינם זוכים דהא לא אסרי. ב"י:

צ

צ) שם. ולא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים אבל אם זיכה ע"י מי שחציו עבד וחציו בן חורין עד שלא כפו את רבו ב"ד הוי זיכוי דלענין זה הרי הוא כמו בן חורין. שו"ת אדמת קדש ח"ב א"ח סי' יו"ד מחב"ר בק"א או' ג':

צא

צא) שם. אפי' סמוכים על שלחנו. דאע"ג דמצאיתם לאביהם (כמ"ש בח"מ סי' ע"ר) משום איבה מ"מ במה שהאב רוצה לזכות לאחרים ע"י בניו זוכין לאחרים. ב"י בשם הרמב"ן מ"א ס"ק ט"ו:

צב

צב) שם. וע"י עבדו ושפחתו העברים. דכיון שהם עבדים עברים לא קנה גופם ואית להם יד לזכות בפני עצמם. עו"ש או' יו"ד:

צג

צג) שם. אפי' הם קטנים ואע"ג. דק"ל דקטן אינו זוכה לאחרים היינו בדבר שהוא מדאורייתא אבל במלתא דרבנן כגון הכא דעירובי חצירות אינו אלא מדרבנן הקטן זוכה לאחרים. עו"ש שם מ"א ס"ק ט"ז ובנו ובתו הקטנים שאינם זוכים שאני מפני שידן כידו כמ"ש לעיל או' ח"פ.

צד

צד) שם. אפי' הם קטנים ואע"ג דסמוכין על שלחן רבן לא הוי ידם כידו דבשכרן קא אכלי. ב"י. תו"ש או' כ"ח:

צה

צה) שם. וע"י אשתו וכו'. דכשנותן לה אחר מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה מהני וה"ה דיכול לזכות על ידה מ"א ס"ק י"ז.:

צו

צו) שם. אעפ"י שמעלה לה מזונות. פירוש אפי' אוכלת על שלחנו ממש עו"ש שם:

צז

צז) שם. וי"א שאינו מזכה ע"י בנו ובתו הסמוכים וכו'. והטעם כתב הטור כיון שסמוכים על שלחנו הוי ידם כידו ולא יצאו עדיין מרשותו:

צח

צח) שם. הסמוכים על שלחנו וכו'. ומיהו לאחר שנשא אשה לא מהני סמיכות שלחן ויכול לזכות על ידו גם לדיעה זו. ב"י. והביאו בהגה ססעי' זה. עו"ש או' י"א. ר"ז או' י"ד. ועיין לקמן או קי"ד:

צט

צט) שם. הסמוכים על שלחנו וכו'. אבל אם יש לאדם מלמד או סופר שאוכל בשכרו או יתום אוכל על שלחנו בתורת צדקה יכול לזכות על ידן אעפ"י שסמוכין על שלחנו טור. וכתב הפרישה או' ד' דה"ה אם אוכלין אצלו בחנם יכול לזכות על ידן יעו"ש. והביאו א"ר או' ח"י:

ק

ק) שם. כל זמן שלא בגרה. והטעם משום דאפי' נערה ואינה סמוכה על שלחנו מציאתה לאביה. ב"י בשם התו' ור"ל כיון שמצאיתה לאביה עדיין לא יצאה מרשותו והויא ידה כידו ואינו יכול לזכות על ידה:

קא

קא) שם. שמעלה לה מזונות. ולא שנא אם נותן לה מאכל לנותן לה מעות לקנות אוכל או שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך דבכ"ז מציאתה שלו והוי ידה כידו ב"י:

קב

קב) שם. או שאמר לה צאי מעשה ידיך וכו'. ומיירי במספקת במעשה ידיה. ב"י עו"ש. או' י"א:

קג

קג) שם. ואפי' יש לה בית בחצר. דא"צ עירוב כמ"ש סי' ש"ע סעי' ו' מ"א ס"ק ח"י. והלכך לא שייך מגו דזכיא לנפשא זכיא לאחרים יא"פ. תו"ש או' ל' מאמ"ר או' ו' ועי"ש מה שהשיג על מ"ש העו"ש:

קד

קד) שם. אפי' הוא קטן. כיון שמציאתו שלו. ר"ז או' י"ג:

קה

קה) שם. וע"י אשתו שאינו מעלה לה מזונות. דמציאתה לעצמה. ב"י. מ"א ס"ק י"ט. ואין ידה כידו ויכולה לזכות לאחרים. א"א או' י"ט:

קו

קו) שם. ולכתחלה טוב לחוש לדברי שניהם וכו'. דהיינו עד שיהא בנו גדול וגם אינו סומך על שלחנו ובתו עד שתהא בוגרת ואינה סמוכה על שלחנו ובאשתו שאינו מעלה לה מזונות ולא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך:

קז

קז) שם הגה. ובדיעבד סומכין על דברי המיקל בעירוב וכ"כ ב"י ולבוש. ר"ז שם. ח"א כלל ק"ב או' י"ד

קח

קח) שם. בהגה. ובדיעבד סומכין על דברי המיקל בעירוב. ומיהו בעיא דלא אפשיטא לא אמרינן הכי לדעת הרי"ף והרא"ש. ב"ח סי' שצ"ח. וכן כל היכא דאיכא לפרש הכי ואיכא לפרש הכי לא אמרינן הלכה כדברי המיקל בעירוב. ב"ח שם. שכנה"ג בהגב"י או' ה' ואו' ו':

קט

קט) במקום דמספקא להו לרבנן לא אמרינן כדברי המיקל בעירוב ב"ת סי' ת"ד. שכנה"ג שם או' ז':

קי

קי) אע"ג דק"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב אפי' יחיד במקום רבים אי מוקמינן לפלוגתייהו דתלי בפלוגתא אחריתי ומוקמינן למחמיר כרבי ולמיקל כבר פלוגתיה פסקינן כמחמיר הואיל ורבי קאי כוותיה דהלכה כר' מחבירו. הרא"ש פ' בכל מערבין בשם מהר"ם ז"ל. ונראה דה"ה אם מוקמינן למחמיר כתנא אחרינא דהלכתא כוותיה לגבי חבירו. שכנה"ג שם או' ח':

קיא

קיא) לא אתמר האי כללא דהלכה כמיקל בעירוב אלא היכא דלא אתמר כללא כגון רבה ור' זירא דלא ידעינן הלכתה כמאן אבל היכא דאתמר כללא כגון שמואל ור"י דהלכה כר' יוחנן אז לא אזלינן בתר כללא דהלכה כדברי המיקל בעירוב. י"א סי' שנ"ח בהגב"י:

קיב

קיב) לא אמרינן הלכה כדברי המיקל בעירוב אלא בעירוב דרבנן דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן להקל אבל בתחומין די"ב מיל שהם דאורייתא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הלכה כדברי המחמיר מיהו לדעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ש והמרדכי דס"ל דאפי' חוץ לי"ב מיל הוי דרבנן הלכה כדברי המיקל. שכנה"ג שם או' ט' ועיין לקמן רס"י שצ"ז ובדברינו לשם בס"ד:

קיג

קיג) בפלוגתא דרבוותא נקטינן בעירובי תחומין לחומרא. ב"ח ססי' תי"ו שכנה"ג שם או' יו"ד. ועיין בתשו' הרשב"ץ ח"ב סי' ל"ח שנראה מדבריו דאפי' בענין זה אמרינן הלכה כדברי המיקל בעירוב יעו"ש. י"א מ"ב בהגב"י או' ג':

קיד

קיד) שם בהגה. וכן גדול שיש לו אשה וכו'. שעושה הכל על דעת עצמו ולא על דעת אביו. תו"ש או' ל"ב. ולפ"ז נראה דה"ה אם נשא וגירש אבל אירס ושידך לא דעדיין עושה על דעת אביו. ועיין לעיל או' צ"ח:

קטו

קטו) שם בהגה. וא"צ להודיעם וכו'. דכשהוא מערב משלהם צריך להודיעם אם חפצים כבר שמא מקפידין הם ואמר שמואל המקפיד על עירבו אינו עירוב אבל משלו א"צ להודיע דזכין לאדם שלא מדעתו. ב"י בשם הג"א. ועיין לעיל או' ע"ח:

קטז

קטז) [סעיף יא'] בני חבורה שהיו מסובין וכו'. כתב המ"מ פ"א דין י"ט דמדברי הרמב"ם נראה שהוא מפרשה בבני חבורה שקנו פת בשתוף והיו מסובין ואוכלים ממנו אבל הרשב"א מפרשה בבני חבורה שהיו מסובין אצל א' שזמנן לאכול משלו ואעפ"י שהמערב משלו צריך לזכות כאן סתמו כפירשו שכל שזמנן לאכול על השלחן ה"ז זכה להם את הכל עכ"ל והביאו ב"י. וכ' האחרונים דאפי' כשהיו מסובין אצל א' לאכול משלו מהני. ומיהו יש חילוק דכשהפת של בעה"ב אפי' הם פרוסות סומכין עליו כמ"ש סעי' ז' תו"ש או' ל"ד. ומיהו אפשר דכאן יש לחלק דאפי' קנו פת בשתוף י"ל דמהני פרוסות דכיון דאוכלין על שלחן א' הרי גילו דעתם שאין מקפידין וגם לא שייך כאן לומר כי כך חז"ל לערב דוקא בפת שלם כיון שלא גבו לשם עירוב:

קיז

קיז) שם. אבל בחצר לא. דעירוב משום דירה וחצר לאו בר דירה הוא. ב"י בשם רש"י:

קיח

קיח) שם. אבל בחצר לא. ובשתופי מבואות סומכין עליו משום שיתוף אף אם מסובין בחצר. טור. ועיין לקמן רס"י שפ"ו:

קיט

קיט) שם הגה. וה"ה אם יש להם פת בשותפות וכו'. הש"ע השמיע זה משום דנלמד מהק"ו מהמסובין אצל א' עו"ש או' י"ב אבל התו"ש או' ל"ו כתב דקמ"ל דסומכין עליו אעפ"י שאין יודעין שהוא קיים משום דמוקמינן ליה אחזקתיה כדאיתא פ"ג דגיטין משנה ח' לענין תרומה:

קכ

קך) [סעיף יב'] אפוטרופוס של קטן וכו'. דלא גרע משכירו ולקיטו דגדול. ב"י בשם המרדכי. תו"ש או' ל"ז:

קכא

קכא) שם. יכול לערב בעדו, אפי' משל קטן ושלא מדעתו מפני שהוא לו כבן בית שיכול לערב משל בעה"ב שלא מדעתו כמ"ש סי' שס"ז, ר"ז או' י"ז:

קכב

קכב) [סעיף יג'] מצוה לחזר וכו'. וטעמא רבה איכא דלא ליתו לידי איסור לאפוקי ולעיולי באיסור. ב"י סי' שצ"ה:

קכג

קכג) שם. מצוה לחזר וכו'. הלבוש כרב שהוא מצוה דרבנן והתו"ש או' ל"ח כתב דאינו מצוה ממש אלא זהירות בעלמא. ועיין בתשו' חת"ס חא"ח סי' צ"ט שהזהיר מאד לכל קהל ישראל לתקן מבואותיהם בלו"פ או בשאר תיקונים כדי שלא יכשלו רוב המון עם בהוצאה מרשות לרשות בש"ק ושהדבר מוטל על הרב החשוב שבעיר יעוש"ב. ועוד עיין בשו"ת הר הכרמל חא"ח סי' ח"י שכתב שראוי בכל עיר להעמיד ט"ז ת"ח אחד או שנים שילכו בכל ע"ש קודם הכנסת שבת לפקח על עסקי עירובין וגם עי"כ יודע אם נפסק קודם שבת או בשבת יעו"ש. והב"ד א"ח סי' שס"ג או כ"א. ועיין לעיל הי' שס"ג או' כ"ד:

קכד

קכד) שם. מצוה לחזר וכו'. והרב האר"י ז"ל היה נזהר לקיים מצוה זו בכל ע"ש שלא כאותם הנוהגים לעשות המשנה לשנה וכיוצא בזה. והיה מערב בכל ע"ש שני מיני עירובין עירובי חצרות על לחם א' ושתופי מבואות על לחם שני ובסעודת ליל שבת היה אומר המוציא. בפת של שתופי מבואות ובסעודת שחרית של שבת היה אומר המוציא בפת של עירובי חצירות (כדאיתא בשבת קי"ז ע"ב הואיל ואתעביד בה חדא מצוה וכו') ואמנם בענין סדר העירוב בתחלה היה מברך על הפת ברכת העירוב ואומר בדין עירובא יהא שרי לן וכו' ואח"כ היה מזכה הלחם ההוא לבני החצר ע"י אדם א' גדול כי תחלה צריך שיערב לעצמו ואח"כ יזכה לאחרים. שער הכוו' דף ס"ב ע"ד ועיין לקמן בהגה ססי' שס"ח וסי' שצ"ד סעי' ב' ומיהו. מ"ש כי תחלה צריך שיערב לעצמו וכו' הוא ל"ד דהא צריך להשתתף עם בני חצר אלא ר"ל על חלקו, ועיין מ"א סק"ך שנתקשה בזה ופירש דמיירי בעירובי תבשילין ולפי מה שכתבתי אתיא שפיר. ועיין י"א סי' שצ"ה וברכ"י ושע"ת סי' ו' שצ"ד שכתבו על דברי מ"א הנז' דלא נהירא יעו"ש:

קכה

קכה) שם. מצוה לחזר וכו'. לא מיבעי ליה לצורבא מדרבנן למידר במבוי וחצר שאינם מעורבין חידושי הריטב"א:

קכו

קכו) [סעיף יד'] מברך וכו'. ואפי' אדם אחר שאינו דר באותו העיר יכול לברך ברכה זו דהא אלו לא עירבו אף הוא היא אסור לטלטל וא"כ גם הוא שייך במצוה זו ואפי' הוא שם רק ביו"ט מהני העירוב כמ"ש רס"י תקי"ח בהגה. מ"א סק"ך א"ר או' ך' תו"ש או' ט"ל אכן אם רוצה לשבות חוץ לעירו לא יוכל לברך. תו"ש שם ועיין לעיל או' ע"א:

קכז

קכז) שם. מברך על מצות עירוב. והא דמברך על עירובי חצירות ה"ד אם לא עשו שתופי מבואות אבל אם עשו שתופי מבואות אין לברך עוד על עירובי חצירות כיון די"א דסומכין אשתוף במקום עירוב כמ"ש לקמן סי' שפ"ז וא"כ הו"ל ספק ברכות וק"ל סב"ל.

קכח

קכח) שם, על מצות עירוב. ואם רוצה לעשות ב' עירובין ביחד ית' לקמן רס"י שצ"ה בס"ד:

קכט

קכט) [סעיף טו'] אימתי מברך בשעה שמקבץ וכו'. והטעם לפי שכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן וכיון שנתקבץ הרי נעשית המצוה שכבר עירבו ואעפ"י שלא ברכו מותרין לטלטל דברכות אינן מעכבות הלכך צריך לברך כשבא לקבצו. ב"י סי' שצ"ה אבל הדרישה שם כתב דמ"ש בשעה שמקבץ לאפוקי קודם שהתחיל לקבץ דהוי קודם דקודם אבל לאחר שנתקבץ מותר לברך עד קודם נתינתו באחד מבתי החצירות יעו"ש וכ"כ המ"א סק"ך דכל שעדיין לא נכנס שבת עדיין לא קנה עירוב ויוכל לברך יעו"ש:

קל

קל) שם. בשעה שמקבץ וכו'. ר"ל דמיד כשבא אל אחד מבני החצר ונוטל ממנו פת אזי באותה שעה מתחיל העירוב ואז מברך דכל הברכות מברך עליהם עובר לעשייתן וכדלקמן בבדיקת חמץ רס"י תל"ב. ב"ח שם ולפ"ז כשבירך כשהתחיל לקבץ לא יפסיק בדברים אחרים עד גמר הקיבוץ כמו ברכת ביעור חמץ וכמבואר בסי' תל"ב יעו"ש ומיהו כבר כתבנו באו'. הקודם דגם אח"כ יוכל לברך כ"ז שעדיין לא נתנו אותו בבית שמשתמר שם:

קלא

קלא) שם. בשעה שמקבץ וכו'. ומיהו לפי המנהג שכתב בהגה לעיל סי' ו' שמקבץ מעט קמח מכל בית וכו' לא יוכל לברך אז כיון דעדיין אינו ראוי לעירוב עד שיעשה פת אלא לאחר שיאפה. ויתן ביד אחר לזכות או מברך. ועיין באו' שאח"ז:

קלב

קלב) שם. או בשעה שמזכה להם. פי' דבשעה דמזכה ע"י אחר דנותן לידו ואומר לו תהא זוכה בעירוב זה לכל בני החצר מברך. ב"ח שם, וכ"כ בדרשות מהרי"ל הלכות ע"ת דתחלה נתן הפת ביד אחד לזכות לבני הקהילה ואח"כ לקח אותו מידו ובירך ברכת עירוב ואמר בדין יהא שרי לנא לטלטולי וכו' וכ"ה לקמן בסי' תקכ"ז סעי' י"ב לענין ע"ת יעו"ש. מיהו לפי דברי האר"י ז"ל צריך לברך עליו תחלה ולומר בדין עירובא וכו' ואח"כ נותן לאחר לזכות בו לבני חצר כמ"ש לעיל או' קכ"ד יעו"ש.

קלג

קלג) שם. בהדין עירובא יהא שרי לן. וראוי להוסיף ולומר ולכל מי שיתוסף בעיר הזאת כדיעה ראשונה דסעי' ט' והיינו אם מערב לכל בני העיר אבל מערב לבני חצר יאמר ולכל מי שיתוסף בחצר הזאת ואם עושה שתופי מבואות יאמר ולכל מי שיתוסף במבוי בזה:

קלד

קלד) שם. מן הבתים לחצר וכו'. בנוסח שלנו ומגג לגג ואומר לכל שבתות השנה כמ"ש ססי' שס"ח. וביש"ש פ"ק דביצה סי' ל"ד כתב לומר ג"כ ולכל יו"ט של שנה זו מ"א סק"ך וברוקח סי' קצ"ט סיים ומחצר לפנה ומפנה לפנה ומזוית לזוית כ"ז שהעירוב זה קיים. א"ר או' כ"א. ונראה דהכל לפי הענין דאם מערב בכל שבת ושבת יאמר יהא שרי לן בשבת זו וכו' ואם מערב בערב פסח לכל שבתות השנה כמו שנוהגין וכמ"ש לקמן סי' שס"ח סעי' ה' בהגה יאמר לכל שבתות ויו"ט של שנה זו מפסח זה עד פסח שיבא עלינו לשלום. ואם מערב לפחות משנה או ליותר משנה יאמר לכל השבתות ויו"ט כל זמן שעירוב זה קיים.

קלה

קלה) שם. ולא ברכו עליו וכו'. פי' שלא אמרו שום דבר עליו אפ"ה שרי. מ"א ס"ק כ"א א"ר או' כ"ב. תו"ש או' מ' ור"ל לאו דוקא אם לא אמר הברכה עצמה אלא אפי' לא אמר כלל בהדין עירובא וכו' נמי שרי יא"פ. וכ"כ הר"ז או' ח"י. ונראה דה"ה במי שהוא רגיל לזכות לאחרים והזמין הפת לעירוב ושכח לזכות ולא בירך ולא אמר בהדין עירובא וכו' שרי לטלטל באותו חצר או באותו מבוי באותו שבת לפי מ"ש השע"ח סי' תקכ"ז דבדיעבד יש לסמוך על מ"ש בס' גן המלך סי' ק"ך דמי שהוא רגיל לערב לאחרים א"צ לזכות יעו"ש:

קלו

קלו) שם. והא שכתב המ"א דאפי' לא אמרו עליו שום דבר שרי כתב המש"ז או' ז' היינו בלא הזכיר כלל הא לומר מקצת ולהשמיט מקצת י"ל אף דיעבד לא מהני וכיון דהשיתוף בטל גם העירוב בטל יעו"ש, ולא ידענא למה יגרע מה שאמר מקצת משלא אמר כלל. ועוד כיון שגבו אותו לשם עירוב הרי קנה שם בגבייה ולמה לא מהני בדיעבד. ועוד דלפום דינא כיון דאמר הרי זה בשביל עירוב חצירות או בשביל שיתוף מבואות יצא דהנוסח המתוקן אינו אלא על צד היותר טוב. ועיין ח"א כלל ע"ז או' יו"ד ודו"ק:

קלז

קלז) שם. ולא ברכו עליו וכו'. אבל אם לא זיכה ע"י אחר אעפ"י שבירך ואמר בהדין עירובא וכו' אסורין לטלטל, ח"א כלל ע"ב או' ו' ומיהו עיין לעיל סוף או' קל"ה שכתבנו דאם רגיל לערב לאחרים בדיעבד אם לא זיכה מהני יעו"ש:

קלח

קלח) יכול להניח ע"ח ביה"ש דספק דרבנן לקולא ולא יברך ואף דמעיקר הדין היה נראה לברך כיון דתקנת חכמים כך הוא שמניח גם ביה"ש אך קשה הדבר לחלק מהא דתשו' ח"צ סי' ק"ל לענין המניח ע"ח בדגים מלוחים בשעת הדחק דאין לברך דברכות אין מעכבות. תש"ו נודע בשערים סי' ו' פת"ע ועיין לעיל סי' רס"א סעי' א' ולקמן סי' שצ"ג סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---