כף החיים/אורח חיים/עט

כף החיים ‏ אורח חיים עט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] היתה צואת אדם מאחריו צריך להרחיק ד"א וכו'. בטור כתב דריח רע שיש לו עיקר כגון צואת אדם מהרחת ואם היה מלאחריו צריך להרחיק ד"א וכו' ופי' הרשב"א דריח רע שיש לו עיקר היינו צואה מגולה והביאו ב"י וכתב עליו ופשוט הוא וכתב הפרישה אות א' דכוונתו כשמכוסה אפילו ריח שיש לו עיקר לא בעי לק"ש הרחקה אלא עד שיכלה הריח דכיון שמכוסה תו אין לו עיקר קרינן ליה וראיה מהפחה היוצאת מגופו שהיא ג"כ באה מצואה אלא שכיון שהצואה מכוסה בגופו אין לו עיקר קרינן ליה. וכ"כ ב"י בסוף סי' זה וז"ל בא"ח כתב בשם הרשב"א דריח רע שאין לו עיקר היינו צואה מכוסה עכ"ד. מיהו הרוקח ז"ל בסי' שכ"ג כתב וז"ל ריח רע שיש לו עיקר כגון צואה מכוסה וריח נודף מרחיק ד"א ממקום שפסק הריח ומתפלל עכ"ל והביאו א"ר אות יו"ד וכתב וכ"מ בכ"מ פ"ג מהלכות ק"ש דין י"ב בשם הר' מנוח וכ"מ ברמב"ם גופיה שם ורש"י וטור ושאר פוסקים דריח רע שאין לו עיקר הוא דוקא הפחה היוצא מגוף. וכן נראה בש"ע מדלא כתב דין זה דצואה מכוסה מיקרי שאין לו עיקר ולא הזכיר בסס"י זה אלא הפחה עכ"ל, וכ"כ בסי' ע"ו אות א' יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל ג' אות כ"ב, וע"כ היכא דאפשר יש להחמיר ואין לקרות כנגד צואה מכוסה היוצא ממנה ריח אלא בהרחקת ד"א ממקום שכלה הריח ואם א"א אז יש לסמוך על דברי הרשב"א והפרישה שכתבו שא"צ להרחיק כ"א עד שיכלה הריח. ועוד עיין לקמן אות י"ט:

ב

ב) שם צריך להרחיק ד"א וכו' כשם שמרחיקין מן הצואה כך מרחיקין מהריח רע אפילו אינה צואה. וכל שדרך בני אדם להצטער מאותו ריח נקרא ריח רע ואפילו יש לו חולי שאינו מריח וכן סומא שאינו רואה כיון ששאר בני אדם יכולין לראות ולהריח אסור ואפי' בלילה דינו כביום, מיהו דבר שטבעו ריח רע מותר ולא נקרא צואה אלא מה שנסרח מחמת עיפוש. ח"א שם אות י"ב, קיצור ש"ע סי' ה' אות ו', בן א"ח פ' בא אות י"ז ואו' כ"ז וכ"כ לקמן הי' פ"ו אות ב', יעו"ש. ועיין שער רוה"ק דף ח' ד"ה דע שכתב דאס מריח האדם באיזה נבילה או ריח רע פוגם מאוד בנפשו וגורם שתתרחק ממנו והראיה לזה מן הבשמים של מ"ש להחזיר את הנפש עכ"ל. ופשיטא דזהו נמי דאינו מזיק את הנפש אלא א"כ דבר שנסרח מחמת עיפוש אבל דבר שטבעו ריח רע כמו נפט וכדומה אינו מזיק כמו שאינו אסור לקרות כנגדו כנז' וכמ"ש לקמן סי' פ"ו אות ב':

ג

ג) שם צריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח משום דכתיב והיה מחניך קדוש. ושיעור ד"א טעמא הוא מפני שד"א של אדם קונות לו בכל מקום מהלכה לענין שבת וגטין ומציאה ושאר עניינים. ע"כ ד"א של אדם הם ברשותו וביתו אשר הוא חונה שם וזהו מחניך לשון חנייה כלומר והיה כל מקום חנייתך קדוש והיינו כל ד"א ממקום שכלה הריח שאם היה ר"ר בתוך ד"א לא היתה כל חנייתו קדוש. לבוש. א"ר או' ב' ועיין באות שאח"ז:

ד

ד) שם ד"א ממקום שכלה הריח. ואם התפלל בתוך ד"א של ריח רע אע"ג דמדינא צריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח מ"מ בדיעבד יצא דאינו אלא מדרבנן ובק"ש חוזר לקרות בלא ברכותיה. נשמת אדם כלל ג' אות ו'. ועיין בח"א שה אות ל"ג ובדברינו לעיל הי' ע"ו אות ל"ח:

ה

ה) שם ד"א ממקום שכלה הריח. ומ"ש העט"ז אות א' ויש מי שכתב שא"צ להרחיק כ"א עד מקום שכלה הריח הוא דעת הרמב"ם ז"ל שלא פסק מרן ז"ל כוותיה כמבואר בב"י. וכן הוא דעת האחרונים שפסקו כדברי מרן ז"ל וא"כ חלילה וחס להקל כנגדם לכתחלה ולפסוק בזה כדברי הרמבם ז"ל כ"א דוקא בדיעבד אם כבר התפלל שאין צריך לחזור להתפלל וכמ"ש באות הקודם:

ו

ו) שם אפילו אם יש לו חולי שאינו מריח. בטור כתב אפי' אם הוא תותרן שאינו מריח, ופי' בערוך תותרן חולי החוטם. והביאו פרישה אות ג':

ז

ז) שם אפי' בלילה וכו' דבעינן מחניך קדוש. עו"ת אות ב'. מ"א סק"א. ועיין מש"ל אות ג'. וכתב הט"ז סק"א בשם הירושלמי דאפי' שאר ד"ת אסור ולאו דוקא ק"ש יעו"ש. וכתב עו"ש הט"ז דאפי' במקום שפסק אם יש שם צואה והיינו לפני הבתים שדרך להיות שם צואה וכ"ש בחצר אסור לקרות. והב"ד לעיל סי' ע"ו או' ל"ג יעו"ש:

ח

ח) שם הגהה. או שהוא סומא. שאף על פי שאינו רואה אם הוא במקום שאילו לא היה סומא היה רואה אותה אסור, ב"י בשם רבינו יונה והרשב"א. וכן כתבו האחרונים. והא דלא כתבו מרן ז"ל בש"ע משום דהוא נלמד מן הלילה וכמ"ש מרן ז"ל בב"י ע"ש ר"י ורשב"א:

ט

ט) שם ואם הוא מצידו דינו כמלאחריו. מרן ז"ל בב"י כתב זה משם הרמב"ם ז"ל ובכ"מ פ"ג דק"ש דין ח' כתב בשם הר' מנוח דלכאורה משמע דכלפניו דמי כדאמרינן גבי לולב עקום ואפשר לומר דמה שכתב הרב מיירי בשאינו יכול לסלקה לאחריו דאמר בגמרא דהיכא דאפשר יסלקנה לאחריו ד"א א"כ היכא דאפשר כלפניו דמי והיכא דלא אפשר כלאחריו דמי עכ"ל. וכ"כ הי"א בהגב"י וכ"מ מדברי מרן ז"ל לקמן סי' פ"א סעי' ב' וכ"כ הפרמ"ג בא"א אות ב' מיהו הא"ר אות ה' כתב דמסתמיות כל הפסוקים משמע הכי ויעו"ש מ"ש לחלק בין כאן להי' פ"א, והפר"ח אות א' כתב דיש לחוש לכתחלה אבל אם קרא ק"ש וצואה בצדיו פשיטא דא"צ לחזור ואפי' לענין תפלה הדין כן וזה פשוט עכ"ד ועי"ש. והמ"א סק"ב לחלק יצא דצדדין שלפניו כלפניו דמי יעו"ש. והביאו ר"ז אות א'. בן א"ח ז"ל פ' בא אות י"ד וע"כ כיון דיש פלוגתא בזה לכתחלה יש להחמיר ולחשוב הצדדין כמו לפניו ובדיעבד אם א"א חשבינן ליה כמו אחריו וכמ"ש לקמן הי' פ"א סעי' ב' וכ"כ קיצור ש"ע סי' ה' אות ח'. ומה שרואה בלא הטיית ראשו לצדדין לכ"ע דינו כלפניו. ח"א כלל ג' אות י"ד. והביאו בן א"ח שם:

י

י) שם בהגהה. ש"ץ המתפלל וכו' מאחר שמוציא רבים י"ח וכו' ובעינן דעת שומע ומשמיע והקרוב בד"א של צואה אינו יכול לכוין. ד"מ אות א' בשם הגמ"ר. מ"א סק"ד. ואף שעכשיו שכל יחיד ויחיד מתפלל בפני עצמו מ"מ מחויב לענות אמן על ברכת הש"ץ. כ"כ העו"ת אות ג'. ולפ"ז בפסוקי דזמרה עד ישתבח מותר הש"ץ לומר, א"ר אות ו', וכ"כ המ"א שם. י"א בהגה"ט. ר"ז אות ג', ח"א כלל כ"ה אות ח', וע' בדברינו לעיל סי' ה"ן אות צ"ו:

יא

יא) שם בהגהה. וא"א שלא יהא מן הקהל בתוך ד"א של צואה, וה"ה בתוך ד"א שלא כלה הריח או אם היה כנגדו שצריך להרחיק כמלא עיניו או אם היא מפסקת בינם לבין הש"ץ כמ"ש בסי' נ"ה סעי' ך' אלא שלא חש לפרש כיון שהם כתובים בש"ע. ועיין ט"ז סק"ב ומ"א הק"ג. וכתב שם הט"ז דבמי רגלים יש להתיר כשירחיקו כל הקהל מהם ד"א, וכ"כ ר"ז שם, והיינו לאחריהם אבל לפניהם צריך כמלא עיניו. מש"ז אות ב', ועיין בדברינו לעיל סי' ע"ח אות ה', ולקמן סי' ץ' סו' אות קמ"ח:

יב

יב) [סעיף ב'] היתה במקום גבוה עשרה טפחים וכו'. ונראה דבעינן נמי שיהא ברחבו ארבעה טפחים על ד' טפחים דהשתא הוי מקום חשוב בפני עצמו כרשות היחיד דשבת הא לאו הכי לא והכי איתא בפי' רשב"ם ריש פ' בית כור יעו"ש. ב"ח. מ"א סק"ה עו"ת אות ד' א"ר אות ז' ומ"ש הט"ז סק"ג דלא בעינן המקום רוחב ד' כתב עליו הא"ר שם דלא דק יעו"ש. וכ"כ ח"ע על ט"ז סק"ג, ועיין מש"ז אות ג' וכ"כ ר"ז אות ד' דיש להחמיר. וכ"כ ח"א כלל ג' אות ט"ו. חס"ל אות ג' בן א"ח פ' בא אות ט"ו:

יג

יג) שם היתה במקום גבוה י"ט וכו' וה"ה אם האדם היה על גבי אותו מקום גבוה והצואה על פני הקרקע דמותר לו לקרות שהרי הוא ברשות אחר. מאמ"ר אות ג' ח"א שם, ולפ"ז דאם האדם שוכב ע"ג מטה גבוהה עשרה ויותר וגרף של רעי או עביט של מי רגלים בארץ תחת המטה אעפ"י שרגלי המטה הם גבוהים יותר מג' דנפיק מתורת לבוד ולא הוו כקבורים כמבואר לקמן סי' פ"ז מ"מ מותר לו לקרות שהרי המטה חולקת רשות לעצמה מאחר שהיא גבוהה י' ורחבה ד' ובלבד שלא יגיע לו ריח רע. מאמ"ר שם, ועיין לקמן אות י"ט:

יד

יד) שם או שהיתה בבית אחד פי' בחדר א' מ"א סק"ו ופי' דבריו הלב"ש דא"צ דוקא בית אחר אלא אפילו חדר אחר בבית אחד עכ"ד:

טו

טו) שם ויושב בצידה פי' אצל הפתח. מ"א סק"ז. ר"ז שם, ואפי' בתוך ד"א. ב"י בשם הרא"ש:

טז

טז) שם ורואה אותה. דפתח כנעונ דמי והו"ל כצואה בעששית. ב"י בשם הרא"ש. אבל להרשב"א רואין כנעול לא אמרינן, לבוש. ועיין ער"ה אות א' ופרמ"ג במש"ז אות א' בדין הרביעי. שכתבו דגם להרשב"א פתח כנעול דמי יעו"ש. אמנם הפתה"ד סי' פ"ז אות ב' כתב דדעת מרן ז"ל דבכל גוונא סבר הרשב"א דכיון דחזי לה אסור יעו"ש. והם כדברי הלבוש. ועיין עוד באות שאח"ז:

יז

טוב) שם אבל להרשב"א דוקא כשאינו רואה אותה. עיין א"ר אות ח' שהשיג על מרן ז"ל וכתב להלכה נראה לו כדברי הרשב"א וכ"פ הנ"ץ. ועיין מאמ"ר אות ד' ומ"ש הפר"ח ליישב וכתב דנקטינן כדברי הרא"ש יעו"ש. ומ"מ גם מר"ן ז"ל בב"י כתב לכתחלה טוב ליזהר כדברי הרשב"א. וכ"כ העט"ז אות ב' וכ"כ האחרונים. ר"ז אות ה' ח"א שם אות ט"ז. חס"ל אות ג' בן א"ח שם:

טוב) ועוד עיין בספר פמ"א ח"א סי' ע"ד שהאריך בזה וכתב דכל היכא דרואה את הערוה או הצואה צריך להרחיק מלא עיניו אפילו הוא ברשות אחר ולאחריו יש לחלק דאפילו הם בתוך ד"א כיון שהוא ברשות אחר קרינן שפיר והיה מחניך קדוש וא"צ הרחקת ד"א אבל בערוה שהוא משום הרהור כגון שער שוק וטפח מגולה בערוה מהני אם עוצם עיניו או שהוא סומא או בלילה ובערוה גמורה שוה לדין צואה כיון שהוא במקום שיכול לראות אסור דלא הוי מחניך קדוש עד שיכסה הצואה ולא יראה הערוה עכ"ד. והביאו י"א מ"ב בהגב"י אות ו' ועיין עוד באות שאח"ז:

יח

חי) שם אבל להרשב"א דוקא כשאינו רואה אותה. כתב המ"א סק"ח דאם מעצים עיניו או בלילה שרי בזה לכ"ע עכ"ל וכ"כ מהרח"א בס' עץ חיים דף קכ"ה. וכ"כ המאמ"ר אות ה' ר"ז אות ה' מיהו הא"ר שם כתב דמדברי הרשב"א משמע דאסור יעו"ש. וכ"כ הנה"ש אות א' ברכ"י או' ב' ולא זכר ש"ר שכ"כ הא"ר. חס"ל שם, ועיין פרמ"ג א"א אות ח' וכתב דזהו שכתב המ"א דעוצם עיניו מהני הוא לדעת המחבר בסי' ע"ה סעי' ו' אבל לדעת הב"ח והט"ז שם לא מהני עוצם רק הרהור מותר בכה"ג יעו"ש. ועיין בדברינו לשם אות מ' וע"כ יש להחמיר גם בעוצם עיניו או בלילה:

יט

יט) שם ואם יש לה ריח לא מהניא הפסקה וכו' וצריכין להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח לבוש. אבל הפרישה אות ו' כתב דא"צ להרחיק ד"א רק במקום שכלה הריח הוא קורא ודלא כהלבוש יעו"ש. וכ"נ דעת א"ר אות יו"ד. וכ"כ המש"ז אות א' בדין השביעי וא"א אות י"ג יעו"ש. מיהו הח"א שם אות כ"ב כתב וז"ל הא דמהני מחיצה לצואה דוקא שאינו מגיע לו ריח רע אבל אם ריח רע מגיע לו לא מהני המחיצה ולא כיסוי שגם מן הריח לבד צריך להרחיק ד"א עכ"ל וע"כ היכא דאפשר יש להחמיר ולהרחיק ד"א ממקום שכלה הריח, ועיין לעיל אות א':

כ

ך) שם ואם יש לה ריח לא מהניא הפסקה וכו'. אם העבירו צואה בבית ונשאר עדיין ריח רע בבית יש להחמיר מיהו מי שאינו מריח מותר לקרות בזה. מ"א סק"ט. י"א בהגב"י. ר"ז אות ו'. ח"א שם אות י"ג חס"ל אות ג'. בן א"ח פ' בא אות ט"ז, וכן מותר להעביר את הריח ע"י איזה מוגמר באופן שלא ישאר ריח רע בכל אויר הבית. חס"ל שם. וכ"כ הפתה"ד אות ב' דמה שנוהגין כשיש ריח רע בבית בתוך הלימוד מאחיזין את האור בבגד בלוי ומביאין אותו תוך הבית כשהוא דולק ומעשן ומכח הריח נור אין מריחין את הריח רע וחוזרין ללמודם יש להתיר דאתי ריח ומבטל ריח יעו"ש. וכן כתב היפ"ל ז"ל אות ב' בן א"ח שם אות כ"ח:

כא

כא) שם וי"א דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה וכו'. מרן ז"ל בב"י פסק הלכה כסברא הא' שהביאה כאן בש"ע בסתם דלריח רע לא מהניא הפסקה ולא שינוי רשות יעו"ש. וכ"פ הפר"ח אות ב'. סו"ב במק"ח אות ג'. וכ"כ א"ר אות י"א פרמ"ג א"א אות ט' ואות יו"ד, וכ"כ האחרונים, ר"ז אות ה' ח"א שם אות כ"ב. פתה"ד שם. בן א"ח שם אות ט"ז. ועיין יפ"ל אות ג' שכתב דזה כלל גדול דכשכותב מרן ז"ל בש"ע סברא אחת בסתם והסברא האחרת בלשון יש אומרים דדעתו לפסוק כאותה הסברא שכתב בסתם יעו"ש שכתב זה בשם כמה פוסקים וכ"כ המאמ"ר סי' פ"ג אות ב' וכ"כ אנן בעניותין לעיל סי' י"ג אות ז' בס"ד יעו"ש. והכי ק"ל ודלא כלבוש שלא כתב רק דיש להחמיר כס' הראשונה דמשמע שהוא מצד חומרא בעלמא לבד. ועיין עט"ז אות ג' שכתב על שם ב"י דנכון להחמיר כס' הא' וצ"ע דהא ב"י וכן הלכה קאמר כיעו"ש. ומ"ש הח"א ז"ל כלל י"ג אות ח"י על דין זה כבר הקשה עליו הפתה"ד. אות ב' יעו"ש. ועוד יש להקשות דהא מרן ז"ל גילה דעתו בב"י דפסק כדיעה הא' וצ"ע:

כב

כב) [סעיף ג'] חצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה וכו'. אם צואה בגדולה אסור לקרות בקטנה וכו' בד"א כשכותלי אורך הקטנה נכנסים לתוך הגדולה ומופלגים שם ג"ט מכותלי אורך הגדולה שאל"כ אף הקטנה היא כבית בפ"ע ע"י גפופי הגדולה משום נראה מבחוץ ושוה מבפנים כמ"ש בסי' ש"ס. ר"ז אות ז' פת"ע אות י"א:

כג

כג) שם אם צואה בגדולה אסור לקרות בקטנה וכו' והא דלעיל סי' נ"ה סעי' ט"ז בט' בקטנה וא' בגדולה או חמש בזה וחמש בזה דאין מצטרפין כתב הפרישה אות ז' דודאי הכא דבעינן מחניך קדוש ואפשר לזה להיות בגדולה בלא קטנה או לקטנה בלא גדולה השתא דנפרצה במילואה לגדולה הרי אין כאן הפרש כלל וודאי לאו מחניך קדוש איכא אבל לעיל דבעינן שיצטרפו יחד ויגררו זה אחר זה ודאי דוקא המועט נגרר בתר רובא ובענין אחר לא עכ"ד:

כד

כד) שם מותר לקרות בגדולה בלא הרחקה וכו' ובלבד שלא יהא רואה אותה כמ"ש בסעי' הקודם ובדברינו אות טו"ב:

כה

כה) שם אם אין מגיע לו ריח רע. ואם מגיע לו ריח רע לא מהניא הפסקה ושינוי רשות כמ"ש בסעיף הקודם ובדברינו אות כ"א. ועוד עיין באות י"ט:

כו

כו) [סעיף ד'] צואת כלב וחזיר וכו'. שא"צ להרחיק מהם וכו' ומותר לקרות אצלם מיד בין אם היא לפניו או לאחריו. טור. לבוש:

כז

כז) שם ואם יש בהם ריח רע וכו' כל שדרך בני אדם להצטער מאותו הריח. כ"מ פ"ג דק"ש דין ו' והביאו מיא ס"ק י"ב (ומה שמצווין במ"א על סעי' הקודם ט"ס הוא וכמ"ש המחה"ש) א"ר אות י"ד. פרמ"ג א"א אות י"ב. ועיין מש"ל אות ב':

כח

כח) שם דינם כצואת אדם. משמע שצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח. וכן פירשו מרן ז"ל בב"י והב"ח דברי הטור. מיהו מהרנ"ח ז"ל חלק על מרן ז"ל ופי' דברי הטור דא"צ להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח רק עד מקום שיכלה הריח יעו"ש, והביאו חידושי הגהות בב"י אות א' וכ"כ המ"א ס"ק י"ג והביאו א"ר שם, וכ"כ ר"ז אות ח' חס"ל אות ד' אמנם מדברי הל"ח פ' מי שמיתו אות קמ"ב והפרישה אות ט' שהביאו דברי מרן ז"ל ולא חלקו עליו משמע שמסכימים לדבריו וכ"כ העו"ת אות ח' סו"ב במק"ח אות א' וכן המאמ"ר אות ו' הקשה על דברי המ"א וכתב דדברי מרן ז"ל ברורים ונכונים ומוכרחים ומינה לא תזוז יעו"ש. ומ"ש הבאה"ט ס"ק י"א לא דק דהא לדעת הש"ע צריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח אלא רק המ"א הוא דפליג כנז' וכ"כ המאמ"ר שם. ועיין לקמן אות ל"ג:

כט

כט) [סעיף ה'] צואת חמור הרכה וכו'. אבל של שאר בהמות אפי' ברכים שרי. ב"י בשם הרשב"א. ובשם הר' יונה כתב דאעפ"י שיש להם ריח רע מיד אחר היציאה אין הריח רע כ"כ ומותר לקרות ק"ש כנגד הצואה שלהן עכ"ד. ונראה דכבשעה שיוצא הריח אין לקרות כמ"ש לקמן אות ל"ג ואות ל"ה:

ל

ל) שם צואת חמור הרכה וכו'. נראה לי דהני מסתמן ריח רע ולכן אפי' יזדמן פעם אחד שאין מריחין אסור דהו"ל כצואת אדם. מ"א ס"ק י"ב. א"ר אות ט"ו. ר"ז אות ח' חס"ל אות ה' בן א"ח שם אות ח"י:

לא

לא) שם ונמיה. חיה קטנה כמין חתול וקופצת מן האילן והורגת היונים. כן פי' הרב מהר"א לב והרב שדה יהושע בפי' הירושלמי בפ"ג דברכות בשם רבינו הערו"ך יפ"ל ז"ל אות ז':

לב

לב) שם דינה כצואת אדם. וצריך להרחיק מלפניו כמלא עיניו ולאחריו ד"א ממקום שכלה הריח. טור. לבוש, סו"ב במק"ח אות א' ר"ז שם. וצדדין כבר כתבנו דינם לעיל אות ט' וא"צ לכפול הדברים אלא כל מקום שנזכר דינם כצואת אדם הצדדין דינם כמש"ל ומ"ש הלבוש הוא לפי סברתו בסעי' א' דצדדין כלאחריו:

לג

לג) שם וההולך בדרך וכו' אם אין הריח בא לו וכו' משמע אפי' יש להם ריח כל שאין הריח בא לו שרי. והא דבסעי' ד' כתב דאם יש בהם ריח רע דינם כצואת אדם ומשמע דצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח כמש"ל אות כ"ח יש לומר דשאני צואת כלב וחזיר דכשיש בהם ריח יהיה חזק ע"כ החמירו בו כצואת אדם לא כן צואת שאר הבהמות שאין בהם ריח כ"א בשעת היציאה כמש"ל אות כ"ט לא החמירו להצריך ד"א ממקום שכלה הריח. ועיין מאמ"ר אות ו':

לד

לד) [סעיף ו'] וכנגד צואת תרנגולים אדומה. בירושלמי אמרינן דמרחיקין מצואת תרנגולים ד"א וא"ר יוסי בר אבין בשם רב הונא ובלבד באדומים ופי' הרשב"א דתרנגולים אדומים קאמר דקים להו שצואת האדומים קשה מן האחרים אבל ה"ר יונה פי' דבצואה אדומה קאמר שהיא מסרחת יותר מן האחרות כמ"ש כ"ז בב"י. וכתב הב"ח מ"ש בש"ע כנגד צואה תרנגולים אדומה הוא עפ"י מה שפי' הר' יונה דבצואה אדומה קאמר דלא כהרשב"א ואני ראיתי בהגהה שפי' ובלבד בתרנגולים אדומים הם התרנגולים שבארץ אדום שאוכלים שם שעורים וצואתן מסרחת ביותר ונראה שהם אותם התרנגולים הגדולים המובאים מאינגליט"א שידוע שצואתן מסרחת ביותר עכ"ד. וכ"כ המ"א ס"ק י"ד. ועיין סידור בי"ע בדיני קריאת שמע דערבית אות כ"ג שכתב דיש להחמיר ולחוש לכל הפירושים, ולי נראה כיון דרבו הפירושים ועוד דאין אנו בקיאין באיזה גוון צואה אדומה שאמרו עליה שהיא מסרחת ואיזה גוון תרנגולים אדומים שצואתן מסריחים ואיזו תרנגולין של ארץ אדום ואם התרנגולין של ארץ אדום גורמים הסרחון או השעורים של ארץ אדום מפני שהם רעים כמ"ש המ"א או עד שיהיו שניהם יחד. ועל כן יש לפסוק הלכה כדברי מרן בב"י שכתב ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם ז"ל שפירשתי דבריו וכתב הד"מ אות ג' דר"ל שפירש דברי הרמב"ם דכל בהמה שיש לצואתה ריח רע אסור לקרות כננדה ואם כן אין לחלק בין אדומים לאחרים דכל דבר שיש לו ריח רע אסור ושאין לו ריח רע שרי עכ"ד. וכ"כ הט"ז סק"ד על שם ב"י דעיקר הכלל בזה כל שהיא מסרחת יעו"ש וגם אין לחלק בזה אם חיותן בפת או לא כמ"ש המחה"ש דמרן ז"ל לית ליה סברא זו של או"ח שחילק בזה אלא נ"ל עיקר החילוק הוא רק אם צואה מסרחת או לא כדמשמע בב"י ובש"ע. ומ"ש הפר"ח אות ד' עיין מ"ש עליו יד אהרן בהגב"י ודו"ק. ומ"ש בירושלמי דמרחיקין מצואת תרנגולין ד"א הוא ד"א ממקום שכלה הריח כמו צואת חתול ונמיה שכן השוה אותם שם בגמרא והובא בב"י. ועיין בדברינו לעיל אות ל"ב:

לה

לה) [סעיף ז'] צואת תרנגולים ההולכים בבית דינם כצואת בהמה וכו'. דוקא כשאין ריח רע מגיע אליו אבל אם ריח רע מגיע אליו אסור דלא גרע מאשפה שריחה רע ומנבילה המסרחת. ב"י. פרישה אות י"א.

לו

לו) שם אבל הלול שלהם יש בו סרחון ודינו כצואת אדם. וצריך להרחיק לפניו כמלא עיניו ולאחריו ד"א ממקום שכלה הריח. טור. לבוש. עו"ת אות יו"ד. סו"ב במק"ח אות א'. ומ"ש הח"א בכלל ג' אות ו' דה"ה בדיר של בהמות דינו כצואת אדם כתב עליו קיצור הש"ע בפאת השלחן על סי' ה' אות ו' דליתא בפו' וגם לא דמי ללול של תרנגולים יעו"ש. ולי נראה דהכל לפי העניין. ועיין מש"ל אות ל"ה:

לז

לז) [סעיף ח'] אסור לקרות כנגד אשפה וכו'. אפילו אין הריח מצואה מגולה שעליה אלא מטמונה ומכוסה. ר"ז אות יו"ד:

לח

לח) שם שריחה רע. ודינה כצואה ואסור מדאורייתא. ח"א שם אות ז' וכ"מ בב"י ולבוש. וכ"כ הסו"ב שם:

לט

טל) [סעיף ט'] יצא ממנו רוח מלמטה וכו'. זהו נקרא ריח רע שאין לו עיקר כמ"ש הטור, וכ"כ הלבוש. א"ר אות ט"ז, סו"ב במק"ח אות ד', ר"ז אות י"א ומשמע דאין איסורו מן התורה רק מדרבנן מדהתירו ללמוד ד"ת אצל מי שיצא ממנו הריח, וכ"מ מדברי הלבוש שכתב לכך הקילו חכמים וכו' וכ"מ מדברי ח"א אות כ"ג ור"ז שם שכתבו ולא החמירו חכמיה וכו' וכן הוכיח המש"ז בדין השביעי דריח רע שאין לו עיקר מה"ת מותר ואין איסורו רק מדרבנן מדהתירו בד"ת בסעי' ט' ואי הוה מה"ת ודאי אף לד"ת אסור כמ"ש הט"ז סק"א יעו"ש וכ"כ בסי' ף' וז"ל והוי יודע שהפחה הוא איסור דרבנן ומה"ת ריח רע שאין לו עיקר שרי אף בדידיה ולק"ש ג"כ ורבנן הוא דגזרו עכ"ל, וכ"כ בן א"ח ז"ל פ' בא אות כ"ו ונ"מ דאם קרא קריאת שמע והתפלל בדיעבד אצל ר"ר שאין לו עיקר שאינו חוזר ומתפלל רק יקרא ק"ש בלא ברכותיה דכל שהוא דרבנן אינו חוזר כמש"ל ססי' ע"ו ובזה הסי" אות ד', ומ"ש הכס"א אות ט' כבר הקשה עליו הפתה"ד אות ג' יעו"ש:

מ

מ) שם יצא ממנו רוח מלמטה וכו'. עיין מש"ל אות א' בדין צואה מכוסה ומבואר שם דריח רע שאין לו עיקר כמו הפחה לכ"ע א"צ להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח אלא קורא במקום שכלה הריח ממש יעו"ש, וכ"כ הכ"מ פ"ג דק"ש דין י"ב. וכ"כ א"ר אות ט"ז יעו"ש. וכ"כ המש"ז אות ה' ר"ז אות י"א. ומ"ש הכס"א שם כבר הקשה עליו היפ"ל ז"ל אות יו"ד יעו"ש.

מא

מא) שם ואם יצא מחביריו וכו'. פ' אעפ"י שמריח ריח רע ואעפ"י שהוא מאוס לו יותר מכשיוצא ממנו מ"מ כשיוצא מגופו מחמרינן יותר. הרב מהר"ר עראמה ז"ל בפי' על הרמב"ם בפ"ג מהלכות קריאת שמע די"ב ע"ד משם ר"י. יפ"ל אות י"א:

מב

מב) שם אבל לקרות קריאת שמע אסור וכו'. משום דאפשר לצאת לחוץ ולקרות. רש"י והביאו ב"י. ט"ז סק"ה, מ"א ס"ק ט"ו. מאמ"ר אות ח'. ולפ"ז גם בד"ת אם לומד ביחיד ואפשר לו לצאת למקום אחר אסור ללמוד כאן. ואפשר כיון דלא גזרו רבנן א"צ לצאת וכמ"ש הרב"י לענין טלית בסי' י"ג יעו"ש. מ"א שם. וכ"כ ר"ז אות י"א דאפילו אם לומד ביחיד ואפשר לו לצאת למקום אחר א"צ לצאת כיון שלא גזרו ע"ז כלל לד"ת עכ"ד. וכ"מ לפי טעם שכתב הלבוש יעו"ש:

מג

מג) שם עד שיכלה הריח. ומי שאינו מריח מותר לקרות כמש"ל אות ך'. ועיין לעיל אות מ':

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---