טורי אבן/ראש השנה/ט/ב

טורי אבן ראש השנה ט ב

דף ט' ע"ב

יובל היא אעפ"י שלא שמטו. נ"ל דלאו למימרא דאי לא כתיב קרא לגמרי ה"א דמעכבין דליתא דבלא קרא מסברא ודאי אינו מעכב כדא' לקמן אליבא דרבנן דדרשי ליובל דאפי' בח"ל והא נפקא לן דשלשתן מעכבת בו. אלמא אי לא כתב רחמנא היא לעכובא מסברא ה"א דא"מ. אלא תנא אהיא דסיפא דקרא סמיך כדמסיק. והכי קאמר אע"ג דהיא עיכובא משמע. מ"מ יובל אתי לרבוי אע"פ שלא שמטו ותקעו:

וא"א לעולם בלא תקיעות שופר. הקשה הרשב"א תינח שלא שלחו שלא שמטוה מא"ל. דהא א"א לעולם בלא השמטת קרקע' לר"י דאמ' האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל דהא א"א דהוי כ"ע חד בר חד ותירץ דמשום הא נמי תני ועוד זו מסורה לב"ד וחדא מנייהו נקיט ול"נ דא"צ לדחוק בזה דר"י אפשר דס"ל מקרא נדרש לפניו ולפני פניו אבל לא לאחריו מש"ה אין לדרוש עיכוב' דהיא אלא שמטו דלאחריו. מיהו הא בעי טעמא אמאי דריש עיכובא דהיא אתקיעה דלפני פניו ולא אשלחו דלפניו וקאמ' מפני שאפשר בלא שילוח וא"א בלא ת"ש:

קסבר מקרא נדרש לפניו כו'. ק"ל א"כ יובל לרבות לא (שלחו) [צ"ל שמטו] ולא תקעו ל"ל. הא כיון דאין מקרא נדרוש אלא לפניו לחוד ועיכובא דהיא לא קאי אלא אשלפניו הא מסברא אין מעכבין ורבויי' דיובל ל"ל ונ"ל דהאי כסבר מקרא נדרש לפניו אמקרא זה דיובל היא לחוד קאי ומשו' דיובל א"א לדרש מיעוטי דהיא אלא אלפניו לחוד אבל בכל מקום ס"ל דלפני פניו נמי נדרש וכ"ת (א"צ) [צ"ל א"כ] לדרשי' למעוטי דהיא אלפני פניו וכדדרש ליה ר' יוסי לק"מ דבשלמא ר"י דס"ל לה"ט דא"א בלא ת"ש. א"נ זו מסורה לב"ד ע"כ עקר למיעוטי דהיא משילוח דלפניו ושדי לי' את"ש דלפני פניו אבל ר' יהודא דל"ל להני טעמי מסתבר לי' יותר למדרש מיעוטא דהיא אשילוח דלפניו ורבויא דיובל את"ש דלפני פניו ולא נאמר דמיעוטי דהיא לא קאי אשילוח דלפניו דסמיך לי' אלא את"ש דלפני פניו דלא סמיך למעוטא דהיא דא"כ ה"ל למכתיב להיא בקרא דלעיל סמוך לת"ש:

ולא לפני פניו. ק"ל אמאי ל"ק נמי ולא לאחריו דהא אם אי' דלאחריו דריש ה"ל למדרש מיעוטא דהיא אלא שמוט דלאחריו נמי דלעכב כמו לא שלחו דלפניו וכדא' בסמוך אליבא דרבנן ומיהו למאי דפי' בסמוך דבעלמא ס"ל לר"י מקרא נדרש לפני פניו נמי והכא משום רבויא דיובל לא דריש השתא י"ל דה"ט דל"ק ולא לאחריו משום דלאחריו לא מסיימי מאי ס"ל לר"י בעלמ' דאפשר דלא דריש לאחריו בעלמא ורבויא דיובל משום לאחריו ל"צ אלא משו' לפני פניו לחוד דדריש לי' בעלמא או אפשר דבעלמא דריש לאחריו והכא לא דריש משום דרבוי דיובל מרבי לא תקעו ולא (שילחו) [צ"ל שחטו] דלפ"פ ולאחריו ומיעוטא דהיא אלא שילחו דלפניו קאי לחוד ומשום דלא מסיימי מש"ה מסתים לה סתמא דגמ':

וכ"ת אס"ד דבעלמא דריש ר"י לפני פניו ולאחריו נמי והכא יובל מרבה לשתיהם ומיעוטי דהיא לא דריש אלא אלא שלחו דלפניו לחוד תקשה לך מאי חזית דרבוי דיובל מרבה ב' ומיעוטי דהיא אינו ממעט אלא לא'. איפך אנא דמיעוטי דהיא ממעט ב' ורבוי דיובל אינו מרבה אלא א' לק"מ כיון דמסברא בלא רבוי' דהיא שלשתן אינן מעכבות אלא דאתי היא ומלמד שתעכב וכיון דהיא לעכב ויובל ממעט מעיכובא די לך לעכב (לא) [צ"ל ל"א] משלשתן והרבוי אתי לב' מניהו כפי שהסברא נוטה:

מ"מ אכתי קשה מנ"ל להגמ' לר"י דריש לפני פניו בוודאי ובלאחריו מספקא לן. הא א"ל נמי דילמא דריש לאחריו ולא לפ"פ ורבוי דיובל ל"צ לרבות אלא משום לא שמטו דלאחריו:

והא ל"ל דאם אי' דדריש לאחריו כ"ש לפני פניו ליתא דהא ר"ש בפ"ב דזבחים [דף כט] גבי קבלה וזריקה בימין לאחריו דריש ולפניו לא דריש כ"ש דא"ל אדר"י דדריש לפניו ולאחריו ואפ"ה לפ"פ לא דריש ומהשתא נמי ל"ל דמשמע להגמ' דמרבוי' דיובל אין לך לרבות תרתי דהשתא אם אי' דדריש נמי לאחריו בעלמא הל"ל דשנים משלשתן מעכבי ורבוי דיובל לא אתיא אלא לחדא. דא"כ ה"ל להגמ' למימר איפכא דלפ"פ לא דריש בעלמא ולאחריו דריש ורבוי דיובל משו' לאחריו אתי:

וי"ל דהגמ' לישנא קטיע נקט דהל"ל כסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפ"פ ולאחריו ולאפוקי מדעלמא דדריש אפי' לפ"פ ולאחריו דהכי ניחא טפי דהשתא קאי ר"י בשיטת רבנן דבסמוך דדרשי הכי אלא דהכא לרבנן שלשתן מעכבין משום דלא דרשי יובל לרבוי' ור"י דריש לי' דלרבות קאתי ומ"מ במאי דמקרא ודרש ר"י ורבנן בחדא שיטתא קיימי אלא משום דר"י דאיירי בהאי ברייתא דרש לפ"פ ולא לפניו מטעמא דמפר' נקיט בדר' יהודא דדריש איפכא לפניו ולא לפ"פ דלית ליה טעמא דר' יוסי:

ולא לפ"פ. פי' התוס' והא דמשמע ליה רבוי דיובל לפ"פ ולאחריו משו' נמי דריש הכי אלא (דהכי) [צ"ל דהכא מוקי] מיעוטי בדדמי. א"נ רבוי דיובל משמע שריבה הכתוב שבכל ענין הוא יובל ול"נ משום דאי לא קרא מסברא שלשתן אין מעכבין הילכ' די לן לאוקמא מיעוטי דהיא אאחד משלשתן אשלפניו בלחוד ורבוי דיובל בתרתי דאין מעכב כפי שהסברא נוטה וכדפי' בסמוך:

ההיא בזמן כו' שא"נ בארץ כו'. פירש"י בזמן שאין היובל נוהג כגון בזמן שאין כל יושבי' עלי'. וק"ל ל"ל קרא דבארץ להא דרשא וכי ס"ד דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דבארץ א"נ דרור ובח"ל ינהוג שוב ראיתי להרא"בד מביאו הרמ"בן בספר הזכות שלו שכתב ואמרינן בקדושין והכתיב בארץ ההוא בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בח"ל אין הדרור נוהג בארץ אינו נוהג בח"ל והאי למאי איצטריך שלא יהא נוהג בארץ ויהא נוהג בח"ל. אלא ודאי ה"ק אפי' בזמן שיושבי' עלי' אם אינו נוהג בארץ כגון שלא תקעו ולא שלחו א"נ בח"ל אפי' שיהא שם ב"ד ואני תמה דמה תיקן בזה הא ודאי לרבנן דס"ל שלשתן מעכבת בו הא ודאי אין השמטת שדות נוהג בח"ל וכן ת"ש דהא כתיב בחודש הז' העבירו שופר בכל ארציכם ולא בח"ל ואם לא השמיטו ות"ש בארץ השמיטה ות"ש של ח"ל אינו לא מעלה ולא מורדת שיהא יובל תלוי בה כיון שאין מצות הללו נוהגים בח"ל אלא קריאת דרור בלבד נוהג בו אלא שעיקר פירושו יש לקיי' עד"ז שאם השמיטו ות"ש באר' אבל לא שלחו אלא שבח"ל שלחו אעפ"י שקראו דרור בח"ל ה"א הא נתקיים שלשתן שתים שא"נ אלא בארץ ונתקיימו בארץ וקריאת דרור אעפ"י שלא נתקיים בארץ הואיל ונוהג בח"ל ונתקיי' שם סגי בהכי קמ"ל לקרא בארץ וכיון שלא נהג באר' קריא' דרור דח"ל אינו כלו' והרי לא נתקיים מצות דרור וכיון דשלשתן מעכבות אין יובל נוהג:

ולנטיעה מנ"ל דכתיב שלש שנים ערלים וכתיב בשנה הרביעית ויליף שנה שנה מתשרי. ק"ל הא בספ"ו דנדה (דף מז) ובספ"ד דערכין (דף יח) ילפינן דשש שנים דעבד עברי בתר שנים דידי' אזלינן ולא בתר שנת עולם מתשרי מדכתיב שש שנים יעבוד ובשביעית וי"ו מוסיף על ענין ראשון דבשביעית נמי יעבוד וה"נ נימא הכי דוי"ו דובשנה הד' מוסיף על ענין ראשון דבד' נמי נוהג ערלה דבתר שנים דידי' אזלינן ולא בתר מנין עולם וי"ל דש"ה דא"א לדרוש וי"ו דובשביעי' לדרשא אחרת בע"כ לאפוקי מגז"ש דשנה שנה אתיא (דממרא) [צ"ל למימרא] דלאו למנין עולם מונין אבל הכא כיון דאפשר למדרש הוי"ו דובשנה הד' פעמים שבד' ועדיין אסורה משום ערלה כדלקמן לא שבקינן לגז"ש דשנה שנה ודריש לה לדרשא דלקמן. מ"מ ק"ל מאי חזית דגמרי' שנה מתשרי דלמנין עולם מנינן נגמר שנה מעבד עברי דלמנין דיד' מנינן ועוד דאמר התם שנה האמור בקדשים ובבתי ערי חומה ב' שנים שבשדה אחוזה כולן מעת לעת דהיינו למנין דידי' ולא של עולם. נגמו' נמי לערלה בגז"ש דשנה שנה מנייהו דלמנין דידי' מנינן. והרי גז"ש מאילו עדיפא דלחומרא. ואפילו למאי דאפרש לקמן דפחות מל' יום לא עלתה לו שנה עד תשרי הבא ובזה אי אזלינן למנין עולם הוי חומרא מ"מ רוב פעמים הוי חומרא אי אזלי למנין דידי' בנוטע אחר א' בתשרי עד פחות מל' יום לפני א' בתשרי דאי אזלת בתר מנין עולם בא' בתשרי מיד עלתה לו שנה ואי בתר מנין דידי' מעת לעת בעינן. ועוד ר' מאיר דא' לקמן יום א' בשנה חשיב שנה וס"ל דר"ה לנטיעה בא' בתשרי. ע"כ הא דאזלת בתר מנין עולם קולא היא ולא משכחת לעולם לחומרא בשום ענין מאי איכא למימר. מיהו מאן דמפרש לקמן פי' נטיעה זו אסורה עד ט"ו בשבט דוקא בנטיעה שהקלת' עליה בתחילתה להיות עולה לה ל' יום לשנה אבל לא בנטיעה שלא הקלתה עליה דאין סברא לומר דשנה שלימה לא תעלה לשנה ניחא קצת דמדדרשי' לקמן פעמים שבד' ועדיין אסורה משום ערלה ופעמים מים שבה' ועדיין אסורה משום רבעי מדכתיב ובשנה הד' ובשנה הה' ש"מ דלא בתר שנה דידי' אזלינן. דאל"כ לעולם לא משכחת לה שתמשך ערלה בשנה הד' ורבעי בשנה הה'. דהא שנה דידי' לעולם מיום ליום היא ואין סברא להוסיף עוד אבל למאן דמפ' לעולם שנת ערלה ורבעי נמשכים עד ט"ו בשבט שלאחריה אע"ג שמנו להם שנים מיום ליום קשה:

וי"ל דכיון דגלי קרא יתירא בכל הני בעבד עברי ובקדשים ובבתי ע"ח ושדה אחוזה דלמנין דידי' מנינן הוי לי' ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים ואפי' למ"ד מלמדים שלשה כתובים הבאים כא' דכ"ע א"מ. אע"ג דלאו בבנין אב אנו באין ללמוד מהני הא דלמנין דידי' מנינן אלא בגז"ש דשנה שנה מ"מ ב' או ג' כתובים ה"בכ אפי' בגז"ש אין מלמדין. וכ"הג אמר בספ"ה דזבחים (דף נט) דילף התם דפסח בזריק' כנגד היסוד בגז"ש דזריקה זריקה מעולה ופריך אי מה להלן ב' מתנות שהן ד' אף כאן כן ומשני אביי ל"ל למכתוב סביב בעול' ובחטא' ה"ל ב' כתובי' הב"כ וא"מ ולמ"ד מלמדין הוי אשם שלש' וג' ודאי א"מ אלמ' אין מלמדין אפי' בגז"ש אותו הדבר הנכתב בשניה' כדפי' רש"י התם. ואפי' למאי דפירשו התו' ספ"ה דפסחי' (דף סד) דב' כתובים הב"כ מלמדין בגז"ש דע"כ אשם וחטא' דכתי' בהו סביב דאמ' התם דהוי ב' וג' כתובי' ילפי' בגז"ש מעול' או עול' ילפא מנייהו והשתא א"ש הא דמסיק ה"ל ב' כתוב' הב"כ דלמעוטי דלא נילף בגז"ש (את) [צ"ל אתי] דדומיא דידהו דכתי' בהו סביב קממעט דאית בהו גז"ש כדפי':

א"כ ה"נ שנ' דע"ע וקדשי' ובתי ערי החומה ושדה אחוזה הוי אפשר למילף חד מחברי' בגז"ש דלמנין דידי' מנינן ה"ל ב' וג' כתובים הב"כ למעוטי דלא נילף בגז"ש דומיא דידהו דכתיב בהו שנה קממעט דאית בהו גז"ש:

כתיב ש"ש ערלים וכתב ובשנה הד'. משמע מדמיית' נמי לקרא דבשנה הרביעית דמיירי מרבעי משמע דרצה ללמוד מגז"ש זו דלענין רבעי נמי אזלינן בתר שנה דמנין עולם לא בתר שנה דידי' דהוי מיום אל יום דהאי א' בתשרי לנטיעה דתנינן רבעי נמי בכלל. דאי ערלה בלחוד הל"ל ר"ה לערלה וק"ל הא תניא בסמוך ופי' נטיעה זו אסורה עד ט"ו בשבט אם לערלה ערלה אם לרבעי רבעי וכיון דערלה נמשך לעולם עד ט"ו בשבט ומט"ו ואילך עד ט"ו בשבט דשנה הבא איסור דבעי נוהג הרי לעולם אין א' בתשרי ר"ה לרבעי לא בתחילתו ולא בסופו דלעולם תחילתו וסופו של רבעי ט"ו בשבט הוי הניחא למאי דאפר' בסמוך דהא דפי' נטיעה זו אסירה לערלה ולרבעי היינו דוקא בנוטע ל' יום או יותר קודם א' בתשרי אבל בנוטע פחות מל' יום מונין לו שנה מיום אל יום לנטיעתו ולפי"ז בנוטע כ"ט יום א' פחות קוד' אח' בתשרי מיד אחר ג' שנים מיום אל יום לנטיעתו יצא מידי ערלה ומתחיל רבעי ונהי דשנת רבעי נמי נמשך שנה שלימה מיום אל יום כיון דג"ש ערלה נמשך עד פחות מל' יום לפני א' בתשרי א"א לחשוב אותן הימים שעד א' בתשרי לשנת רבעי כדי שיצא מידי רבעי בא' בתשרי כיון דה"ל פחות מל' יום לא עלתה לו שנה עד מיום אל יום וכלה שנת רבעי בחודש אלול ואין ר"ה שלו בא' בתשרי לא בתחילתו ולא בסופו. מ"מ משכחת לה בנטע בר"ח אלול ושנת הנטע הי' אלול חסר ואין מונין לו שנה בא' בתשרי דה"ל פחות מל' יום. ומונין לו שנה מיום אל יום לנטיעתו. דהיינו מר"ח אלול לר"ח אלול. ובר"ח אלול דכלו ג"ש ערלה והתחיל איסור רבעי עיברו לאותו אלול ועשו ל' יום ועלו אותן ל' ליום לשנה שלימה של שנא רבעי דה"ל ל' יום שנה רבעי דחשיב שנה אלא שצריך להמתין עד ט"ו בשבט לצאת מידי רבעי הואיל והיקלתה בתחילתה לחשוב יום לשנה אבל למאן דמפ' בנוטע פחות מל' לפני א' בתשרי אין אותן הימים עולים לו מן המנין ומונה ג"ש ערלה מיום אל יום מתשרי ומתשרי הד' עד תשרי ה' מיום אל יום לרבעי. השתא שנה יתירא דבשנה הרביעית ל"ל הא ממילא בלא ריבוי דקרא ידעינן דשנה מנינן מיום אל יום וכ"ש למאן דמפ' דאפי' בנטיעה שלא הקלתה עלי' כלל בתחילתה אפ"ה אינו יוצא מידי ערלה עד ט"ו בשבט דשנת ד' ומאותו היום מתחיל שנת רבעי מיום אל יום עד ט"ו בשבט דשנת ה'. א"כ לעולם לא משכחת לה א' בתשרי ר"ה לרבעי לא בתחילתו ולא בסופו ואינו לעולם אלא מט"ו בשבט לט"ו בשבט:

וי"ל דאפי' להאי פי' צרי' למיתי מקרא דלרבעי ר"ה תשרי דהא מתני' רבי היא כדאמ' (ר"ז) [צ"ל רב יוסף] לעיל (דף ז) ורבי הא ס"ל שנה תמימה מונה שס"ה יום אפי' בשנה פשוטה וה"א דלשנת רבעי נמי מונין לו שס"ה יום ונמשך כמה ימים אחר כלות שנתו דמיום אל יום עד תשלום שס"ה יום קמ"ל דר"ה לרבעי הוא א' בתשרי. מיהו עדיין למאן דמפרש דפירות נטיעה לעולם אסורה עד ט"ו בשבט אפי' בנטיעה שלא היקלת עליה בתחילתה בין לערלה בין לרבעי לעולה לא משכחת לה שיהא אחד בתשרי ר"ה לרבעי לא בתחילתה ולא בסופה ועדיין הקושיא במקומה עומדת:

אחד הנוטע וא' המבריך וא' המרכיב. הקשו קמאי דבת"כ תניא ונטעתם פרט למבריך ומרכיב. ותיר' התוס' התם בשלא נפסק' מאבי' ובאילן זקן והכא בשנפסק' מאביה כדמוכח בפ"ק דערלה ומ"מ אכתי מרכיב אמרכיב קשיא. ואפ"ת דהכא מיירי בשנפסק מאבי' אמאי חיי' בערלה הא אר"י בפ"ח דסוטה (דף מג) ילדה שסיבכה בזקינה לה ילדה בזקינה ואין בה דין ערלה וצ"ל דמיירי בילדה שסיבכה בילדה. אבל ל"ל דמיירי אפי' בזקינה ובדלא נפסקה מאבי' אלא שסיבכה בילדה. דהא ודאי אין בה דין ערלה דמ"ש ילדה שסיבבה בזקינה דבטלה משום דיש לה צד היתר זקינה בילדה נמי הא אית לה צד היתר. והא דאר"י ילדה דסיבבה בזקינה ולא קאמר איפכא זקינה שסיבבה בילדה דבטלה משום דילדה בזקינה פסיקא לי' דבטלה לעולם אבל זקינה בילדה לפ"ל דזימנין דאינה בטלה וה"ד בנפסקה מאבי' דנעשית ילדה. ול"ל דה"ט דלא נקט איפכא:

משום דהתוס' במנחות (דף סט) פי' ע"פ הירושלמי דמיירי בשנטע אילן בפ"ע כדרך הנוטעים ונטעה אצל הזקינה וסיכך ענפיו בענפי הזקינה דאם קודם קליטת שרשיו בארץ נתאחז זה בזה בטלה הילדה בזקינה והא ל"ש בזקינה שסיבבה בילדה שכבר נקלטו שרשיו הא הוה מצי למימר זקינה שסיבבה בילדה וקודם קליטת שרשי הילדה נתאחז זה בזה א"ו טעם א' עיקר. וההיא דת"כ מיירי בסיבבה בזקינה ואפי' היא ילדה ומסיימי' התוס' וצריך לדקדק אי הוי שייך לשנויי הכי בפ"ט דסוטה לגבי חוזר מערכי מלחמה משום מבריך ומשני כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר ואני או' מה מקום לדקדק בזה דהא הכי אמ' התם לא חי ולא חיללו פי' מדה"ל למכתב לא חילל וכתב לא חיללו מיעוטא משמע לזה ולא לאחר פרט למבריך ומרכיב ופריך והא תנן אחד הנוטע וא' המבריך וא' המרכיב ומשני עליה כאן בהרכבת היתר כאן בהרכבת איסור והא ודאי לא הוי מצי לשנויי מתני' בהרכב' שחייבת בערלה ובריית' באינו חייבת. דא"כ קרא דלא חילל ל"ל דכיון דאין חייבת בערלה ורבעי ואינו בתורת חילל פשיטא שאינו חוזר עלי' כיון דלאו בת חילול היא כלל כדפריך התם האי הרכבת היתר ה"ד אלימא ילדה בילדה ת"ל דבעי מהדר משום ילדה ראשונה אלא ילדה בזקינה הא אר"י ילדה שסיבבה בזקינה בטילה ילדה בזקינה ואין בה דין ערלה:

אלמא כיון מדאין בה דין ערלה מסברא ידעינן לה דאינו חוזר עלי' דל"ל דה"פ כיון דבטילה ילדה בזקינה לענין ערלה ה"נ בטילה לענין חזרה ואינו חוזר עלי' דכמאן דליתא דמי דא"א לומר כן דהא מ"ל בילדה בילדה וכגון שנטע לקמייתא לסייג ולקורות דפטור מן הערלה ואי חזרה לאו בדין ערלה תליא אכתי תקשה להדר משום קמייתא שנטעה לסייג ולקורת אע"פ שפטורה מן הערלה אפ"ה חוזר עלי' ועוד דפריך התם מ"ש ילדה בזקינה דבטילה ומ"ש ילדה בילדה דלא בטילה פירש"י בהך ילדה קמייתא דכזקינה היא לענין ערלה דלא בטילה הרכבה בה לפטור מן הערלה כמותה ש"מ שחזרה בדין ערלה תליא. ועוד דמשני התם אי מימלך עלה לא בת מהדר היא דהא מעיקרא לפירי קיימא. (הכי) [צ"ל הכא] אי מימלך עלה פי' לאכילה בת מהדר היא מ"ד אעלו מאליהם דחייב בערלה. ואי חזרה לאו בדין ערלה תליא מאי אהני טעמא דאי אימלך הא אדרבה אי אימלך על קמייתא לאכילה דאחשבה יותר כ"ש דבטילה השני' לגבה לאחר המלכה יותר מקודם המלכה אבל אי חזרה בדין ערלה תליא ניחא דילדה בזקינה דה"ל היתר גמור מש"ה בטלה אבל ילדה בילדה כזו שנטעה לסייג כיון דהיא גופה בת ערלה היא אי ממליך עלה אין עלה שם היתר גמור להפקיע דין ערלה מן השניי' וש"מ מהא דמן הסברא שמעינן להא דהיכא דליכא עלה דין ערלה אינו חוזר עלה א"כ א"א לומר דמיעוטי דלא חיללו להיכא דליכא עלה דין ערלה אתיא. דא"כ פשיטא שאינו חוזר עלה וקרא למעוטי ל"ל:

וראיתי להר"ן שכתב בשם הרמב"ן דאנו אין נוהגין ערלה בהברכה והרכבה משום דאמרינן בפ"ז דסוטה גבי הא דאמר לא חיללו פרט למבריך ומרכיב כלומר שאינו חוזר ממערכי מלחמה ואמ' התם לאו מי אמר ראב"י כרם כמשמעו ה"נ נטע כמשמעו נטע אין מבריך ומרכיב לא הלכך נמי ונטעתם כמשמעו אבל לא מבריך ומרכיב ומש"ה הוא שאין חוזר עליו מעורכי מלחמה לראב"י משום דלא נהגו בהו ערלה והכי וודאי מסתברא דאי הוי ס"ל לראב"י דונטעתם לאו דווקא אפי' מבריך ומרכיב נמי אמאי נימא גבי עורכי מלחמה נטע דווקא. א"ו כדפי' וכיון דקימ"ל כל המיקל בארץ הלכ' כמותו בח"ל לא נהגא ערלה בח"ל בהברכה ובהרכבה כלל. ולפ"ד י"ל דהאי דשמעתין כרבנן ודת"כ כראב"י דמבריך ומרכיב לאו בכלל נטע ולפ"ז צ"ל דלראב"י אפי מרכיב ילדה בילדה אע"פ ששניהם למאכל אין ערלה נוהגת בהן ולא תימא דהאי דת"כ מיירי במרכיב למאכל בתוך נטוע לסייג ולקורו' דווקא דאינו נוהג בה דין ערלה ומ"מ אין מורכב בה בטילה לגבי כמו ילדה שסיבבה בזקינה והיינו טעמא משום דאי מימלך עלה לאכילה היא גופ' בת חיוב ערלה היא משו' הכי ממעט לה מה"ט דאינו בכלל נטע כראב"י אבל אי א' מלוך אקמייה למאכל דבת ערל' היא א"נ במרכיב בתוך נטוע מתחיל' למאכל אע"ג דהמורכב מצד עצמה לאו בת ערלה היא לראב"י דאמר נוטע דווקא הואיל וקמייתא בת ערלה היא אין כח בשני לבטלה. דהא הרמב"ן רוצה ליתן טעם דאין אנו נוהגי' ערלה בהרכבה משום דס"ל כראב"י והא אנן אין נוהגי' שום ערלה בהרכבה אפי' הראשונה נטוע למאכל ש"מ דאתי של הרכב' ומבטל' דכמו דאם קמייתא של היתר מבטל להשני' ה"נ הב' דשל היתר היא לראב"י דאמר נוטע דווקא מבטלת לקמייתא וע"ד דפי' לעיל:

ואני אומר דא"א לומר כן דלראב"י האי ונטעתם דגבי ערלה דריש לה פרט למברי' ומרכיב דוודאי מודה דחייבין בערלה דהכי תני' התם אשר נטע כרם אין לי אלא כרם מנין לרבות ה' אילני מאכל אפי' משאר מיני' ת"ל אשר נטע פי' רש"י מדלא כתי' אשר כרם נטע דרוש בי' נמי נטע מ"מ אפי' אינו כרם שהרי לא הזכיר ברם עדיין יכול שאני מרבה ד' אילני מאכל וה' אילני סרק ת"ל כרם ראב"י אמר כרם כמשמעו לא חילל ולא חיללו פי' מדה"ל למיכתב לא חילל וכתי' לא חיללו בוי"ו מיעוטא משמע לזה ולא לאחר פרט למבריך ומרכיב ופריך הא אנן תנן א' הנוטע וא' המבריך וא' המרכיב ושאני ר"ז אר"ח כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר ובתר הכי גרסינן כי אתי ר"ד אמר הא מני ראב"י לאו אמ' ראב"י התם כרם כמשמעו ה"נ נטע כמשמעו נוטע אין מו"מ לא. ופרש"י הא מני פרט למו"מ לאו סתמא היא אלא סיומא דמילתא דראב"י היא ואפי' הרכבת היתר לא הדר עלי' זה הוא סוגי' הגמ' התם. ומהכא דייק הרמב"ן כמו דהתם נטע דווקא לראב"י ה"ה לגבי ערלה דווקא ואין ערלה נוהג במו"מ.

ויש לי למידק עלה טובא אס"ד דלראב"י מסברא נ"ל דאין במבריך ומרכיב בכלל נטע ומש"ה פטורין לדידי' מן הערלה. א"כ האיך מוקי (ר"ז) [צ"ל ר' דימי] להא דתני' לא חילל ולא חיללו פרט למו"מ. קרא דלא חיללו ל"ל למעטינהו הא גבי ערלה דליכא קרא למעטינהו אפ"ה ממעט להו מסברא דאינן בכלל נטע ועוד כיון דאין נוהג איסור ערלה ממילא אין חוזרין עליהם ול"צ קרא להכי דחזרה באיסור ערלה תלי' וכמ"ש לעיל ועוד ק"ל (ר"ז) [צ"ל רב דימי] דאמר דהאי לא חילל ולא חיללו דממעט מו"מ אתי כראב"י דאמר כרם כמשמעו וה"נ נטע כמשמעו ואיך אתי' כוותי' הא האי תנא אינו ממעט מו"מ אלא מיתורא דקרא דלא חיללו הא לא"ה ה"א נטע ל"ד אלא ה"ה למו"מ והיינו אדרבה דלא כראב"י דאמר כרם כמשמעו מסברא וא"צ ריבוי דקרא לזה.

הילכך נ"ל לפרש דהא וודאי אע"ג דכתיב נטע כרם לאו דווקא אלא אפי' שאר אילני מאכל נמי ככרם דמי בלא ריבוי' דקרא. ואע"ג דגבי בנה בית נמי אמר התם אין לי אלא בית מנין לרבו' בית התבן כו' ת"ל אשר בנה. מ"מ ש"ה דאי לא רבי קרא ה"א בית דווקא דחשיב דעיקר דירתו של אדם הוא בבית דווקא אבל שאר בנייני' אינן אלא להצניע חפיצו ולא דירת עצמו ומש"ה גבי מזוזה בית התבן וחביריו פטורים מן המזוזה משום דל"ד לבית כדא' בפ"ק דיומא [דף יא] ומש"ה ראב"י דלא משמע לי' ריבוי מאשר בנה אמר התם בית כמשמעו אבל הני לא דמו לבית דחשיב טפי אבל גבי נטע כר' לאו דווק' ה"ה לשאר אילני מאכל דמ"ש הני מכרם וכן נטע לאו דווק' דה"ה למברי' ומרכיב דמ"ש הא מהא וכדאמ' גבי ערלה בשמעתין דמו"מ חייבין בערלה כנטע בלא יתורא דקרא ובהא כ"ע מודי':

והא דא' ראב"י כרם דווקא גבי מערכי מלחמה ולת"ק אי לא ריבוי דאשר נטע ה"א כרם דווקא. נ"ל דה"ט משום דהתם כתיב אשר נטע כרם ולא חיללו וברי' פ"ה דברכו' (דף לה) איכא מ"ד נטע רבעי כלומר דרבעי נוהג בכל אילני מאכל כמו ערלה ואיכא מ"ד כרם רבעי דווקא ולא שאר אילני מאכל והנה למ"ד נטע רבעי וכל אילנו' שווים לענין רבעי כמו לענין ערלה כ"ע לא פליגי דלענין חזרה ממערכי מלחמ' נטע כרם לאו דווקא ה"ה לשאר אילנות אלא ת"ק וראב"י ס"ל כמ"ד כרם רבעי דווקא וכיון דכל אילנו' א"צ חילול וקרא אחילל קפיד מש"ה אמר ראב"י כרם דווקא דבר חילל הוא ולא שאר אילנו' דלאו בני חילל הן. וה"נ ה"ט דת"ק דנ"ל מקרא לשאר אילנו' הא לא"ה ה"א כרם דווקא מה"ט דאמרן והשתא א"ש הא דרב דימי דתלה להא דלא חילל ולא חיללו דממעט מבריך ומרכיב בדראב"י דאמ' כרם כמשמעו דהא דמרכיב אי אתה מוצא שיהא חוזר בשביל המורכב אלא ילדה בילדה שנטע לסייג ולקורו' דאלו ילדה בזקינה הא בטלה. ואי ילדה בילדה שנטע למאכל ת"ל שחוזר משים ילדה ראשונה והיינו טעמ' דלא בטלה המורכב לגבי ילדה ראשו' שנטע לסייג ולקורו'. משום דאי מימלך על הראשונה למאכל היא גופה חייבת בערלה משום הכי אין בה כח לבטל את המורכב והא אמלוכי לא מהני לחיי' הראשונה בערלה אלא אי אימלך בתו' ג"ש לנטיעתה דקיימה בתוך שני ערלה אבל אי לא אימלך למאכל עד שנה הרביעית אין דין רבעי נוהג בה דכל שלא נהג בו ערלה כלל אין לו רבעי כדאמ' בירוש' פ"ק דמס' ערלה וכן פסקו הפוסקים ולפ"ז המורכב בתוך אילן שנטע לסייג ולקרות אי לא אימלך על הראשונה למאכל בתוך ג"ש לנטיעתו אע"פ שנמלך בשנת ד' אין דין רבעי על המורכב כיון דהראשונה גופה לא מהני לה אמלוכי מעתה להביא' לדין רבעי כ"ש להמורכב בהן ולא משכח' לה שינהג רבעי בהמורכב אלא א"כ אימלך על הראשונה בתוך ג"ש לנטיעתה דהואיל ונחית לה איסור ערלה ויש לה ולמורכב דין רבעי וכיון שכן הא וודאי לת"ק א"א למעט מולא חיללו למורכב כהאי גוונא דהשתא שאר אילני מאכל דלמ"ל דין רבעי לגמרי לעולם אפי' לת"ק מדאיצטרך לת"ק לרבות אותן מאשר נטע ולא גמר להא במה מצינו מכרם כמו שמצינו לגבי ערלה לכ"ע וכדפי'. אפ"ה חוזר עליו. כ"ש מרכיב כרם בכרם הנטוע לסייג שאפש' לבוא לתורו' רבעי ע"י המלכה דחוזר עליו הילכ' סיפ' דממעט למרכיב מולא חיללו דלא כת"ק אבל לראב"י ניחא כיון דס"ל כרם דווקא משום דכיון דקרא אחילל קפיד כרם דווקא דבעי חילל אבל אינך לא אפשר לומר דכרם המורכב בכרם הנטועה לסייג ולקורות אינו חוזר עליו. ולא דמי לנטע כרם דקרא דהתם וודאי יבא לידי לא חיללו דרבעי אבל הכא אפש' שלא יבא לידי חילל דרבעי דשמא לא מימלך על הראשונה למאכל בתוך ג"ש ואף אם ימלך בשנה הד' לא נחית לה תורת חילל רבעי וי"ל דבתר השתא אזלינן ואכתי לא אימלך ומ"מ אי לאו קרא יתירה דלא חיללו ה"א הואיל ואפשר לבא לידי חילל רבעי ע"י המלכה דינו כנוטע קמ"ל קרא דבתר השתא אזלינן ואכתי לא אימלך על הראשונה ומיהו אי אימלך בלא"ה ת"ל דחוזר משום ראשונה:

וה"נ יש לפרש האי מבריך דממעט תנא מלא חיללו דלאו בכל מבריך מיירי אלא במבריך דומיא דמרכיב כגון שנטע אילן לסייג ולקורות והבריך ענף ממנו בארץ למאכל ולא הפסיק הענף מאבי' ואע"ג דגוף האילן פטור מן הערלה אין הענף בטל לגבה מטעם דאי אימלך כדא' גבי מרכיב מיהו כיון דאכתי לא אימלך עלה קמ"ל קרא דבתר השתא אזלינן ואכתי לא אימלך אאבי' מש"ה אין חוזר אהברכה:

ואל תקשה לך למאי דפי' דבמבריך כה"ג איירי האיך תנא פרט למבריך סתם האיכא מבריך בנפסק הענף מאבי' דחוזר עליו לק"מ דהא אע"ג דתני סתמא פרט למו"מ אפ"ה מוקי לה ר"ח דמיירי בהרכבה והברכה דאיסור דווקא וכן האי דת"כ גבי ערלה דממעט מן מנטעתם מו"מ מוקי לה רבוותא דלאו בכל גוונא מיירי אלא בשלא נפסק מאבי' דווקא. ואדרבה לדידי א"ש טפי דנקט מבריך דומיא דמרכיב דע"כ מיירי בנטע לראשונה לסייג וכמ"ש:

וכ"ת אי ס"ד לומר דאהברכה והרכבה דכה"ג חוזרין מה"ט דאפשר לבא לידי חילל ע"י המלכה של ראשונה א"כ מאי איריא הברכה והרכבה ה"ל למעט נטע גופה כזה בנטע לסייג ולקורו' וס"ד דחוזר עליה הואיל ואפשר לה לבא לידי חיוב ע"י המלכה קמ"ל קרא דלא מה"ט דבתר השתא אזלינן לא קשה מידי דוודאי נטע גופה לא ס"ד שחוזר עליה מה"ט דאי אימלך דאפי' אי אימלך ותבא לידי חיוב חילל אין חוזר עלי' דהא טעמא דחזרה מפ' קרא פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו פי' וה"ל עגמת נפש טפי שטרח ועמל בה ולא נהנה ממנה כלל שהרי משעת הנטיעה עד דחילל הפירו' אסורי' בהנאה אבל בנטע לסייג ולקורו' הא נהנה כבר קודם המלכה ואין כאן עגמת נפש ואפי' אי מימלך עלה ובת חילל היא אפ"ה אינו חוזר הואיל ונהנה כבר מעמלו אין כאן עגמת נפש דמה לי נהנה ממנה לבתר חילל ומה לי סמוך לנטיעתו סוף סוף הא נהנה מעמלו ויגעו. אבל במו"מ באילן שנטע לסייג ולקורו' דמשעת הרכבה אסור משום ערלה סד"א הואיל ולא נהנה מהן וגם אפשר שיבאו לידי חילל ע"י המלכה חוזר עליו קמ"ל דבתר השתא אזלינן ואכתי לא אימלך ולאו בת חילל היא ומיהו אי אימלך על מו"מ כזו בתוך ג' שני ערלה ודאי חוזר עליו כיון דלא נהנה מהן מעולם וסופו ודאי יבא לידי חילל ה"ל כנטע:

ל' יום לפני ר"ה עלתה לו שנה. ק"ל מה ענין ל' יו' לפני ר"ה גבי מרכיב הא ודאי אין מונין ג' שני ערלה למרכיב משעת הרכבה אלא משעת נטיעת האילן הראשון שמורכב בו מונין. וכשמלו לו ג' שנים פקע איסור ערלה גם מן המורכב מעתה דה"ל כילדה שסבבה בזקינה דבטלה ולא תימא דווקא היכא דבשעת נטיעת הילדה ה"ל אידך זקינה הוא דבטלה הואיל ולא חל עלי' איסור ערלה מעולם:

אבל היכא דבשעת סיבובה ובשעת הרכבה עדיין לא מלו לאידך ג' שנים ולא יצאת מידי ערלה הואיל וחל על הב' שם איסור ערלה לא פקע איסורא מינה אף לאחר שמלו ג' שני' לנטיעת ראשונה ומונין לה לעצמה ג' שנים משעת הרכבה דהא ליתא דהא פריך שם האי הרכבת התיר ה"ד אלימא ילדה בילדה ת"ל דבעי מהדר משום ילדה א' כו' ומאי קושיא דילמא מיירי במלו שני ערלה ורבעי לראשונה ולא לשני'. אע"כ אי מלו לא' גם הב' מותרת דהשתא דין ילדה שסבבה בזקינה עלה דבטלה. ואפי' למאי דמוקי התם בנטע לראשונ' לסייג ולקורו' דאין הב' בטילה בה משום דאי אימלך עלה גופה בת מהדר לדין ערלה היא. ל"ל דהני ל' יום לפני ר"ה דהרכבה מיירי בנטע לא' לסייג דמונין לה משעת הרכבה דהא ליהא דק"ו השתא בהרכי' באילן מאכל דבת איסור ערלה היא עכשיו אפ"ה מונין לה משעת נטיעתה כ"ש מרכי' באילן הנטוע לסייג ולקורות דעכשיו אין איסור ערלה נוהג בה אלא משום דבת מימלך היא דלא בטלה בה. כ"ש דמונין לה משעת נטיעתה:

ועוד דהאי דנטע לסייג ולקורות אפי' אי מימלך למאכל אין מונין לה גופה משעת המלכה (לא) [צ"ל אלא] משעת הנטיעה כ"ש המורכב בה בעוד שעדיין לא אימלך על של סייג למאכל דמונין לב' משעת נטיעת הראשונה ואכתי (יום) [צ"ל ל' יום] לפני ר"ה מאי עבידת' גבי הרכבה:

וי"ל דנ"מ בהני ל' יו' דהרכבה כגון אם הרכיבה באילן של איסור כגון של אשירה דהא טעמא דילדה שסבב' בזקינה דבטלה היינו משום דאיכא צד היתר בזקינה אזלינן בתרה וה"ט נמי בילדה בילדה כשמלו שני ערלה להא' הותרה נמי הב' אע"ג שלא מלו לה עדיין דהשתא נמי איכא צד היתר וה"ט ל"ל אלא אי הראשונה היא בת היתר גמור אבל אם היא אסורה אפי' מחמת דבר אחר כגון שהיא אשירה א"א לך להפקיע דין ערלה מהב' דהא אין כאן צד היתר וממ"נ בין אזלת בתר הרכבה בין בתר קמייתא שניהם של איסור דהא אפי' הב' בתוך שני ערלה אלא שלאח"כ הב' יש בה כח לבטל האיסור של הא' כיון דהיא בת היתר עכשיו דמה לי הא' בת היתר דצד היתר שבה מבטל להאיסו' של הב'. ומה לי אם הב' של הרכבה בת היתר ה"נ צד היתר שבה אלים לבטל האיסור של הא' וכדפי' לעיל. וכיון שכן ע"כ צריך אתה למנות ג' שני ערלה לב' משעת הרכבתה ולא משעת נטיעת הא' ואין יוצאת מידי ערלה עד מלו לה ג' שני' משעת הרכבתה דלא דמי לשאר אילנות דמונין לב' משעת נטיעת ראשונה משום דכיון דמלו להא' ג' שני' ה"ל צד היתר ובתרה אזלינן. אבל היכא דהיא אסורה מחמת דבר אחר אפי' כבר מלו לה ג' שני' ויצאת מידי ערלה לגמרי קודם הרכבת הב' מונין לה ג' שני' לעצמה משעת הרכבה דהא אין כאן צד היתר ואדרבה אי אזלת בתר א' איסורה איסור עולם אלא צד היתר של הב' גורמת להתיר ולהפקיע האיסור הא'. וה"מ לאחר שעברו ג' שני' משעת הרכבה אבל בתוך ג' שני' אע"פ שעבר ג"ש לראשונה א"א לך למיזל בתר הא' כיון שהיא נמי אסורה מחמת ד"א ובע"כ בתר דידה אזלת הא מצד עצמה בתוך ג"ש להרכבתה איסור ערלה נוהג בה ואין כאן צד היתר כלל:

שוב ראיתי בירושלמי בפ"ק דערל' תני נכרי שהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק אע"פ שאין רשאי לעשות כן פי' משום כלאי אילן חייב בערלה מאימתי הוא מונה לו משעת נטיעתו ריש לקיש [אמר] ובלבד דברי' שהן באים במחשבה פי' סתמן אינו ראויין לאכילה אא"כ חישב אליהן לאכילה כגון חרובי צלמונה וחרובי גידודי אבל ערבה פי' דעץ בעלמא הוא ולא מהני בה מחשבה להביאה לידי אוכל ה"ל כנוטע ההרכבה בארץ. פי' ומונין לה ג"ש ערלה משעת הרכבה ר' יוחנן אמר אפי' בערבה ופרי' עלה מההיא דמרכיב ל' יום לפני ר"ה עלתה לו שנה דש"מ דמונין לו משעת הרכבה ולא משעת נטיעת האילן. על דעתי' דר"ל פתר לה בערבה על דעתי' דר"י קשיא תני ר' יהושוע אוני' לית כאן מרכיב פי' סמי' מברייתא מרכיב. והשתא גמ' דידן דלא מסמי מרכיב בע"כ כר"ל ס"ל ומוקי לה במרכיב בערבה דמונין לה משעת הרכבה ואל תתמה אגמ' דידן הא קי"ל כר"י לגבי ר"ל דכה"ג מצינו גבי הקלין שבדמאי דפ"ק דדמאי דר' יוחנן א' בירוש' דדמאי לאו דווקא ה"ה לודאי. ור"ל א' דמאי דווקא וסוגיא דגמ' דידן בפ"ו דברכות (דף מ) דקאמ' דמאי הוא דלא בעי עישורי כר"ל אזלא. אע"ג דמסיים עלה בירוש' א"ר אבא מרי אפי' כר"ל לית כאן מרכיב לשעבר הא לכתחילה לא. פי' דא"א לאוקמי במרכיב בערבה דה"ל כלאי אילן של מאכל בשל סרק ומשמע לי' דהמרכיב דקתני לכתחילה משמע י"ל דגמ' דידן לא חייש לה דשפיר י"ל דהמרכיב דעבד משמע וכ"ת אי במרכיב אילן מאכל באילן סרק מיירי איך תנא ומותר לקיימן בשביעית ופחות מל' יום אסור לקיימן הא לעולם אסור לקיים משום מקיים כלאים כדתנן רפ"ט דכלאים כלאי זרעי' אסור לזרוע ולקיים וה"ה לכלאי אילן דמחד קרא נ"ל לכלאי אילן וזרעי' בסוף פ"ק דקדושין (דף ל"א). לק"מ דהא רפ"ק דמ"ק תניא המקיים כלאי' לוקה לר"ע וחכמי' פוטרין. והשתא י"ל ברייתא דהכא רבנן היא ומתני' דרפ"ט דכלאים ר"ע היא ולפי"ז א"ל דר' אבא מרי דא' אפי' לר"ל לית כאן מרכיב לשעבר כו'. משום דס"ל כר"י דא' בירוש' פ"ח דכלאים דמתני' דאסור לקיים כלאים ד"ה היא דהכל מודין באיסור שהוא אסור פי' אפי' לרבנן בשלא קיים ע"י מעשה. פי' ופליגי לר"ע לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ולרבנן אין לוקין אבל אם קיים ע"י מעשה לוקה פי' אפי' לרבנן. כהדא דתני המחפה בכלאי' לוקה אבל לגמ' דידן ס"ל כמ"ד התם בירוש' דלרבנן אפי איסורא גרידא ליתא במקיים כלאים וכבר הוכחתי בחידושי למס' מכות פ"ג (דף כ"ב) דהכי ס"ל לגמ' דידן. [עיין בט"א על מגילה דף י"ג ד"ה ועל הכלאים]:

פחות מל' יום לא עלתה לו שנה. פרש"י עד תשרי הבא ולכאורה הי' נ"ל לפ' לא ע"ל שנה עד כלות שנה מיום הנטיעה מיום אל בשרה נטע בשני באלול לר"א דס"ל ליום בשנה חשיב שנה ולא פחו' בב' באלול לשנה הבאה כלתה לו שנה ומעתה מונין לו שנה שני' ולא גמרינן מ"ש דשנה שנה דמתשרי מנינן אלא להקל על הנטיעה בנטע ל' יום קודם תשרי חשוב לשנה שלימה אע"ג דלמנין דידי' הוא הרבה עד לסוף שנתו אבל בכלה שנתו מיו' אל יום א"צ להמתין עד כלות גם שנה למנין עולם דלהוסיף על שנתו אין לנו:

וכ"ת א"כ מאי פסקא הא דתנן בא' בתשרי ר"ה לנטיעה הא בכלה שנתו למנין דידי' פחות מל' יום לאחד בתשרי אין ר"ה שלו תשרי. י"ל מתני' ר"מ היא דס"ל יום א' בשנה ח"ש ויום ל' עולה לכאן ולכאן כדמסיק לקמן ולדידי' מלתא פסיקתא היא לא' בתשרי ר"ה לנטיעה דאפי' השריש בער"ה כלתה שנה בא' בתשרי א"נ אפ"ת ר"א היא והאי דא' בתשרי ר"ה לנטיעה דקאמ' היינו ברוב נטיעות דכל השנה חוץ מנוטע פחות מל' יום לתשרי דאינן אלא מעוטי דמעוטי. מיהו פרש"י יש להסב כדפי' והא דפי' לא ע"ל שנה עד תשרי הבא. לאו למאי דס"ד דברייתא זו אתיא כר"א דבעי ל' יום לחשיבת שנה. אלא לפי המסקנא דמוקי לה כר"מ דביום א' סגי והני ל' לקליטה ויום ל' עולה לכאן ולכאן פי' כן:

מיהו הרמב"ם (בפ"ט מהל' מ"ש) כתב בפחו' מל' יו' לקליטה אין עולה לו למנין שנה עד א' בתשרי וכ"פ שאר פוסקים. וזה תימא מנין לנו להוסיף על מנין שנתו. ונ"ל ראי' לדבריהם מדאמר לקמן ושניהם מקרא א' דדשו ויהי בא' ושש מאו' בראשון בא לחרש ר"מ סבר מדאכתי יום א' הוא דעייל בשנה וקא ק"ל שנה ש"מ יום א' בשנ' ח"ש. והרי האי בא' ושש מאו' שנה חשיב קרא לחיי נח ומשום דר"ה למנין שני הדורות היא תשרי וכמ"ש שם והא ר"מ ס"ל מקצת היום ככולו והשתא מנ"ל מכאן דיום א' ח"ש דילמא ל' יום בעי והא דחשיב בא' לחדש א' ושש מאות דילמא נולד נח כ"ט יום קודם ר"ה דמונין שני' שלו מיו' ליום וכלו לו שש מאו' שנה כ"ט יום קוד' ר"ה ובא' לחדש הא' הוי יום שלשים וכיון דמקצת היום ככולו ה"ל ל' יום מש"ה קרי לי' שנה וכן לר"י דאמר בניסן נברא העולם והאי בראשון דקרא הוא ניסן דממנו מונין שני הדורו'. דילמא נולד נח כ"ט יום קודם א' בניסן. אלא ודאי ש"מ שכל היכא דמנינן למנין עולם בפחות מל' יום למ"ד ל' יום חשיב שנה לא כלתה לו שנה עדיין במיום אל יום עד ר"ה שלו. ומהשתא בע"כ בראשון בא' לחדש יום א' הוא דעייל וקרי לי' שנה וש"מ יום א' בשנה ח"ש וכ"כ ריש פרקין גבי קסבר ניסן ר"ה למלכים כו' עוד ראיי' לזה ע"ש אבל ק"ל ע"ז מהא דרפ"ד דבכורות (דף כ"ז) דיליף התם הא דבכור נאכל בתוך שנה דלמנין דידי' מנינן ולא למנין עולם מדכתיב לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה איזה שנה שנכנס' בחברתה הוי אומר זה שנה שלו. פי' של בכור. שכשאתה מונה לשנה דידי' נכנסת בתוך שנה שני' למנין עולם. והשתא אם אי' דבפחות מל' יום לא עלתה לו שנה עד תשרי כל היכא דמונין למנין עולם אפ"ת למנין עולם מנינן לבכור משכחת לה שנה נכנסת בחברת' להיפך בנולד פחות מל' יום לפני ר"ה. שכשאתה מונה לשנה דמנין עולם שהוא עד תשרי הבה נכנסת בתוך שנה שני' למנין דידי' שכבר כלה קודם תשרי וכ"ת כיון דלא משכחת לה דשנת עולם נכנסת בתוך שנה שני' דידי' אא"כ נולד פחות מל' יום של מ"ע לא קרינן בי' שנה נכנסת בחברתה דהא פחות מל' יום בשנה לא ח"ש וקרא אומ' שנה בשנה איברא משכחת לה כגון שנולד אשתקד בר"ח אלול והי' אלול חסר ולא עלתה לו שנה בא' בתשרי למ"ע כיון דהוי פחות מל' יום עד א' בתשרי ולשנה הבא עיברו לאלול נמצא שנה דידי' כלה ער"ח אלול ולמנין עולם לא כלה עד לאחר ל' יום שהוא א' בתשרי נמצא שנה נכנסת בחברתה דהא איכא ל' יום משנה דידי' לשנה דמ"ע. וכ"ש לרבי דס"ל לעיל (דף ח) דשנה תמימה מונין שס"ה יום כמנין ימות החמה בין בשנה פשוטה בין במעוברת דמ"ל שנה נכנסת בחברת' הרבה אפ"ת דל"מע מנינן בנולד פחות מל' יום קודם א' בתשרי ולשנה הבאה היתה מעוברת דלשנה דידי' כלה קודם ר"ח אלול ולמ"ע אינו כלה עד תשרי. מיהו זה יש לדחות דמאן דיליף דלשנה דידי' מנינן משנה בשנה ס"ל כר"מ דיום א' בשנה חשיב שנה ולדידי' למ"ל שנה נכנסת בחברתה אי מנינן למ"ע אבל ר"א יליף הא דלשנה דידי' מנינן מכבש בן שנתו שנה דידי' ולא של מ"ע כדיליף דבי' רב התם:

אלא שאכתי ק"ל מהא דאמ' בסוף פ"ו דנדה (דף מז) ובסוף פ"ד דערכין (דף יח) שש שנים שבעבד עברי מעת לעת פי' בתר שנים דידי' אזלינן ולח בתר מ"ע ונ"ל מדכתיב שש יעבד ובשביעית זמנין דבשביעית נמי עבד פי' היא ז' למ"ע ולמנין דידי' אכתי בששית קאי ואי כל היכא דאזלת בתר מ"ע אי כלה מנין דידי' קוד' מ"ע פחות מל' יום א"מ שנה עד א' בתשרי מנלן דלמנין דידי' דילמא למ"ע ומ"מ מ"ל דבשביעי' נמי יעבד בנמכר פחות מל' יום קודם א' בתשרי וכשעובד בסוף שש עד תשרי ה"ל שביעית למנין דידי' מאותו היום שכלה ש"ש מעת לעת מיום מכירתו עד תשרי ואע"ג דפחות מל' יום לא קרי שנה הא הכא לא כתיב ובשנה השביעית דתבעי חשיבת שנה אלא ובשביעית לחוד כתיב וא"ל מאי שביעית אתחלתא דשביעית כדאמ' לקמן גבי א' ושש מאות שנה אדר"א. וכ"ש אליבא דרבי דס"ל שנה תמימה בין בפשוטה בין במעוברת מונה שס"ה יום אפ"ת למ"ע מנינן אפ"ה מ"ל דבז' נמי יעבד הרבה אם היו כמה שני' מעוברים בתוך שש שנים הללו דכלו שש למנין דידי' בשס"ה ימים לשנה הרבה קודם א' בתשרי דז' של מ"ע. אע"כ כל היכא דאזלינן אחר מ"ע אי קודם שנה דידי' למ"ע א"צ להמתין עד כלות מ"ע מהשתא אי בתר מ"ע אזלי' למ"ל דבשביעית למנין דידי' עבד משום של מ"ע ומדכתיב דבז' יעבד ש"מ דלמנין דידי' מנינן. וי"ל כיון דשכיח טפי הא דבשביעית נמי יעבד כי אזלת בתר מנין דידי' מלמ"ע דלמנין דידי' משכחת לה מכי נמכר בתר א' בתשרי מיד למחרתו וכן כל השנה. אבל אי אזלת למ"ע למ"ל הא דבז' יעבד אלא בנמכר פחות מל' יום קודם תשרי ולא בנמכר ל' יום קודם וכ"ש יותר ואפי' לר' למ"ל אלא במיעוט נקטינן הא דבז' יעבד למנין דידי' דשכיח יותר וכה"ג פי התוס' התם גבי הא דיליף לב' שנים שבשדה אחוזה דלמנין דידי' מנינן מדכתיב במספר שני תבוא' ימכר לך פעמים שאדם אוכל ג' תבוא' בב' שנים והקשו התוס' שאפי' מונין למ"ע נמצא ג' תבוא' בב' שנים כגון שמכר לו בב' בתשרי שדה מלאה פירו' שכשיבא תשרי של שנים הבאים קצר כבר פירותיו מכ"ט באלול. ותי' דשכיח טפי ג' תבוא' בב' שנים שאנו מונין מעת לעת יותר משאנו מונין לבריא' העולם וה"נ דכוותי'. והשתא דאתית להכי הא דרשא דשנה בשנה כר"א נמי אתיא ואע"ג דאם אתה מונה לבכור למ"ע מ"ל שנה נכנסת לחברתה בנולד פחות מל' יו' לפני ר"ה ולר' בשנה מעוברת אפ"ה כיון שאין אתה מונה לשנה דידי' שכיח טפי להא דשנה נכנסת בחברתה נקטינן לה בדשכיח טפי:

מ"מ אכתי ק"ל לפי' המפ' דאמ' בפ"ג דזבחי' (דף כה) ובפ"ז דבכורו' (דף לט) שה תמים בן שנה יהיה שיהיו כל הוויותיו תמים ובן שנה ופריך ומי איכא מידי דבשעה שחיטה הוי בן שנה ובשעת זריקה הוי שנים וא' רבא ז"א שעות פוסלת בקדשים והשתא תקשה ל"ל קראי דרפ"ד דבכורו' דלשנה דידי' מנינן בקדשי' אי משנה בשנה אי מכבש ב"ש ח"ל דבע"כ אין מונין למ"ע דאי למ"ע מנינן הא לעולם כלתה לו שנה עם יציא' יום טר"ה וכניסת ליל ר"ה ולמ"ל לשעות פוסלת בקדשים שיהא בשעת שחיטה בן שנה ובשעת זריקה לאחר שנה. דאי בשחט בער"ה וזרק בליל ר"ה או אח"כ הא בלאו הכי הא קי"ל דם נפסל בשקיעת החמה בספ"ה דזבחי' (דף נ"א) ול"ל ה"ט דשעות פוסלת בקדשי' והשתא אא"ב דכל היכא דמנינן למ"ע אפ"ה בפחות מל' יום קודם ר"ה דקדים לכלות מנין דידי' למ"ע בתר דידי' אזל'. אפ"ת שנה דקדשים למ"ע מנינן אפ"ה מ"ל להא דשעות פוסלות בקדשים בנולד פחות מל' יום לפני ר"ה דהשתא בתר שנתו אזלי' הואיל וקדם לשל עולם ואם נולד בשש שעות לשנה הבאה בש"ש של אותו היום לחודש שנולד כלה לו שנה ואם שחט קודם שש וזרקו לאחר שש היינו שעות שפוסל' בקדשים. אבל א"א כל היכא דאזלי' בתר מ"ע אפי' בנולד פחות מל' יום לפני ר"ה לעולם לא עלתה לו שנתו עד ר"ה למ"ל שתתחדש לו שנה בין שחיטה לזריקה לעולם. ובע"כ מדגלי קרא לשעות שפוסלות בקדשים והיינו דאיכא חידוש שנה בין שחיטה לזריקה א"א אא"כ כשאתה מונה למנין דידי' ולא למ"ע והשתא קראי דפ"ד דבכורות דלמנין דידי' מנינן ולא למ"ע ל"ל הא ממילא ש"מ הא דאל"כ למ"ל הא דשעות פוסלת בקדשים דת"ל בלא"ה משום דדם נפסל בשקיעת החמה וכדפ':

וי"ל דולטעמך לר"מ דס"ל יום א' בשנה ח"ש ומקצת היום ככלו ולדידי' את"ל למ"ע מנינן לקדשים אפי' בנולד ער"ה סמוך ללילה עלתה לו שנה בר"ה מיד תו לעולם למ"ל הא דשעות פוסלת בקדשים אי מנינן למ"ע. ובע"כ מדגלי קרא להא דשעות פוסלת בע"כ ש"מ דלמנין דידי' מנינן והני קראי דפ"ד דבכורות ל"ל אלא י"ל משו' דהאי קרא דשה תמים בן שנה מיירי מתרתי שיהא תמים ושיהי' בן שנה ועליהם קאי יהי' ומשמע שיהי' כל הוויתיו תמי' ובן שנה ושיהא מום פוסל או עד אחר הזריקה והכי ס"ד התם אלא דבמסקנא אמ' דיהי' לא קאי אלא בבן שנה לחוד ולא אתמים ומייתי לה מהא דתניא כל הזבחים שנשתייר מהן כזית בשר או כזי' חלב זורק את הדם והרי אין לך בעל מום גדול מזה ואפ"ה זורק ש"מ יהי' דקפיד קרא אכל הוויותיו לאו אתמים קאי אלא אבן שנ' לחוד דסמיך ליהי' והיינו לבתר דגלי קרא דשנה דקדשים בתר שנה דידי' אזלי' ולא (בחד) [צ"ל בתר] שנה למ"ע. אבל אי לא גלי קרא ה"א דסת' שנ' הוא של מ"ע דסת' שנ' היכא דלא גלי קרא הוא של מ"ע וא"כ לא משכחת לה לשעות שיהא פוסלי' בקדשים ובע"כ א"א למדרש להאי יהי' אבן שנה דהא א"א שיהא בן שנה בשעת שחיטה ובן שתים בשעת זריקה אלא ודאי האי יהי' הוי דרשינן לי' אתמים דלפני פניו שיהא כל הוויותיו תמים:

ואל תתמה שנאמר שהאי יהי' קאי אתמים דלפ"פ ולא אבן שנה דלפניו דסמוך לי' דכה"ג מצינו בספ"ק דקדושין (דף לה) דדרש איסי בנים ולא בנות אקרחה ולפטור נשי' מלאו דקרחה ולא אגדיד' דסמוך לקרא דבנים משו' סברא בעלמ' דקרחה אינו אלא במקום שער אבל גדידה ישנה במקום שע' במקו' שע'. כ"ש הכא דה"ל למיעקר להאי יהי' מבן שנה דסמוך לי' כיון דסתם שנים דקרא למ"ע הן ולא משכחת לה שיהא בן שנה בשעת שחיטה ובן שתים בשעת זריקה ובע"כ אתמים שדינן לי' להאי יהי'. אבל השתא דגלי לן קרא דבקדשים בתר שנה דידי' מנינן ולא למ"ע מסתברא יותר למישד' להאי הי' אבן שנה דלפניו ללמד דשעות פוסלת בקדשי' ולא אתמי' דלפני פניו:

וש"מ מהא דאמרן דפחות מל' יום לפני א' בתשרי לע"ל שנה לענין ערלה עד א' בתשרי ומיהו בסוף ג"ש ערלה הא אמ' בסיפא דאיסורן עד ט"ו בשבט וי"מ דוקא נטיעה שהקלנו עליה שעלו לה ל' יום לשנה שלימה לפיכך מחמירין עליה בסופה להמשי' שנתה עד ט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילן והיינו דקאמ' פי' נטיעה זו דמשמ' דוקא זו אבל הרז"ה כתב שכך הדין בכל נטיעה ואפי' באותו שלא הקלנו עליה בתחילתה וכי קא' פי' נטיעה, זו היינו לומר שהנטיעה שגורמת לה איסור ערלה היא מושכתה עד ט"ו בשבט כ"כ הר"ן והר"ן הכריע כדברי הרז"ה כיון דה"ט דמילתא דאילן גדל על רוב מים שנה שעברה וכל שהוא חונט בין תשרי לט"ו בשבט היינו מחמת יניקת מים דלפני ר"ה דמאותו יניקה חנטו הפירו' הללו לפיכך הרי הן כאלו חנטו קודם תשרי דחניטה זו משרף לפני תשרי' הוא. וכיון דה"ט דמילתא ליכא לאפלוגי בנטע ל' יום לפני ר"ה או פחות מכאן ולפי' הרז"ה ודאי קשה הא דתנן בא' בתשרי ר"ה לנטיעה לא משכחת לה כדפרי' במתני' וכן הא דא' לעיל וכתיב בשנה הרביעי' דמשמע דר"ה לרבעי נמי בא' בתשרי לא משכחת לה לא בתחילת שנת רבעי ולא בסופה דלעול' התחלת שנת רבעי הוא בט"ו בשבט ובסופה נמי ט"ו בשבט הוא. אבל עוד י"מ אילן הנטוע קודם ט"ו בשבט כלתה לו ג' שני ערלה בתשרי בשנה ג' ולשנה הבא כלוהה לו שנת רבעי דהואיל ועברו עליו ג' ט"ו בשבט דהוא ר"ה לאילן די בכך. וק"ל מאי אהני ט"ו בשבט הראשון שעבר עליו הא עדיין נטיעה היא ואין ר"ה שלו שבט אלא תשרי. אבל בסוף ג"ש כשנעש' אילן הוא ר"ה שלו ט"ו בשבט ואמאי יצא מידי ערלה ורבעי בא' בתשרי הא כבר בן אילן הוא דר"ה שלו שבט. ויש לרמב"ם שיטה אחרת והכל יתבא' במילואי':

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף