טורי אבן/ראש השנה/ט/א

טורי אבן ראש השנה ט א

דף ט' ע"א

ואי אתה מונה שנת חמישים אחת. פי' למנין שמיטה הבא אלא שנת השמיטה מתחיל לאחר היובל ומונה ששה שני' לבד שנת היובל והז' הוא שמיטה ראשונה של יובל הבא וק"ל א"כ לרבנן השמיטה הז' הסמוך ליובל לפני' עד שמיטה הא' דלאחרי' ה"ל שבע שנים שנת היובל ושש שני' של שמיטה ומשונה שמיטה זו משאר ששה שמיטות של יובל דליכא אלא ששה שנים בין זו לזו א"כ הא דכתב רחמנא גבי הקהל מקץ ז' שני' במועד שנת השמיטה וגו' בשמיטה א' שלאחר יובל היכי משכחת לה אי תקרא מקץ שבע שנים אינו בחה"ס דבתר שנת השמיטה אלא שנת השמיטה עצמו הוי ואי בחה"ס דבתר שנת השמיטה הוי לי' מקץ ח' שנים. אבל לר"י ניחא דלעולם משביעית לשביעית אינו אלא ז' שנים ואין שנת היובל מפסקתן דהא יובל עולה לכאן ולכאן. ובחי' למ' נדרים יתבאר זה כי שם עיקר מקומו:

וש"מ משמעתן דלרבנן חייל היובל מיוה"כ ורבנן דרשי יובל היא לאפוקי מדר"י דאמר שנת חמישים עולה לכאן ולכאן ואני תמה תבואה שהביאה שליש באותן עשרה ימים שמר"ה של יובל עד יוה"כ איזה מעשר מפרישין עלי' שהרי סדר המעשרות הולכין אחר שני השמיטה א' וב' לשמיטה וכן ד' וה' מעשר שני ג' וששה מעשר עני ושנת השמיטה ויובל פטורין מן המעשר לגמרי והשתא לרבנן אותן עשרה ימים המה משנת היובל ומ"מ אין להם דין יובל וחייב במעשר איזה מעשר נוהג בהן אי נימא מ"ע הא נוהג בשנת מ"ח שהוא שנת ו' לשמיטה הז' ולא מצינו שינהג ביחד יותר משנה א' ואי מפריש למ"ש לא מצינו למ"ש שינהג ביחד יות' מב' שנים. והא שנת א' וב' שאחר היובל ינהוג מ"ש ואי ינהוג מ"ש באותן הימים נמי נמצא מ"ש נוהג ביחד יותר מב' שנים. ואי נימא שינהג באותן הימים מ"ש ותחשב לו לשנה שלימה ובשנת ראשון אחר היובל תחשב לשנה ב' של מ"ש ושנה ב' אחר היובל שהוא ג"כ שנה ב' למנין השמיטה לרבנן ינהג מ"ע. א"כ בטלת סדר השנים לשני השמטה לענין מ"ש ומ"ע ואין חוזר לכסדרן של א"ב וכן (ב"ה) [צ"ל ד"ה] מ"ש. וג"ו מ"ע. עד היובל הז' שהרי מיובל ליובל מתבלבל הסדר יותר. וה"נ למאי דאמ' בספ"ט דערכין (דף לב) דמשגלו שבט ראובן וגד בטלו היובלות ואמ' התם דבבית שני מנו יובלת לקדש שמיטי' פי' לרבנן דס"ל אין שנת היובל מן המנין מנו שנת הנ' ליובל ולא הי' ממנין השמיטה ותחילת מנין השמיטה חשבו משנה שאחר היובל נמצא משמיטה הז' הסמוך ליובל לפני' עד שמיטה ראשונה שלאחריו ז' שנים לבד ב' שני השמיטות ול"ד לשאר כל השמיטות שאין בין שמיטה לחברתה אלא ו' שנים והשתא לרבנן דרבי יהודה שנת הנ' הראוי ליובל ואע"ג שאין קדושת יובל נוהג מניחין אותו מלמנות לחשבון השמיטה וחייב במעשר וה"ל שבע שנים רצופין שחייבים במעשר וכן לרבי דס"ל שביעי' בזה"ז דרבנן רפ"ק דמ"ק (דף ב) וס"ל בפ"ק דחולין (דף ו') דקדושה ראשונה בטלה וקדושה שני' דעזרא קידשה לע"ל ולא בטלה מה תהא על שנת היובל לרבנן משגלו שבט ראובן וגד ועל שני כל השמיטות אחר קידוש עזרא לרבי דחייבין במעשרות מה"ת ואיזה מעשר נוהו בהן מ"ש או של עני והא אי אפשר וכדפי':

ובמסכת ידים פ"ד תנן עמון ומואב מה הן בשביעית שגזרו עליהן מעשרות מד"ס אבל שביעית אינו נוהג בהם אפי' מדרבנן וגזר ר"ט מפשר עני וראב"ע גזר מ"ש שלא לשנות מסדר השנים והואיל ובשישית נהג מ"ע אחריו בז' ראוי לנהוג מ"ש. וה"נ נימא דינהוג לרבי בשביעית מ"ש ואע"ג דמסיק ראב"ע התם דמדמי לה לבבל י"ל דה"ט דבבל עצמה דמ"ש בז' שלא לשנות מסדר השנים היא וא"כ ה"נ בא"י שקידשה עזרא ראוי למ"ש בז' מה"ט. והא דלא פליגי בא"י בזה"ז י"ל דס"ל שביעית בזה"ז מה"ת ואין נוהג בו מעשר כלל או ס"ל שביעית בזה"ז מד"ס ומעשרות מה"ת ולכ"ע מ"ש שלא לשנות מסדר השנים. והא דגזר ר"ט התם מ"ע היינו משום דהואיל והמעשרות שלהם מד"ס הניחם ש סמכו עניים עליהם בז' כדמפרש התם דהם אמרו והם אמרו אבל בשל תור' לכ"ע אחר סדר השנים אזלינן מ"מ בהא י"ל דלא אמרה תורה סדר המעשר' לסדר שני השמיטה אלא בזמן שהשביעית נוהג מה"ת דנמצא סדרן מכוון לסדר שני השמיטה לעולם דכיון דשנת שמיטה פטור מן המעשר נמצא משמיטה לשמיטה חוזרין חלילה ב' פעמים והשביעית מפסיק. דהא אינו נוהג בו מעשרות לגמרי. אבל בזמן שאין שביעית נוהג סדרן לעולם ב' שנים מ"ש והג' מ"ע והשנה הראוי לשמיטה ושלאחרי' מ"ש והשני לה מ"ע וכן חוזר חלילה לעול' ואין חוזר סדר המעשרות לסדר שני השמיטה עד שנים רבות ולפי"ז הני תנאי דמס' ידים ס"ל דשביעית בזה"ז מה"ת מדנחלקו בעמון ומואב מה הן בז' מכלל שלא בז' הילך על סדר המעשרת כמו בא"י. ואי' בזה"ז נשתנה המעשר משביעית לשביעית פעמים נוהג בו בשביעית מ"ש פעמים מ"ע א"כ מאי פסקא הא דגזר ראב"ע מ"ש שלא לשנות מסדר השנים הא כפי סדר השנים בזה"ז נמי נוהג בז' מ"ע והה"נ אי נימא דס"ל במעשרות בזה"ז נמי מד"ס ניחא דאכתי הולך המעשרות בזה"ז לסדר שני השמיטה מ"ג שנים ל"ג שנים וה"ז מפסקתן ואתי שביעית דרבנן ומפקע מעשר דרבנן דהם אמרו והם אמרו ונמצא כל שנות השביעית אינו נוהג שום מעשר בא"י. וא"ש הא דגזר ראב"ע מ"ש בז' כסדר השנים. אבל הא ל"ל דס"ל דמעשר נוהג מה"ת ושביעית מד"ס אלא או שתיהם מד"ת או שתיהם מד"ס וכדפרישי':

מיהו כ"ז אינו אלא אליבא דרבי דס"ל שביעית בזה"ז דרבנן אבל לרבנן דפליגי אדר"י אכתי לא א"ש וה"נ מבעי' לי לר"י דס"ל שנת היובל היא שנה א' למנין לשמיטה שלאחריה נמצא לדידי' לעולם אין בין שמיטה לשמיטה אלא ששה שנים ואין היובל מפסיקתו. ואי הוי ס"ל דיובל חייל מיוה"כ הוי ניחא דלפ"ז סדר השנים לענין מ"ש ומ"ע לעולם עומד במקומו והני יומי דמר"ה עד יוה"כ של שנת היובל נחשב לשנה לענין מ"ש נשאר חמשה שנים עד השמיטה נמצא סדר השני' לעולם כתיקנן לענין מעשרות וכולן סדר א' להן אלא ר"י ע"כ ס"ל דמר"ה חייל יובל שהרי ד"י דריש יובל היא למעוטי שאין מתקדשת בסופו ואמ' ורבנן כיון דס"ל דאינה מתקדשת בתחילתה ל"צ למעוטי סופה וקא' דיובל היא דרשי לאפוקי מדר"י מכלל דר"י דריש לה למעוטי סופה ש"מ דס"ל שמתקדשת מתחילתה ולפ"ז אין בשמיטה הא' שאחר היובל אלא ה' שנים בלבד שנוהג מעשר כיון דשנת היובל עולה לכאן ולכאן וחייל מר"ה והשתא סדר המעשרות של שמיטה זו שאין בה אלא ה' שנים בלבד שנוהג בהן מעשרות האיך סדרן אי נימא שבא' וב' מה' שנים אלו מ"ש ובג' מ"ע ואין עוד עד שמיטה הבאה אלא ב' שנים ואם תפריש בהן מ"ש שנוהג ב' שנים רצופים. נמצא נשתנה שמיטה זו סדר השנים שבשאר שמיטה מתחיל סדרן משנה הא' ובזו מן השני' ומתאחר זמן המעשרות בסדרן שנה אחת לאחריו. ועוד שאין בה מ"ע אלא שנה א' שהוא שנת ד' לסדר שמיטה זו לחוד ובשאר שמיטות נוהג מ"ע ב' פעמים בג' ובו' ועוד יש שינוי גדול דבב' שנים ראשונים שאחר שמיטה זו בע"כ צריך להפריש מ"ש כדר' כל השמיטין נמצא ד' שנים רצופי' נהג מ"ש ב' שנים סמוך לשמיטה זו לפני' וב' לאחרי' וגם נשתנה לענין מ"ע שדינו מג' שנים לג"ש וכאן יש הפסק כמה שנים שלא נהג. ואי נימא שלאחר שמיטה זו בשנה א' ינהוג מ"ע כדינו שבא אחר ב' שנים של מ"ש שנהג סמוך לשמיטה זו מלפני'. א"כ בטלת סדר המעשרות לסדרן של שנת שמיטה ולא יחזר לסדרן עד זמן ארוך אחר כמה יובלות ורובן של שנים בטלה הסדר ואי נימא דבשנה א' שאחר היובל בלבד ינהוג מ"ש ובב' מ"ע ובג' שני' הנותרים עד השמיטה הב' שנים הקודמים מ"ש והג' הסמוכה לשמיטה מלפני' מ"ע ולפ"ז יבאו סדר השנים של כל השמיטין לענין מעשרות כתקונן כסדרן מ"מ יש שינוי גדול בשמיטה זו מכל השמיטין שלא נוהג בה בתחילתה ומ"ש אלא שנה אחת בלבד ובכולן אין מ"ש פחות מב' שנים רצופים ביחד:

ודמוסיפין מחול על הקודש מנלן. משמע דקאי אהא דקאמ' ואל תתמה שהרי מוסיפן מחול על הקודש וק"ל מאי פריך דלמא מהא גופי' נ"ל מדאצטרך יובל היא למעוטי שאינו מתקדשת בסופה והיינו מטעם תוס' כדאמ' לעיל ש"מ שמוסיפין וכה"ג פריך בפ"ח דיומא (דף פא) ותנא דעצם עצם האי בט' לחודש מאי עביד ליה פי' מדאיצטרך למעוטי לתוס' מעונש ואזהרה ממילא ש"מ דמוסיפן ואע"ג דבהא י"ל מדא' אל תתמה שהרי מוסיפן ש"מ שבלא האי קרא דיובל היא קים לי' לתנא דמוסיפין מקרא אחר מ"מ אכתי קשה למאי דמסיק מקרא אחר דמוסיפין ל"ל ת"ל מדאיצטרך יובל היא. וי"ל דודאי אי לאו קרא אחר דמוסיפין לא מסתבר לשום תנא למדרש האי יובל היא למעוטי שא"מ בסופה מטעמא דמוסיפין דמהיכי תיתי דמוסיפין דצריך למעוטי סופה מה"ט ובע"כ הי' ניחא למדרש כרבנן דשנת חמשים אתה מונה אבל השתא דגלי קרא בהדיא דמוסיפין ניחא לי' להאי תנא למדרש יותר דלמעוטי סופה אתי:

אין צ"ל חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נא' שדך לא תזרע. והא ל"ל דילמא לעבור עליו בלאו ועשה הא עשה נמי כתיבה התם ברישא דקרא ובשנה השביעית שנת שבתון יהי' לארץ ובסיפא שנת שבתון יהי' לארץ והא דמייתי ללאו דשדך לא תזרע ושביק לעשה משום דלאו דלא תזרע מגלי על האי עשה דשבתון דמיירי מאיסור קצירה כדמסיי' קרא את ספיח קצירך לא תקצור מש"ה נקיט לי':

חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית. ומהכא נפקא ליה לרבי עקיבא שמוסיפין מחול על הקודש דלית ליה הא דאמר רבי ישמעאל עשר נטיעות המפוזרים בתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן הלכה למשה מסיני דאל"כ כיון דהלכתא למישרי ילדה ממילא זקינה אסורה כדאמר' בפ"ק דמ"ק (דף ד) ולפ"ז אין לחלק בין ילדה לזקינה דהא קרא סתמא כתיב ואפי' ילדה במשמ'. והשתא קשה הא תנן ספ"ק דשביעית עשר נטיעות המפוזרת בתוך בית סאה חורשים כל בית סאה בשבילן עד ר"ה וקתני סיפא עד אימתי נקרא נטיעו' רא"בז אומר עד שיחלו רי"א בת ז' שנים רע"א נטיעה כשמה. אלמא מוד' ר"ע להא דאר"י דיש להקל בנטיעות יותר מן הזקנה לענין תוספות שביע' ומנ"ל הא:

וק"ל דסוגיין אזלא דר"ע נפקא לי' תוספות לשבת וי"ט מחריש של ע"ש היוצא לשביעית וקציר של שביעית [היוצא למ"ש ואין צריך קרא] דועניתם לתוספות שבת וי"ט ואני תמה מה ענין תוספות זה דנ"ל לר"ע מחריש וקציר לתוספות זה של שבת וי"ט דנ"ל מועניתם ללמוד זה מזה הא האסור בזה מותר בזה תוספות של חרישה ע"ש הנכנס לשביעי' היינו שלא יחרוש בע"ש חרישה המועיל לשדה ואילן בשביעית והוא משעה שאין החרישה מועלת לפי' של ששית כדתנן בפ"ק דשביעית וכן של שביעית היוצא למ"ש היינו תבואה שהביאה שליש בז' נוהג מנהג ז' (ב"ח) [צ"ל בח'] ואסור לחרוש ולקצור אותה אפי' אחר ז' מ"מ לא ש"מ שיהא אסור לקצור בע"ש וכן לחרוש במ"ש משום תוספות ואין לנו אלא שלא לחרוש בע"ש חרישה המועלת לז' וכן שלא לקצור במ"ש פי' שהביאו שליש בשביע' וזה אסור לעולם ואין לתוספות זה זמן קצוב וה"ט דכיון דהביאו שליש בשביעית דין פירות שביעית עליהם כאלו נגמרו לגמרי בז' דבתבואה הלכו אחר שליש אף לענין מעשר כדאמ' לקמן [דף יג]. ואלו תוספות שבת וי"ט דנ"ל מועניתם הא לגמרי להיפך דמותר לחרוש קודם שבת וי"ט חרישה המועלת לשבת וי"ט דאל"כ לא יחרש לעולם דהא כל הפירות גדילים בכל שבתות השנה וכן מותר לקצור בחול פירות שהביאו שליש בשבת וי"ט ואסור לחרוש ולקצור וכן שאר כל מלאכות סמוך לשבת וי"ט מעט לפניהם או לאחריהם משום תוספות שבת וי"ט וא"כ לר"ע נמי אע"ג דנפקא לי' מבחריש וקציר לחריש של ע"ש וקציר של ז'. אפ"ה א"ל שבת וי"ט נפקא לי' מועניתם דתרי מילי נינהו ול"ד להדדי וכדפי':

ועק"ל דקא' הגמרא ודמוסיפין מחול על הקודש מנ"ל ואברייתא דלעיל קאי דקאמר כך מתקדשת והולכת בסופה כלומר לאחר כלות שנת היובל ואל תתמה שהרי מוסיפין מחול על הקודש א"כ מאי מייתי מדר"ע מחריש וקציר הא איו ללמד מכאן לקדש בסופה דהיינו בשנה שאחרי' דאיצטרך קרא למעוטי. דהא תוס' דנפקא לי' לר"ע מחריש וקציר ענין אחר הוא לגמרי וכדפי':

מה חריש רשות אף קציר רשות. פירש"י מה חריש רשו' אין לך חורש של מצוה פי' לזרוע לצורך העומר וב' הלחם שהרי אם מצא חרוש אינו חורש ולא פי' כפי המסקנא דפ"ב דמכות (דף ח') דנ"ל מקצירה דומיא דחרישה מה חרישה מצא חרוש אינו חורש אף קצירה מצא קצור אינו קוצר ואס"ד מצוה מצא קצור אינו קוצר מצוה לקצור ולהביא וכ"ת לר"י איסור חרישה בשביעית לגמרי מנ"ל י"ל דמסיק הגמ' רפ"ק דמ"ק (דף ד') דעשר נטיעות המפוזרות בתוך בית סאה חורשים כל בית סאה בשבילן ערב שביעית עד ר"ה הלכה למשה מסיני ש"מ דבשביעית אסור לחרוש מן התורה:

אף קציר רשות. והא ל"ל דנקיש איפכא מה חריש אסור לעולם ולא חלקתה בו דהא חריש מצוה ליכא אף קציר לא תחלק בו ובכל ענין אמור דאפי' במקום מצוה וכה"ג מצינו רפ"ו דחולין (דף פ"ד) גבי כסוי הדם דכתיב חי' או עוף מה חי' אינו קדש אף עוף אינו קדש. אי מה חיי שאין במינו קדש אף עוף שאינו במינו קדש אוציא תורין ובני יונה שיש במינם קדש לא כחי'. מה חי' לא חלקת בה אף עוף לא תחלק בו וה"נ נימא הכי והכי עדיף טפי דלחומרא מקשינן א"א לומר כן דא"כ הקישא ל"ל הא בלא"ה ה"א דאין קציר העומר דוחה שבת דמהיכא תיתי שידחה:

ור"י מוסיפין מחול ע"ה מנ"ל. הקשה התוס' בשם ר"ת הא אמרינן בפ"ק דמ"ק (דף ד') הילכתא לר"י קראי לר"ע עשר נטיעות הל"מ. וכיון דהלכתא למישרי ילדה ממילא זקינה אסורה ואיני יודע מאי ק"ל הא מסיק התם כי גמירי הלכתא בזמן שב"ה קיים דומיא דניסוך המים אבל בזמן שאין בהמ"ק לא. והשתא איצטרך קרא לשבתו' וי"ט בזמן שאין בהמ"ק דאי מהלכתא משביעי' ה"א דומיא דשביעית ובזמן שבהמ"ק קיים דווקא והלכתא איצטרך למשרי ילדה. א"נ שביעית משבתוה וי"ט לא אתיא דהא קילי מכולן וכמ"ש בסמוך והא דקאמ' כל מקום שיש שבות האי כ"מ לאו לאתויי שביעית אתי אלא לסימנא בעלמא נקיט לי' ואשבתות וי"ט דאיירי בי' וכה"ג מצינו רפ"ג דמגילה (דף כ"א) דתנן זה הכלל כל מקום שיש בו מוסף ואינו י"ט קורין ד' דלא מרבי בזה הכלל מידי אלא לסימנא בעלמא נקמי' כדמסיק הגמ' התם וכה"ג מצינו בהרבה מקומות וכבר כתבתי מזה בפ"ח דיומא (דף פ"א) בחי':

נפקא ליה מדתני ועניתם. ולפ"ז לית ליה לר"י הא דחייא בר מדיפת' דכל האוכל בט' כו' וק"ל ל"ל למימר דר"י נ"ל מועניתם ול"ל דחייא. לימא דנפקא ליה מהא דפ"ח דיומא (דף פ"א) דממעט התם לתוס' יוה"כ מעונש ואזהרה מדכתי' בעצם היום הזה ואח"כ מביא הא ברייתא דוענית' כו' ופריך האי תנא דעצם עצם האי ועניתם בט' לחודש מאי עביד. פי' מדאיצטרך למעוטי לתוס' מעונש ואזהרה ממילא ש"מ דמוסיפין ומשני מ"ל לדחייא.

וי"ל דלא רצה הגמ' לאוקמי לדר"י דלא כהלכתא דקי"ל דקצירת עומר דוחה שבת כר"י כדתנן בפר"י (דף עא). וקי"ל נמי דשבת וי"ט בעו תוס' ובע"כ האי תנא דעצ' עצם לית ליה תוס' אלא גבי יוה"כ דכתבי קראי אבל לא במקום א'. לא מיבעי שביעי' דאין ללמוד מיה"כ דקיל שאינו נוהג אלא במחובר וה"נ י"ט קיל מיוה"כ שכן אוכל נפש מותר בו ואינו בכרת. אלא אפי' שבת דחמיר מיוה"כ שהוא במיתת ב"ד אפ"ה א"א ללמדו מיוה"כ לתוס' דמה ליה"כ שנוהג בו עינוי משא"כ בשבת ותדע דהא האי תנא דמוקי לועניתם לתוס' מרבה לשבת מתשביתו ולא יליף לי' מיוה"כ:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף