הפלאה/כתובות/פ/ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה רש"ש שיח השדה |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ע"ב פירש"י וב"ה אומרים וכו'. ובב"ב וכו'. תמהו המפרשים ואחרונים דלרבא דאמר ביבמות דף ל"ח דבנכסי מלוג שנפלו תחתיו דבעל מודים ב"ה דידו עדיפא מידה וביבם יחלקו ואיך יגרע נכסי צאן ברזל למ"ד בחזקת יורשי האשה מנכסי מלוג ואפילו למ"ד יחלוקו מאי איריא נכסי צאן ברזל אפילו נכסי מלוג בכה"ג יחלוקו והב"י בסימן ק"ס והביאו בספר פני יהושע רצה לפרש קצת נכסי צאן ברזל דמתניתין היינו מה שהכניסה היבמה ליבם ובדרך זה הלך בספר ב"ש שם באורך. אמנם בזה היה נלענ"ד ליישב מה שהקשו התוס' ביבמות שם למ"ד בחזקת יורשי האשה או יחלוקו אמאי נימא דאין אדם מוריש שבועה לבניו כדקי"ל במת לוה בחיי מלוה אפילו אם נימא דהתם בנפל הבית במת פתאום לא חיישינן לצררי אכתי קשה הכא. ולפ"ז הב"ש דמיירי בנכסי צאן ברזל שהיא ייחדה ליבם אין כאן שבועה אלא דבאמת צ"ע טובא דהא בארוסה גמורה קי"ל דאין הארוס יורש אותן נכסי צאן ברזל שכתבו לו וכדאמרינן לעיל דף מ"ח ע"ב אע"פ שכתובה בבית בעלה אביה יורשה כ"ש שומרת יבם דגרוע מארוסה דהא אף דס"ל לב"ה בנפלו לה לאחר שתתארס לא תמכור מ"מ הכא דנפלו לה כשהיא שומרת יבם מוכרת לכתחלה וע"כ צ"ל כמ"ש התוס' בריש פירקין דהך ספיקא בארוסה עדיפא טפי וא"כ האיך נאמר דלענין ירושת נכסי צאן ברזל עדיפא שומרת יבם מארוסה אלא ע"כ צ"ל דמיירי מנכסי צאן ברזל שהכניסה לאחיו ומחמת זכות שזכה בהן אחיו כבר. אבל לפי' הב"ש דמיירי שנפלו לו כשהיא שומרת יבם והכניסה לו בנכסי צאן ברזל למה תהיה עדיפא מארוסה ודוחק לומר דס"ל לרבא באמת כר"א דנכסים בחזקתן היינו בחזקת יורשי האשה מהאי טעמא גופיה דלא עדיפא מארוסה והיינו דקאמר שם ביבמות דאיתמר משמיה דר"א כוותיה דרבא דאכתי קשה דא"כ רבא דלא כהלכתא דלמ"ד דיחלוקו למה תהיה עדיפא מארוסה והרי"ף ז"ל פסק להילכתא כמ"ד יחלוקו וצ"ל לשיטתם דנהי דכתבו התוס' דשומרת יבם גריע מספיקא דארוסה משום דשומרת יבם עומדת לחלוץ כמו ליבם מ"מ למאי דמוקי רבא שם בעבד בה מאמר אע"ג דלב"ה מאמר אינו קונה מדאורייתא כיון דעכ"פ קונה מדרבנן עומדת ליבם יותר וכיון דבל"ז ספק נשואה היא עדיפא מארוסה והא דברישא בנפלו נכסים כשהיא שומרת יבם מוכרת לכתחלה היינו בלא עבד בה מאמר דעומדת לחלוץ כמו ליבם כמ"ש התוס' ובזה מתורץ מה שהקשו התוספות ביבמות דף ל"ט ע"א בד"ה אע"ג דקשיא מתה וכו'. מ"מ לא בעי לאוקמי רישא בעבד בה מאמר וכו' ולפמ"ש דבעבד בה מאמר עדיפא טפי מארוסה א"כ כיון דס"ל לב"ה בארוסה לא תמכור לכתחלה והכא ס"ל ברישא דמוכרת לכתחלה ע"כ מיירי בלא עבד מאמר ואף דאכתי ה"מ לאוקמי רישא בנפלו לה קודם שעשה המאמר דבארוסה נמי ס"ל לב"ה בנפלו לה עד שלא תתארס מוכרת לכתחלה יש לומר דבאמת הפי' כן דהא דקאמר רישא דלא עבד בה מאמר היינו דנפלו לה הנכסים בשעה שלא עשה בה מאמר כן נ"ל ליישב לשיטת הב"י וב"ש הנ"ל:
אמנם היותר נראה לענ"ד לשיטת רש"י ז"ל דיש לומר דאפילו בנכסי צאן ברזל שהכניסה לבעל כפשטיה דמילתא דגריע טפי מנכסי מלוג שנפלו תחתיו דבעל. דאף דהם יותר בחזקת הבעל מ"מ תקנתם הוא קלקלתם משום דכל זמן שלא גבתה נכסי צאן ברזל ה"ל כמלוה תחת יד הבעל וא"כ אין היבם יורש דלא עדיף מבעל שאינו יורש בראוי כבמוחזק. דהא קי"ל לגבי בכור שאינו נוטל פי שנים במלוה משום דה"ל ראוי ואפילו במלוה שעמו שהבכור עצמו חייב קי"ל דפלגי א"כ אפילו נימא דהכא ה"ל כמלוה שעמו דהנכסים בחזקת היבם. מ"מ לבר קפרא דס"ל באמת יחלוקו ופסק הרי"ף כוותיה ואין כ"כ קושיא דמאי אריא נכסי צאן ברזל אפילו נכסי מלוג כה"ג יחלוקו יש לומר דנכסי צאן ברזל רבותא הוא אע"ג דה"ל ראוי וכבר כתבנו בזה לעיל דף מ"ז ע"ב דהיינו דתיקנו חז"ל קבורתה תחת ירושת כתובתה אפילו למ"ד ירושת הבעל דאורייתא משום דה"ל ראוי ככל מלוה שעמו אם לא מצד התקנה משא"כ בנכסי מלוג שהם ברשותה ואי הבעל יכול למכרם ולהוציאם אם כן יותר יש לומר שיורש. ולפ"ז א"ש הכא נמי. אך לפענ"ד א"צ לכל זה ומעיקרא לק"מ דודאי למאי דקי"ל כרבותינו לעיל בריש פרקין דף ע"ח ע"ב דאפילו נפלו לה עד שלא תתארס וניסת ומכרה הבעל מוציא מיד הלקוחות. א"כ נכסי צאן ברזל עדיפא אע"ג דהכניסה אותם לבעל והיה תחלה בחזקתה. אבל במתניתין דב"ש וב"ה כיון דלא נזכר תקנת רבותינו במתניתין כלל כמ"ש התוס' לעיל דף ע"ח ע"ב בד"ה לא כר"י וכו'. אם כן שפיר רבותא גדול היא דודאי בנכסי מלוג כה"ג שנפלה לה עד שלא תתארס כיון דמכרה ונתנה קיים ולדעת התוס' בר"פ מוכרת ונותנת לכתחלה א"כ יש לומר דמודים כ"ע דהם בחזקת האשה כיון דבידה למכרם. והיינו דדקדק שם אביי שנפלו לה תחתיו דבעל ר"ל אחר נשואין (והא דקאמר ביבמות שם דדייקא מתניתין כוותיה דאביי מדקתני נכנסים ויוצאים עמה צ"ל דהאי עמה קאי על ויוצאין אבל נכנסו אחר נשואין. א"נ בנכסים שנפלו משנתארסה וניסת לאמרו לו דר"פ דמכרה בטל ולא שייך לשון נכנסים עמה בשעת נשואין) אבל במקום דמוכרת ונותנת קיים בודאי הנכסים בחזקתה כפשטות כל הסוגיא שם ביבמות דמקשי רישא דמתניתין אסיפא מהך טעמא דכיון דמוכרת ונותנת קיים למה יחלוקו. ומש"ה הוצרך רבא לאוקמי שם רישא בלא עבד בה מאמר דאי מוכרת לכתחלה אפילו עביד בה מאמר למה יחלוקו אם כן בנכסי צאן ברזל שהכניסה לבעל שנפלו לה עד שלא תתארס רבותא גדולה דיחלוקו. משא"כ בנכסי מלוג כה"ג ועיין מה שכתבתי לקמן בדברי התוספות. ודוק:
תוס' ד"ה נכסים בחזקתן וכו' ועוד דאי פליגי וכו' דבפרק אלמנה וכו'. נלענ"ד דהתוספת לשיטתייהו אזלו דכתבו ביבמות דף פ"ה ד"ה אלמנה וכו' דאלמנה לכהן גדול יש לבעל פירות מנכסי מלוג שלה. אבל לפירש"י שם דאין לו פירות לק"מ דודאי עבדי צאן ברזל עדיפא מעבדי נכסי מלוג שאין לו בהן פירות כלל. (ובזה מתורץ נמי קושית התוס' ביבמות דף ס"ו ע"א בד"ה אלמנה לכה"ג למ"ד קנין הפירות כקנין הגוף דמי וכו' דלפירש"י אין לו בהם אפילו קנין פירות) אע"ג דלאביי לעיל דף נ"ג דחייב בפרקונה ע"כ יש לו פירות יש לומר דמ"ד בחזקת יורשי אשה ס"ל כרבא מיהו אין אנו צריכין דהעיקר בזה כמ"ש בסמוך כפירש"י דנכסי צאן ברזל כיון שנפלו לה עד שלא תתארס כיון דבזכותה נפלו גריע מנכסי מלוג לא מיבעיא אותן נכסי מלוג שנפלו לה תחתיו דבעל אלא אפילו בנפלו לה כשהיא שומרת יבם כדאוקמי רבא וכ"ש בעבד בה מאמר כדאוקמי רבא שם דנפלו בזכותו עדיפא טפי וממילא דאין קושיא מריש פרק אלמנה לכה"ג דהתם קתני בהדיא הכניסה לו עבדי מלוג דהיינו שנפלו לה בזכותה וכדקאמר שם רב אשי באלמנה כהנת דאתי לאורוי מעיקרא אכלו בתרומה דבי נשי וכו' א"כ אותן נכסי מלוג ודאי גריע מנכסי צאן ברזל (ובזה מיושב נמי מה שהקשו התוספות שם למאן דאמר קנין הפירות כקנין הגוף דמי דודאי נכסים שנפלו לה עד שלא תתארס דאם מכרה ונתנה קיים גריע קנין הפירות דידיה כמו שכתב התוס' בב"ב פרק חזקת ובגיטין ריש פרק הזורק דעיקר מה שאמרו דמה שקנתה אשה קנה בעלה תלינן במכירה שאינה יכולה למכור ע"ש) ולפ"ז נלע"ד דיש לתרץ קושית התוספות בסמוך בד"ה יורשי הבעל וכו'. ובד"ה או דילמא וכו' לפי' הקונטרס וכו' דיש לומר דנהי דפירש"י כן במתניתין היינו לדינא דמתניתין שלא נזכר בה תקנת רבותינו כמ"ש לעיל אבל האיבעיא הוא להילכתא לאחר תקנת רבותינו ורב ושמואל ס"ל כוותיה דאפילו בנפלו לה עד שלא תתארס וניסת מכרה ונתנה בטל א"כ יש לומר דכ"ש דנכסי צאן ברזל עדיפי מנכסי מלוג והוי כמו נפלו תחתיו דבעל לרבא דיחלקו ושפיר מיבעיא ליה דכתובה לגמרי ירתי יורשי הבעל ונכסים שנפלו כשהיא שומרת יבם לגמרי יורשי האב יורשין לב"ה דהיינו נכנסים ויוצאין לרבא ונכסי צאן ברזל וכן נכסי מלוג שנפלו תחתיו יחלוקו. ודוק:
עוד נלע"ד ליישב על דרך שכתב בפירש"י דיש לומר דנכסי צאן ברזל גריע לענין ירושה מנכסי מלוג משום דהוי ליה ראוי ואין הבעל יורש בראוי כבמוחזק אלא דלכאורה יש לפקפק ע"ז דהא הקשו התוס' ביבמות שם דבנכסי צאן ברזל נימא אין אדם מוריש שבועה לבניו ותירצו במטלטליה ואיתנהו בעינייהו א"כ יש לומר דכיון דאמרינן בב"ב דף קכ"ה דמלוה הוי ראוי משום דלאו הני זוזא שבק אבהון א"כ הכא דאיתנהו בעינייהו והיא נוטלתן משום שבח בית אביה יש לומר דלא הוי ליה ראוי אך זה אינו דהא מ"ד ליורשי אשה הוא ר"א ור"א ס"ל דאדם מוריש שבועה לבניו וכמ"ש תוס' שם דלדידיה א"צ לאוקמי במטלטלי ואיתנהו בעינייהו וא"ל א"כ למה מודים ב"ש בכתובה נימא נמי דהוי ליה ראוי דיותר ה"ל בחזקת הבעל יש לומר דכתובה כיון דלגמרי הוא משל בעל שייך בו יותר תקנת חז"ל כתובה אף דהוי ליה ראוי. ודוק:
ועוד נראה דנכון הוא נמי לשיטת רש"י מה שכתבו דב"ש דס"ל יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב קאי נמי באמת אפילו על נכסי צאן ברזל למ"ד דהם בחזקת יורשי האב. וא"ל דא"כ מאי מקשה ביבמות רישא אסיפא נימא דב"ש קאי אנכסי צאן ברזל ז"א דעפילו למ"ד בחזקת יורשי האב א"א לומר דקאי ב"ש רק אנכסי צאן ברזל דהא קאמר מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסים ואהא קאמר ב"ש יחלוקו ונהי דאיכא למימר כתובה שבקא כיון דהם בחזקת יורשי הבעל ואיהו לא קאמר אלא מה שהם בחזקת יורשי האב יחלוקו יורשי הבעל עמהם כדקאמר בש"ס שם אבל נכנסים ויוצאין ע"כ עלייהו קאי ב"ש נמי. מיהו לכאורה הא קשה לפמ"ש דלמ"ד בחזקת יורשי האשה הוא מטעם מלוה דא"כ מאי מקשה רבא שם וליפלגו בחיים ולפירות דילמא ס"ל לעולא כמ"ד דהיא בחזקת יורשי האשה וא"כ פליגי גם בנכסי צאן ברזל ולפמ"ש דהא דנכסי צאן ברזל הם בחזקת יורשי האשה הוא מטעם מלוה א"כ זהו לענין ירושה אבל בחייו הם בחזקתו לפירות וליכא לאפלוגי ביה ויש לומר דרבה לשיטתו דס"ל בב"ב דף קכ"ד דגבו קרקע לא הוי ליה ראוי ועוד אפשר לומר לפמ"ש דהוא מטעם דמלוה הוי ראוי דתלינן הך מילתא בפלוגתא אי אמרינן שיעבודא דאורייתא דעולא ס"ל בסוף ב"ב דשיעבודא דאורייתא ואמרינן שם דלמ"ד שעבודא דאורייתא לא ה"ל מלוה ראוי וליכא לפרושי בנכסי צאן ברזל. ולפ"ז יש ליישב הא דקאמר רב פפא שם דדייקא מתניתין כוותיה דאביי ואע"ג דקשיא מתה יש לומר דאביי עצמו לשיטתיה אזיל דס"ל בריש פרק הנזקין דשעבודא לאו דאורייתא ובאמת ס"ל כמ"ד בחזקת יורשי האשה וקאי גם אנכסי צאן ברזל ומטעם מלוה שעמו פליגי להכי ס"ל לב"ש יחלקו וליכא לאפלוגי בחיים בכה"ג כנ"ל וב"ה ס"ל כיון דבלאו הכי ספיקא הוא מוקמינן בחזקת האשה אבל בחיים הם בחזקת שניהם ורב פפא דמקשה לשיטתיה אזיל דס"ל שעבודא דאורייתא בפ"ק דקידושין ולא הוי מלוה ראוי. ודוק. ואין להאריך יותר כאן:
בגמרא איבעיא להו שומרת יבם וכו'. הנה לכאורה מזה ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל דס"ל דאלמנה שלא נשבעה על כתובתה היורשים חייבין בקבורתה ולא אמרינן דאין אדם מוריש שבועה לבניו לענין קבורה דהא מסתמא מיירי הכא שלא נשבעה על כתובתה דלמה תשבע דהא אינה גובה כתובתה כשמיבמה וכל זמן שלא חלצה לא ניתנה כתובה לגבות כדלקמן בסוגיא וא"כ אין היבם יורש כלום ממנה (ודוחק לאוקמי הסוגיא בעברה ונשבעה א"כ בנותן לה נאמנת דמועיל לענין אין אדם מוריש שבועה לבניו אפילו למאי דקי"ל כאבא שאול לקמן דף פ"ז כמ"ש הפוסקים בח"מ סימן ע"א ובאה"ע סימן צ"ח) אלא ודאי מוכח דמשאר יורשים נהי דבחיים היתה צריכה שבועה מ"מ כשמתה חייבין בקבורתה הואיל ואין משלמין א"כ מיבעיא ליה ביבם כיון דהוא מצד ירושה דידה אפשר דעדיפא ירושת הנכסי מלוג והיבם חייב בקבורה. ולכאורה היה נראה דלפמ"ש התוס' ד"ה יורשי הבעל וכו' ולפ"ז אפילו ביבמה מן האירוסין מיבעיא ליה יש לומר דדוקא ביבמה מן האירוסין מיבעי' ליה דלפי מה שכתבו התוס' בגיטין דף ל"ה דהא דחיישינן באלמנה לצררי אף דהוי תוך זמנו מ"מ כיון דבתנאי ב"ד הוא מתפיס לה טפי א"כ יש לומר בארוסה דאין לה כתובה מתנאי בית דין א"צ שבועה משום דהוי תוך זמנו ועמ"ש לקמן אלא דזה אינו לדעת התוס' לעיל דף מ"ד דכתבו דמוכח מדברי אמוראי דרב הונא ורב אסי ושמואל דארוסה יש לה כתובה מתנאי בית דין ומבואר באה"ע סימן נ"ה ותו דאפילו לדעת הפוסקים דארוסה אין לה מתנאי בית דין מ"מ קשה דמאי קמיבעיא ליה לקמן דף פ"ט ע"ב ולא אפשטא בארוסה הא מוכח ממתניתין דריש אלמנה ניזונת דמייתי הכא. ותו דרישא דמתניתין דאלמנה ניזונת בנשואה מיירי ולדעת הראב"ד ז"ל היה נראה לענ"ד דמזה ראיה למ"ש לקמן דף פ"ד ע"ב דלרבא דס"ל לא ניתנה כתובה לגבות מחיים משום דכתב לה לכשתנשאי אם כן יש לומר דשומרת יבם א"צ שבועה כלל דלא שייך התפסת צררי גבה כיון דלא הגיע זמן גביה כלל והוי כמ"ש התוס' במת פתאום דלא בעי שבועה וכ"כ שם בספר פני יהושע ויבואר לקמן בסוגיא בס"ד אלא דאכתי לפמ"ש התוס' בד"ה יורשי הבעל וכו' דהאיבעיא הוא משום דס"ל דיבם כאחר דמי כאביי לקמן א"כ הדרא קושיא לדוכתיה דבעיא נמי שבועה וצ"ל דלענין זה מודה אביי כיון דכתובתה נשארת קיימת על נכסי בעל הראשון לא מתפיס צררי וזה דוחק. ויותר נראה דס"ל להראב"ד כמ"ש בפסקי התוס' ר"פ אלמנה ניזונת דיורשי האשה אפילו אין יורשים כלום חייבים בקבורה כיון דראוים לירש וס"ל דכמו כן ביבם כיון דאפילו אם נשבעה יורש אותה א"כ אפילו אם לא נשבעה נהי דתפס צררי מ"מ אלו לא תפסה היה יורש א"כ אפילו אינו יורש כלום ג"כ חייב בקבורה ועיין מ"ש הב"ש בסימן פ"ט שכתב דדעת הראב"ד דאפילו אם אינו יורש לא פלוג. והא דקאמר לקמן אח אני יורש היינו דאינו יורש שלה כלל בשום אופן. ועמ"ש בסמוך ודוק:
תוס' ד"ה יורשי הבעל וכו' מדאינו חייב לקבור אריסתו וכו'. וכן כתבו לקמן ד"ה והא בעי וכו' מידי דהוי אארוסה וכו'. לכאורה היה אפשר לחלק דלא מבעי לר"מ דס"ל דכתובה דאורייתא ממהר הבתולות ולא מהני ביה מחילה ולדעת קצת פוסקים אפילו כתבה לו התקבלתי לא מהני כמו שנתבאר לעיל דף נ"ז א"כ יש לומר דלא שייך בזה לגרוע כחה משום דכתב כשתנשאי הא אינה צריכה לכתיבתו כלל ומחילתה אינה כלום אלא אפילו לר' יהודה דקי"ל כוותיה דכתובה דרבנן מ"מ ס"ל שם דעשו בו חיזוק ולא מהני ביה מחילה כי אם בכתבה לו התקבלתי א"כ יש לומר דדוקא בארוסה דאין לה כתובה כ"א בדכתב לה שפיר יש לומר דלא חייב עצמו אלא לכשתנשאי לאחר משא"כ בנשואה הניחא לפמ"ש לעיל דהאיבעיא בארוסה דאל"כ א"א מש"ל שפיר הקשו א"נ לפמ"ש לעיל דמיירי בנאמנת דא"צ שבועה יש לומר כמ"ש לקמן דף פ"ד דהא דבנאמנת א"צ שבועה לאו משום שבודאי היא אומרת אמת אלא משום דענין הנאמנות היא שהבעל חייב עצמו מעכשיו אם תאמר שלא קיבלה וכך כתבו הפוסקים א"כ בזה החיוב שפיר אמרינן דלא חייב עצמו אלא לכשתנשאי דזה בודאי יכולה למחול ולא עדיף מחיוב ארוסה אלא דכבר כתבתי לעיל דדוחק לאוקמי בארוסה או בנאמנות. ונראה לכאורה דלשיטתייהו אזלי שכתבו לעיל דף מ"ד דעכ"פ נפשט מדברי האמוראים דארוסה יש לה כתובה מתנאי בית דין אפילו לא כ' לה אלא דאפ"ה קשה דיש לומר דבארוסה לא עשו חיזוק דהא בסוגיא לעיל דף נ"ז מפורש דאפילו בתחלת חופה מהני מחילה כ"ש בארוסה א"כ שפיר יש לחלק וצ"ל דס"ל מדכותבין כן בכתובה ש"מ דתחלת תקנת חכמים היה על דעת זה ואפשר דאפילו לר"מ דס"ל כתובה דאורייתא ממהר הבתולות מ"מ אין החיוב מדאורייתא אלא כשיוצאת ממנו וממילא ילפינן ממדרש הכתובה דאינה אלא כשתנשאי. ודוק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |