דרישה/חושן משפט/רנ

דרישה ‏ חושן משפט רנ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אבל במתנת שכ"מ א"צ כלום כו' הרשב"א כתב בתשובה והביאו הב"י ז"ל מה שטוען ראובן שאפי' מה שחייב זה היורש למורישם יש לו ליתן חלקו הדין עם ראובן כל זמן שאין זה בא אלא מכח מתנה זו שנתן לו מורישם כל חובותיו בין בשטר בין בע"פ לפי שמלוה ע"פ אינה נקנית בשטר וכיון שמורישם לא מחל לו חוב זה אלא שנתן לו נכסיו סתם אין מלוה של אחרים בכלל נכסיו כו' ולפיכך אפילו מה שחייב לו לא קנה ולא נמחל לו מחמת מתנה זו אא"כ שטען שפרעו או שמחל לו בפירוש כו' עכ"ל נראה דאין תשובה זו סותר למ"ש בתשובה אחרת (הביאה הב"י לעיל ס"ס רמ"א סעיף ו') ז"ל ראובן שהלוה לשמעון ולוי ויהודא בניו מנה ומשכן לו בתים ואת"כ מת ראובן וקודם שחלקו כתב שמעון ללוי שטר מתנה שכל מה שירש מאביו עמד לוי ותבע משמעון הנותן חוב זה טען שמעון ואמר כיון שמת אבי נמחל שיעבוד שטר זה מעלי והשיב שהדין עם שמעון מפני שבעת גמר מיתת האב זכה במה שהיה חייב לאביו ונמחל שיעבודו אפילו קודם חלוקה עכ"ל דשאני התם ששלשתן היו חייבים לאביהן בשוה ומשכנו לאביהן בתיהן ובודאי ניחא היה לכולם שיהא חובם מחול בשעת מיתה משא"כ כאן שהא' לבד היה חייב ולא האחרים ודאי לא שייך לומר שבמיתת האב נמחל לו החוב ועוד דהכא כבר נתן האב קודם מיתתו כל אשר לו במתנה לפלוני והיה חוב זה בכלל ואיך יחזור היורש ויזכה בו וק"ל:

ב

וה"מ כשנתרפא לגמרי כו' וכתב הרי"ף כו' מקור דין זה בפ' מי שאחזו א"ר הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר תנן זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק וחלה ומת אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת ה"ז גט ואם לאו אינו גט ואי אמרת אם עמד חזר למה ליה אומדנא הרי עמד אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא שניתק מחולי לחולי והא עמד קתני עמד מחולי זה ונפל לחולי אחר. והא הלך בשוק קתני הלך על משענתו. והא קמ"ל דהלך על משענתו הוא דבעינן אומדנא. אידך אומדנא נמי לא בעי ש"מ שכ"מ שניתק מחולי לחולי מתנת מתנה אין דאמר ר"א משמיה דרבא שכ"מ שניתק מתולי לחולי מתנתו מתנה ע"כ. וכתבו הרי"ף בפי' מי שמת (דף קנ"ב סוף ע"א) וז"ל גרסינן בפ' מי שאחזו אמר ר"א שכ"מ שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה לסוגיא דשמעתתא התם בשלא עמד והלך על משענתו אבל עמך בין חולי לחולי והלך על משענתו אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מתנתו מתנה ואם הלך לשוק בלא משענת אין מתנתו מתנה וא"צ אומד עכ"ל. נלמד ממ"ש דרבינו התחיל במימרא דרב הונא וכתב דבנתרפא לגמרי חוזר. ואח"כ כתב לשון המשנה ע"פ אוקימתא דמר בריה דר"י דאם ניתק מחולי לחולי צריך אומד וז"ש אם ניתק מחולי לחולי כו' דלשון אם מורה על האומד ואם תראה שמת מחולי הראשון אינו חוזר ואח"כ מביא דברי הרי"ף ללמדינו דלפעמים דאינו יכול לחזור אפי' בלא אומד והיינו כשלא הלך בשוק כלל ומשום דהרי"ף קאי על מימרא דר"א דאמר סתם מתנתו מתנה מש"ה התחיל וכתב הא דמתנתו מתנה ורבינו הביאו בלשונו כדי ללמדינו דלאו בכל ענין צריך אומדנא כל' המשנה ובאמת הרי"ף לא חידש כלום דהא כל דבריו נלמדו מגמרא דפ' מי שאחזו הנ"ל וכמ"ש הרי"ף בעצמו ז"ל וסוגיא דשמעתתא התם כו' אלא שנקט לשון הרי"ף שכתב פסקי דדינים יחד גם י"ל דהביא הרי"ף ללמד דאם ניתק מחולי לחולי ולא הלך בשוק כלל בנתיים דא"צ אומד ומתנתו מתנה דאילו ממתני' הנ"ל הו"א דגם בכה"ג צריך אומד והא דקתני עמד והלך ללמדינו דאפילו בעמד והלך צריך אומד בגט ובמתנה ודו"ק:

ג

בד"א בנותן כו' בעיא דאיפשיטא פ' מי שמת (דף קמ"ט) וז"ל איבעיא להו שכ"מ שהודה מהו ת"ש דאיסור הו"ל תריסר כו' ופר"ש שכ"מ שהודה ואמר מעות הללו של פלוני הן ואעפ"י שהיינו מוחזקין בנכסים הללו שאינן של אותו פלוני מי אמרינן שהוא אומר כן שלא להשביע את בניו א"ד כיון דאודי אודי ומסקינן דהודאתו הודאה. ואעפ"י דבעלמא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע בניו היינו כשאמר אני חייב לפלוני כך וכך אבל הכא שהממון בעין והוא אמר של פלוני הוא אפשר שפקדון הוא בידו ע"כ והתוס' והרא"ש דחו פר"ש וא' מהדחיות הוא דא"כ איך פשט מעובדא דאיסור גיורא הא באיסור דהיה גר ולא היו בנים הראוים לירש אותו לא שייך למימר ביה אדם מודה לאחרים כדי שלא להשביע את בניו ושלא להשביע למרי בר רחל ליכא למימר שהרי אדרבא אמר שהן שלו ובזה השביעהו וכתב הרא"ש מי אמרי' דשלו הוה מקודם לכן ואע"פ שמוחזקין ועומדין הנכסים בחזקת השכ"מ עד היום הזה מ"מ בתר הודאתו אזלינן דהודאת ב"ד כק' עדים דמי והרי הודה שהיא שלו ואם עמד אינו חוזר א"ד כיון שהודה על כל נכסיו נראה שאין זה אלא מתנה שיהיה שלו אם ימות ואם עמד חוזר ת"ש כו' דהודאתו הוה הודאה (דאי למתנה נתכוין במה זכה מרי להוציא המעות מיד רבא אחרי מות איסור הגר) עכ"ל הנה כלל דבריו שאין האיבעיא לענין אם נאמר שלא כיון בהודאתו אלא שלא להשביע את בניו ואפי' אם מת לא הוי מתנה או אם נאמר שלהודאה גמורה נתכוין דמזה ודאי לא איירי כאן (וצ"ל דאיבעיותו הוא באם היתה ההודאה באופן דלא שייך למימר בה שלא להשביע נתכוין וכמ"ש בפרישה) אלא עיקר האיבעיא לענין חזרה כשיעמוד אם מתנה הוה ויכול לחזור כשעומד או הודאה היא ואינו יכול לחזור ואע"פ שאנו מוחזקין דלאו הוא כן כמו שאמר מ"מ מכח הודאתו מחשבין אנו כאילו של המקבל היה מעולם וכן פירשו התוס' כנ"ל לפרש כוונת התוס' והרא"ש אבל אל תטעה לומר דמש"ה כתבו דמיירי באנו מוחזקין בו שהיה של נותן דאז לא שייך למימר דשלא להשביע נתכוין כיון שהוא יודע שהוא מפורסם שהוא שלו ולא יאמינו לו באמרו שהוא של המקבל אלא ודאי להקנאה נתכוין דזה אינו דהא הרשב"ם ג"כ כ' האי שאנו מוחזקין בו כו' ואפ"ה פירש דאיבעיא ליה אי אמרי' דלשלא להשביע נתכוין ועוד דא"כ הו"ל למכתב דהנותן ידע שאנו מוחזקין בו דבזה הכל תולה דאם אין הנותן יודע שהכל מוחזקין בו אין טעם לומר שלא היתה כוונתו שלא להשביע כיון שאנו מוחזקין בו ועוד דא"כ לקמן (בסי' רנ"ה) הו"ל למימני ג"כ זה בהדי הני דכתב שם דלא שייך בהו למימר דלשלא להשביע כיון ושם לא כתב אלא האומר אתם עדי או אומר תנו וגם המ"מ כת' האי דינא מיירי באומר תנו וגם התוס' והרא"ש לא הוי סתמו דבריהן אלא הוי כתבי דבכה"ג לא אמרי' דלשלא להשביע כיון ולכך מחוורתא כמ"ש דלרבותא כתבו האי שאנו מוחזקין בו שאינו שלו וכן פירש ג"כ רבי' האיבעי' וכמ"ש בפרישה וכ"כ ג"כ (בסי' רנ"ב) ושם כתב שהודה על כל נכסיו וכאן כתב על נכסיו דכולל תרווייהו בין על כולן בין על מקצתן ודוק:

ח

לשון הרמב"ם כו' עד שאינו יכול להלך בשוק והרי הוא כו' לכאורה משמע דלדעת הרמב"ם כל שאינו יכול לצאת מביתו על משענתו בשוק וצריך להיות כלוא בבית תמיד מתשות כח אע"פ שאינו מושכב למטה ממש מיקרי שכ"מ דהכי דייקא ל' והרי הוא כלומר כיון שאינו יכול לצאת הרי הוא ממילא נופל למטה דדרכן היה לישב במטות כשהיו בביתם ולא מיעט אלא פיסח וגידם וסומא שהם בריאים ויוצאים בשוק ואין להן חסרון כ"א באבר מיוחד שבגופם וכל שנפל למטה ממש שאפילו בבית אינו יכול לילך אפשר דלהרמב"ם מיקרי הכביד עליו החולי ודינו כמצוה מחמת מיתה וכקפץ עליו החולי שהזכיר הרמב"ם שם דין כ"א ולהכי אינו מחלק בין ג' ימים לאחר ג' ונראה שכן הבינו רבינו מדהביא רישא דדברי הרמב"ם הסומא או הפיסח כו' דודאי כ"ע מודים בזה ולא הו"ל לכתבו כאן במקום שבא לכתוב מה שהרמב"ם מחולק עם הרא"ש וגם מה שכתב הרמב"ם אח"כ ז"ל אבל החולה כו' גם בזה כ"ע מודים דהוה שכ"מ ואי משום דהרמב"ם אינו מחלק בין ג' ימים לאחר ג' ימים ומשמע דס"ל דאפילו לאחר ג' ימים אין לו דין מצוה מחמת מיתה כל שלא קפץ עליו החולי א"כ העיקר חסר מדברי רבינו והו"ל לקצר ולכתוב והרמב"ם אינו מחלק בין ג' ימים לאחר ג' ימים וא"א ז"ל כתב כסברא הראשונה ועוד דהאי חילוק דאחר ג' ימים דנקרא מצוה מחמת מיתה כתבו אח"כ בסמוך בשם ב"ה וכתב עליו שכן דעת הרא"ש ושם הו"ל להביא דעת הרמב"ם החולק אבל לפי מ"ש א"ש והכי הצעת דברי רבינו וכל ג' ימים הראשונים כו' וידוע שטעם חילוק ג' ימים אינו אלא שבתוך ג' ימים אף שנפל למשכב מ"מ אין חוששין עליו כ"כ לבקרו נמצא שאין שם חולה עליו (וכמ"ש לשון התוספ' בפרישה ע"ש) ומש"ה צריך להיות מתנתו בכולה אבל מ"מ כיון שנכנסין הקרובים אליו לבקרו מיירי בנפל למשכב לאפוקי להרמב"ם אף שלא נפל למשכב ג"כ שם חולה עליו כנ"ל ואף שהרא"ש וגם רבינו לא הזכירו בפירוש נפל למשכב מ"מ סתמא כפירושו דמי אבל מהמ"מ משמע שפי' שמ"ש הרמב"ם והרי הוא נפל למשכב כפשוטו שאינו יכול לילך לשוק מתשות כח שצריך להיות תמיד מושכב במטה הוא שכ"מ ומצוה מחמת מיתה הוא מי שקפץ החולי להכביד עליו כתבתי לשונו בפרישה ע"ש ולפ"ז צריכין לדחוק בדברי רבי' וכמו שכתבתי בפרישה עיין שם ודוק:

יא

בד"א כו' או אפילו לא פירש אלא כו' הרשב"א כתב והביאו הב"י א"צ שיאמר המצוה שהוא מצוה מחמת שהוא חולה אלא כל שהוא מוטל בערש דוי וצוה על נכסיו ה"ז מתנת שכ"מ ואם חילק כל נכסיו הרי הוא כמצוה מחמת מיתה ואפילו חילק מקצתם והוא מסוכן אע"פ שלא הזכיר שם מיתה אנו דנין אותו כמתנת מצוה מחמת מיתה עכ"ל וביאור דבריו נ"ל דתלת דיני קאמר שאם הוא מוטל בערש דוי אפילו חילק מקצת נכסיו הרי הוא כמצוה מחמת מיתה ודינו כמתנת שכ"מ בכולה וכן אם חילק כל נכסיו אפי' אינו מוטל בערש דוי נמי דינו כמצוה מחמת מיתה אפילו לא הזכיר מיתה וכן אם הוא מסוכן אפילו חילק מקצתם ולא הזכיר מיתה וגם אינו מוטל בערש דוי אפ"ה דינו כמצוה מחמת מיתה וזה נוטל על הדרך הא' שכתבתי בפרישה לשון הרמב"ם שהביא רבינו מיהו אינו מוכרח דאפשר לומר דהרשב"א לא קאמר אלא תרתי וה"ק אינו צריך להזכיר מיתה אלא כל שמוטל בערש דוי ה"ז מתנת שכ"מ ודינו שאם חילק כל נכסיו א"נ מקצתן והוא מסוכן הרי זה כמצוה מחמת מיתה ודוק:

כג

וכתב הרמב"ם דה"ה במתנת שכ"מ במקצת ולא נהירא כו' ולע"ד נראה ליישב דברי הרמב"ם ע"פ שיטת התוס' דכתבו שם בפרק מי שמת לפני זה (בדף קנ"ב) בד"ה מתנת שכ"מ שכתוב בה כו' דמסקי וכתבי ז"ל ולפי זה נראה דכל הך שמעתתא א"צ להעמיד כלל בכתב לו כל נכסיו כפי' ר"ש ור"ת אלא יכול להעמידה בטוב במתנת שכ"מ בין במקצת בין בכולה כו' ע"ש הרי לפנינו דגם התוס' ס"ל דשמואל דאמר מתנת שכ"מ שכתב בה קנין דלא קנה המקבל מספק שמא לא גמר להקנותה אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ומיירי גם במתנת שכ"מ במקצת וצ"ל דטעמייהו דאף דבמתנת שכ"מ בעי קנין מ"מ בקנין לחוד הוה סגי ליה והוא עביד מילתא יתירתא וקנה בקנין וגם כתבו ליה בשטר בזה י"ל דגילה דעתו דאינו רוצה להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה וכמ"ש התוס' שם לפני זה דמש"ה נקט שטר שכתב בו קנין בשטר דוקא מיירי לרב ושמואל לכל חד לפי סברתו ודוק שם בתוס' ותמצא כדברי ובזה נתיישבו נמי דברי הרמב"ם שהביא רבינו בסמוך (בסעיף ל"א) ומש"ה דקדק הרמב"ם בלשונו וכתב שם בפ"ח דזכייה דין מתנת שכ"מ שכתב בה קנין כו' דבכתב בשטר וקנין בתוכו דוקא מיירי ובזה נתיישב ג"כ מ"ש רבינו כאן בשמו דמיירי בכתב לו בשטר ומיירי נמי דהיה עוד קנין או זיכוי ויפוי כח בדבר ומש"ה ס"ל דאפילו במקצת אין לו דין מתנת בריא ודוק:

כח

מתנת שכ"מ בכולה לא בעי קנין כו') כתב ב"י ז"ל כתוב בתשובות הרמב"ן (סימן ו') זה שנתן בצוואת שכ"מ לא חלה מתנתו עד לאחר גמר מיתה וא"כ אפילו קנו מידו במיפה כחו לא נתייפה שתהיה מתנתו מעכשיו ולאחר מיתה אלא שתהא לאחר מיתה כמו שצוה ואי אפשר שאין שטר לאחר מיתה ע"כ ותמיה לי דא"כ כשאמרו במתנת שכ"מ שכתוב בה קנין שאם קנו מידו במיפה כחו מהני היכי משכחת לה עכ"ל ב"י ואני אומר שהמעיין שם בתשובה יראה דלק"מ דההוא עובדא דעלה קאי הרמב"ן איירי בא' שחלה ונתן מתנה וצוה לעדים לכתבה ביפוי כח ואח"כ נתרפא לגמרי בנתיים ואח"כ חזר לחליו ומת וירצה השואל לקיים המתנה והשיב לו דלא קנה לה המקבל אם מחמת אמירתו הראשונה שצוה ליתן לו כך וכך ודברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי הא כיון שנתרפא לגמרי ממילא בטלה אמירתו ובטלה המתנה (כמש"ר בריש סימן זה) ואם מחמת שטר הצוואה כ"ש שאינו זוכה בה דאין שטר לאחר מיתה וע"ז כתב דאפילו קנו מיניה ביפוי כח ל"מ שמה שאמרו בגמרא שקנה ביפוי כח לאו משום שביפוי כח נתאלם כח השטר ושהוה כאילו כתב מעכשיו שיכול למיגבי ביה אפילו לאחר מיתה (עד שבאנו לומר דאפילו עמד בנתיים גבי לה בשטר המתנה) שודאי זה ליתא דאין שטר לאחר מיתה והיפוי כח אינו אלא שמבטל קפידת השטר ושחשבינן כאילו לא נכתב השטר מעולם ואמירת השכ"מ במקומה עומדת והוה לה ככתיבה וכמסירה וקני לה לאחר מיתה ואם כן הכא שאמירת שכ"מ כבר בטלה ע"י מה יזכה בה ודוק. ותדע שהרי כתב הרמב"ן ז"ל לא נתייפה שתהא מתנתו מעכשיו אלא שתהא לאחר כו' דהו"ל למכתב בקיצור רבותא טפי לא נתייפה אפילו למיהוי מתנה לאחר מיתה אלא ודאי ה"פ ודאי כל יפוי מהני לענין שלא תבוטל אמירתו לאחר מיתה אלא שכאן שעמד ובטל אמירתו לא מהני היפוי לעשותו כמעכשיו ולאחר מיתה וק"ל:

לד

וכן אם צוה שכ"מ שיכתבו כו' עד וכתב הראב"ד כו' ז"ל הרמב"ם פי"ח דזכייה שכ"מ שאמר כתבו ותנו לפלוני מנה ומת קודם שיכתבו ויתנו לו אין כותבין כו' וכתב המ"מ ז"ל סברת הרב שאם כתבו קודם מיתה שקנה ובהשגות אני תבירי אומרים אפילו כתבו מחיים לפי שהעדים שלוחים וכיון שהשליח מת מעשה השליח בטל שהרי לא נתקיים מעשה השליח אפילו שעה אחת מחיים ע"כ וכדברי רבינו פי' ר"ש פי"נ (דף קל"ה ע"ב) ולזה נוטה דעת העיטור וכן עיקר דודאי אם נכתב ונמסר מחיים ודאי זכה דלא גרע ממתנת בריא (ונראה דר"ל מתנה גמורה דבריא דאל"כ ק' הא בבריא ג"כ ס"ל להרמ"ה דלא קני בכה"ג דאמר כתבו ותנו מנה לפלוני כמש"ר בשמו בסמוך בסעיף ל"ח ועמ"ש שם) וזהו ששנינו במימרא שם (דף קל"ה וקנ"ב) ומת אין כותבין ונותנין הא לא מת כותבין ונותנין ודברי הר"א ז"ל תמוהים אא"כ נאמר דמתנה זו אינה חלה אלא לאחר מיתה ולפיכך השטר בטל (וכמ"ש לקמן בשם נ"י) וצ"ע עדיין דודאי זו שנכתבה ונמסרה מחיים דין מתנת בריא יש לה ונראה שאינו יכול לחזור בו דהוה לה כמתנת שכ"מ במקצת ובקנין שאינו יכול לחזור בו ודברי המחבר עיקר כו' עכ"ל ודבריו צריכין ביאור במה שמשוה להראב"ד חולק על הרמב"ם ומשמעות לשון הראב"ד הנ"ל הוא דמודה כשכתבו ונתנו מחיים וכמו שכתבתי בפרישה וצ"ל דס"ל להמ"מ דאם איתא דהראב"ד מודה בזה א"כ לא הוה משיג מידי על הרמב"ם דהא גם מלשון הרמב"ם מוכח דאינו קונה כ"א כשכתבו ומסרו מחיים אלא ודאי סבירא ליה להראב"ד דאפילו כתבו ומסרו מחיים לא מהני כיון דדעת השכיב מרע הוא דלא יקנה כ"א לאחר מיתה נמצא דשליחותן אינו מתקיים עד לאחר מותו ואז שליחותן כבר בטלה אבל מדברי רבינו משמע דס"ל דהראב"ד לא בא להשיג על הרמב"ם כ"א לבאר דבריו ומש"ה לא הביא דעת הרמב"ם החולקת אלא כתב אדעת הר"ש שהיא כדעת הרמב"ם וכתב הראב"ד שלא בלשון פלוגתא וכמו שכתבתי בפרישה עיין שם ומ"ש המ"מ דאם נמסר לידו מחיים קנה והויא כמתנת בריא וא"י לחזור בו כלל הוא ג"כ תמוה דיש להקשות במאי איירי אי במתנה במקצת א"כ מאי איריא אומר כתבו דל"ק כי לא אמר כתבו נמי ל"ק כיון שלא היה המתנה בקנין שהרי לא נזכר קנין בגמרא בהך מימרא ואי במתנת שכ"מ בכולה מיירי ק' הרי בהדיא אמרו בגמרא פ' מי שמת כתב ומסר לזה וחזר וכתב לזה יכול לחזור בו וכמש"ר לעיל (סעיף כ"א) וצ"ל דס"ל להמ"מ דמסירת שטר זה ה"ה כמו קנין ונמצא דהוה מתנת שכ"מ במקצת בקנין דהוה כמתנת בריא ואינו יכול לחזור אבל הנ"י כתב פי"נ (דף רכ"ד ע"א) אדברי הרמב"ם וז"ל דעת ר"ש ורמב"ם ז"ל שאם כתבו ונתנו מחיים קנה ועושין כן לכתחילה והרבה מן האחרונים הסכימו לדעת ר"י ז"ל שסובר שאם רוצה להקנות לאחר מיתה בשטר או בקנין בדין מתנת בריא אינו כלום אא"כ מקנה לו מעכשיו כבריא דתקנת חז"ל בשכ"מ שלא תטרף דעתו עליו היכא שמקנה באמירה אבל כשרוצה להקנות בשטר כבריא דינו שוה כבריא כו' ע"כ ור"ל כיון שודאי אין דעתו שיקנה זה כ"א לאחר מיתה שהרי קיי"ל דאם עמד חוזר וא"כ הו"ל כבריא שמתנה שלא יקנה קניינו כ"א לאחר מיתה דודאי לא מהני וכבר הזכרתי סברא זו כמה פעמים ואין צורך להאריך בה ודוק:

לח

(לט) וכתב ר"י אבל אם אמר כו' והרמ"ה כתב כו' מ"ש הרמ"ה אין כותבין ונותנין ר"ל דאף אם כבר כתבו ונתנו לו השטר מ"מ אין נותנין לו המתנה אם חזר בו הנותן ומוחה בהן מליתן לו או שמת דאז הב"ד מוחין שלא יתנו לו כיון דלא זכה בהמנה בהדיבור וגם אין בו משום מצוה לקיים דברי המת ואפילו אמר תנו לחוד וכדמסיק אבל כל זמן דלא מיחה בחיים גם הרמ"ה ס"ל דהרשות ביד הללו שציום ליתן ליתנו ומיד שבא ליד המקבל בחיי הנותן זכה בו וע"כ ל"פ בסימן קכ"ה אי הוה כזכי אלא לענין אם יכול לחזור בו הנותן בעודו ביד זה שא"ל ליתנו ועדיין לא נתנו אבל כשכבר נתנו לו בשליחותו נ"ל דליכא מאן דפליג דאין הנותן יכול להוציאו מיד המקבל וכדמוכח בסימן קכ"ה ורמ"ג ע"ש והא דכתב הרמ"ה ל"ש אמר כתבו ותנו ל"ש אמר תנו לחוד אין כותבין ונותנין ל"ש מחיים כו' ר"ל אפילו מחיים אין כותבין ונותנין ושיזכה ע"י הכתיבה ומסירת השטר זה לא אמרינן אפילו באמר תנו לחוד כל זמן שעדיין לא נתנו לו משא"כ בשדה וכדמסיק דנקנית בכתיבת ומסירת השטר לידו ואינו יכול לחזור בו וממילא נותנין לו גם לאחר מיתה אם בא השטר לידו דמקבל בחיי הנותן ולר"י הנ"ל נותנין לו גם המנה לאחר מותו אם כבר בא השטר ליד המקבל בחיי הנותן משום מצוה לקדה"מ וכמ"ש בפרישה ע"ש נמצא דפליג ר"י והרמ"ה בתרתי פליגי באמר כתבו ותנו וכתבו ונתנו השטר להמקבל בחיי נותן וכמ"ש ופליגי נמי באומר תנו לחוד ולא נתנו לו בחייו אם יתנו לו לאחר מיתה דלר"י נותנין אע"פ שנתבטלה שליחותו כיון שמת משום מצוה לקיים דברי המת מה שאין כן להרמ"ה בכה"ג והרמ"ה לא כתב האי דינא דאם נתנו לו המנה בחיים דקנה המקבל מפני פשיטותו בעיניו ומיהו ג"כ רמזה במ"ש ולא קנה אלא במשיכה א"נ אגב ארעא ור"ל וה"נ קנה המקבל מיד שמסרו לידו העדים בין באומר תנו לחוד בין באומר כתבו ותנו וכתבו וגם נתנו לו המנה וכמ"ש ומשה"נ לא רצה הרמ"ה לתרץ דמש"ה אמרינן ומת דאז אין כותבין ונותנין משא"כ מחיים דאיכא ליה תיקון דהיינו שיכתבו וימסרו לו השטר והמנה דזהו פשיטא ועוד דא"כ הול"ל אין כותבין ונותנין לו השטר והמנה כיון דעיקר הדיוק אהמנה קאי אבל אין סברא לומר דר"י והרמ"ה שניהן ס"ל דבאמר כתבו ותנו אין לו תקנה אפילו מחיים ליתן לו השטר והמנה ומטעם דאמרינן שלא עשאם שלוחים אנתינת המנה כ"א ע"י כתיבת ומסירת השטר ובשטר אינו קונה המנה כ"א במשיכה ר"ל שיקנהו להמקבל עצמו או שעשאם שלוחים ע"ז דאין טעם להדבר ועוד דא"כ קשה למה כלל הרמ"ה יחד וכתב בין אמר כתבו ותנו בין אמר תנו כו' עד ולא קנה אלא במשיכה והם אינם דומים דבאמר כתבו ותנו אין להם תקנה למיתן משא"כ באמר תנו דבו ודאי רשאי ליתנו:

לט

ראו סעיף 38

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.