דרישה/אבן העזר/ק

דרישה ‏ אבן העזר ק

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ולא משבח שהשביחו הנכסים וכתב ה"ה דנצ"ב דינו כחוב וטורפת משבח שהשביחו ' לקוחות (אבל לא משבח שהשביחו היתומים ועיין בב"י מ"ש בשם מהרי"ק מענין הוספק כתובה ומ"ש הוא עליו כ"פ) ומ"ש רבי' ולא מן השבח שהשביחו יורשין ה"ה אם השביחה היא לאחר מיתת בעלה נמי אינה גובה וכמ"ש רבינו בשם הרא"ש לעיל סימן צ"ע וה"ט דשבח שהשביחה ג"כ דיורשין הוא ובכלל מה שכתב שבח שהשביחו היורשים הוא וק"ל:

ב

ואם מכרום היורשים ומכל שכן אם נתנו במתנה דגובה מהם אבל הרא"ש כתב בסוף האומר דאפילו נתנו היתומים אינה גובה מהן ואם כן מכל שכן מכרו וכן פסקו התוספות והארכתי בספרי מורי ורבי. ומיהו שמא יש לומר דסברא איפכא דגבי מכר שחייבים באחריות גובה מהן ובמתנה שאינה חייבת באחריות אינה גובה מהן משום פסידא דמקבל מתנה דאי לאו שעשה לו טובה לא הוי נותן לו מתנה ולכן יש לומר מה שכתב הכא דאם מכרו גובה מהן רוצה לומר דוקא מכרו וכן מה שכתב הרא"ש בסוף האומר דאם נתנו אינו גובה מהם רצה לומר דוקא נתנו וסברא זו כתב רבינו בחושן משפט סימן קט"ז לעניין גביית בעל חוב שבעל חוב דגובה מהלוקח ואינו גובה ממקבלי מתנה וכן כתב בסימן קע"ה גבי דינא דבר מצרא וכן בדינים אחרים. והיותר נראה דהקושיא מעיקרא ליתא דהרא"ש לא כתב כן שם כי אם אמזונות אעפ"י שדיבר שם לפני זה ואחר זה מכתובה היינו לענין שלא יגבו ממתנת בריא שנתן אביהן אבל הא דמסיק וכתב שם ז"ל ולא מיבעיא אם נתן האב דלא גבי אלא אפילו נהנו היתומים נמי לא גבו אעפ"י שהיו משועבדים להם בשעת מיתה קודם המתנה זה ולא איירי אלא ממזונות שהרי מסיק הרא"ש להביא ראיה על זה זה לשונו כדאשכחן בפרק מציאת האשה גבי האחין ששיעבדו דאין מוציאין למזונות אע"ג דאילו לא שיעבדו היתה ניזונת מהן עד כאן לשונו הרי לפנינו שהראיה שאחין ששיעבדו קאי דוקא למזונותיה שהרי לענין כתובה פשיטא שטורפת דהא ממקרקעי איירי הוא הדין מה שכתב לפני זה איירי גם כן ממזונות. וכן מה שכתבו התוספות פרק נערה שנתפתתה סוף דף מ"ט בלשון הרא"ש איירי נמי דוקא לענין מזונות עיין שם בדיבור המתחיל הוא ואשתו כו' ששם תמצא שכתבו כל דברי הרא"ש דפרק האומר ולבסוף מסיק וכתב זה לשונו ומזונות לא גבי ממתנה ואפילו ממקרקעי כי היכי דלא גבי מלקוחות ולא מיבעיא נתן הוא אלא אפי' נתנו היתומים אע"פ דכבר משמת נשתעבדו הנכסים עד כאן לשונו הרי מוכח דאמזונות לחוד קאי האי לא מיבעיא שהרי סיים וכתב משמת נשתעבדו ובכתובה נשתעבדו אפילו מחיים ועוד לשון נכסים משמע דקאי אקרקעות ובקרקעות נתפשט דטורפת אפילו ממה שמכר אביהן לכתובה אלא מוכרח דלא כתב כן אלא אמזונות לחוד ומכאן סתירה גם כן לדברי בית יוסף שכתב כאן אמה שכתב רבינו דאם מכרוה יורשים המטלטלים אחרי מותו גובה מהן וזה לשונו ומדברי התוספות שכתבתי בסמוך משמע בהדיא שחולקין על זה עד כאן לשונו ורצונו לומר התוס' דפרק נערה הנזכר לעיל ולפי עניות דעתי נראה שהתוספות לא כתבו כן כי אם אמזונות אכן במשרים נתיב כ"ג חלק י"ד משמע מדבריו דאפילו בכתובה אינה גובה עיין שם. מיהו רבינו פשוט דפי' דברי התוספות והרא"ש כמו שכתבתי וק"ל:

ג

הרי שלא כתב כן בכתובתה כו' כתב הכסף משנה וזה לשונו כתב הריב"ש ז"ל מה שכתב הרמב"ם שאין תקנה זו כשאר תנאי כתובה שיאמר בה אעפ"י שלא נכתב כנכתב דמי נראה שלא אמרו כן אלא במקום שכותבין בכתובה שיעבוד מטלטלים וזה כתב כתובה ולא כתב שיעבוד מטלטלין ובזה יש לומר כיון שמנהג המקום לכתוב וזה לא כתב נראה שלא נשתעבד אלא אם כן היה יודע בתקנתם של הגאונים שאז יש לומר שעל תקנתם הוא סומך ואם לא ידע בה יש לומר שלא תגבה מטלטלי דיתמי כיון שלא כתב בה כמנהג המקום וכן נראה מלשונו שכתב הרי שלא כתב כן בשטר הכתובה כו' אלמא כתובה כתב לה אלא שלא כתב כדרך שכותבין האחרים ועוד נראה מדבריו שתקנת הכתובה לא פשטה בימיו בכל ישראל אלא ברוב ישראל אבל תקנת המלוה בכל ישראל נתפשט עכ"ל: (אחד שהודה בכתב ידו או בשטר בעת פטירתו שיש לו פקדון משל פלוני אינו מזיק לאשה בכתובתה דהודאת בעל דין במקום שחב לאחרים אינו כלום כן כתב בית יוסף והיינו דוקא בדהקנה לה מטלטלי אגב קרקע אבל בלאו הכי נאמן כמו שכתב בית יוסף בתחלת דרכי משה כ"פ):

ד

ואין הכתובה נגבית אלא בפחות שבמטבעות כו' מכאן יש סמך קצת למדינת וואלין ולשאר מקומות שהיה מימים קדמונים ביניהן מנהג מדינת ליטא ששם כשכותבין "שוק ר"ל ב' זהובים וחצי וכתובות של ליטא ופולין המה מחולקין שכתובה של נשים אלו ה' מאות ושל אלו ד' מאות ואחר כך נשתנה המטבע מחמת המלכות שהנהיגם וסמכן למדינת פולין בכל דבר ששוק ביניהן שני זהובים ושמעתי שפסקו חכמי הארצות ההם על נשים שנתארמלו שאינן גובין אלא ד' מאות אעפ"י שנישאת ונכתב כתובתה קודם שנתחדש הדבר והנה לדעת הרי"ף והרמב"ם וכל הגאונים שס"ל שכתובה דרבנן וידה על התחתונה גם בנידון זה יש לפסוק כן אלא שיש לחלק שהרי המטבע לא נשתנה ודמי לפרט בכתובה שצריך לשלם כמו שפרט ועוד דהרי בכלל כתובתינו ה' מאות הוא גם כן נדוניא מה שהכניסה לו וכאן דקדק רבינו לומר דוקא בכתובה ידה על התחתונה ולא בנדוניא:

ה

אלא נשבע היסת ונפטר ואנו לא נהיגין כן אלא כמ"ש הטור בסמוך בשם סמ"ג עיין בספרי פרק הכותב מ"ו. ועיין בהגהות מור"ם שכתב ג"כ שכן נראה סברת האחרונים ור"ל שכ"כ המרדכי בשם מוהר"ם שכן הנהיגו גדולי אשכנז וצרפת וריינוס ומהרי"ק שורש י"ח וקי"ז ומהרי"ו בתשובתו סי' קי"ג וכתבי מהרר"י סימן רל"ב ועמ"ש מהרא"י שם בכתביו סימן שכ"ט ובד"מ הביאן. ומ"ש מור"ם שם בהג"ה ע"ז וז"ל אבל לא נהגו במדינות אלו לגבות בלא כתובה נראה דאתוספת כתובה דוקא כ"כ שלא הגבה ד"מ שליש תוספת כפי הכתובה א"ל שמנהג פשוט כן וכן מוכח ממ"ש לפני זה ואחר זה דמתוספת איירי וכן מוכח מדכתב שם אח"ז ז"ל ולכ"ע אם אין המנהג פשוט אע"פ שכתובתה בידה ואינה מקויימת אינה גובאת בו. דקשה מאי כ"ע דכתב הלא לפני זה כתב דיעות ושהסכימו עמהן האחרונים דאפילו במקום שכותבין כתובה גובה שטר כתובתה בלא כתובה וא"כ אף דזו אינה מקויימת הא לא גרעה מאילו אין בידה כתובה כלל ואין לומר דאיכא ריעותא בה מדאינה מקויימת דז"א דהא רוב הכתובות אינם מקויימות ולא מיחשב לריעותא וכמ"ש מהרא"י בכתביו סימן רכ"ט ע"ש שכתב טעם דהא דאין נוהגין לקיימה אפשר משום איבה כו' אלא ודאי אתוספת קאי שכתב לפני זה שנהגו האחרונים בשם הגדולים להגבותו אם מנהג כל "המדינות להוסיף ואזה כתב דאם אינו מנהג פשוט כ"ע מודים דאין מגבין התוספת אפילו הכתובה בידה רק שאינה מקויימת ומשה"נ סיים וכתב שם ז"ל ומיהו אם תפסה כו' נאמנת לומר "שהוסיף כו' ש"מ דאתוספת קאי ודוקא לעניין תוספת צריכה תפיסה ודוק. ולא כרמ"י שהבינו לדברי מור"ם כפשוטו ומש"ה אמ"ש מור"ם דלכ"ע אם אין המנהג פשוט כו' הנ"ל כתב הוא בשם י"א ובענין אחר ז"ל "ובמקום שאין המנהג פשוט לגבות בלא שטר כתובה י"א אפילו שטר כתובתה בידה ואינה מקויימת אינה גובאת בה ואין נוהגין כן אלא גובין לכל אשה שכתובתה בידה אפי' אינה מקויימת דלא חיישינן לכתובה מזוייפת כו' ואחר כך כתב אם תפסה נאמנת אפי' על מה שאומרת שהוסיף לה. הרי שהוסיף בסוף לשון אפי' וטרח וכתב לפני זה כמה שינויים ובשם י"א הכל גרם לו שהבין למ"ש מור"ם דאין נוהגין לגבות כו' קאי אעיקר כתובה וטעות בידו ודו"ק. (עיין בד"מ שכתב בשם כתבי מהרא"י סימן רכ"ב ורל"ב דבמקום שנוהגין לכתוב כתובה בשוה גובאת אפי' אין שטר כתובה בידה ואם אין מנהג פשוט לכתוב בשוה אע"ג דרוב נוהגין לכתוב בשוה כיון שאין מנהג פשוט אין גובאת התוס' אע"פ ששטר הכתובה בידה אא"כ הכתובה מקויימת ואיכא למילף לפי מנהגינו שאנחנו מגבין לכל הבתולות ד' מאות זהובים ולהאלמנות ב' מאות ועשירות ועניות כולן בשוה והוא מנהג קבוע בכל המדינות אע"פ שנזכר בכתובה נדוניא ותוספת אותו סך הנ"ל גובאת אפי' אין שטר כתובה בידה דהוה לה עתה כב"ד של כהנים דאמרינן בגמרא שהיו כותבין ד' מאות זוז וע"ל בדרישה סימן ס"ו סעיף י"ד ובב"י שם ומ"ש רמ"א אבל לא נהגו במדינות אלו לגבות בלא כתובה נראה דקאי על שאר הנדוניות והתוספת כתובה שמוסיפין שליש על מה שמכניסה לו שאין זה שוה לכולן והדין כמו שאר בעל חוב וכן נראה ממשמעות שאר הפוסקים שהביאם הר"מ כ"פ):

ו

שצריכה לישבע שמת בפי"ו דה"א כתב הכסף משנה ז"ל וזה דבר תימא וכו' וכמ"ש בבדק הבית:

ז

והרמב"ם כתב שאם אומרת כו' בפרק האשה שלום גרסינן איבעיא להו התירוני לינשא ותנו לי כתובתי מהו כיון דאמרה כתובתי אדעתא דכתובה אתאי או דילמא כל מילי דאינש א"ל לב"ד ואת"ל כל מילי דאינש קאמר להו לב"ד תנו לי כתובתי והתירוני לינשא מהו כו' תיקו כך הוא גירסת הרי"ף וכתב ה"ה דבאמרה התירוני לינשא ותנו לי כתובתי פסק באת"ל כדרכו בכל התלמוד ובאמרה תנו לי את כתובתי והתירוני לינשא היא איבעיא דלא איפשיטא ופסק ככל תיקו שבממון שאם תפסה אין מוציאין מידה כדעתו ז"ל עכ"ל והרא"ש לא גריס אם תמצא לומר וא"כ קמו להו תרי איבעיא בתיקו ומשמע לרבינו דספיקא בדאורייתא הוא ולחומרא וע"ל בב"י בסימן י"ז בעניין זה וע"ל ס"ס ל"א ושם כתבתי גם כן טעם הרמב"ם והרא"ש דכל אם תמצא לומר הוא פשיטות לאיבעיא קמייתא אבל בכאן משמע ומוכח דכל מקום דאין הגמרא קאמר בהדיא אם תמצא לומר אעפ"י שהאבעיא השנייה הולכה באת"ל לאבעיא קמייתא מכל מקום לא הויא פשיטותא לאבעיא קמייתא עד שבגמרא כתוב כן בהדיא את"ל. והוא חידוש בדין:

ח

היא נאמנת וגובה הכל ז"ל ב"י זה אינו בגמרא וכו' אפילו לאחר הסכנה לא יפרעו עכ"ל וכן מוכח לשון הגמרא שהביא הבית יוסף לפני זה ז"ל הא מדקתני סיפא מן הסכנה ואילך כו' בדאיכא עידי גירושין עסקינן דאי ליכא עידי גירושין במאי גביא ומכל מקום נלע"ד ליתן טעם לדברי רבינו דקודם הסכנה לא האמינוה בדבריה שאמרה גרשתני ולא הביאה עידי גט כיון דגם איכא ריעותא לפנינו דאין הגט בידה לאפוקי לאחר הסכנה דאין כאן ריעותא כמה שאין הגט בידה לכך אוקמא אשה אחזקתה דלא היתה מעיזה פנים מפני מעות כל כך לומר גירשתני ואינו. ומיהו עיקר הקושיא של בית יוסף אינו קשיא דהתוספות בפרק הכותב דף פ"ח ע"ב כתבו בהדיא אליבא דרבי יוחנן דמן הסכנה ואילך גובה אפילו ליכא עידי גירושין ע"ש בד"ה הוציאה גט (וקיימא לן כוותיה דרבי יוחנן והגמרא שהביא הב"י קאי דוקא לרב כ"פ):

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.