בית מאיר/יורה דעה/קפח

בית מאיר ‏ יורה דעה קפח

סעיף א' בש"ך סק"ב ואפילו וכו' שנפל עליו אבק נ"ב דמראה כזה אינו כלל מצד שחרורית וטפי ראוי לחשבו ממראה לבן ואין שחרורית כזה בא ממראה אדמומית דנימא אדום הוא אלא שלקה עכ"ל. ומזה משמע ברור דלא כמו שהעתיק בס"ט בשם מ"כ קולא גדולה במראה שחור ע"ש. וזה נמי לשון בעל הנפש שער הפרישה הלכך כל מראה שחור טמא לפי שאין אנו בקיאין בין שחור לדיהא ממנו עכ"ל. ובזה הברור דכל מראה בראהן טמא דתמיד או דנוטה למראה אדום או למראה שחור:

בט"ז ססק"א ע"כ נראה דלית דחש לאותה חומרא. נ"ב ועיין בח"צ סי' מ"ו שמקיל ביותר אפילו נתאדם אח"כ. ולעת הצורך אפשר כדאי הוא לסמוך עליו:

סעיף ג' הכניסה שפופרת וכו' וכן אם ראתה דם בחתיכה וכו'. כלשון הש"ע כן נמי לשון הטור אלא שבהטור נאמר נמי בעובדא דהר"ש ולא היתה פוסקה מלראות כל זמן שהחתיכות בבה"ח. והשמיט הש"ע תיבות אלו מפני מה שכתב בהב"י שמשמע לו מלשון הרא"ש שהעובדא לא הי' שראתה נמי דם בעין אלא שלא פסקה לראות חתיכות בשר מקור ודם בפלוים. וזה הוא שהתיר לו יותר ומקשה בתשו' פ"י דא"כ איך תלי' הוראה זו דהר"ש במה שסתר פי' רש"י הא זה אף לפרש"י שרי ולדעתי היא קושי' עצומה. אף שהב"ח לדעתו נשמר מזה וכתב אבל לרש"י טמאה מספק דשמא דם זה שבחתוכי' מן המקור שנעקר דם נדה הוא ורבנן לא מטהרי אלא היכא דודאי הוא דאינו דם נדה. ואחריו החזיק השואל בס"ט וכתב על תמיהת הפ"י אבל לדעתי הוא תמוה מאוד דהא רש"י לא טיהר אלא משום דם חתיכה אבל היכא שהוא ודאי דם נדה כגון שנעקר חתיכה מהמקור ובתוך המקור ודאי איכא דם נדה ממש ודאי הוא אסור לדעת רש"י היכי דפלי פלי. אבל במפלת חתיכה שאינה מן המקור עצמו יכולים לומר שפיר שהוא דם חתיכה. אבל לדעת הרא"ש אף אם נעקר החתיכה מהמקור ויש בתוכו דם נדה ממש ופלי פלוי אפ"ה טהור כיון שאין דרכה של אשה להיות רואה כך. ואני אומר אף שהמחבר ס"ט קלסי' בהתשו' והסכים על ידו ומסיים עליו וכ"כ הב"ח. לדעתי עלה בידם חרס אף שאינהו עדיפי מדהב"ח הב"ח מחלק דבחתיכה שנעקר מן המקור טמאה מספק דשמא דם זה שבחתיכ' מן המקור שנעקר דם נדה הוא והם לא הספיקו עצמם בזה עד דאמרו משא"כ בעובדא דהר"ש שנעקר המקור דודאי איכא דם נדה. וא"י לדבריהם המפלת חתיכה שגמרא מי הגיד לנו שאינו חתיכה נפרד מתמצית המקור אלא חתיכה שנתהווה בחלל המקור עד דיש הבדל זה שזה הדם שבפלוים ודאי דם חתיכה הוא וזה ודאי דם המקור הוא. ותו מ"ש מה שנתהווה בחלל המקור ומ"ש מה שנתפצל מדפנות המקור זה וזה חתיכה הוא אם הוא בשר וזה וזה אין עלול לדם כדמקשה הגמ' בפשיטות דף מ"א ע"ב על מימרא דר"ל מקור שנעקר ונפל לארץ ופרש"י שנעקר חתיכות בשר אילימא לטומאת שבעה דם אמר רחמנא ולא חתיכה. ומה שמביא המחבר ז"ל ראי' מן המ"ב סי' מ"ט מי לא ידע בכל אלה מה שכתב שם בלשון זה כי האם של כל הנשים היא תמיד מלאה דם וזה ברור שהחלל מלא דם אבל לא הדפנות שאינם אלא בשר. לכן לענ"ד קושי' הפ"י קושי' היא. ומה שהגאון המחבר מיישב הקושי' ע"פ מה שהקשה קושי' עצומה אם נימא דאף מה דאמר רבא דכ"ע אין דרכה וכו' פירושו אליבא דרש"י כדפי' לאביי דלא הוי דם נדה אלא דם חתיכ' א"כ קשה קרא בבשר' למה לי וכו' ע"ש ומכח זה העל' דאף לפי' רש"י לרבא הפירוש כדפי' הר"ש לאביי ולרבא י"ל דאיירי בחתיכה דשיעא אבל בפלי י"ל לכ"ע טמאה ע"ש כי האריך כ"ז אינו שוה לי דודאי רבא קאי על דברי אביי מה שלאביי הוא בפלוגתא לדידי' הוא לכ"ע. וכן מבואר להדיא ברבינו ירוחם חלק חוה נתיב כ"ו חלק א' דז"ל הרואה דם בשפופרת ולא נגע בבשרה טהורה וכן בחתיכה שיוצא מן המקור לבית החיצון ואפי' פילאי פלוי ונגע בבשרה טהורה פשוט בפרק המפלת וכן פי' ר"ש שאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וכיון שלא ראתה כדרך שהנשים רגילות טהורה אע"ג דהוי דם וגם נוגע בבשרה וכן עשה הוא מעשה באשה שנעקר מקור שלה וכמין חתיכות של בשר הי' נופל לה בבית החיצון ולא היתה פוסקת מלראות כ"ז שאותה חתיכה בבה"ח וטהר אותה לבעלה כיון שאין דרך נשים לראות כך עכ"ל אות באות הרי להדיא שמרישא כתב הדין פשוט בפרק המפלת מבלעדי פי' הר"ש ואילו לפי' רש"י יהי' ספק דאפשר להלכה בפלוי פלוי טמאה לרבא אליבא דמאן הוא פשוט בלא פי' הר"ש. א"ו דזה ליתא דאף לרש"י הדין פשוט אמנם כדי ליישב קושייתו ואף קושי' הפ"י עלי' דהב"י וגם מפני שראיתי בהט"ז ובתשו' אחרונים דברים בענין זה אשר אינם נוחין לי וביותר בהכרו"פ מוכרח אני להאריך ולבאר הסוגי' כאשר יורוני מן השמים. והנלענ"ד כתבתי,. הסוגי' הכי איתא דף כ"א ע"ב המפלת חתיכה אע"פ שמלאה דם או יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה שר"א אמר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה וחכמים אומרים אין זה דם נדה אלא דם חתיכה. ומרישא ס"ד דהש"ס דפלוגתתם היא שר"א דייק הדרשא דקרא דבבשרה במפיק ה"א שגזה"כ שהדם אינו מטמא אא"כ נוגע ביציאתו בבשרה ולמעוטי שפופרת ודם בתוך חתיכה אבל פלי פלוי טמא. והיינו דקאמר אם יש עמו דם טמא. ורבנן בתראי לא דייקי לישנא דבבשרה והא דמטהרי משום דלאו דם נדה הוא. הילכך לא שנא בתוכה כי שיעא ול"ש פלי פלוי טהורה. אבל שפופרת דדם נדה הוא טמאה ומסיק אביי בשפופרת כ"ע לא פליגי דטהורה כי פליגי בחתיכה מר סבר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ומר סבר אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה. רבא אמר דכ"ע אין דרכה ס"ל והכא במקור וכו' פליגי. רש"י כ"ע לא פליגי דדייקינן לישנא דקרא כי פליגי בחתיכה ודפלי פלוי דת"ק סבר בבשרה למעוטי תוך חתיכה אבל דם הנראה בבקעים טמא דהא בבשרה קרינן בה ורבנן בתראי סברי אפילו פלי פלוי טהורה דאין זה דם נדה דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה. והקשו תוס' דא"כ השתא אין דרכה לראות דם בחתיכה פי' שאינו דם נדות לא הוי כההוא דאין דרכה לראות בשפופרת דהתם הוי דם נדות מן המקור אלא שאין דרכה לראות באותו ענין. וכן הרא"ש הקשה זו. ועוד מוסיף להקשות וכתב ופי' הר"ש דבהא פליגי דר"א סבר דרכה וכו' וכיון שראתה כדרך שהנשים רגילות לראות טמאה ורבנן סברי אין דרכה וכו' ואע"ג דפלי פלוי וכיון שלא ראתה כדרך שהנשים רגילות טהורה אע"ג דהוי דם נדה ודם נוגע בבשרה ופליגי רבנן ור"א בטעמא דקרא דדרשינן בבשרה ולא בשפופרת ר"א סבר דממעטינן שפופרת מטעם הפסקה וכן חתיכה היכא דאין הדם נוגע בבשרה אבל אי פלי פלוי קרינן שפיר בבשרה ורבנן סברי טעמא דממעטינן שפופרת משום שאין דרכה לראות כך וכן חתיכה נמי אפילו פלי פלוי לפי שאין דרך הנשים לראות כך והא דקאמרינן אין זה דם נדה הכי פירושו אין זה דם נדה רגיל לבא בזה הענין. ואיכא למידק א"כ דממעטינן כל שרואה בדרך שאין הנשים רגילות לראות א"כ נטהר נמי אשה הרואה מחמת תשמיש שאנו רואין ממש כל הנשים אין רגילות לראות בזה הענין ומ"ש רואה ע"י השפופרת ומ"ש הרואה ע"י האבר. הגם שבזה יש לדחוק כיון שהנשים רגילות לראות מחמת חימוד כדמצינן שגזרו בתבעוה לינשא דחיישינן שמא מחמת חימוד ראתה אלא שרוב הנשים מחמת חימוד שבשעת תשמיש שנשקט לשעה אין רגילות לראות עכ"פ זו שאף מחמת חימוד דשעה זו רואה הוי ראייתה שמחמת חימוד ראי' כדרך הנשים מ"מ איכא למידק ממפלת כמין שערות ויבחושין מה בכך שכשנשרו הי' לדם מ"מ נימא אף שדם הוא הא מ"מ ראתה בדרך שאין הנשים רגילות לראות ונימא שדם זה לא טימא התורה. ואולם לק"מ שהרי איכא למידק נמי בפירושו שמסיים והא דקאמרינן אין זה דם נדה הכי פירושו אין זה דם נדה רגיל לבא בזה הענין וקשה א"כ במלות אלו די והכי מיבעי לחכמים לומר אין זה דם נדה ותו לא. ולמה מסיימו אלא דם חתיכה שזה ודאי משמע כפי' רש"י. א"ו כך אזלה פלוגתתם מדתרווייהו דייקי בבשרה ר"א מדלא מצא טעם להקפידות התורה זולת ההפסקה מפני שסובר דרכה וכו' להכי מטמא פלי פלוי. ורבנן שמצאו טעם להקפידות התורה שיהא נמצא בשעת יציאתו מהרחם דוקא בבשרה ולא בדבר אחר לכן מטהר כל דם הנמצא תוך חתיכה ואפילו בפלוים דהיינו טעמא דההקפידה זו היא משום שאין דרך אבל מ"מ כל שנמצא יציאתו בבשרה שוב לא חילקה התורה בין דרכה לאין דרכה לכן אומרים החכמים אין זה דם נדה בדרך שרגילה לראות אלא דם חתיכה כלומר דם הנמצא בחתיכה שטיהרה התורה אפילו הוא דם מקור שבא ביציאתו תוך הפלוי' מפני שלא נמצא בבשרה אלא תוך חתיכה. ותו מעיקרא יקרא לק"מ לא מן רואה מחמת תשמיש ולא מן ראי' משונות דשערות ובריות משונים שכל זה א"א למעט דרשא דבבשרה שהרי בבשרה נמצא בשעת יציאה. אבל אין לפרש דהכי דרש בבשרה דוקא כשיציאת הדם הי' אך בגרמת בשרה אבל תוך חתיכה ואפילו פלי פלוי אין זה דם נדה כדרך שנשים רגילות לראות שבשרה לבד הגורם אלא דם חתיכה שהחתיכה גרם שיצא דם המקור עמו תוך הפלוים שלפי זה נמי מיושב ראיות משונות מפני שעכ"פ אינם אלא בגרם בשרה לחוד. ופי' זה תפס הפ"י בתשו' הנ"ל לעיקר וברור בלי ספק. והוכיח פי' זה ליישב קושייתו הנ"ל דלהכי הוצרך לתלות הוראתו בפירושו כדי לטהר אף דם שיצא מהרחם כל זמן שהחתיכות היו בבה"ח אף לאחר יציאת החתיכות מהרחם לבה"ח מפני שראה שאך כ"ז שהחתיכות היו מונח בבה"ח מצאה דם ומיד שנפלו מן הגוף פסקה מלראות מזה שפט שזה גרם החתיכות וטיהר. ואין להקשות עליו דהא לכ"ע נאמר להדיא אם יש עמו דם טמא די"ל דזה אינו אלא היכא שפעם אחד הפילה חתיכה שאך יש חילוק זה שאם אין דם אלא בתוך הפלוים טהורה שזה נראה שאז בגרמת החתיכה בא משא"כ בנדון הר"ש לדעתו כיון שבכל פעם שהבה"ח נקי מהחתיכות אינה רואה כלום ואך בזמן שהם בבה"ח אינה פוסקת מלראות מזה שפט שאין יציאה זו מן המקור אלא בגרם החתיכות וחשבוהו ג"כ מטעם זה לדם חתיכה כיון שאין הנשים רגילים לראות בענין זה דהיינו דוקא כ"ז שהחתיכה בבה"ח ולא בענין אחר. אבל לענ"ד אי אפשר בשום צד להעלות פי' זה בדעת הר"ש דא"כ דדרשינן דכל ראיות שהאשה רואה בגרם חתיכה טהור א"כ מה שייכות לפלוגתא דהרואה חתיכה בלי דם אם אפשר לפתיחת קבר בלא דם אם לאו ופסקינן דא"א וטמאה ומה בכך לו יהא שיצא עמו דם הא אין לך גרם חתיכה יותר מזה דאילו לא נפק החתיכה לא הי' המקור נפתח ולא הי' דם יוצא. א"ו דפי' זה ליתא ואך כדפרשתי שלא טיהרו חכמים אף לפי' ר"ש מטעם שאין דרכה וכו' אלא דם הנמצא בפלוים שע"ז הקפידה התורה מדלא נמצא יציאתו בבשרה ממש אלא תוך פלוי החתיכה ותו לא. ואף הר"ש לא התיר יותר. ואי משום קושי' הפ"י דא"כ מה לו לתלות הוראתו בסתירת פרש"י לזה אבאר לקמן. אך מקודם אחקור כיון שרש"י לא כתב יותר אלא ורבנן סברי אפילו פלוי טהורה דאין זה דם נדה דאין דרכה וכו' מה כולי האי למה לא פי' הרא"ש אף פי' רש"י כפי' הר"ש הא לא נקיט בלישני' אלא לשון החכמים גופייהו אין זה דם נדה אלא דם חתיכה. ומה שמסיים רש"י דאין דרכה זה גופה לשון אביי ומר סבר אין דרכה ודילמא רש"י נמי הכי כונתו דאין זה דם נדה שרגילו הנשים וכו'. והטעם שטיהרה התורה דאין דרכה וכו'. ומנ"ל שרש"י מפרש מפני שאין דרכה הוא דם חתיכה ולא מן המקור וע"כ צריכנא לומר דנהי דנראה להר"ש לפרש אליבא דאביי לשון התנא אין זה דם נדה אלא דם חתיכה כנ"ל היינו תנא שא"צ לפרש אבל מפורש כרש"י ז"ל מדכתב שאין זה דם נדה ולא יותר כדפי' הר"ש מזה משמע להו שפי' שמפני אין דרך וכו' שפטינן שאין זה דם נדה אלא דם חתיכה שלא בא מן המקור לתוך הפלוים אלא מגוף החתיכה נתהווה. וא"כ ודאי קשה קושי' הגאון בעל ס"ט דא"כ) לרבא דאמר דכ"ע הכי ס"ל למה לי' לר"א לטעם הדרשה) ודוחק ודוחק דמן הדרשה דרש דדם חתיכה טהור ובישובו כבר כתבתי דלא ניחא לי מפני שהוא יוצא מגדר הפשט. וגם שמוכח מרבינו ירוחם דלא כותי' כנ"ל. לפיכך נלענ"ד הודאי דאף רש"י מפרש הפלוגתא לאביי שאמר בשפופרת כ"ע לא פליגי דדייקינן לישנא דקרא עיקר הפלוגתא בטעמא דקרא אלא מפני שדחק לרש"י לפרש אף לשון חכמים אין זה דם נדה אלא דם חתיכה כדפי' הר"ש. להכי פי' הלשון חכמים כמשמעו שאף מה דבפלוי הוא דם חתיכה ולא מן המקור אלא דפליגי בטעמא דשפופרת שר"א סבר דלהכי מיעטה התורה אך מטעם הפסקה וכן דם שבאמצעית חתיכה אך מזה הטעם ולאפוקי מדסומכות בשם ר"מ דאפילו דם בתוכו טימא אבל בפלוים מה בכך שהוא דם חתיכה הא מ"מ נגע בבשרה וטמא. ורבנן סברי טעמא דשפופרת ודבתוך חתיכה דטהור מדרשא דבבשרה היינו משום שאין דרך נשים לראות דם בחתיכה ואך בתוך החתיכה או מה שבצבץ מתוכו לחוץ תוך הפלוים הוא דאין דרכה אבל אילו בא מן המקור לתוך פלוים זה באמת דרך נשים לראות ואין דומה לשפופרת שודאי שודאי אין דרכה לכ"ע. ותדע הרי אף לפי' הר"ש לא נחלקו אלא בחתיכה אם דרכה או אין דרכה ומשמע הא בשפופרת כ"ע מודים שאין דרכה. אך המ"ד דרכה לראות דם בחתיכה. ומן בבשרה כמו דממועט שפופרת ה"נ ממועט תוך חתיכה ומדלא מצא לתוך חתיכה טעם כיון דסובר דרכה וכו' הוכרח לבא אך לטעם הפסקה ולאסור פלי פלוי אף אם הוא דם חתיכה משא"כ המ"ד אין דרכה לתוך חתיכה נמי כמו בשפופרת ומטהר דם חתיכה אפילו כי בא אל הפלוים מתוכו ונוגע בבשרה אבל מה שבא מן המקור אל תוך הפלוים מבחוץ י"ל דכ"ע מודים דדרכה לראות דם מקור אף תוך פלוי חתיכה והיינו דפי' רש"י ז"ל וחכמים בתראי סברי אפילו פלי פלוי טהור דאין זה דם נדה כלומר שבא מן המקור לפלוים אלא דם חתיכה שבצבץ מתוכו להפלוים שלא מן המקור,. וכ"ת ומה בכך שהוא דם חתיכה הא מ"מ נגע בבשרה לזה אמר שהטעם שדם חתיכה טהור לא בשביל ההפסק אלא דאין דרכה וא"כ זה גופא פי' רבא דכ"ע טעמא דשפופרת ודדם בחתיכה משום שאין דרכה ולהכי אפילו פלי פלוי אף לר"א טהור. ומעתה באמת בין לפרש"י ובין לפי' הר"ש הפילה חתיכה ובתוך הפלוים דם טהור אלא דלרש"י הטעם משום דתלינן שלא בא מן המקור אלא מעצמות או תכניות החתיכה ודם זה טיהרה התורה משום שאין דרכה. ולהר"ש אפשר שבא מן המקור ומ"מ טיהרה התורה מפני שנמצא בשעת יציאתו תוך החתיכה. ואף הר"ש לענ"ד לא התיר יותר. ואי משום קושי' הפ"י אמינא דבר פשוט וברור. ובזה יתיישב מה שהניח הב"י בצ"ע במה שכתב הטור ודוקא חתיכות קטנים ובהרא"ש מוכח איפכא דאילו כן לא הי' צריך ליישב רבא שלא כהלכתא ע"ש וק"ל דהנה הא ודאי יש לתמוה שהרי הרא"ש לשיטתי' שמבאר דרבא לקמן איירי בחתיכה פשוט דאיפלגו בי' האמוראי אם אפשר בלא דם או לא ולא להלכתא אלא דנ"מ בשפופרת א"כ איך סתם מיד בתר הכי הוראת הר"ש ולא נחית לפרש אליבי' שהי' המעשה בחתיכות קטנים מאוד. אבל לענ"ד לק"מ שהרי הרא"ש מסיים ואין נ"מ אלא בשפופרת ולא ביאר אם השפופרת צריך להיות דק או עב א"ו אף אם השפופרת עב הרבה אין נ"מ ולא שייך לבא עליו מכח א"א לפתיחת קבר בלא דם דמה בכך דא"א פשיטא דבפתיחתו בא דם ומיד להשפופרת וזה טיהר הכתוב. וא"כ פשיטא דלפי' הר"ש דהחתיכה יש דם בפלוים נמי טהור אף אם הדם בא מן המקור דנמי אין לבוא עליו מכח א"א וכו' דמה בכך דא"א ובפתיחתו בא דם מה"ת לומר שבא יותר מן הנמצא תוך הפלוים זה הוא עצמו הדם שבפתיחתו זב מן המקור לתוך הפלוים וטיהרו הכתוב. משא"כ לפרש"י שהדם שבפלוים אינו טהור אלא מפני שאינו דם המקור אלא מה שבצבץ מתוך גוף החתיכה שפיר קשיא להרא"ש דמה בכך הא א"א לפתיחת הקבר בלא דם הבא מחלל הקבר. נמצא לפרש"י א"א לטהר לדידן חתיכה סתם מטעם א"א. אבל הר"ש מדסתר פרש"י ע"פ פירושו הוא דעשה המעשה אף בסתם חתיכה ולא חש לפתיחת הקבר. ובודאי מדראה הטור שאביו תירץ קושייתו שאינה אלא לפרש"י מזה הוכיח שהרא"ש אף שמביא שי' הר"ש עם המעשה רב מ"מ אינו מחליט דלא כפי' רש"י (והיינו משום דבאמת לפירושי לפי' רש"י ע"ד פי' הר"ש תו ל"ק כלל על פירושו מה שהקשו) והטור אף שמסיים אפילו היא מבוקעת והדם בבקעים טהורה כיון שאין דרך וכו' בזה אינו סותם כלל פי' הר"ש שהרי לשון זה אף רש"י אומר וגם נצרך לו כדפירשתי לעיל. ולהכי כשמביא מעשה דהר"ש מביאו אך להורות דיש לסמוך לפסוק כשיטת רש"י דאפילו פלי פלוי טהור ולאפוקי מפי' התוס' ורמב"ן (וכן הסכים הר"י פי' הר"ש לפסק הלכה דפלי פלוי טהור) ומ"מ דקדק לכתוב בתר פסק דינו ודוקא חתיכות קטנות כדי לצאת נמי פרש"י אבל ודאי עובדא דהר"ש הי' אף בחתיכות גדולים ע"פ פירושו והראי' שהרבינו ירוחם שתק כולו מזה וכן הטור לא כתב כלל שהעובדא הי' בחתיכות קטנים ואולי הי' זה שהמעשה לא הי' אלא בחתיכות קטנים מי הוי שתקי מיני'. ובזה מיושב נמי מה שהקשה הכרו"פ למה שהבינו כל ישראל שעקירת מקורו הי' היינו במה שנפל מגוף פנימיות המקור חתיכות לבה"ח למשמעות הד"מ דזה גופא מכה במקור מקרי א"כ מה טעם קאמר הר"ש דאין דרך האשה לראות ויליף אותו מהך דמפלת דם בחתיכה הא בלא"ה קיי"ל הרואה מחמת מכה דמיה טהורים ומה קמ"ל הר"ש בזה. להנ"ל י"ל דתינח אם יש מכה במקור והיא מוציאה אך דם דתלינן הדם מהמכה ולא ממקור דמיה. משא"כ אם מפלת מחמת המכה חתיכה הרי א"א לפתיחת הקבר בלא דם מחלל המקור ומוכרח להסוגי' ולפירושו דגם זה אינו מזיק לשיטתו מפני שהוא הוא הדם שבהפלוים ודוק. ומעתה עיין בדברי הט"ז מה שמקשה על הד"מ. והאמת שלפי הנ"ל הי' אפשר לפרש אף דברי הרמ"א על דרך הנ"ל דתרווייהו צריכי הדרשה צריכינן לטהר הדם שבתוך הפלוים כדי להוציא מהחשש של א"א לפתיחת הקבר וכדי לטהר הדם שהיא רואה תלינן במכה. אבל כ"ז אינו שוה לי להעלות בהד"מ דאילו כן הי' במשמע שאף לדינא פוסק כולו כהר"ש. ואפילו בחתיכות עבות דשייך בהו א"א וזה לא נראה בדעתו מדלא הגיה על הש"ע שכתב ודוקא וכו'. ודברי הט"ז עצמם אינם מובנים כל עיקר פתח בפירושו ובפסקו אפי' בדם נדה ממש שבא מאותו חתיכה [ואם הוא נדה ממש איך בא מאותו חתיכה] שוב כתב דהיינו שהדם נדה שיש באותה של המקור הוליכה אותה חתיכה עמה הדם נדות לבית החיצון אינה אוסרת. בזה נראה שמפרש דבריו מה שכתב אפילו בדם נדה ממש שבא מאותה חתיכה ר"ל בגירסתו שהדם נדה שהי' באותה חתיכה הוליך עמו וכו'. וזה ע"ד פי' הפ"י בתשובתו שמכח זה כל דם המקור שיוצא בתר העקירה כ"ז שהחתיכות בבה"ח נמי דם חתיכה מקרי. וכבר סתרתי פי' זה בהוכחה ברורה]. שוב כתב דלא אסרה תורה אלא כשהמקור נשאר במקומו והדם יוצא ממנו. משא"כ שהמקור עצמו מוליך הדם עמו ואין זה דרך ראי' שאסרה תורה. מזה איכא למשמע דסובר עובדא דהר"ש תרתי איתנייהו בי' גוף המקור נעקר ממקומו ע"י שנתקו קשרי' ונפל כולו לבה"ח. וגם נפל חתיכות ממנו דאל"ה אלא שהמקור נשאר במקומו. והעקירה הנזכרת בהעובדא לא הי' אלא שחתיכות בשר מדופני הרחם נעקרו ונפלו לבה"ח. וכן הבינו כל ישראל. א"כ מה זה שיהיב לטעם דלא אסרה תורה אלא כשהמקור נשאר במקומו הא גוף המקור שממנו יצא דם בעין הי' במקומו א"ו כנ"ל. הרואה יראה שזה לא הי' ולא נברא אלא כדהבינו כל ישראל כן האמת והברור. וגם טעמו שמחליט דכל שאין המקור במקומו שוב אין זה דרך ראי' שאסרה תורה. לענ"ד ליתא כלל דמאין יבא למוד זה מן התורה הא כל עיקר ההיתר דחתיכות ופלי פלוי אינו נובע אלא מדרשה דבבשרה ולא דם חתיכה וכדפרשתי כנ"ל. ואטו משום שהמקור אינו במקומו לא בבשרה קרינן בו. לכן לענ"ד אין לבנות יסוד ועיקר על כל דבריו ומזה נמי מלבד מה שהשגתי על פי' בעל תשו' פ"י שאינו. אף גם א"י לפרש כלל אף גם למה שלמד הפי' בהטור (מה שבאמת לדעתי אינו. ופי' הטור לענ"ד אבאר לקמן) מ"מ איך למד מיני' לנידון דידי' שלא הי' שום עקירת חתיכות בשר אלא שהמקור הי' בשלימות ושום כאב לא הרגישה וכתב כ"ז ברור בעיני בלתי ספק שאשה זו טהורה אפילו אם דם נדות הוא דאין דרכה לראות כן. וכי אפשר לומר שכל דמים שתראה האשה בענין שאין דרך נשים לראות כך טהור. כדהקשיתי בריש דבריי דא"כ כל ראיות משונות יהיו טהורים. וגם למה מסיימו החכמים אין זה דם נדה אלא דם חתיכה. ובלתי ספק לענ"ד שא"א לטהר אלא דם שאפשר נתמעט מדרשה דבבשרה ולא בחתיכה אבל מה שרואה בבשרה ממש מה"ת. וביותר ויותר אני תמה על הכרו"פ שפי' נידון זה היכא שניתקו קישורי האם עד שהאם נפלה לבה"ח וטיהר אותה הר"ש מטעם אין דרכה. ומלבד מה שהקשיתי כנ"ל על תשו' פ"י תמה אני התורה אמרה ע"פ שנים עדים יקום דבר ואיהו מכחיש בפירושו הטור ורבינו ירוחם שכתבו וכמין חתיכות של בשר הי' נופל לה בבה"ח בלשון הרבים. ולפירושו צ"ל וכמין חתיכה של בשר נפל לה דאילו הי' נופל לה משמע לשון הווה תמיד הי' נופל לה. ואיך אפשר שבשני ספרים כותבים כל אחד לעצמו יזדמן שבוש אחד בלשונם. ודאי זה אפשרות שבספר אחד נפל טעות במה שבהטור כתוב כ"ז שהחתיכות וצ"ל החתיכה כאשר בר"י ואפשר הטעות איפכא אבל ששני סופרים או מדפיסים יכוונו לשבוש אחד תמה אני איך ס"ד. ופי' זה כבר כתב המעיל צדקה והוא מועתק בס"ט סוף התשובה אבל כתב הדברים בביעותותא לולא עדות הטור ור"י הי' מסתבר לי לפרש הכי. אבל לא עלה בדעתו להכחישם. לאחר כמה שנים שכתבתי כל זה כשבא מפיורדא המופלא החריף מו"ה מרדכי מליסא העיד בפני ששמע מלמדן מופלג וחריף בפפד"מ ושמו מוה' אברהם והוא הגיד לו בפה מלא איך שהי' בידו ספר מרדכי ארוך בכתב יד ושם מבואר להדיא פי' עובדא דהר"ש כסדר פי' המעיל צדקה וכרו"פ על הפאר פאל בלי שום שינוי) ולענ"ד אף לולא עדותם אין מקום לפרשו הכי ע"פ מה שהקשיתי כנ"ל. והפי' בהטור ור"י לענ"ד הברור כדהעידו שניהם ולא כדס"ד דהב"י שלא טיהר אלא ראיות החתיכות דא"כ כל זה למותר מ"ש הרא"ש וכמין חתיכות של בשר נפלי לה בבה"ח דהא ע"כ מהיכן ידעו מה הי' בבה"ח. א"ו שגם נפלו ממנה חתיכות כאלה חוץ לגופה וראו שהם חתיכות בשר עם דם בפלוים א"כ למה לי כלל בהגדה זו שנפלו לה בבה"ח מי לא ידע בכל אלה שמה שנופל מן האשה הי' תחלה בבה"ח. וכך הי' לו לומר וכמין חתיכות של בשר נפלו ממנה ותו לא. א"ו שאין זה אלא קיצור לשון בהרא"ש והעיקר כעדותם וכדפי' הב"י שהיתה רואה דם ממש ואפ"ה הי' מטהר אותה מפני שהיא תולה שמהחתיכות שבבה"ח נמשך הדם וכיון שבשעה שנעקר לא הי' דם אלא בחתיכה טיהר. וכן פי' הב"ח אלא שהב"ח הבין בדברי הב"י שכתב וכיון וכו' דהיינו ע"י בדיקה בשעה שנעקר זה לענ"ד אינו כי מלבד מה שהט"ז מתמיה איך אפשר לכוין רגע זו אף גם א"י מה תיקן בזה שאם בפלוי חיישינן שמא בא דם מן המקור מלבד מה שבהחתיכות א"כ מה בכך שבדקה רגע זו אכתי שמא אח"כ בא דם מן המקור מלבד מה שבחתיכה אלא עיקר הענין כך הי' אשה זו הפילה כמה פעמים חוץ לגופה חתיכות בשר שנעקר מן המקור ועמדו עליו שהם חתיכות בשר עם דם בהפלוים. ושוב תמיד לא פסקה מלראות דהיינו כשבדקה עצמה מצאה דם על העד. אבל זה לא הי' אלא כ"ז שחתיכה אחד (לנוסח ר"י) או יותר (לנוסח הטור) הי' עדיין בבה"ח ומיד שיצא מגופה אותן החתיכות שוב הי' הבה"ח נקי לגמרי וגם קודם שהרגישה שנפלה חתיכה לבה"ח לא מצאה מאומה. וככה נהגה זמן רב שלא היתה יכולה לטהר מזה שפט שע"כ לא בא דם חוץ מן מה שבהפלוים דאל"כ איך אפשר שמיד שהחתיכות נופלים לחוץ יהי' הבה"ח נקי לגמרי א"ו שלא יצא עמו דם בפ"ע ומה שהוא רואה ע"י בדיקה בעוד החתיכות בבה"ח הוא אפשר במה שנגעה עם העד בהפלוים ואפשר נמי שמעט מזעיר נמשך מן הפלוים מחמת משמושה בבה"ח ונתקנח בהעד עכ"פ שפט בשכלו שא"א שיצא דם מקור בפ"ע ותמיד לא תמצא שום דם בבדיקה אלא כ"ז שהחתיכות בבה"ח וזה טיהר ע"פ פירושו וטעמו כנ"ל ולזה נמי אף בלא דברי הנ"ל שפיר עביד שאינו מזכיר מכה בנידן דידי' שהרי ראה שעקירת פיצול בשר זה אינו מוציא דם כלל שהרי מיד שיצאו החתיכות מן הבה"ח לחוץ היה הבה"ח נקי וזה ברור. ודברי הרמ"א כבר כתב הס"ט סתומים וא"א לעמוד על דעתו. ועל תשובת ש"י כבר עמד ג"כ הס"ט וביטלן. ומלבד דבריו כל משא ומתנו לענ"ד מגומגם פעם שימש במה שאין דרכה לראות ופעם במכה. הכלל לענ"ד למעשה בנדון הפאר פאל האם ע"י ניתק קשורי' א"א להקל בשום צד כי סברת הד"ש וח"צ ברורים. והראי' זה גופא מן הצ"צ שמביא הס"ט שלא בא עליו אלא מכח הכאב ומחמת מכה ולא בא עליו כלל מכח דינא דהר"ש לפי שאין לו ענין כלל זה בזה וכדברי תשו' ד"ש כי חלילה לא התיר מעולם ע"פ הטעם לחוד ראי' שאין דרכם של נשים לראות כך אלא טעם הוא למה שהתירה התורה ולא כלל בפני עצמו. ואף ע"י כאב אין לדון אלא לפי ראות עיני דיין אם דם כזה ראוי לצאת ע"י מכה כזו לאפוקי אם רואה בשפע כעובדא נידון דק"ק ליסא הרבה תקע עצמו אף הגאון הנ"ל להלכה אפילו בלא כאב ע"פ וסת לחוד אלא שיפה מסיים טוב לפני אלקים ימלט מזה. וממש אופן ק"ק ליסא בא לידי פה ולא עלה בידי לטהרה בשום אופן והקב"ה ירחם עוד עלי' ויקרב הנפרדים. וכן הי' ת"ל אחרי שחדל להיות לה אורח כנשים אף זה פסק והיתה טהורה:

סעיף ד בין לח וכו'. נ"ב עיין במ"י כאן ועיין בתוס' סוכה דף כ ע"ב ד"ה אחת:

שם ויהיו המים פושרין כל משך מעת לעת. נ"ב עיין סי' ל"ו בש"ך סק"ט:

שאלה מב"א הרב המופלא מו"ה אפרים נ"י אשה מעוברת מצאה על העד קרטין אדומים קטנים מאוד כחירגא דיומא ג' ד' והן נלקטין מהבגד וצויתי להאשה להתחכך תיכף עם העד מבחוץ על מקום השערות למעלה ממקום התורפה נגד המקום שהעד עובר דרך שם גם סביב שם באותו מקום ועשתה כך ומצאה אח"ז ג"כ על העד קרטין כנ"ל ואח"ז בדקה שנית תיכף בדיקה ממש בא"מ כבדיקת כל הנשים ולא מצאה כלום. וצויתי להתחכך עוד בעד סביב השערות ונמצאו עוד על העד קרטין הללו ג' נקודות ונלקטים מהבגד. והנה הנשים אמרו שמצויים קרטין הללו מחמת הפרעושים וכו' והנשים בדקו ולא נמצאו כנים שם ע"כ יורני להבחין בין דם לדם כי כל היתרים הנמצאים בשו"ת שב יעקב ובס"ט בכולן נאמרה ונשנית שהאשה מצאה הכנים ואז דוקא תולין בהכנים המצוים בא"מ באשה זו דתולין במצוי ובפרט בס"ט דף ל"ו ע"ב ד"ה מיהו י"ל משמע מפורש וכו' אך לפי קושי' בעל ס"ט הנ"ל דאמאי לדידן בדקה בעד הבדוק טמאה אפילו פחות מגריס נתלה מהמצוים בא"מ ממילא גם זה נדחה וכו'. אף די"ל כיון דכאן התחככה וכו' ודין דעד הבדוק איירי בסתם נשים שלא מצאה שוב בעת התחככה על השערות אך לדעתי אפשר דרכן של הפרעושים להוליד טיפין שחורים ולא אדומים וכו':

תשובה אהובי כבני דע לך כי אין דעתי נוחה בכל אריכות הפלפול שבספר הנ"ל. דהא הם דנו על אשה שאינה יכולה לטהר מחמת מציאת קרטין אלו ורוצים לדון ולטהר מציאתם כל עיקר ע"פ תליית כנים הללו וא"כ ממ"נ אם לא אפשר לאשה זו כלל לבדוק מבפנים בלי שתגע מקודם במקום המסובך בשערות ובכנים הללו וזה לא בשום אופן אחר מה לי אם אותן כנים מצוים שם או פרעושים או לא כנים ולא פרעושים אחרי שנמצאים שם אותן קרטין בדמותם ובצלמם וזה מבחוץ תוך השערות שבודאי לא באו שם מגוף פנים דאותו מקום יהי' אותן קרטין הנמצאים ע"י החיכוך מה שוהי' ואפילו זיעה בעלמא מה"ת שלא לתלות בם מה שנמצא על העד ע"י בדיקה. הא זה ממש הדין שהמציא הב"י וכתב ונ"ל וכו' העתיקו הט"ז ס"ק כ"ג ומסיים דמפני שקנחה לא נניח מלתלות במה שאפשר כיון שלא הרגישה והיינו כל שאינו משוך כו' וכתב ע"ז הט"ז אלא דכאן אפילו משוך וכו' וה"ה באלו הקרטין שאין לחלק בם בין משוך לעגול כיון דתמיד הן כמו. שהן ומ"ש תו וכ"ש הוא דזה הוי כמו מכה כן נדון זה השערות המצויים בהם הקרטין הם בדמיון המכה והן הן אף דברי הרמ"א סוף סעיף ל"ד וה"ה כו' ויש מקום לתלות בו ולדעתי נלמד נמי מדברי הריטב"א שבהג"ה רמ"א סעיף ל"ו שכתב אבל אם בדקה עצמה בעד שחזקתו מלוכלך כגון שלקחה עד ממקום שדמים מצוים שם שחזקת היו בו כתמים ובדקה עצמה בו ונמצא עליו כתם טהורה וה"נ דכותי' כיון שידוע שאשה זו אין באפשרות בדיקה בפנים אם לא שתעבור תחילה על מקום השערות שבם מצוים קרטין אלו הלא שוב אין זה העד עד הבדוק כלל אלא אדרבא חזקתו מלוכלך מקרטין אלו ופשיטא דטהורה ומה תו קשיא מדינא דעד הבדוק כיון שקורא אותו עד הבדוק פשיטא דאיירי או בפשוט בסתם אשה שלא נמצא בה שום קרטין מבחוץ ואפילו ע"י חיכוך כדכתב מעלתו או אפילו בנמצא ואיהי בדקה מבפנים ובידוע לה שלא נגעה במקום השערות כדכתב מעלתו בעובדא דידי' שבדקה שנית בדיקה ממש ולא מצאה כלום. והאשה שבש"ע בדקה ומצאה פשיטא דטמאה ודאי ואמרינן אותו מקום בדוק הוא וכן כתב השב יעקב אלא שמה שמחלק וכתב גם הי' אפשר להם ליזהר בבדיקה שלא ליגע בעד חוצה משא"כ בזמן הזה א"א ליזהר שלא ליגע בשערות. זה דבר שאין לו שחר ובודאי הכל תלוי כפי רבוי השערות פעם אפשר ליזהר אף בזמנינו ופעם א"א ליזהר אף בזמנם אם לא היו מגלחים השערות אבל מ"מ לק"מ מהמתני' דמחייב קרבן כדכתבתי כבר ע"פ האופנים הנ"ל והוא הפשוט והברור ואי דנימא דבס"ט דן להתיר אפילו בנזהרת לבדוק ושלא תגע בהשערות ומפני שאותן הכנים מצוים שם לתלות הנמצא על הבדיקה שהוא מן הכנים שמבחוץ שהולידו אותן הקרטין מבפנים נמי ע"פ הפירושים באותו מקום בדוק הוא קאי על מאכולת שבראש דוקא או של שאר הגוף ולא דכנים הללו כאשר האריכו שם עד דלהכי מקפיד בד"ה מיהו דוקא במציאות הכנים אלו חלילה וחלילה לחלק בסברות כאלו במה שסתמו ואמרו אותו מקום בדוק הוא חילוקים כאלו במיני כנים קורא אני עליהם מכת אלהים הוא זה ומה דקשיא ליה ממה דפסק הרשב"א בבדקה בעד הבדוק לה אף לחילוק הש"י בין דורות הראשונים למה שכתב הש"ע דין זה אף לזמנינו במח"כ זה הבל שהש"י כתב חילוק זה לפי עדות הנשים שאומרים שא"א בשום צד הבדיקה מבלי לעבור על מקום השערות וא"כ קשה לו למה לא חשו לענין הבאת קרבן שמא נגעה מבחוץ ושמא היו שם אותן כנים. ובאמת בל"ז באופן זה שא"א לה ליזהר פשיטא דיש לחוש שם אף לכנים פשוטים דודאי לא בדוק אלא מבפנים כדמבואר בתוס' ומשני שבזמניהם היו מגלחין והי' אפשר ליזהר. אבל הרשב"א דנקיט הדין להדיא בעד הבדוק פשיטא דאיירי באחד משני האופנים או בנזהרת או בסתם אשה שאין ידוע לה מציאת דם מבחוץ הן ע"י כנים או דבר אחר. אבל כמו בנ"ד שידוע ע"פ הנסיון שיש לה מציאת דבר שתבניתו כמציאת העד כמו בנדון מעלתו שפעם בדקה לתומה ומצאה הקרטין ומסתמא לא נזהרה שלא לעבור על פני, השערות כמילתא דלא רמי' עלי' דאינש ותיכף נתחככה מבחוץ ב' פעמים ונמצאו על העד ושוב בדקה באזהרה שלא תגע בשערות ולא מצאה כלום פשיטא ופשיטא לי שאותו פעם האשה טהורה שנתגלה למפרע שלא בדקה בעד הבדוק כלל אלא בעד שחזקתו מלוכלך ובפרט שהיתה מעוברת. אמנם מכאן ולהלאה חושבנא שההכרח לומר לה שתזהר בבדיקתה אם אפשר שלא תגע כלל בהשערות ואם תמצא אז על העד הבדוק לדעתי פשיטא שא"א לטהר הקרטין מצד תליות כנים זו. ואפילו נמצאו כנים ופרעושים וכל מיני כנים מבחוץ מה בכך אותו מקום בדוק הוא ואפילו מאכולת צרופה עליו טמאה ואף אפילו אם א"א לה ליזהר כדכתב הש"י מ"מ אין דעתי נוחה כלל לתלות היתר הקרטין אלו אך בזה בהאשה בתמידות. אף שכתב נמי סי' ל"ח שכמה פעמים אירע כך וכו' כי בודאי יפה דיבר הגאון מוה' גבריאל בדף מ ע"ב והרי אפשר להעביר השער ע"י תער ולראות אח"כ כי בלי שום ספק החיוב על האשה למיעבד כל מה דאפשר שתהא בדיקתה בעד הבדוק וכל זמן שאינה מעבירה השער והיא א"א לבדוק בשום אופן אם לא תגיע מקודם. למקום השער ושם מצויים מיני דמים הרי ממש בדיקה בעד שאינו בדוק ואף בלא התגלחות השערות יראה לענ"ד שאם ח"ו בהנהו קרטין אין שום צד היתר אלא אופן זה של תליות מציאותם ע"י חיכוך בהשערות, א"א להתיר מצד תלי' זו לחוד אלא באופן שנמצאים על העד כשנוגעת בו על השערות מבחוץ נמי אף בלא חיכוך מרובה אלא ע"י נגיעה דרך העברה דומיא דאופן הבדיקה באם א"א לה ליזהר לבדוק מבפנים מבלתי שתגיע מקודם בהשערות מבחוץ אבל אם נוגעים העד ומעבירים אותו על השערות בפשוט בלא חיכוך ולא נמצא מאומה על העד, ועל הבדיקה מבפנים נמצאים א"י מה תלי' היא זו ואף שלא נעלם מאתי שבש"י לא נראה הכי וכפי הנראה אף עשו עובדא הכי לטהר ע"י המצאות שעשו העד לח וחיככו בו הרבה. עכ"ז אין דעתי נוחה בזה כלל כי כל התליות ובפרט שבדיקה צריך להיות כדאמרו תולין במצוי ומה שהלב סומך עליו שאפשר בא מזה אבל אם ראינו שע"י נגיעה בהעברה בעלמא אינו בנמצא כלל על העד מה יתן ומה יוסיף שע"י חיכוך הרבה נמצאין הא בשעת הבדיקה ודאי לא חיככה הרבה על השערות אלא דרך העברה עברה ביניהם מפני הדוחק. ואפילו לחומרא אמרינן בגמרא ובש"ע סי' ק"ץ סעיף ל"ג תחזור להתעסק כמו שעשתה אם יזדמן כו' ואם לאו טהורה ולא אמרינן דילמא אז שהיתה עוסקת במלאכה עברה על מקום זה בדוחק זה לא אמרינן מכ"ש דלא נימא הכי לקולא. ובע"כ שהם דנין מדחזינן שעכ"פ הכנים מצוים שם סמוך לאותו מקום תלינן אף מציאת הקרטין שעל הבדיקה שהם מן כנים הללו הנמצאים חוצה. וא"י איך כונתם אם דנימא שאף גוף כנים אלו מצוים בפנים ומשריצים קרטין אלו בפנים כמו מבחוץ. קשה עליהם בתרתי. חדא דאותו מקום בדוק הוא בלי שום הבדל וספק כנ"ל. ותו א"כ מדוע נמצא על עד הבדיקה קרטין ולא כנים דידהו ותו א"כ למה הקפידו שבבדיקתה א"א ליזהר מבלי שתגע בהשערות. מה בכך הא תולין שאף קרטין שבפנים אינם מן המקור אלא מציאת כנים. ואם כונתם, אך לתלות הקרטין שבאו על העד אך מבחוץ מבין השערות כשעברה דרך עליהם בשעת בדיקה. א"י מה ענין פלפול הכנים להכא. אלא עיקרו תלוי כנ"ל אם דרך העברה בעלמא על השערות יש במציאות קרטין על העד מבחוץ וא"א ליזהר ולבדוק בלא ההעברה על השערות אז ודאי יש לתלות בפעם הראשון שבדקה בלא מתכוין ואמרינן מסתמא לא נזהרה. אבל אם בהעברה בעלמא דוגמת ההעברה עליהם בשעת בדיקה אינם במציאות כלל. לדעתי אין שום תועלת מציאתם ע"י חיכוך דוחק או ע"י הליחלח להעד שכ"ז אינה עושה בשעת בדיקה ומה יפה כחו של הגאון מוה' גבריאל ז"ל בתשו' הנ"ל שלא רצה להסכים בהיתר זה. ואולם מ"ש תו וגם יש עוד ענין וכו' ורצינו לידע מה זה נקרא נימוח כי אף שלא נימוחו כדונג מ"מ ע"י נעשו רחבים וכו' וגם נרגש קשה על הציפורן הקרוב לענ"ד ברור שזה לא נמוח מקרי ומה שתו כתב וגם אם לא נימוחו מקרי אם באדום מהני נמוח לשיטת הש"ך בסי' קפ"ט בסופו. לזה העתקתי לו התשו' לחתני שי' כדלקמן:

תשובה לחתני הרב המופלג החריף מוה' יודא נ"י. ואף שגוף לשונו בהשאלה נאבד מידי מ"מ הענין מובן מתוך תשובתי:

הנה עתה באתי להשיב על דבריו הנעימים יריד פ"פ העבר וביום ו' העבר פניתי מכל עמלי לעיין במילין ומצאתי שכתב חתני בלשון זה. ובאמת כתב הגאון המנוח ז"ל היתר מטעם ס"ס ספק מן הצדדים וספק לא נמוח. ובאמת הספק לא נימוח ליכא ספק כלל דהא אף כי ידעינן דלא נימוח מ"מ הלא דם יבש לא מהני לא נימוח כ"א לדעת הרז"ה ואנן לא קי"ל הכי. ואף דהב"י כתב דאין אנו צריכים לכ"ז דש"ה דנמצא תוך מ"ר ותיכף לאחר מכאן והלכך כיון דלא נמוח אמרינן דמן הכליות באו אבל אם נמצא שלא בשעת הטלת מ"ר ובזה לא שייך למימר מן הכליות לסברתו מה מהני דלא נימוח עכ"ל הנה רואה אני שמעלתו שי' מבין בהב"י במה שכתב בהא נמי כיון שידוע לרופאים שאין דרך חצץ להולד בחדר אלא בכליות תולין בכך ואין חוששין לה. מאז נמי הי' כונתו ע"י שריה אלא שפלטתו הקולמס ותיקנו בבה"ב, וכדעתו שמדמה הנהו קרטין לחתיכות דם. ולבי לא כן ידמה אלא דתחלה שגג לפי שעה וסבר ללמוד מהנהו עובדא דיש לסמוך על רופאים בלי בדיקה. ושוב נזכר בדברי הד"מ ותיקן וכתב והוא וכו'. ובאמת אז בפשוט מותרים ואפילו אם מן המקור באו כי אני מדמה אותן הקרטין להמפלת כמין עפר. (וכן מבואר בהשגות הרז"ה על הראב"ד סי' ד' שכתב המפלת כמין עפר וכו') כי עד כאן לא כתב, הראב"ד אלא בחתיכה דם יבש כאבן דהיינו שניכר במראיתו שהוא דם יבש ולא בקרטין אלו וכדדייק לשונו שבב"י סי' קפ"ח כתב בלשון זה וכמין עפר נמי אין דרכו של דם להתייבש וליעשות נפרד כעפר ולא כתב שחור כעפר. ותו אמינא דע"כ חדא מתרי אנפי או דאף דמשמעות הצ"ע שסותם דלא כהרז"ה מדכתב דעתו אך בשם י"א מ"מ הוא לאו דוקא שהרי שם סעי' ג' כתב להיפוך והוא שהטיל החתיכה במים וכו' ולדעת הראב"ד הא מוכרח התירוץ שני שבש"ך שהי' ניכר במראיתו שהוא בשר וכדתי' נמי הר"ן דף כ"ב ע"ב ד"ה וליפלוג אלא משמע דל"ד ואינו מכריע בפלוגתא זו להלכה. ומה שכתב הש"ך מירושלמי צ"ע בגוף הירושלמי כי א"י אם לחשדו שכיון ללשון הירושלמי שמועתק בכרו"פ אין ממנו ראי' של כלום כי ריב"ח שאוסר טהורה משמע אפילו בלא שרי' וק"ל. ואי דנימא דע"כ לא החמיר הראב"ד אלא בחתיכה הניכר בצורתו שהוא דם יבש אבל בחתיכה שיש לספק בי' אם הוא דם אף שאינו ניכר שהוא בשר מודה נמי דהשרי' מוכחת עלי' אם הוא דם או ברי'. ובהכי איירי הב"י סעי' ג' ויהי' איך שיהי' עכ"פ בהני קרטין לכמין עפר מדמינן להו ולכ"ע מהני בדיקה בשרי' באופן דנקטינן לענ"ד דהוי ספק המועיל. אלא שהגאון ז"ל צירף הספק אחר במן הצדדים ומפני שהי' קשה לו לבנות יסוד על ספק זה מפני המבואר באחרונים צידד ע"פ דברי הב"ח בפירושו לחומרא דר"ז. ומלבד שמוכרח לידחק אף לדבריו בין ב' טפות ויותר קטנים מאוד לבין ב' טפות גדולים בכמותם מה שאין דעתי נוחה בדברים כאלה אף גם גוף דברי הב"ח ז"ל אינם נוחים לי כי מה יש ללמוד לדמות מראה לבן למראה אדום שחיקק המשנה שחזקתה מן המקור ולא מחלקה בין טפה אחד לשנים. ואולם עכ"ז מבלעדי דברי הב"ח יוכל לדון הס"ס דמן הצדדים ולומר דבעצמות הקרטין דלא שכיחי אפשר דלאו עלייהו נאמר החזקה דמתני' ובפרט שמשמעות הכ"מ וד"מ דאפילו. בדם גמור יש להשתמש בספק זה. אמנם יותר בפשוט יש מקום אתי להתיר אלו הקרטין בספק זה של לא נמוחו לבד ע"פ דברי הגאון מוה' גבריאל ז"ל שבתשו' ש"י סי' ל"ו העתיקו הס"ט ריש סי' קפ"ג כתב ועוד נ"ל דבעובדא דידן דרואות קרטין ואף שאח"ז נמוחים לדם בזה יש מקום לומר דלגבה ל"א שהיא בחזקת שהרגישה דע"כ לא אמר הרמב"ם אלא במציאת דם דהטעם כיון דנשים עלולים למצוא דם ע"י הרגשה אמרינן שהרגישה ג"כ אבל בדמים כאלה שיצאו מגדר הרוב והיא לא הרגישה כלום ע"ז לא שייך חזקה שהרגישה דרוב הנשים אינם רואים בענין זה כלל עכ"ל. ואני אוסיף על דבריו דאפילו בטפה אחת כחרדל דם ממש לא די שאינם בחזקת הרגשה אלא אפילו כיון שלא הרגישה היא בחזקת שלא בא בהרגשה ולא חיישינן דאימר הרגשת עד וכדמשמע פרק התינוקת בהרא"ש הלכה ד' שכתב דחיישינן שמא מחמת חימוד ראתה טפת דם כחרדל ולא הרגישה בו. ויש בזה סעד יותר לפרש בו דברי ר"ז שהחומרא היא רבותא אפילו ברואה טפת דם כחרדל מבלי הרגשה מ"מ החמירו כל החומר כאלו הי' ד"ת. ואף דבר מושכל הוא מצד עצמותו שדבר קטן כטפה אינו עושה רושם בהגוף להרגיש בו. נמצא אי נימא שהוא בספק אם בא בהרגשה הרי בהצטרף הספק דנמוח הוי ס"ס בדאורייתא וחד ספק בדרבנן. ומכ"ש שלענ"ד מדלא ארגשה בקרטין הם בודאי אך דרבנן ובחזקת שלא באו בהרגשה ושלא לתלות בספק בדיקת העד. וכדמשמעין דברי הב"י סי' ק"ץ כידוע לו. אך בגוף הספק שדן הגאון ס"ט ז"ל מדאי אפשר לבודקן לבי קצת מהסם אם לא יהא בכל ס' חיסרון בקיאות כי אפשר אם אני איני בקי ומכיר אולי אחרינא בקי. (אבל גם ז"א כיון דבדיקת פושרין אין לנו לדעתי כדאיתא בש"ך סי' ל"ג ס"ק ט' וע"י צפורן אף כי לא נמוח הוי ספק ומה שספק לכל העולם אינו כלל בספק ח"כ). אבל באופן שכתב חתני שי' שניסה אותן קרטין הרבה פעמים ולא נימוחו והיו בחזקת שאינם נמוחין לענ"ד אין מקום להחמיר כלל ואפי' להבנתו דמעלתו בהב"י ושיש לדמותן לחתיכת דם וכתב מעלתו ובזה לא שייך למימר מן הכליות לסברתו. אמת לסברתו ולהבנת מעלתו יפה הקשה אבל גוף סברתו אינו נוח לי כי מה שכתב הגאון ס"ט ז"ל בלשון זה ובר מן דין נראה דכל עיקר היתר הר"ן אינו אלא בקרטין הבאים עם מ"ר דהא איכא דיצאו מן הכליות דרך השלחופית אבל בחול וחצץ גרידא מנ"ל שיש להם דרך ומבוא מן הכליות לבה"ח וכן נראה בדברי הח"צ בסוף התשו' הנ"ל עכ"ל. ואני חפשתי ולא מצאתי כדברים אלה בדברי הח"צ. אף גם לפ"ר. סותר דברי עצמו בזה שהתחיל בלשון זה כללא דמלתא וכו' העולה מכל מה שכתבנו אשה שיש לה מכה בכליות תלינן חצץ אדום בכליות אבל מן הסתם לא אמרינן שיש לה מכה ואם מרגשת כאב בכליות תלינן חצץ אדום בכליות שע"י כאב נתברר שיש לה מכה בכליות הרי מבואר דאם יש לה מכה או כאב יש לתלות בם החצץ אדום אף על ידי בדיקה וכן באמת משמעות הר"ן בתשובה שמדמה לדין תליות במכה ולההוא טעמא האחרון הי' מתיר אף נמצא בבדיקה שלא בשעת הטלת מ"ר. וכן מוכח דעת הט"ז והח"צ לא מצאתי שהשיגו בזה. ואף שהאמת לענ"ד שאין מבוא מן הכליות במאומה להביא אל תוך המקור ואפילו לא ע"י דהדרי מ"ר למקור להוציא כי אינו דומה היציאה ע"י שטיפה להבאה עד שיונח שם. ומכ"ש למאי דפסקינן כר' יוסי ודלא כדברי ידידינו הרב מוה' טעבלי מ"מ הברור שהשתן דרך בה"ח אזיל ובלי ספק הקילוח שוטף בכל בה"ח אלא שלתוך המקור לא שכיח שיבא עד שיוציא משם דם אבל כל הנמצא בבה"ח מה"ת שלא לתלות במכה שבכליות. ותדע הרי הר"ן דימה הנמצא בבדיקה לנמצא בתוך הספל ועל שפת הספל ומי לא ארי' שנמצא בבדיקה של למעלה ממקום נקב השתן ומה דמיון הוא זה א"ו שכל בית החיצון ואפילו למעלה מנקב השתן הוא בחזקת לכלוך משיטוף מ"ר ואפשר לומר מתמצית מ"ר הוא ואי משום דלא נמצאו סמוך להטלת מ"ר מה בכך וכי גבול יש לתמצית מ"ר שמתעכב בבה"ח שעה אחת לא יותר א"ו כל שלא נבדקה בתר הטלת מ"ר ולא מצאה אלא שאיזה שעות בתר הטלת מ"ר בדקה ומצאה יש לתלות שמן הכליות בא עם השתן והקרטין נשארו שם מן תמצית מ"ר ולפי זה נלענ"ד לקיים פסק ק"ק ליסא שבודקין השתן איזה פעמי' ואם נמצאו בו קרטין אלו מטהרין אות'] שלא להצריך כלל הבדיקה אם נימוחו או לאו כי עד כאן אין מקום להחמיר במשמעות הרמ"א ז"ל דבעינן מציאת הקרטין על העד אך סמוך להטלת מ"ר אלא לשיטת ר"ח שאז יש לחוש לדילמא הדרי מ"ר למקור. ולדילמא בתר דתמו מיא אתא כל הנמצא בין מה שבתוך המים ובין מה שעל העד. וע"כ לבא לסברת הר"ן דבקרטין מודה ר"מ ומשום דלא שכיח כלל לומר דכי הדרי מפקי דם כי ההוא ובשעה אחרת אינו יוצא ממנה כעין אותו דם כלל. וכן ע"כ לומר לפרש"י בזה מההוא טעמא אף לר"מ לית למיחש לדילמא בתר דתמו מיא אתא הכל דאיך אפשר דבשעה אחרת אינו יוצא ממנו כעין אותו דם כלל כי אם דוקא לבתר דתמו מיא אבל בנמצא נמי בבדיקת שעות הרבה בתר הטלת מ"ר שוב אין לנו הוכחה דלא ניחוש לכל החששות דחייש ר"מ. משא"כ לשיטת הפוסקים כר' יוסי ואליבא דסברת הר"ן דלר"י לא חיישינן בשום חששא במה שנמצא עם מ"ר זולת ביושבת על שפת הספל ולא נמצא אלא על שפתו ומתיר בנמצא בתוך ועל שפתו. (וזה נמי שיטת הרמב"ם וראב"ד וש"ע) ומדמה לזה אף הנמצא על העד ומשום דאמרינן הנמצא על העד מתמצית מ"ר בא מה"ת לחלק בין הנמצא סמוך לההשתנה או רחוק וכדכתיבנא כי מה גבול י"ל שבשעה אחת נוטף או כלה כל תמצית מ"ר שבה. א"ו מההוא טעמא הוא דחייש הרמ"א להקפיד ואינה מוצאת אותו חול רק אחר מ"ר משום דחייש לשיטת ר"ח. וא"כ י"ל זה כתם בהחלט להיתר אבל לעת הצורך. אף שכתב ויש להחמיר כשיטת ר"ח בודאי יש לנו לדון בזה ס"ס ספק הלכה כהפוסקים כר"י ומכ"ש דאף לשיטת ר"ח גופי' הא אינו מטמא כ"א משום כתם וי"ל דמודה בקרטין כאלו מטעם הס"ס דשמא לא נימוחו ובס"ס אף בדיקה לא צריך ולא שייך נמי. ספק חיסרון חכמה. וגם ס"ס דכתיבנא דשמא שלא בהרגשה באו ועוד ספק דמן הצדדים וספק של מראה דם כמוזכר בס"ט. מכל הלין טעמא נלענ"ד לקיים פסק חכמי ק"ק ליסא. אך יש להזהיר לאשה כזו שלא תבדוק עצמה בלא הרגשה כ"א בתר הטלת מ"ר כי אם בדקה פעם אחר הטלת מ"ר ולא מצאה ושוב תבדוק עוד פעם קודם הטלת מ"ר בזה ודאי מודינא דאין לטהרה כ"א ע"י בדיקה לא נימוחו. כי מציאה זו אי אפשר לתלות כלל בכליות כי בודאי אין מבוא מן הכליות לבה"ח אם לא ע"י השתן וזו כבר בדקה עצמה אחר הטלת מ"ר ונמצא נקי וק"ל:

תשובת שאלה לק"ק ווילנא להמופלא מוה' אברהם דנצקיר דשם. על אודות הענין שערך לפני בלשון זה אשה שיוצאת ממנה ליחה לבינה מעט ומתוך שמרגשת שיוצא דבר לח בודקת א"ע וע"פ רוב מוצאת על הבדיקה כמין קרטין קטנים הנלקטים מהעד ואפילו בימי עיבורה והנקה ולא אירע בשום פעם שתמצא אף כטפה של חרדל דם רק אלו קרטין כמין טיפי זבוב ולא הרבה רק קורט אחד ורובא דרובא כשמוצאת אותו קורט אינו מונח על מקום הבדיקה כי לדעתי מה שהוא לח מן העד הוא מקום הבדיקה ואותו הקורט מוצאת על מקום הנגוב סמוך למקום הלח ממש וא"א לעמוד על מהות הקורט ומראיתו מה הוא מחמת קוטנו. גם א"א לבדוק אותם אם נמוחו והרבה פעמים רואה אותו שהוא אדום רק קודם שתראה לחכם נאבד. והנה רוצה מעלתו לדון ולהתיר לאשה זו אף שתרגיש הזוב לא תבדק עצמה וכתב בלשון זה. וכבר שקדו חכמים על טהרת האשה ואמרו כל לבעלה לא בעי בדיקה. אמנם בנ"ד שמרגשת שיוצא ממנה דבר לח צ"ע. והנה לדעת האחרונים וכו' ובסוף נסתייע מפסק מהר"ר גרשון שבתשו' ש"י סי' ל"ו. ולפ"ר א"י שום פעולה טובה בקולא זו דבשלמא בדברי הרמ"א שבי"ד סי' ל"ג הפעולה שאז סמכינן על הרוב ואמרינן שאין בו אפילו ההוא חששא שלבסוף מקילין בו. וכן בפסק מהר"ג סמכינן על החזקה ואמרינן שלא תמצאו אף אלו הקרטין. אבל בנ"ד מה בכך שלא תבדוק הא כבר מוחזקת האשה ע"פ הרוב שבכל פעם שמרגשת הזוב נמצאים הקרטין ורובא דאורייתא הרי מיד שמרגשת יודעת נמי מחמת הרוב שאף קרטין אלו נמצאים. ומ"ש הראי' מהידיעה. אמנם לפי הצעת השאלה שכתב וא"א לעמוד על מהות הקורט ומראיתן וכו' והרבה פעמים רואה אותו שהוא אדום וכו' דמשמע פעם נמצאים באופן שא"א לעמוד על מראיתו ופעם נמצאים באופן שניכר מראיתו אדום בשעת המציאה. אילו היינו יודעים שהרוב הם מאותן שא"א לעמוד על מראיתן אם נוטין למראה אדום או שחור אם לאו והמיעוט הוא מהניכרים במראה אדום. אז הי' פעולה בהעדר הבדיקה וסמכינן על הרוב שהם מאותן שאינם ניכרין. כי אותן לענ"ד יותר שייך בהם למידן בהו הס"ס שמביא הס"ט בס"ס קפ"ח בשם תשו' כ"י ספק אם הוא אדום וספק שמא לא נימוחו. (אף שבאמת הספק דלא נימוחו אפשר הוא ספק ח"כ כי אולי יש חכם בעולם המכיר עכ"ז בשעת הדחק אפשר לסמוך על הד"מ סי' נ"ג ס"ס ק"ב שמסיים אמנם לקמן יתבאר דלענין ס"ס לא בעינן בדיקה א"כ חסרון ידיעתינו אין מזיק לענין ס"ס. וכן דעת תשו' מ"ב אף שאין כן דעת הרבה מאחרונים מ"מ דבריו ברורים) אבל הניכרים באודם שדן בתשו' הנ"ל בספק אחד מחמת דלא בקיאין במראה זה. לע"ד לא מסתבר כלל כי אף שחילקו האחרונים במה שאנו נוהגין ע"פ הלכות גדולות להחמיר בבדיקה כמו בדיקת נקיבת הריאה וסרכות שזה לא מקרי ח"כ מדכ"ע לא בקיאי. היינו מה שמעצמנו מחמירין אבל מה שהש"ס העלה להחמיר שלא לראות דם להבחין בין טמא לטהור ל"מ להפר"ח י"ד סי' ל' סק"ב שאף תיקו ובעי' דלא איפשיטא אין לדונו בס"ס דה"ה בזה אלא אפילו לשיטת הב"י שם גבי גלודה שצירפו לס"ס היינו במה שהש"ס הניח בספק ואפשר כונתם שיהי' לנו אך כספק איסור אבל במה שהחליטו לגזור ולטמא כל מראה אודם מחמת ספק דדם טמא הוא מי עדיף מגבינות הנכרים שבש"ך סי' ק"י אות י"ח בכללי הספיקות בשם או"ה בלשון זה ואפילו הי' רק ספק אם מעמידין בעור קיבת נבילה לא היו ניתרים הכא מכח ס"ס וכו' דמאחר שאסרו מחמת אותו ספק ודאי איסור הוא וכו'. ונהי דהפר"ח בכלליו אות ל"ט משיגו היינו משום דמקרי דבר שאין לו עיקר בתורה אבל ודאי מודה בההוא כללא דדבר שאסרו מפני ספק תורה שהרי הוא כודאי וא"א לדונו בס"ס ומי לנו גדול מספק איסור תורה זה ל"מ לשיטת הראב"ד שבס"ט שם דמחמת רוב גזרו על הספק. אלא אפילו לשיטת הרז"ה הא עכ"פ מחמת ספק שקול גזרו עליו ולהכי אפילו למה שסיים שם הס"ט אך כבר כתבתי לעיל סי' קפ"ג וכו'. אין ענין לזה דש"ה שכבר גזרו חכמים על ספק זה ועשאוהו כודאי במה דלא חזי דמא. אמנם באותן האינם ניכרים שפיר יש לדון בשעת הדחק ע"פ ס"ס זה כנ"ל ואפילו לשיטת הראב"ד הנ"ל ע"פ דברי הס"ט שבסי' קפ"ג ואף שבספרי שת"ל בקרוב יצא לאור השגתי עליו תוך הג"ה בשאלתי שהדפסתי בהלכות נדה סוף הספר עכ"ז העלתי נמי שם שבמקום שהאשה עומדת בחזקת טהרה שפיר יש לדון אף בס"ס שספק אחד הוא מיעוט נגד רוב. ומה שמשיג הס"ט על ס"ס זה ומסיים עכ"ז אין זה ס"ס משום דהוי הכל משם אחד. מלבד מה שהאריכו האחרונים לדבר בכלל זה. (ומלבד נמי דמעיקרא א"י למה הוא משם אחד שהרי ההיתר דלא נימוח היינו שהוא ברי' ולא דם וההיתר השני הוא אף את"ל שהוא נימוח והוא דם שמא אין מראיתו אדום ודם לבן נקרא) אף אמינא שבנ"ד שהאשה בחזקת טהרה לו יהא שמפני שם אחד לא מקרי ס"ס מ"מ הא ודאי שמתוך שני ספיקות אלו לא גרע מספק אחד השקול דלשיטת הש"ך סימן ס' ס"ק ג' יש לתלות לקולא בהפ"מ וה"ה בשעת הדחק שאין האשה יכולה ליטהר ודאי אילו היו קרטין אלו בחזקת נמוחים אלא שהי' אך ספק זה של המראה אדום לא הי' אפשר להקל בם מחמת ספק זה לחוד מפני שיטת ראב"ד הנראית נכונה דרוב דמים הם טמאים וכן אלו שהם אדומים בודאי אין להקל בם בספק זה לחוד של נימוח מחמת שאפשר הוא ספק חיסרון חכמה כנ"ל בהג"ה. משא"כ עתה אלו הקרטין שמראיתם אינו ניכר ויש בם שתי הספיקות אלא מפני שם אחד לא מיתהני אלא כספק אחד מ"מ הא בספק זה נמי מעורב ספק של המראה שא"א לעמוד עליו ובהצטרפם אף לשטת הראב"ד מ"מ שקולים הם ושפיר יש להקל ע"י החזקה דטהרה. ואפילו לשיטת הפר"ח ריש סי' כ"ט שהעלה להחמיר בספק שקול דלא כשיטת התוס' ואפילו בהפ"מ וא"כ אפשר אפילו בשעת הדחק א"א להקל מכח ספק אחד השקול. מ"מ אמינא הא כבר מבואר נמי בהפר"ח כללי ס"ס אות ו' שמה שהעלה להחמיר ריש סי' כ"ט היינו מדרבנן דאילו מדאורייתא יש לילך בתר חזקה ומבואר דבס"ס אף מדרבנן שרי וכבר מבואר דההוא כללא שהמציאו התוס' בכתובות דשם אונס חד הוא לא המציאו אותם אלא מפני דוחק קושייתם דאכתי איכא ס"ס ספק אונס וספק קטנה. וידוע דשיטת הרמב"ם דאף קטנה שנתפתתה אסורה וכתב הה"מ שלמדו לתרץ קושי' תוס' הנ"ל ומוכח מיני' דלית לי' הכלל דשם חד. ובאמת מסתבר כדעתו ועיין בכללי ס"ס דפר"ח סוף אות י"ג מסיים וכן בדין שהרי יש כאן שני צדדין להתיר והנה בספק ראשון הוי לי' פלגא ופלגא וכי מספקינן תו ספק שני הוה לי' כרוב דמן התורה אזלינן בתר רובא וא"כ אף בשאינו מתהפך איכא תרי צדדין וספיקו להתיר ומה בכך שאינו מתהפך. וכתבתי בצדו צ"ע דדברים אלו נמי שייכים על תי' תוס' דשם אונס חד הוא] וכבר אף דממש כל ישראל חולקים על הרמב"ם. מ"מ מביאו הש"ע א"ע בסי' קע"ח סעיף ג' במחלוקת שוה י"א וי"א ומה יפה כח הש"ע שרוח הקודש בלי ספק הופיע בבית מדרשו כי ת"ל בספרי הבאתי סוגי' דסנהדרין מבוארת כדעת הרמב"ם ובה סלקתי ממנו בתירוץ מרווח השני סוגיות המורים דפתוי קטנה אונס הוא ע"ש. אי"ה בזמן קרוב יצא לאור ועכ"פ לדעתי הכלל זה דשם חד לא נפק מידי מחלוקת השני דיעות דש"ע הנ"ל. ובמקום חזקת טהרה הא מחלוקת זו אינה אלא מדרבנן דהא מדאורייתא ודאי בחד ספק משתרי ומחלוקת בדרבנן לקולא אזלינן והוי ס"ס דמותר אף להפר"ח ובלא בדיקה במקום טורח ואינו מזיק אף הח"כ. ואולם כל זה פלפלתי להמציא פעולה טובה בהקולא של מניעת הבדיקה ולא להלכה כי מי אנכי ובאתר דזקוקין דנורא שרי תמן מה בעי בר נפחא להתם. ומעתה שאפשר בהמצאה זו פעולה טובה יבחנו דבריו אם יש להקל בה כדכתב מעלתו. והנה ריש דברי מעלתו שכתב בלשון זה והנה לדעת. האחרונים שמחליטים שמה שמרגשת יציאת דבר לח לא מקרי הרגשה פשיטא שאשה זו לא צריכה בדיקה, תמה אני וכי ס"ד בספק דרבנן שבקל יש לראות מה הוא נעצים עינינו מלראות מה הוא ואפילו כי הרגישה שזב ממנה ונאבד בלא בדיקה יראה לי שהיא טמאה ואפילו בלא הרגשה אחרת. ואפילו אם נאמר שזה אינו בכלל הרגשה דאורייתא ל"מ לשיטת הראב"ד הנ"ל דרובא הוי לטומאה אלא אפילו לשיטת הרז"ה דדחה ראיות הראב"ד ע"ש כי לא פליג עלי' אלא דדחה ראיותיו ומסיק דאין לדון ברוב זה לקולא לענין חששות הוסת אבל ודאי מודה דיש לחוש לרוב זה לחומרא ואפילו אם יתעקש אדם לומר דלהרז"ה הוא ודאי ספק שקול אף לקולא. מ"מ מי לא מודה דבעי בדיקה היכא שבלא טורח איכא לברורי כדפסקינן המשכיר בית לחבירו בי"ד ואיתא המשכיר שם דצריך למישיילי' אף דבדיקת חמץ דרבנן וע"ש בהר"ן אמנם לדעתי אף אם נאבד בלא בדיקה היא טמאה מספק אף להרז"ה וכנ"ל. ועד כאן לא הוצרך התה"ד ללמוד דהרגשה סברא דאורייתא אלא להיכא דלא הרגישה אלא שנפתח מקורה ובדקה ולא מצאה כלום שאפשר לא יצא כלום ממנה. אבל היכא שמרגשת זב ממנה לח פשיטא לענ"ד דאם נאבד בלא בדיקה שהיא טמאה לכ"ע. וכ"ז למשמעות האחרונים דהרגשת זיבת לח אפילו דם יש ה"א דלא מקרי הרגשה. אבל לענ"ד גם זה ליתא דהא חזינן מהרמב"ם שעכ"פ לאו דוקא פתיחת המקור הוי הרגשה אלא ס"ה שארי ענינים הרגש לשינוי בהגוף כמו נזדעזע גופה. ובודאי כן הוא כי נהי דדרשינן עד שתרגיש בבשרה מ"מ במה שתרגיש היכא רמיזא. וא"כ מה לי נמי אם מרגשת זיבת הדם בבשרה הא נמי בבשרה מקרי. וכן מדויק לענ"ד לשון שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם עליה טהורה דעכ"פ למה דס"ד דמקשה דינו פשוט הא קשה למה לא אמר פשוט אשה שיצא ממנה דם שלא בהרגשה טהורה. א"ו כל שיודעת מהיציאה א"א בשום אופן שלא בהרגשה שזה גופה הרגשה היא. משא"כ בישבה ולא ידעה מאומה עד שעמדה ומצאה דם זה מקרי שלא בהרגשה. ואינו דומה לנמצא דם תוך מי רגלים דשם הדם לא עשה הרגשת זוב זה אלא המ"ר משא"כ אם הדם פעל הרגשה זו. ובאמת הכי דחה הס"ט ריש סי' ק"ץ אלא שכתב בסוף אך לפי. מה שהוכחתי לעיל זה ליתא וכו' ע"ש שר"ל במה שמשיג ריש דבריו על טעם הר"ן בהדרשה דתרתי שמעית מיני'. ואני כבר הרגשתי בדבריו אלו והמה כבר בדפוס תוך שאלתי בהלכות נדה. וכתבתי שם בלשון זה. ובתי' הר"ן יש ליישב דעת רש"י שממאן לפרש כפי' התוס' בתירוצו דר' ירמי' מודה שמואל דטמאה מדרבנן אפי' ידוע שלא הרגישה משום דקשי' לי' אם נאמר שגזרו וביטלו דינא דשמואל לגמרי א"כ דין שפיר ושפופרת נמי ליבטל מדרבנן כיון דחד טעמא לתרווייהו ולדעת התוס' ע"כ לדחוק דהחכמים השוו מדותם במין דם השוה שלא לחלוק בין דם לדם אטו שמא תראה ותרגיש ולאו אדעתה. משא"כ במינין שונים הנ"ל דלא אפשר למטעי וגם לא שכיח הם ולא גזרו עכ"ל שם. וא"כ מה שכתב נמי ובזה סתרתי דברי, מ"ו וכו' באשה שראתה טיפת דמים ע"י ליחה לבינה מרובה וכו' ע"ש אינו כי באמת לפי הנחת בעל השב יעקב שעיקר הזוב הוא הליחה והטפת דמים דרך אגב נגררים עמו שפיר קאמר דהוי ממש דם שיצא עם מ"ר כיון שמה שפועל ההרגש זה אינו אלא הליחה. אמנם בל"ז לבי מהסס אף בזה כי מאן נימא לן זה דילמא איפכא אשה זו קובעת בזה וסת לראות דם טמא מתוך דם טהור. ועיין סי' קפ"ט בס"ט ס"ק כ"ה. וא"כ עיקר פעולת הרגשת זוב זה עושין הטפת דם שהם גורמים זיבת הליחה מקודם. אלא שאפשר נמי לומר דוקא בשופעת הוי קביעות וסת אבל בטפות קטנים דלא רגילי נשי בהכי יותר יש לדון כאשר דן שהטיפות אך אגב גררא נפקו ושפיר מקרי בלא הרגשה וצ"ע. יהי' איך שיהי' איני רואה מקום להקל בבדיקה זו זולת מצד הסברא שהזכיר מעלתו והם דברי הס"ט בסי' ק"ץ ס"ק ג' שבמעוברת ומניקה מפני שהם בחזקת מסולקת בדמים טפי מסתבר למתלי להיתרא. וא"כ אף לדבריי נהי שהיא מוחזקת ע"פ הרוב שבכל פעם ואפילו בימי עיבור והנקה כשמרגשת מוצאת נמי קרטין מ"מ י"ל בודאי יהיו אותן קרטין מה שא"א לעמוד על מראיתן והם אינם נוטים למראה אדמומית מפני שהיא בחזקת מסולקת מדמים טמאים ואותן קרטין יש להכשיר מטעם ס"ס כנ"ל. ואולם לדעתי א"י מי הגיד לו נבואה זו אחרי שגם הלובן מן המקור בא ודם טהור מקרי ובגמרא סתם נאמר דמיה מסולקים דנימא דוקא דם טמא ולא טהור. וכבר הרגיש מעלתו בעצמו בדוחק זה אלא שכתב מ"מ באשה זו דדיינינן בה שכבר הוחזקה בזה לראות ליחה לבינה שזה בא ג"כ משאר אברים וכו' ודומה למ"ש הרמ"א סי' קפ"ח וכו'. אמת שזה אפשר לדון אם היתה פעולה בהעדר בדיקה ע"פ האופן שהתחלתי. אבל כל זה אפשר אילו הי' לאשה זו טבע להרגיש באם יוצא דם אדום ממנה במקרי הגוף ממש שפיר הי' אפשר לומר כיון שהוחזקה זו שבהרגשת זיבת דבר לח ולא בשאר הרגשה אינה רואה אודם אלא לובן עם קרטין שוב לא תעיין בם ותסמוך על הרוב שהם קרטין שא"א לעמוד על מראיתן והם טהורין. אבל אם אין לאשה זו טבע כנ"ל ואפילו האודם אינה רואה בהרגשה אחריתי לענ"ד ודאי א"א להקל בה שלא תבדק מן הסברא דא"כ וכי לא תהי' טמאה לעולם. ותו לבי מהסם דהא ע"כ לחלק בין מידי דטורח לבין מידי דבקל איכא לברורי דבמידי דבקל יש לברורי אין לסמוך על חזקה ורובא כדכתב הר"ן הנ"ל בפסחים היכא דאיכא למישאלי' ובמידי דטורח כמו בדיקת חמץ שכתבו תוס' שהביא מעלתו שאין צריך במקום חזקה. ועיין בתוספות פסחים דף ד' ע"ב ד"ה מאי לאו וא"כ דילמא הא גופה שתבדק ותעיין בהטפות מה הן ומה מראיתן נמי חשוב מידי דבקל איכא לברורי. ולדינא דרמ"א בסי' ל"ג, ודאי אינו דומה כי שם לא נמצא דבר המביא לידי הצרכת בדיקה. וכן מדינא דהגאון מהר"ג שבש"י. ועיין מר בס"ט סי' קצ"ו ס"ק ט"ו מה שגמגם עליו. ועל קונטרסי כתבתי עיין בס"ט מה שמקשה על פסק הגאון מוה"ג ולשון הרמב"ן בהלכותיו פ"ט סי' כ"ב הכי ודי לה בבדיקת יום ראשון ושבעה אך מן המובחר הוא לבדוק בכל יום ויום משבעה (לפ"ר שגיתי בזה שהרי התיר אף בלא בדיקת יום שבעה וזה מדינא ולא משום מצוה מן המובחר ועיין נמי בהגהות רמ"א סי' ל"ג. ובזה סרה תלונתו הראשונה. אך מה שכתב ותו קשה הא ודאי צ"ע עכ"ל שם. וא"כ י"ל כיון שאינה אלא מצוה מן המובחר הקיל בה. אבל היכא שמדינא במקום דבקל איכא לברורי צריך בדיקה מאן לימא לן להקל ולהכי לענ"ד אהובי כלך מדרך זה ובפרט שקשה למצוא הפעולה טובה אם לא בדרכי וע"פ היתירא דס"ס וא"כ מה פועלין אלא תבדק ומה בכך והחכם בלי ספק בכל כחו ידין לטהר במקום דאפשר ומה' ימצא לה רפואת תעלה שלא תבא לידי מדה זו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף