בית יוסף/אורח חיים/מו

בית יוסף ‏ אורח חיים מו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ואחר שהניח תפילין בראשו יסדר הברכות שתקנו על סדור העולם והנהגתו אע"ג דמלישנא דגמ' משמע שצ"ל כל אחת ואחת בשעתה דה"ג בברכות פ' הרואה (ס:) כי מתער משינתיה לימא אלהי נשמה שנתת בי וכו' כבר כתב רבינו בסי' ו' למה אינה פותחת בברוך ומ"ש בברכת הנותן לשכוי בינה פירוש הלב נקרא שכוי וכו' כ"כ ה"ר יונה שם והרא"ש כתב וז"ל והלב נקרא שכוי בלשון המקרא דכתיב מי נתן לשכוי בינה והלב הוא המבין וע"י הלב אדם מבחין בין יום ובין לילה ומפני שתרנגול מבין ג"כ קורין לתרנגול שכוי:

וכי אסר המייניה כתב ה"ר דוד אבודרהם בשם הראב"ד דהיינו כשלובש המכנסיים אבל הרמב"ם כת' דהיינו כשחוגר חגורו וז"ל הרא"ה כי אסר המייניה פי' הוא האבנט שהוא צריך לאזור כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה. כי פריס סודרא על רישיה לימא עוטר ישראל בתפארה כתב ה"ר דוד אבודרהם שלא נהגו לאמרה באותן הארצות שאינם מניחים מצנפת לפי שברכה זו נתקנה לפי שהיו עוטרים מצנפת ועכשיו נהגו כל העולם לאמרה אע"ש שאינם עוטרים מצנפת וכן דעת התוס' שכתבו כי פריס סודרא על רישיה וה"ה לכל כובע ולכל כיסוי ונ"ל שטעם ברכה זו לפי שאסור להלך בגילוי הראש כדמשמע בפרק כל כתבי (שבת קיח:) ואפילו לדברי המפרש שאינו אסור לילך בגילוי הראש מ"מ מודה דמדת חסידות הוא שלא לילך בגילוי הראש כמו שיתבאר בסימן צ"א בס"ד (ובס"ה בר"מ בנשא דקכ"ב ב"נ אסור למיזל ד"א בגלויא דרישא משום דמסתלקי חיי מיניה) ולפי שישראל הם המצווין בכך כדי שיהא מורא שמים עליהם אנו מברכים עוטר ישראל ונקט ל' עיטור כלומר דרך מעלה צונו בכך משום דכתיב והיית עטרת תפארת ביד ה' סיים בתפאר':

אע"ג דקי"ל דברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך ברכות הללו פותחות בברוך וכתבו התוס' בפרק שלשה שאכלו (מו:) דטעמא משום דמעיקרא לא נתקנו לברכן סמוכות זו לזו כי שמע תרנגול כי אסר המייניה וכן כולן ועוד דהוו קצרות קצרות והויין כברכת הפירות:

וכן צ"ל ויהי רצון בוי"ו וכו' כלומר כן צ"ל כמו שכתבתי ויהי רצון והטעם מפני שברכה אחת היא עם המעביר חבלי שינה שאם היתה ברכה בפני עצמה היתה פותחת בברוך:

ועל כן אין לענות אמן אחר המעביר שינה וכו' וכ"כ התוס' בפ"ג שאכלו וכתבו עוד וא"ת והלא כל הברכות צ"ל בחתימתן מעין פתיחתן ובהאי ברכה ליכא וי"ל דשפיר הוה מעין פתיחה סמוך לחתימה מהמעביר שינה דסמוך לחתימה איכא ותגמלני חסדים טובים והיינו גמילות חסדים שהקב"ה מעביר שינה מן האדם ומחדש כחו כדאמרינן במדרש חדשים לבקרים וכו' והיינו כעין פתיחתה עכ"ל וז"ל הכלבו המעביר שינה י"א שהברכה הזאת פותחת בברוך ואינה חותמת בברוך וי"א שאותה ברכה ויהי רצון הכל ברכה אחת ופותחת בברוך וחותמת בברוך וענינה הודאה לש"י על המנוח והמרגוע שנתן לאדם מעמלו ויגיעו ע"י השינה ועל התועלת שהועילו בשינה לעכל מאכלו והיא מטבע ארוך עכ"ל: כתב הרא"ש ברוך גומל חסדים טובים לעמו ישראל ול"ג בא"י דלאו חתימה היא לומר שם עכ"ל אבל הרמב"ם ורבינו גורסים בא"י וכן המנהג ובנוסחת הרמב"ם גומל חסדים טובים ובנוסחת רבינו מסיים בה לעמו ישראל:

ולפי סדר הגמרא היה ראוי לברך על כל אחת ואחת בשעתה ולפי שאין הידים נקיות תקנו לסדרם בב"ה כ"כ הרא"ש וכתב עוד והא דאמרינן כל הברכות מברכין עובר לעשייתן היינו ברכות המצות שאומר בהם וצונו צריך לברך להקב"ה תחלה על מה שצונו וקרבנו לעבודתו אבל ברכה של הודאה ושבח כגון אלו יכול לברך אח"כ וטעם זה כתב הר"ן בספ"ק דפסחים וסיים בו שאע"פ ששמע התרנגול בחצות לילה מברך עליו בשחר דכיון דלאחר מכן מברך לא נתנו חכמים בהם שיעור תכיפה ומיהו בירושלמי אמרי' גבי ברקים היה יושב בב"ה וכו' נראה מזה שאין ברכות השבח אלא בתוך כדי דיבור של ראיה ושמיעה אלא י"ל שסדר ברכות הללו ברכות השבח על מנהגו של עולם ואפילו לא שמע שכוי מברך עליו וכן בכולן עכ"ל ומ"ש שאפילו לא נתחייב בהן מברך יתבאר לקמן בס"ד: ועל מ"ש רבינו וגם מפני שרבים מעמי הארצות שאינם יודעים אותן וכו' אבל ודאי חובה היא על כל יחיד ויחיד לברך אותן כתב מהר"י אבוהב ז"ל הכוונה לומר שלא נחשוב שמאחר שאין מברכין אלו הברכות בזמנן שכבר נדחו כיון דאידחו אידחו אמר שאין זה מן הדין אבל חובה על כל יחיד לברך ורמז עוד בזה שאינו יוצא כשאחר מברך אותם אם לא יכוין הוא לברכה לפטור עצמו ע"כ ולי נראה שר"ל דסד"א שלא נתקנו לברכן אלא בציבור שאחד מברך וכולם עונים אמן אבל לא ביחיד קמ"ל וברכת נ"י אם אומר אותה בשעת נטילה או אם ממתין עד בית הכנסת נתבאר בסימן ו' גם שם כתבתי טעם למה שנהגו באשכנז שאחד מברך וחביריו עונין אחריו אמן וחוזרין ומברכין לעצמם הברכות שענו אחריהם אמן:

דתניא היה רבי מאיר אומר מאה ברכות חייב אדם לברך בכל יום בפרק התכלת (מג.) ומנין ק' ברכות כך היא בלילה כשהולך לישן מברך המפיל חבלי שינה ובשחר מברך נטילת ידים ואשר יצר ועוד מברך ט"ו ברכות מאלהי נשמה עד הגומל חסדים טובים וג' ברכות על התורה וברכת ציצית וברכת תפילין וברוך שאמר וישתבח וברכות ק"ש שחרית וערבית שבע הרי ל"ב ונ"ז ברכות בג' תפלות ובשתי סעודות שהוא סועד אחת ערבית ואחת שחרית יש ט"ז ברכות ח' בכל סעודה אחת כשנוטל ידיו וברכת המוציא וד' ברכות שבבה"מ וכשהוא שותה מברך לפניו ולאחריו הרי ק"ה ברכות אדם מברך בכל יום ואם הוא מתענה חסרו ח' מסעודה אחת שאינו סועד ונמצא שאינו מברך אלא צ"ח ויש לו להשלימן כשיניח ציצית ותפילין לתפלת המנחה ויברך עליהם ובשבת חסר בכל תפלה י"ב ברכות וברכת התפילין הרי ל"ז וכנגדם אנו מוסיפין ברכה אחת מעין ז' וקידוש ותפלת מוסף שיש בה ז' ברכות וסעודה ג' שיש בה ח' ברכות הרי י"ז חסרו עדיין עשרים להשלים ק"ה שאנו מברכין בכל יום נמצא שלהשלים ק' ברכות חסרים עדיין ט"ו ברכות וכבר אמרו בפ' התכלת דממלא להו באספרמקי ומגדים פי' מיני בשמים ומיני פירות וכתוב בשבולי הלקט בשם גאון דמשלימין הברכות עשרים בשבת שקורין בתורה ז' בשחרית וג' במנחה ומברך כל אחד אחת לפניה ואחת לאחריה הרי כ' ברכות והמפטיר מברך ז' וכן כתוב בהג"מ פ"ז מהל' תפלה בשם רא"ם דברכות שמברכין הקוראים בתורה וברכות המפטיר עולין לשומעיהן לחשבון וכ"כ הרא"ש בס"פ הרואה ומשמע מדברי ההגהות שם דדוקא כששומעין אותן ועונין אחריהם אמן ולי נראה דאפילו אם אומרים אותה בלחש כיון שהשומעים יודעים איזו ברכה הוא מברך ומכוונים לצאת בה ידי חובתם ועונין אחריה יוצאים כדאמרי' בפ' החליל שבב"ה של אלכסנדריא היו מניפין בסודרין להודיע שסיים ש"ץ הברכה ויענו אמן אלמא שהיו עונים אמן אף ע"פ שלא שמעו הברכה דכיון שיודעין איזו ברכה סיים די בכך וכמו שכתב רבינו בסימן קכ"ד וכיון שיכול לענות אמן אע"פ שלא שמע משמע דהכי נמי נפיק ידי חובת אותה ברכה בכך ואם הוא מתענה בשבת חסר ט"ו ברכות שבשתי סעודות וט"ו ברכות שחסרים בכל שבת הרי ל"א וכשתחשוב כנגדם כ' ברכות שמברכים הקוראים וז' שמברך המפטיר הרי כ"ז עדיין חסרו ד' וצריך להשלימם בברכת ציצית במנחה ובברכת ציצית בשחר על טלית קטן ובברכות הריח ולדעת האומרים דאין מברכים על התורה אלא ב' ברכות דהערב נא אינה אלא סיום ברכה ראשונה נכניס במקומה ברכת המקדש שמו ברבים וסמ"ג כתבה במנין הברכות :

ויש עוד ג' ברכות שצריך לברך שלא עשני עו"ג שלא עשני עבד שלא עשני אשה בפרק התכלת (שם) ופריך התם היינו עבד היינו אשה ומשני עבד זיל טפי ופירש"י היינו אשה דלענין מצות אשה ועבד שוין דגמרינן לה לה מאשה: זיל טפי אפ"ה מזולזל העבד יותר מן האשה ע"כ. ומשמע מדבריו דהני ברכות על חיוב המצות הן דעו"ג לא נתחייב במצות כלל ואשה ועבד אע"פ שנתחייבו בקצת מצות לא נתחייבו בכולן ויש להקדים שלא עשני עבד שבתחלה אנו מברכין שלא עשני עו"ג שאינו בר מצות כלל ואח"כ אנו מברכין שלא עשני עבד אע"פ שישנו בקצת מצות זיל טובא והוא חשוד על הגזל כדתנן (אבות פ"ב) מרבה עבדים מרבה גזל גם דומה לעו"ג שאין לו זכות אבות ועוד שאסור בבת ישראל ואח"כ אנו מברכים שלא עשני אשה שאע"פ שהיא חשובה מן העבד מ"מ אינה חייבת בכל המצות. וכתב ה"ר דוד אבודרהם שהשיב הרמב"ם שברכות אלו אינם אלא על תחלת ברייתו של אדם לפיכך הגר לא היה מברך שלא עשני עו"ג כל שלא היתה הורתו ולידתו בקדושה אבל השבוי מברך שלא עשני עבד שלא תקנו ברכה זו מפני העבדות עצמה אלא מפני שאין העבד חייב במצות כישראל ואינו ראוי לבא בקהל ופסול לכמה דברים וכן כתוב בספר ארחות חיים:

וראיתי בסידורי ר"ע כיון שבירך זוקף כפופים וכו' ואיני יודע למה דהא בגמרא מפרש כל אחת למה נתקנה ונראה שיש ליישב שאף על פי שצריך לברך שתי ברכות אלו צריך לברך תחלה ברכת מתיר אסורים וכדאיתא בגמרא כי תריץ יתיב לימא מתיר אסורים כי זקיף לימא זוקף כפופים כלומר כשיושב על המטה ומותח עצמותיו מברך מתיר אסורים מפני שמניע עצמותיו שהיו כל הלילה ככפותים וכשעומד על עמדו מברך זוקף כפופים מפני שהיתה קומתו ככופה כל הלילה ואם בירך תחלה זוקף כפופים קאמר ר"ע שלא יברך אח"כ מתיר אסורים שלפי שבכלל זקיפת הקומה היא תנועת האברים ולמה יחזור לברך פעם שנית על זה וכ"כ רבינו הגדול מהרי"א ז"ל וה"ר דוד אבודרהם כתב שברכת מתיר אסורים אינה נזכרת בגמרא ונראה מפני שראה דברי רב עמרם כתב כן לפי שפירשה כמו שפירשה רבינו וליתא אלא לר"ע נמי היא נזכרת בגמרא וכמו שכתבתי וכן נוסחא דידן בגמרא:

עוד ברכה אחת יש בסידורי אשכנז הנותן ליעף כח ונתקנה על שאדם מפקיד נשמתו בערב וכו' אע"פ שיש סמך יפה לברך ברכה זו מאחר שלא נזכרה בתלמוד איני יודע איך היה רשות לשום אדם לתקנה ומצאתי שכתב האגור שראה מקטרגים עליה מטעם זה והרמב"ם וסמ"ג והרוקח לא הזכירוה והכי נקטינן:

בקצת סדורים יש ברכה אחרת שאינה נזכרת בגמרא והיא מגביה שפלים וכתב ה"ר דוד אבודרהם והטעם כמו שפירשנו בברכת זוקף כפופים ולא הבנתי דבריו דא"כ שני ברכות על ענין אחד ל"ל ואם כוונתו לומר שבמקום זוקף כפופים מברך מגביה שפלים מאיזה טעם נשנה הברכה שהוזכרה בגמרא לכך נראה בעיני דאין לברך ברכה זו כלל והמברך אותה טועה הוא ואע"פ שאחר שכתבתי זה מצאתיה בספר העיטור במקומי אני עומד שאין לברך אותה וכן כתב בשבולי הלקט שר"ע גאון הסיר מגביה שפלים וכתב בעיטור המברך סומך נופלים טעות הוא: כתב האגור ראיתי בסידור טליאני וקטאלני וספרדים הרבה ברכות שלא הוזכרו בגמרא ולא בפוסקים ואין להם ראיה:

וכל הברכות שהם על סדור העולם והנהגתו וכו' אין לחסר מהם אפילו לא שמע קול תרנגול או לא הלך על הארץ אבל אותם שהם על הנאותיו לא יברך אלא אם כן נהנה וכו' כן כתבו התוס' והרא"ש בס"פ הרואה (ס:) שאע"פ שלא שמע קול התרנגול יכול לברך הנותן לשכוי שאינה אלא הודאה למקום שנתן לנו בינה וברא לנו כל צרכינו דאף אם ישן אדם בבית אפל יבחין ביאת היום ע"י קול התרנגול וכתב עוד הרא"ש כל הנך ברכות שהם להנאתו כמו מלביש ערומים ועוטר ישראל ושעשה לי כל צרכי אם אין נהנה מהם כגון ששוכב על מטתו ערום אינו מברך אותם עכ"ל ומשמע לרבינו דברכת רוקע הארץ וברכת המכין מצעדי גבר הוו על סידור העולם כמו הנותן לשכוי והכלבו כתב שפשט המנהג באותם הארצות לאמרם על הסדר וכן הנהיגו רב נטרונאי ורב עמרם ושאר הגאונים לסדר את כולם אפילו לא עשה המעשה שלא על עצמו בלבד הוא מברך אלא על כל העולם מברך את השם שעשה כל הטובות והחסדים האלו תמיד לכל עכ"ל ומשמע מדבריו שאפי' ברכות שהם על הנאותיו מברך אע"פ שלא נתחייב בהם והרמב"ם קרא תגר על המנהג שכתב בפ"ז מהלכות תפלה נהגו העם ברוב עירנו לברך ברכות אלו זו אחר זו בב"ה בין נתחייבו בהם בין לא נתחייבו וטעות הוא ואין ראוי לעשות כן ולא יברך ברכה אא"כ נתחייב בה עכ"ל ונראה שדעתו לומר שהמנהג הזה טעות משני פנים האחד מפני שאין ראוי לעשות כן לברכן אחר שעבר זמנן אלא כל ברכה וברכה יברך בזמנה האמור בגמרא השני שהם מברכין אותם בין נתחייבו בהם בין לא נתחייבו ואין לברך שום ברכה מהם אם לא נתחייב בה וכבר כתבתי לעיל טעם למה מברכין ברכות אלו אחר עשייתן והגה"מ כתבו בפ"ז בשם התוס' ואפילו לא שמע קול התרנגול מברך שאין הברכה אלא על האורה שהתרנגול מבחין ונהנה מן האור ולא אמרו שמע קול התרנגול אלא לאפוקי מדבר דליכא תרנגול לא לו ולא לאחרים א"נ לאפוקי חרש וכן סומא לא יברך פוקח עורים כיון שהדבר חסר בגופו עכ"ל והר"ן כתב בפ"ק דפסחים שסדר ברכות הללו שמברכין בשחרית בב"ה ברכות השבח הן על מנהגו של עולם ואפילו לא שמע שכוי מברך עליו וכן בכולן ומנהגן של ישראל תורה היא כך כתב הרמב"ן בליקוטיו אבל הרמב"ם כתב שכל ברכה מהם שלא נתחייב בה אינו מברך אותה וזה שנהגו לברך ברכות אלו כולן זה אחר זה בב"ה בין נתחייבו בהם בין לא נתחייבו בהם טעות הוא בידם עכ"ל הר"ן ז"ל וכיון דאיכא פלוגתא במילתא אין לברך ברכה אא"כ נתחייב בה ונ"ל שטוב לאומרה בלא הזכרת השם:

ובסידורי אשכנז כתוב אחר י"ר רבון העולמים וכו' בסידורים שלנו כתוב אלהינו ואלהי אבותינו זכרנו בזכרון טוב מלפניך וכו' ופרשת העקידה ואח"כ רבש"ע כשם שכבש רחמיו וכו' ואחר כך משנת אלו דברים שאדם עושה אותם וכו' ואחר כך כתוב לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו וישכם ויאמר רבון העולמים ואדוני האדונים לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך וכו' וכתוב בשבולי הלקט תניא בסדר אליהו רבה העטופים ברעב בראש כל חוצות אין רעב אלא מד"ת שנאמר לא רעב ללחם וגו' ועל אותו הדור הוא אומר לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ומודה על האמת וכו' כי על רחמיך הרבים וכו' וקדמונינו ז"ל הנהיגו לאומרו בכל יום קודם שיתחילו הזמירות ורבינו שלמה הנהיג שלא לומר ירא שמים בסתר מפני שתוהין לומר וכי בסתר יהא אדם ירא ולא בגלוי ומתחילין רבון העולמים וגאון אחר כתב שהגון לאומרו שהרי לדעתינו הוקבע שבא לזרז האדם להיות ירא שמים ואפילו בסתר ולדבר אמת אפי' בלבבו וה"ר בנימין אחי אמר שראוי לומר בסתר שלא אמרו אבא אליהו אלא כנגד דורו של גזירות אחר שגזרו שלא לקרות ק"ש ולא היו יכולין להיות יראין בגלוי וז"ש וחייבין אנו לומר לפניך תמיד שמע ישראל וע"כ הוא אומר ברוך מקדש שמו ברבים לפי שבשעת הגזירות אין שמו מקודש ברבים אלא בסתר ע"כ אין לנו לשנות ע"כ וכתב עוד שם זרע יצחק יחידך י"א ידידך ויש מדלגין יחידך ואומרים זרע יצחק שנעקד על גבי מזבח לפי שלא מצינו שנקרא יצחק יחיד להקב"ה אלא לאברהם ויש מדקדקים ואומרים יחידו והוא מוסב לאברהם שנזכר למעלה וה"ר בנימין כתב שאין לשנות ופירש יחידך בשמך שקראת לו אבל אברהם ויעקב לא היו יחידים בשם אחד או יש לפרש על שנתייחד בקרבן ע"כ:

ורבינו יהודה החסיד היה רגיל לומר אחריו בשכמל"ו והיה מכוין לצאת בו ידי חובת ק"ש כלומר דכשאינו אומר אלא שמע ישראל לבד נראה שאינו אלא ספור דברים שאומרים ישראל כשמייחדים אבל כשאומר בשכמל"ו נראה שהוא מכוין עכשיו לייחד ומש"ה מברך שם כבוד מלכותו דאל"כ למה לו לומר בשכמל"ו ועל מ"ש משום שפעמים כשעושים קרובץ מתעכבים מק"ש עד אחר זמנה וכו' יש לדקדק מדגרסינן בירושלמי פ"ק דברכות ר' יוסי ורבי אחא נפקין לתעניתא אתו ציבורא מקרי שמע בתר תלת שעין בעא רבי אחא מימחיה בידיהון א"ל ר' יוסא ולא כבר קראו בעונתה כלום הם קורין אותה אלא לעמוד בתפלה מתוך דבר של תורה א"ל מפני הדיוטות שלא יהו אומרים בעונתה היו קורין אותה דאלמא אין לקרות ק"ש שלא בעונתה אע"פ שכבר יצאו ידי חובת קריאתה ושמא י"ל דכיון דאמר בעא ר' אחא מימחיה בידיהון משמע דבעא למימחא ולא מיחה וכיון שכן אנן נמי אי מקרי לן הכי לא מחינן בהו א"נ אע"פ שימחו בידם לא ישמעו להם וכמו שכ' רבינו בסי' ס"ח בשם הרמ"ה:

ומ"ש כדאיתא בברכות שמע ישראל וכו' זו היא ק"ש של ר' יהודה הנשיא הוא בר"פ היה קורא (יג:) והטעם לפי שהיה לומד עם תלמידיו כשהיה מגיע זמן ק"ש לא היה רוצה להפסיק מלמודו אלא לקרות פסוק ראשון בלבד דהוי דאורייתא:

וכתב הרא"ה בגמרא מספקא לן אם חוזר וגומר לאחר שעמד מבית המדרש או לא ואמרינן דר"ש ב"ר אומר חוזר וגומר פי' חוזר וגומר בברכות ואע"ג דהא נפיק ליה ידי ק"ש דאורייתא הילכך אנן קרינן בצפרא רבש"ע וכו' ומיחדים שמך פעמים בכל יום ואומרים שמע ישראל וכו' ונפקי ביה ידי ק"ש דאורייתא אפ"ה קרי בתר הכי שמע דרבנן בברכות דרבנן מיהו לא מחוור שפיר דאילו רבינו הקדוש משום דוחקא דגירסיה הוה עביד הכי ומשום דתורתו אומנתו וטפי עדיף לציבורא למימר ברכות ק"ש אק"ש דאורייתא הילכך הכי מיבעי ליה למימר ומיחדים את שמך פעמים באהבה ואומרים ה' אלהינו ה' אחד וכן קבלתי מפי מורי רבינו עכ"ל וכ"כ באהל מועד בשם הרמב"ן ז"ל ועכשיו נהגו העולם לומר פסוק ראשון של ק"ש כרבי יהודה הנשיא משום דק"ש בציבור הוי אחר הנץ החמה ולכך קורין אותו פסוק קודם שמא שעת קריאת אותו פסוק יהיה קודם הנץ החמה ואפילו אם יהיה אחר הנץ מ"מ טוב למהר ולהקדים ק"ש דאורייתא כל מה שאפשר וגדולה מזו נראה מהירושלמי שכתבתי בסמוך שהיה מנהגם בציבור לקרות קריאת שמע בזמנה ואח"כ חוזרים וקורין אותה עם ברכותיה ואע"פ שבתחלה קראוה כולה והטעם לפי שאינו מברך אקב"ו לקרוא את שמע אלא ברכות השבח הן וגדולה מזו ומזו מצאתי להרשב"א בתשובה וז"ל הא דתנן (שם.) היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא מסתברא דחוזר ואומר ברכות בפני עצמן ואע"פ שאינו קורא ק"ש שהברכות לא נתקנו על ק"ש תדע שהרי אינו מברך על ק"ש וכ"כ בא"ח בשמו דהא דתנן (כב.) ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא דמסתברא שחוזר ואומר ברכות בפני עצמן מהטעם הנזכר הילכך מנהג דידן מנהג ותיקין הוא:

אתה הוא עד שלא נברא העולם וכו' ונתקנה ע"פ הירושלמי:

ואינה פותחת בברוך שאינה אלא ברכת הודאה כ"כ התוס' בפרק ערבי פסחים (קד:) ובריש פרק שלשה שאכלו (מו:) ונראה מדבריהם שמזכיר בה שם בחתימתה אבל הרמב"ם בסדר התפלות לא הזכיר בה שם:

והוקשה לי על זה הסדר לומר פסוקים קודם ברכת התורה ונהגתי בעצמי וכו' כתב האגור בשם מהר"ם דהא דצריך לברך כשהוא משכים היינו דוקא כשלומד אבל אם מתפלל תחנונים אין צריך לברך והראב"ד כתב צריך לברך כמו כן על מקרא וכתובים ופסוקים מכלל מקרא הם וכן פסק מהר"י מולין עכ"ל בסימן ב' ואח"כ כתב בסימן צ"ב שמהר"י כתב בתשובה שאין לחוש אם אומר פסוקים קודם ברכת התורה כיון שאינו אומר אותם דרך לימוד אלא דרך בקשה וריצוי וכתב שכך נוהגים באשכנז ובספר א"ח כתוב בי' ימי תשובה כשקמים קודם היום לסליחות כך מנהגינו לברך ברכת התורה ולשנות הלכה אחת ממשנת איזהו מקומן או ממשניות אחרות ואח"כ תהלה לדוד כי הכתובים תורה הם והם בכלל מה שאמרו למקרא צריך לברך עד כאן :

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.