אילת השחר/כתובות/ח/א
עד תריסר ירחי שתא. וכתב הטור והשו"ע (סי' ס"ב) בשם הסמ"ג דהאידנא ערבה כל שמחה ואין מברכין אלא בז' ימי המשתה, ומ"מ כתב בבדק הבית גם אלמון שנשא אלמנה מברך בג' ימים שהשמחה במעונו. והנה יש להסתפק אם הטעם דערבה כל שמחה שייך גם בז' ימי המשתה, אלא דכיון דיש חיוב שמחה לכן אומרים שהשמחה במעונו אע"פ שערבה כל שמחה, משא"כ לאחר ז' דאין חיוב, או דסתם יש סברא דמהני הסברא דערבה כל שמחה רק לאחר ז' דלז' ימים יש בכ"ז שמחה, וקצת ראי' לסברא זאת שזה תלוי בחיוב שמחה, דלכן הכריע בבדק הבית דגם אלמון שנשא אלמנה מברך כל ג' ימים הראשונים כיון דיש חיוב בג' ימים לשמחה, דמנ"ל לשער כמה זמן יש עדיין שמחה כיון דערבה כל שמחה, וע"כ דהיכא דיש חיוב שמחה לא אמרינן דערבה כל שמחה לכן מברכין כל ג' דיש בהם חיוב שמחה, ועי' בבית שמואל (סוף סי' ס"ב) בשם ס' בית הלל דמחזיר גרושתו אין אומרים שהשמחה במעונו וראי' לדבר דהא מותר להחזיר גרושתו במועד הרי דאין שמחה, והיינו דאין כלל חיוב שמחה מדמותר להחזירה במועד, וזה ע"כ גם לפני שנתחדש הסברא דערבה כל שמחה, דבמחזיר גרושתו אין מצות שמחה ואין שמחה כלל.
ואין להקשות מהא דכתב בהגהת אשר"י דבמילה הי צריך לומר שהשמחה במעונו משום דכתיב שש אנכי על אמרתך ומשום צערא דינוקא לא אומרים, א"כ בז' ימי משתה נמי אם איתא דשם ג"כ ערבה כל שמחה היו צריכים לבטל הברכה, דלא דמי דהתם אין מצות שמחה אלא דעושין בשמחה, לכן כיון שיש צערא לינוקא לא אומרים, אבל היכא דיש חיוב שמחה לא מהני מה שיש סיבה לא לשמוח, וכיון דז' ימי משתה יש חיוב שמחה מברכין אע"פ שערבה כל שמחה.
רש"י ד"ה שמח תשמח. אבל שהכל ברא לכבודו אינה מן הסדר אלא לאסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד זכר לחסדי המקום. צע"ק מה הוצרך להוסיף זכר לחסדי המקום תיפו"ל דזה כבוד המקום שרוצים לעשות חסד, דהא יש מצוה דחסד, ואע"ג דזה נלמד מוהלכת בדרכיו, מ"מ הא אין זה משום זכר לחסדי המקום, וכי בכל מעשה חסד צ"ל דעושה זכר לחסדי המקום.
תוד"ה שהכל. ור"ח פירש וכו' לפי שיש שלא היו אומרים אותה. לכאורה אם את כל הברכות תיקנו אנשי כנה"ג, א"כ לפי מה דאנו אומרים אותה הרי דסבירא לן דתיקנו אותה אנשי כנה"ג, ומה טעם הוא מחמת דיש שטועים ואין אומרים אותה, דהא מ"מ לדידן דסבירא לן דנתקנה אז למה פותחת בברוך, ואם זה נתקן אח"כ אפשר דהכרענו דזה שתי יצירות והדור הקודם לא סבר כן לכן הוצרכו להתחיל בברוך וצע"ק.
תוד"ה רב תנא הוא ופליג. מבואר בדבריהם דר' יוחנן לא הי' מחזיק את רב לתנא דהא פליג עליה בדוכתי טובא. ויש לעיין אי לגבי דידן רב נחשב לתנא, או דרב הי' מחזיק עצמו כתנא דלכן חלק, אבל אנחנו לא מחזיקין אותו כתנא, דלכאורה אם בעינינו רב כתנא א"כ למה כל היכא דפליג רב ור' יוחנן פסקינן כר' יוחנן, הא ודאי הלכה כתנא נגד ר' יוחנן, ועי' בקובץ שעורים (ב"ב אות תרל"ג) דנקט בפשיטות מדפסקינן כר' יוחנן נגד רב הרי דאין אנו מחזיקין אותו לתנא, והביא בשם הגר"ח מבריסק ז"ל דאמורא יכול לחלוק על תנא אלא שאינו חולק, דלפי"ז אפשר לומר דר' יוחנן לא החשיב את רב לתנא לכן חלק ולולא זאת לא הי' חולק, אבל אנחנו אע"פ שאנו מחזיקים רב כתנא, מ"מ יכולים לפסוק דלא כהתנא אלא כר' יוחנן.
ומ"מ צע"ק דהא כתבו בכללי הפוסקים דאם אחד מהאחרונים פוסק דין וזה נגד איזה ראשון שלא ראה אותו אמרינן בודאי אילו ראה דברי הראשון הי' מבטל דעתו, וא"כ אם אליבא דאמת רב הוא תנא, א"כ אילו ר' יוחנן ידע זה הי' מבטל דעתו ואיך נפסוק כר' יוחנן, דמאי נפק"מ דאילו ידע שיש ראשון שלא סובר כן הי' מבטל דעתו, או דאילו ידע שזה שחולק הוא ראשון הי' מבטל דעתו, ואיך נפסוק כר' יוחנן כיון דאילו ידע דרב הוא תנא לא הוי פליג על התנא, ולפי"ז גם לדברי הגר"ח צ"ל דאנן לא מחזיקין רב לתנא, אלא דלפי"ז קשיא לאידך גיסא, דמדברי הקובץ שעורים משמע דהגר"ח בא לומר דלכן פסקינן נגד משנה מחמת כיון דידע רב את המשנה ובכ"ז חלק, וצריך טעם דהא מה דחלק הוא מחמת דחשב שהוא תנא ואנו לא סוברים כן, נמצא דאילו ידע מה שאנו סוברים שאינו תנא לא הי' חולק.
אלא דיש לומר דלסברת הגר"ח זצ"ל א"ש דהא אם א' סובר דין אסור לו לפסוק אחרת, וא"כ בשלמא אם אמורא אינו יכול לפסוק נגד תנא א"ש דמוכרח לבטל דעתו, אבל אם אינו מוכרח לבטל דעתו איך מותר לו לפסוק לא כפי סברתו, וכיון שכן רב דסבר שיכול לחלוק על תנא אז לפי סברתו הי' אסור לו לבטל דעתו מפני תנא, ולא שייך בזה לומר אילו ידע, דכמו דלא שייך לומר אילו ידע דאין הלכה כמותו, דהא לפי שיטתו זה ההלכה, ה"נ לפי סברתו הוא מוכרח לחלוק ושפיר אפשר לפסוק כמותו, ומ"מ צ"ע דהא איך יצויר דאמורא אינו חולק על תנא, דהא אם סברתו היא אחרת ויכול לחלוק מוכרח לחלוק, וע"כ דכמו שיש לו סברא בהדין כן יש לו סברא דאינו יכול להכריע נגד גדול הרבה ממנו, א"כ שוב צ"ע דהא אילו רב ידע זה שאינו בדרגת תנא לא הי' חולק, אלא דיש לומר דזה דאינו חולק הוא ג"כ מחמת דסובר דלגבי האדם הזה אין סברתו יכולה להכריע, אבל כשיודע סברת השני ובכ"ז חולק נמצא דלסברתו יכול לחלוק נגדו אז שפיר יכול לפסוק כמותו, וצ"ע.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |