אילת השחר/בבא מציעא/יב/א
גבי גט דחוב הוא לה וכו'. הנה לעיל דף י"א פי' הריטב"א דלא בעי ממש עומד בתוך חצירו אלא כל שעומד במרחק שיכול להגיע לצבי ומשתמר מהני שפיר. ויש מקום לחלק דרק לגבי מה דבעי משתמר אז זה ג"כ מהני, אבל לגבי מה דבעי בגט שיהי' עומד בצדו דליהוי כידו יכול להיות דיד הא הוי סמוך לגוף ממש, א"כ כשאינו עומד בחצרה ממש או בסמוך אליו נמצא דהחצר רחוק מהגוף ואינו יד, או דכל שעומד באופן דיכול לשמור מקרי סמוך דומיא דיד. אמנם בריטב"א הנ"ל מבואר דגבי גט נמי לא בעי שתעמוד בתוכה ממש, ומה שכתוב במשנה והיא בתוך ביתה כתב הריטב"א משום דאורחא דמילתא כל כבודה בת מלך פנימה, הרי דגם יד מקרי אע"ג דאינו בתוכה. והרשב"א כתב דבעי בתוכה ממש, ולדבריו צ"ע בכליה או מטתה דמהני, עי' בגיטין דף ע"ח, אע"ג דאינה בתוכה ונהי דמקום הכלי שאול לה אבל היא לא נמצאת במקום הכלי. ומהרשב"א משמע דגם במציאה בחצר שאינה משתמרת בעי שיהי' עומד בתוכה ממש. וצריך טעם למה לא מהני כשלא נמצא בתוך החצר כיון דמשתמר כשהוא על יד המציאה. ועי' ברשב"א בגיטין דף ע"ז ע"ב דמבואר דמדמה לה לחצר קטנה שנפרצה לגדולה, הרי דהעיקר שלא תהי' ברשות אחרת, ולא קשה. אבל בקצוה"ח סי' קצ"ד סק"ג לא חילק ולדבריו צ"ע, ועי' נתיה"מ סי' ר"ב סק"ה. (מהדו"ק)
גבי מתנה דזכות הוא לו. עי' בנימוק"י בשם הר"ן שהק' איך מהני מציאה בחצר המשתמרת, אף דהוי שלוחו מ"מ בעי שלוחו של בעל הממון, ואפי' במציאה לא מהני מה"ט מגביה מציאה לחבירו אף כשעשאו שליח, ומאן דס"ל דמהני היינו משום מיגו דאי בעי זכי לנפשי' אבל בחצר דלא שייך זה איך קונה, וחידש דחצר המשתמרת הוי דומיא דידו דכל דבר שהוא רוצה הוא נותן בחצירו המשתמר. ובנתיה"מ סי' ק"ה סק"ב תמה למה לא הקשה הר"ן מחמת תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים עיי"ש.
ולפי"מ שביארו האחרונים הטעם דשליח בתפיסת החוב לא מהני כמו בלי שליחות, דלשליחות אין שום מעלה בלי בעל הממון וכדי להוציא מבעל הממון צריך שליחותו של בעל הממון, והא דמהני תפיסה במקום שאינו חב לאחרים בלי הסכמת בעל המעות, הא כבר הביא הר"ן לעיל דף י' בשם הרי"ף שזה תקנה. ומדלא חלק עליו [דהרא"ש הביא את הרי"ף וחלק עליו] הרי דקיבל סברת הרי"ף ואז באמת מהני אפי' בלי שליחות מפורש מהמלוה, אבל היכא דלא מהני בלי שליחות היינו במקום שחב לאחרים דזכות כזה לא נקרא זכות כלל ולא שייך שיועיל זכי' מדין שליחות דכה"ג אינו זכי', ולכן אז גם שליחות לא מוסיף, דשליחות לממון חבירו לא שייך בלי בעל הממון, אבל במציאה יש מקום לומר דכיון דאין בעל להממון אולי שייך שליחות, ואע"ג דזכי' היכא דחב לאחריני אין דינו כזכי' ולא מצי זכי לחבירו, מ"מ בשליח ממש דלא צריך לזכייי' אולי יועיל, ולזה הוכיח דכיון דלא מהני במציאה אפילו שליח ממש, הרי דלזכות ממון בעד חבירו לא מהני משום דענין שליחות הוא רק מבעל הממון, ואפי' במציאה לא שייך למנות שליח, ובלי שליחות הא מדין זכי' לא שייך כיון דחב לאחרים אין זה זכי', ורק מיגו דאי בעי זכי לנפשי' מהני שזה מסלק החסרון דחב לאחריני וזה מהני גם בלי שליחות, וזה לא שייך בחצר, נמצא דמה דבעי שלוחו של בעל הממון במציאה הוא כדי שלא יהא החסרון דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים.
וכן משמע בתשו' רעק"א סי' קל"ג שהביא דברי הנימוק"י בשם הר"ן דחצר המשתמרת א"א לקנות מדין שליחות דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, [והיינו כמו שנתבאר דכיון דלא מהני גם התם שליחות דאינו שלוחו של בעל הממון חזר להיות תופס במקום שחב לאחרים] ומהני מתורת יד. (מהדו"ק)
זרק ארנקי. פרש"י והפקירו לכל הקודם. עי' ברשב"א שביאר שיטת רש"י דבהפקר מדעת הוי כדעת אחרת מקנה. והנה לפי"מ שביארו הראשונים [עי' קצוה"ח סי' ר' ס"ק ב'] הטעם דדעת אחרת מהני בחצר שאינה משתמרת משום דהמקנה שומר דהא אוסר לקחתה מחמתו, ולכן אפי' רץ ואינו מגיעו מ"מ כיון דאסור לקחתה בלי הנותן הרי שומרה, יש לעיין דכאן כיון דבזמן שזוכה כבר אינו ברשות הנותן מה שייך שהנותן שומרה, בשלמא עצם הדבר שנקרא שהוא מקנה אפשר דכיון דאח"כ זוכה מכח הפקירו הו"ל כאילו מקנהו לכשיזכה, אע"ג דזה דחוק כמש"כ הרשב"א דנמצא ההקנאה כעת והקנין לכשיזכה, מ"מ שייך סברא דמקנהו על אח"כ, אבל שמירה דכעת בשעת ההקנאה איך תועיל לגבי זה שכשבא לחצירו אין משתמרת מנותן ולא מהמקבל, וצ"ל דהטעם דמהני דעת אחרת לפירש"י אינו משום דהוא שומרה.
והנה יש להסתפק אם הא דמקרי דעת אחרת מקנה בהפקירו משום דבלי הסכמת המקנה לא הי' יכול לקנות, והא דבגוי כשנותן מתנה מקרי דעת אחרת מקנה, ולהחולקים על היראים וס"ל דלמ"ד גזל עכו"ם מותר הוי שלכם, הרי דאפשר לזכות לגמרי בנכסי הגוי בלי הקנאתו ומ"מ מקרי דעת אחרת מקנה, היינו משום דלכל הפחות במציאות יש אפשרות למנוע שיקנה, דהא יש רשות לעכב שלא יגזלוהו, אבל בהפקר מדעת יש לעיין אם כל מה דהוי דעת אחרת היינו משום דזוכה מהנותן ממש, ובאופן שיצטרך לזכות לא מהנותן לא יועיל ולא יזכה, או דאע"ג דאפשר לו לזכות גם בלי הדעת אחרת מקנה של הנותן מ"מ מקרי דעת אחרת מקנה, וכבר הבאנו בגיטין דף ל"ח מהא דבעבד עברי מבואר בקידושין דף ט"ז דשייך להפקיר, ותמה בפנ"י הא זה לא הפקר לכו"ע, דהא א"א לזכות בו, ותירצו האחרונים כיון דמצדו יש הפקר לכל העולם מקרי שפיר הפקר אע"ג דאין א' יכול לזכות בו. אבל אם נימא דכל אופן הזכי' דהפקר מדעת הוא רק משום דהוי כהקנה הנותן להזוכה, א"כ בע"ע דא"א להקנותו איך מועיל ההפקר דהא אין להאדון בו כח להקנותו. וכן יש לעיין באם הבעלים חוזרים וזוכים מה שהפקירו, איך נימא דהוי כאילו הקנה לעצמו, וע"כ דשייך לזכות גם בלי הקנאתו אלא דיש גם הקנאתו, ומ"מ זה נקרא דעת אחרת אע"ג דבשעה שזוכה אפשר לקנות גם בלי הקנאתו, דהפקירו גורם שיכול לקנות גם בלי הקנאתו. (מהדו"ק)
שם. רש"י ד"ה זרק ארנקי. והפקירו לכל הקודם. מבואר דאז זוכה מזה שהפקיר והו"ל דעת אחרת מקנה. ויש לעיין אם ס"ל דכל הפקר נשאר עדיין המקנה, או דיכול גם להפקיר לגמרי שלא ישאר בזה הזכיה משום הקנאת המפקיר בדין דעת אחרת, ואם נימא דרש"י רק חידש דשייך להקנות וישאר לו כח להקנות גם אחרי שהשני ירצה לזכות, אבל אפשר להפקיר שלא ישאר לו בעלות כלל, א"כ כשמפקיר ואין כונתו שישאר לו דין מקנה אז באופן שמיירי כאן שפיר יוכל לזכות, אבל אם שלהפקר מוכרח להשאר לו דין כח להקנות להזוכה, א"כ מאי מהני הפקר כיון שזוכה מהפקיר.
והנה בקידושי אשה כתב הר"ן בנדרים דף ל' דאין האשה מקנה עצמה להמקדש דאז זה הי' חסרון של כי תקח אלא דהאשה עושה עצמה כהפקר דהיינו נותנת שיקנה אותה, נמצא דקונה בלי שום מעשה לקנות רק מעשה שהיא בקשה לקנות והמקדש קונה אותה, ויש לעיין אם בכל הדברים יוכל לומר כגון אני נותן כסף ומסכים שאקנה שדך ועי"ז אקנה את הקרקע שלך ויקנה באופן כזה, או רק בקידושי אשה כיון דכתיב כי יקח ויש פסוק דילפינן בקידושין מהני, אז ע"כ חידשה תורה דשייך קנין כזה, אבל בדברים אחרים לא נאמר קנין כזה, וקידושי אשה הא אינו קנין כקנין חפצים, ולגבי קידושין חידשה תורה דמהני קידושין כה"ג אבל בשאר דברים אין כזה קנין.
בתוס' שאנץ ביאר מה דאיבעיא בגיטין דף ע"ח אי מהני להתגרש באויר ד' אמות אע"ג דאויר שאין בו מחיצות לא קני מ"מ אולי תיקנו דאויר ד' אמות יועיל כאויר מחיצות. וצריך לומר ע"כ דזה מדין אפקעינהו, דבשלמא אם זה על הקרקע כתב הר"ן בפ' הזורק בגיטין וכן כתוב בשטמ"ק כאן דמדין הפקר ב"ד שייך לה הקרקע וממילא מתגרשת, אבל כאן א"א לומר כן כיון דאויר בלי מחיצות לא מהני אף בחצירו. וצ"ע איך יתרץ הר"ן בעית הגמ' בגיטין אם מתגרשת באויר של ד' אמות אע"ג דאין מחיצות, דכיון דמה דמהני ד' אמות כשנופל על הקרקע הוא מחמת דהושכר לה המקום והוי חצירה, וד"ז לא שייך באויר, למה לן להסתפק דיועיל באויר דלזה צריך תקנה חדשה מדין אפקעינהו, וכ"ז שלא שמענו בפירוש דהי' תקנה מיוחדת למ"ל להסתפק בזה. ועי' בר"ן שם ד"ה ותתגרש דמבואר כמש"כ התוס' דף ע"ח ע"ב דבד' אמות נחשב מינטר, ולפי"ז לק"מ. (מהדו"ק)
מתגלגל קאמרת שאני מתגלגל וכו'. ברמב"ם כתב דבצבי רץ כדרכו לא מהני כלל אפי' במתנה. ולכאורה יקשה עליו דאיך מסופק רבא דאויר שאין סופו לנוח יועיל במתנה דדעת אחרת מקנה הא לא עדיף מצבי רץ, וכן הקשה הגר"א סי' רס"ח ס"ק י"ב. וצ"ל דהיכא דהחפץ יכול בעצמו לברוח גרע טפי, ואפי' אם מהני אויר שאין סופו לנוח אם הדבר מצד עצמו מינח נייחא אבל צבי רץ גרע, ולכן פשט מהא דבצבי שבור שרץ אחריו ומגיע מהני במתנה, הרי דמצד מה שהוא לא נח אינו מגרע שלא יוכל לזכות, וס"ד דנהי דבצבי שבור אין החסרון מצד החפצא שזה לא נח מ"מ הא לא עדיף מאויר שאין סופו לנוח ברץ אחריו ואינו מגיעו ולכך תירץ דמתגלגל עדיף, וצ"ע בתורת חיים. (מהדו"ק)
מציאת בנו וכו' הרי אלו שלו. הנה יש לדון במציאת קטן וקטנה דשייך לאביה אם הם עצמם זוכים רק דמחוייבים ליתן לאביהם אבל כ"ז שלא בא לידו לא קנה עדיין, או דהתקנה היתה שיהי' תיכף לאב, והעירוני דיש קצת ראי' דקודם זוכה הקטן אלא שמחויב ליתן לאב, דכיון דקאמר בגמ' דלר' יוסי קטן זוכה לעצמו מה"ת וכשמגביה הוא זוכה לעצמו ואיך יזכה אח"כ אביהן, ולפי זה צריך לומר דגם באשה הוא לא קונה כ"ז שלא בא לידו, דהא ר' יוסי אומר ילקט אשתו ובנו אחריו, ובאשתו הרי בודאי שיש לה זכותים לעצמה מה"ת והיא זוכה לעצמה, וצ"ל ג"כ שאם ימות קודם שתתן לו יהא שייך לה, והנה לפי"ז יקשה קצת דבמשנה כולל בנו ובתו ועבדו ושפחתו הכנענים הרי הן שלו, ולהנ"ל נצטרך לומר דלא בחדא דינא הם, דעבדו ושפחתו הכנענים הרי בודאי לא צריך לזכות מהם רק תיכף הוא זוכה מהם, ואם ישתחררו אח"כ מ"מ מה שהגביהו בהיותם עבדים שייכים בודאי להאדון, משא"כ בבנו ובתו ואשתו זה רק שמחויבים ליתן לו אבל לא שהוא קונה.
עוד יש להעיר מהתוס' ד"ה אא"ב שתירצו דאי מדרבנן אין סברא שיתקנו ב' תקנות, ולפי הנ"ל למה לא, והא התקנה הראשונה בעיקר הדין זכיי' שהם קונים ואח"כ נאמר עוד הלכה דחייבים ליתן לאביהם, דהנה אם אין להם אב הם ג"כ קונים מטעם אותה התקנה של דרכי שלו' ורק דביש להם אב יש דין נוסף דמחויבין ליתן לאביהם. ובע"כ דביש להם אב הם זוכין בשביל אביהן, וזה קשה לומר דיש כאן ב' תקנות וכסברתם. עוד יש להקשות קצת גם מהגמ' בעמוד ב' דאמרינן האי שפחה ה"ד אי דאתיא ב' שערות וכו' אי דאיתי' לאב וכו' ואי דליתי' לאב וכו', והא יכלה הגמ' בקל לתרץ דמיירי שהי' להן אב והיתה אז שפחה ואח"כ מת האב ולכך שייך לה, ובכלל הרי זה באמת נקרא שהיא שלה ורק דאם האב יתבע ממנה היא מחויבת ליתן לו.
עוד יש להעיר דהנה במעשי ידיה תנן בכתובות ר"פ נערה שנתפתתה דאע"פ שלא גבתה ומת האב הר"ז של האחין. והענקה בפשטות זה כמו מעשי ידיה, ומ"מ כתב הרמב"ם פ"ג מעבדים הט"ו דהענקה ומציאתה אם לא באו לידו של האב הרי הן של עצמה ואין לאחיה בהן כלום. ויהי' הוכחה לכאורה דבהענקה ומציאתה זוכה הבת ורק דיש לה חיוב ליתן לאביה, ולכן אינו מוריש כל זמן שלא באו לידו.
אמנם אפי' אם נימא דבהענקה האב לא זוכה ורק הבת חייבת ליתן לו, עדיין יקשה למה לא יוכל להוריש לבניו את החוב שהיא חייבת להביא לו את הענקה, ולמה יגרע משאר חובות שאחרים חייבים לו שמוריש, וכדתנן התם גבי קנס שאם תבע את המפתה ונתחייב בב"ד לשלם לו, ומת האב מוריש האב חוב זה לבניו.
ואולי זה גופא קושית הכס"מ שם דהק' דמשמע לכאורה מלשון הרמב"ם דאם לא באו לידו אע"פ שבאו לידה אינו מוריש, והא בר"פ נערה שנתפתתה משמע שהוא מוריש, והיינו דהכס"מ מדמה אופן של הרמב"ם לאופן של עמד בדין עם המפתה. ולכאורה הא אינו דומה לגמרי דשם המפתה רק חייב לו בינתיים וכאן זה יותר מכך דהא כבר באו לידה דהוי כבאו לידו, [ואמנם קושיתו של הכס"מ בכל אופן יקשה, דגם אם אינו דומה ממש מ"מ אם כשהמפתה רק חייב כבר מוריש האב, כ"ש כשכבר שילם הענקה ובאו לידה, אבל מ"מ לשון הכס"מ משמע שזה דומה ממש האופן דכאן לאופן דשם, ולכן אפשר דהכס"מ רוצה להקשות כנ"ל דגם אם נסבור דבהגיע לידה לא זוכה האב ורק דהיא חייבת לו, מ"מ לא גרע מהתם שהמפתה חייב לאב ומ"מ מוריש, ולפי"ז מבואר דדעת הכס"מ דהבת זוכה ורק חייבת לו וכמו שהמפתה חייב].
למחצה שליש ולרביע לא ילקט בנו אחריו. משום דהוי כעשיר כיון דיש לו זכות בהשדה לגבי פירות. יש לעיין למה לא יוכל לזכות כמה חלקים בהלקט, דהא הוא בעל השדה רק בכמה חלקים והשאר יזכה הוא בתור עני, ולכל דיני התורה שותף לא מקרי בעלים שלם ולמה כאן אינו יכול לקחת כפי האחוז שאינו בעלים. והראוני שבתפארת ישראל פ"ה דפיאה אות י"ט כתב דזה משום דאין ברירה. וצ"ע דאם הטעם משום דאין ברירה הא שיטת רש"י בגיטין דף מ"ז ע"ב דאז בכל חטה יש לכל שותף חלק וא"כ יזכה כפי זה. ולהתוס' ג"כ יקשה למ"ד יש ברירה שיוכל ליקח ולתלות שזה לא מחלק האריס, ולמ"ד אין ברירה דלדבריהם אינו אלא ספק, מ"מ לא שייך בזה לומר דספק לקט לקט, דזה רק דאז הוי ממון העניים, אבל כשיש ספק אם גם הוא יכול לזכות בזה או לא יהי' ככל ספק, ולמ"ד לעיל דתקפו כהן אין מוציאין ה"נ לכאורה כאן לא נוכל להוציא הלקט ממנו.
כי קא מלקט לאביו קא מלקט אביו עשיר הוא. יש לעיין דהנה לעיל דף ט' ע"ב ס"ל לרש"י דבעל השדה מוזהר שלא לקחת מתנות עניים משדהו אפי' אם יפקיר השדה הזאת, אבל הא יש מהראשונים דס"ל דאי מפקיר השדה הזאת מותר לו ג"כ ליקח, וא"כ לפי"מ דמשמע דאיירי דלקח השדה באריסות כדמשמע מרש"י והיינו דיש לו חלק בהקרקע לגבי הפירות, וא"כ אחרי שקצר אין לו כבר בהשדה אלא דהפירות הם שלו מחמת דהי' לו זכות בהשדה לגבי לזכות בהפירות, וא"כ עכשיו אמאי אסור לו לקחת לקט הא עתה אינו בעל השדה, והא אם א' יש לו זכות בשדה עד הקצירה נמצא שאחרי הקצירה אינו בעל השדה, וע"כ משמע כרש"י דמה שהי' פעם בעל השדה אוסר אותו ליקח לקט.
ואפשר לומר דרק בהפקיר או אפי' אם הי' לו זכות עד הקצירה, דאז אם בשעת הקצירה הי' במצב כמו כעת דהיינו דהי' הפקר או דלא הי' לו זכות בהשדה הי' עני והי' מותר ליקח בהשדה הזאת לקט שכחה ופאה, לכן אע"ג דרק הפקיר כעת מ"מ מעתה דינו ככל העניים, אבל אם יש זכות בהשדה לגבי פירות של השנה, הא גם אילו הי' דינו של אז מה שיש לו כעת דהיינו זכות בהשדה לגבי פירות של שנה זו הי' לו דין עשיר, וכיון שכעת ג"כ דינו לא נשתנה אלא דהמצב נשתנה ולא דינו ולכן דינו הוא כמקודם והו"ל עשיר. ואין להקשות דא"כ יש לו עצה דיפקיר כעת זכותו שיש לו בהשדה לגבי פירות ויהי' כעת מותר ליקח לקט, דזה אינו כיון דאין כבר מה להפקיר, וגרע מאינו ברשותו דהא אין לו למעשה כלום להפקיר.
אמנם ברמב"ם פ"ד מה' מתנות עניים הל' י"א כתב האריסין והחכירין והמוכר קמתו לחבירו לקצור ילקט בנו אחריו ויש להפועל להביא אשתו ובניו ללקט אחריו [היינו כר' יוסי] ואפילו שכרו ליטול חצי הקציר או שלישו או רביעו. מבואר דשכרו ליטול חצי הקציר היינו שיזכה בהתבואה אחרי שנקצרה, [משמע דלא ס"ל כמש"כ הר"ן בפ"ה דע"ז דהשוכר פועל עבור טלה מיוחד לא זכה בהטלה משום דההנאה הזאת דשכר פעולה אינו קונה חפץ מיוחד, [עי' בקצוה"ח סי' ר"ג], דא"כ לא זכה את הקציר לדינא ויכול לסלקו בכסף, וא"כ הא אינו בעלים כלל בהקציר ואיזה סברא יש שלא יוכל ליטול לקט ומ"ט דרבנן דאסרי]. וצ"ע דאפי' אם זוכה בהם הא כיון דיזכה כשהם קצורים למה הוי בעל השדה, דבשלמא המוכר קמתו הוי בעלים, אבל כאן הא אינו בעל התבואה כשהיא קמה רק בתבואה שנקצרה.
ובכלל צ"ע לשון הרמב"ם בהלכה זו דבתחילה כתב דהאריסין והחכירין והמוכר קמתו לחבירו לקצור ילקט בנו אחריו, ואח"ז כתב דפועל יכול להביא אשתו ובניו ואפי' שכרו ליטול חצי הקציר וכו'. ולכאורה מאי אפי' וכי הוי חידוש יותר מאריס. ויראה מזה דס"ל להרמב"ם דמאי דאמרינן בירושלמי דשייר שדה ומכר קמה אצל זה קרינן שדך ואצל זה אני קורא קצירך, היינו דבעל הקציר מוזהר להשאיר אע"ג דאין לו בגוף השדה אלא דבשעת הקציר יש לו זכות בהקציר וזה מקרי קצירך, כיון דיש לו לזכות בהקציר.
ולפי"ז שפיר יש רבותא יותר כשיש לו חצי הקציר, דאז הא בלי המצוה דמתנות עניים זוכה בכל החצי שקצר, דנמצא שחצי מהקצירה יש שהם שלו בכ"ז מותר לבניו לקחת הלקט, אבל באריס הא אין לו זכות בשבלים להאריס אלא שותפות וזכות בקרקע, וכיון דאחרי שקצר אין לו כבר זכות בהקרקע אינו בעלים ולא הוי שדך, ויתכן דלהרמב"ם אפי' לרבנן לא אסרי אלא בקיבל ששייך לו מחצה מהקציר, אבל באריס כיון דאז אינו בעל השדה מותר אפי' לרבנן לבנו ללקט. (מהדו"ק)
וכי מותר לו לאדם להרביץ ארי בתוך שדהו כדי שיראו עניים ויברחו. צע"ק דעדיפא מיני' הי' לו להקשות שהנה כשמרביץ ארי העבירה היא עצם הדבר שהרביץ ארי, אמנם אחרי שהרביץ מה דהעניים בורחים אינו משום דהותר לו להרביץ ארי אלא דמציאות היות ארי שם מבריח אותם, אבל כאן אפילו אם הביא בנו הא מה דמתייאשים הוא רק ע"י מה דמותר לו ללקט, ואיך יתחיל להיות מותר ללקט משום דאם יהי' מותר ללקט יתייאשו, וצ"ל דיתייאשו משום דיחשבו שיקח הבן את הלקט לא משום שבאמת מותר להבן ליקח הלקט.
רש"י ד"ה מציאת עבדו ושפחתו הכנענים שלו. שהרי גופו קנוי לו עולמית. מבואר ברש"י דמה דאמרינן דמה שקנה עבד קנה רבו הוא משום דגופו קנוי לו עולמית, והיינו דלא שייך שיהי' לו קנין לעצמו כיון דאין שום פעם שיפקע העבדות בלי שמצד האדון יעשה דבר לשחררו, ולפי"ז יש לומר בהא דכתב הרשב"א בקידושין דף כ"ג ע"ב בשם הראב"ד לפרש הפלוגתא אי מהני בעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו, שנחלקו אי אין לו כלל קנין, או שקונה אלא דהאדון זוכה ממנו תיכף, דלפי סברת רש"י ע"כ דאינו שייך בזכיה כלל לעצמו, דאי מה דגופו קנוי עולמית אינו סתירה שיזכה מנ"ל דבאמת האדון זוכה ממנו, וע"כ דמה דגופו קנוי עולמית זה סברא שלא יוכל לזכות כלל עצמו.
תוד"ה ואמר. מ"מ רבנן דפליגי עליה הכא גבי לקט כ"ש דפליגי עליה התם גבי מתנות. ולכאורה איך אפשר לדמות, דאולי דבהלואה כדי שיהי' לו הלואות להכהן וללוי תיקנו שיהי' כזוכה, וכאן אולי אין צריך כל כך שבנו ילקט בשדה שאביו קיבלה למחצה לשליש ולרביע, והתם בחליפיו ביד כהן לכאורה אי"צ כלל לתקן שיפטר ממתנות, ואינו מוכרח כ"כ לדמות א' להשני. (מהדו"ק)
תוד"ה אי אמרת בשלמא. וי"ל דמדרבנן אין סברא שיתקנו שתי זכיות. וצ"ל דאע"ג דלקטן שאין לו אב תיקנו זכייה לעצמו, מ"מ לא נראה להם שיתקנו זכייה לקטן שיש לו אב שקודם יזכה לעצמו ואח"כ לאביו.
והנה מה דמשמע דאם היו מתקנים שתי זכיות הי' מותר, וכן הוא במסקנא דעשו שאינו זוכה כזוכה אע"פ שתיכף יזכה אביו ממנו, ולכאורה הא אם יתנו לאחד דבר ואין לו רשות לעשות בזה כלום, מבואר בתוס' בב"ב דף קל"ד דלא הוי כלל מתנה, וכאן הא כיון שתיכף זוכה האב הרי אין לו רשות לעשות בו כלום, ומה נקרא שזכה הא הכל הוא לאביו, צריך לחלק דהתם לא יצא מרשותו, אבל כאן אע"פ שתיכף יזכה ממנו אביו מ"מ מקרי שפיר דהעני קיבל הלקט. ולפי"מ שביארנו בב"ב דף קל"א דרבנן יכולים לתקן לקנות בקנינים שלא שייך בדרך זה כלל, יש לעיין דהנה להצד דעבד כנעני זוכה במציאה לעצמו והאדון מיני' קזכי, כמו שהביא ברשב"א קידושין דף כ"ג ע"ב בשם הראב"ד דביאר בזה המחלוקת אי מהני ע"מ שאין לרבו רשות בו, ומ"מ לכאורה עבד כנעני של עשיר לא יוכל ללקוט מחמת דזוכה לעצמו קודם והוא עני, ואם מכוין שיזכה האדון הא ודאי לכו"ע זוכה האדון תיכף, וכיון שיודע שצריך ליתן לאדוניו לא שייך שיהא מותר, כיון שלא שייך שיכוין לעצמו כיון שיודע שיהי' לאדון, ובקטן שאני דאפשר שאינו יודע שזה של אביו וחושב לעצמו.
ובמהרש"א ביאר בהא דעשו שאינו זוכה, דבאמת האב קונה מחמת שהבן מגביה בשביל אביו, אלא דמ"מ עשו שאינו זוכה שיזכה ואביו לא ממנו זוכה. ואינו מובן דאם עשאוהו כזוכה ע"כ שהקנו להבן וא"כ ע"כ זוכה האב מן הבן.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |