אילת השחר/בבא בתרא/לו/ב

אילת השחר בבא בתרא לו ב

דף ל"ו ע"ב

לא עביד איניש דכריבו לי' לארעי' ושתיק. הנה לפי מש"כ הקצוה"ח (סי' ק"מ) דלהתוס' וסייעתם אין כלל ראי' מדלא מיחה, אלא דתיקנו חזקה מחמת דאין אדם שומר שטרו יותר מג' שנים, אלא דיש לבעלים עצה למחות דאז המחזיק חייב לשמור השטר, א"כ מאי שייך דלא עביד דכריבו לארעי', דהא מזה אין כלום ראי', וע"כ צ"ל דהכונה דכך חושב המחזיק דלכן אינו שומר כבר שטרותיו אחרי ג' שנים, אבל לפי"מ שדייק הרמב"ן דלהרשב"ם זה דס"ל דניר הוי חזקה היינו יום א' שעשה בשנה שלישית ניר נחשב לשנה והוי כבר חזקה, ואיך זה מהני דהא אין זה כלל ראי', וכדי שהמחזיק יחשוב, הא זה רק טעם שכשיעבור ג' שנים לא ישמור השטר, אבל לא שתיכף יהי' חזקה על עשיית יום א' בשנה הג' ניר, ומהרשב"ם הא משמע לעיל (דף ל"ה ע"ב ד"ה ישראל הבא מחמת עכו"ם) דכל דין חזקה הוא מתקנ"ח כהתוס'.

ומ"מ יש לומר דלהרשב"ם רק להלכה קי"ל דזה מתקנ"ח, אבל ר' אחא ס"ל דצריך ג' שנים דזה הוכחה מדשתיק הרי דזה של המחזיק, אלא דצריך שתיקה של ג' שנים, היינו שבכל שנה עשה מעשה בעלות ושתק כ"כ הוי ראי' גמורה שזה של המחזיק, וכעין סברת ר' ישמעאל, אלא דר' ישמעאל יליף משור המועד, והוא אולי ס"ל מסברא כן.

אלא דצ"ע דכתב כאן הרשב"ם (בד"ה ושתיק) ולא מיחה ומדלא מיחה הפסיד, ואם זה מעיקר הדין ראי' שזה של המחזיק מה שייך לומר הפסיד, הא מדלא מיחה הרי דזה באמת של המחזיק, עוד צ"ע מה שהקשו בתוד"ה למעוטי דאולי גם לרבנן מהני ניר ומ"מ צריך שיעברו ג' שנים שאז אינו שומר השטר ואפי' לא עשה אלא ניר [והכונה בודאי לא שעשה כל הג' שנים ניר, דהא כתבו התוס' בד"ה נרה דודאי לא יועיל, דמה תועלת יש בכל כך הרבה ניר בלי לזרוע, אלא שעשה ניר, ושנה זרע, וג' עשה שוב ניר], משום דלא עביד איניש דכריבו לארעיה ושתיק, דהא שיטת התוס', לפי"מ שביאר הקצוה"ח, דלרבנן אין כלל ראי' מדשתיק שזה קנה, ובשיטתם נצטרך ע"כ לומר דכונתם דהמחזיק חושב דמדכריבו לארעיה ושתיק וגם עבר זמן ג' שנים מסתמא לא יערער יותר, ולכן אינו שומר על השטר.

מימר אמר כל שיבא ושיבא דכרבו לעייל ביה. ומבואר בראשונים דהרמב"ן ס"ל דאפי' אם זרע אח"כ מ"מ יתחיל חשבון שנות החזקה מאחרי החרישה, ולהרשב"א והריטב"א ועוד ראשונים מתחיל מהניר, דנהי דניר לחודי' לא הוי חזקה, אבל כשזורע ואוכל אמרינן דמתחיל החזקה דכה"ג לא עביד איניש דכריבו לארעי' וזורע וכו' ושתיק. ובריטב"א הביא דעת רבותיו דמהני ניר להתחיל בו החזקה, ואח"ז כתב דבבונה בית שנה או ג' שנים לא עלתה לו חזקה, ומשמע דאף דרבותיו ס"ל דמתחילים שנת החזקה מניר, מ"מ כיון דשנה או ג' שנים בנה אז כל הזמן הזה לא נחשב, וצע"ק דבחרישה כיון דאותה שנה לא זרע הרי לא הי' אכילה מכח החרישה הזאת השנה ההיא וממילא צריך להתחיל מהשנה הב', דהא לכל חרישה תועלת על זריעת שנה אחת, אבל בבניית הבית כיון דניר מצטרף להתחיל בו, למה לא נימא דכשבנה שנה ודר בו אח"כ התחילה החזקה מן הבני', ולא שייך כאן לכאורה לחלק בין אם בנה שנה או חצי שנה, דזה שייך רק בניר דכל שנה צריכה ניר מיוחד לכן אם באותה שנה זרע וקצר מצטרף, אבל אי לא זרע בשנה הזאת אז התועלת שלה לשנה השני' דהא לזריעה של השנה הראשונה לא הועילה, אבל בניית הבית דכל מה שיהנה הוא מכח הבני', א"כ כשנהנה בשנה הב' הא זה מכח הבנייה שהוצרכה להיות כל השנה הקודמת ולמה לא נתחיל להחשיב מן אז את החזקה.

וח"א תירץ לי דרק בחרישה דכשזרע וקצר אח"כ אין לו שוב הנאה להמערער מהניר לכן יתחיל מן אז חזקה, אבל בבנין בית דתמיד יהי' לו הנאה, אין ראי' כלל מבנין הבית שעשה, לכן לא מיחשב כלל להתחיל חזקה מן אז.

תוד"ה ממטע י'. ובעינן בכל שנה שיאכל ג' מאותן העומדין להתקיים. הכונה שליש מאותן העומדין להתקיים, אלא דבכל סאה הוא ג' אילנות לכל הפחות.

בא"ד. שמא באותן י"א שאוכל אותן בשנה זו יש בהם ב' או ג' שעומדים ליעקר ובעינן בכל שנה שיאכל ג' באותן העומדים להתקיים. מה שכתבו ג' העומדים להתקיים אינו מדוייק, אלא כונתם במש"כ ג' היינו שליש מאותם העומדים להתקיים, דאין לומר דכונתם דאע"ג דנקטו ל"ג אילנות אבל הא החזקה הוא מכל הבית סאה במה שאכל ממנו ג' בכל שנה, ולפי"ז שפיר כתבו דבעי ג' העומדים להתקיים וכאן נמצא דלא אכל ג' מהעומדים להתקיים, דא"כ למה הוצרכו לומר משום דיש ב' או ג' העומדים ליעקר נמצא דאין אכילת ג' מהקיימים, דסגי מה שיש א' העומד ליעקר דנמצא דבשנה שאכל ג' אילנות, אולי א' מהם הוא העומד ליעקר ואין כבר חזקה.

ובעיקר דבריהם יש לעיין הא כיון דבעיני האנשים לא ניכר מי העומד ליעקר למה זה לא יהי' חזקה הא אכל שליש כל שנה, ומאי איכפת לן אם אחרי כמה שנים יבורר שהיו כמה מהם העומדים ליעקר, מ"מ כעת אכל פירות מהאילנות מה שבעיני בני אדם הם נחשבים לאילנות טובים, ולמה לא ימחה, וכי שייך לומר לא מחיתי שהי' גלוי לפני שאלו היו עומדין ליעקר ולא אכלת שנה אחת שליש, וצ"ל דאדרבה כיון דכעת ידוע שכמה מהם עומדים ליעקר לא נחשב אכילה חשובה.

ובמש"כ דבכל יותר מעשר לבית סאה עומד א' מהם ליעקר, צ"ל דאע"ג דאילן גדול יונק ט"ז אמה לכל צד ולכן אילנות גדולים יש רק ג' בבית סאה וא"כ רובם עומדים ליעקר, וע"כ דהעיקר מגרע מה דיש ב' או ג' העומדין ליעקר לפני שיהי' אילן גדול.

בא"ד. הרי יש בהן ג' אילנות העומדין ליעקר וכו' שמא באותן י"א שאוכל אותן בשנה זו יש בהן ב' או ג' העומדין ליעקר. וכבר הערנו לעיל מאי נפק"מ מה דעומדין ליעקר מ"מ למה שותק שיאכל הפירות, דאטו משום שעומדים האילנות ליעקר לא איכפת לי' שיאכל הפירות שלהם.

ולולא תירוץ הרשב"א על הרשב"ם י"ל דאין חילוק דאפי' אכל כולן לא מהני כיון דלא הי' לו להניח אותן כל כך צפופין וזה מקרי דלא אחזיק כדאחזקי אינשי במה שמניח אותן רצופין, אבל לפי הרשב"א דאם הי' אוכל כולן הי' חזקה ואין עליו טענה למה לא עוקר אותן, רק כשאוכל חלק ויש מהן שעומדין ליעקר לא הוי חזקה, ולמה, הא סוף סוף למה נתן לו הפירות לאכול כיון דאין עליו טענה על מה שמניח העצים רצופים.

תוד"ה ממטע עשרה [השני]. דהתם בדעת מוכר תליא מילתא אבל בהקדש ביניקה תליא מילתא. אינו מבואר למה בהקדש תלוי ביניקה אם לא התכוין להקדיש הקרקע, וכי עי"ז שהקדש יונק מהקרקע של איזה אדם זוכה הקדש בהקרקע שלו.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א