אילת השחר/בבא בתרא/לו/א

אילת השחר בבא בתרא לו א

דף ל"ו ע"א

רשב"ם ד"ה מי איכא מידי. הלא אין בדבריו של עכו"ם כלום בלא שטר. לכאורה אינו תלוי בהא דדבריו של העכו"ם אינו כלום, דגם בישראל הא דהי' מהני הוא רק כשהמוכר הי' דר בה חד יומא, דאז טענינן להלוקח דמסתמא המוכר קנה ממנו, אבל דיבורו של המוכר לא הי' מהני, אלא דיש לומר דזה גופא דמהני בדר בה חד יומא, הוא משום דכיון דאז דיבורו הי' מהני כיון דהלוקח החזיק אחריו ג' שנים, ממילא גם כשלא אמר שקנה טענינן בשביל הלוקח מה שהלוקח הי' נאמן בדיבורו, אבל הכל הוא משום דכה"ג המוכר הי' נאמן בטענתו, משא"כ גוי דלטענתו אין שום נאמנות לא שייך שיועיל להלוקח מה שהגוי החזיק אפילו הרבה זמן.

כל דזרע נמי ערודי אכלי לי'. מבואר ברשב"ם דלכן לא איכפת לי'. ועיין סמ"ע (סי' קמ"א ס"ק כ"א) דהוסיף דכיון דהשדה נשמרת עי"ז מהחיות לכן לא מחיתי. וצ"ע למה צריך לזה דאף אם עשה דבר שאינו מועיל לטובת בעל השדה ג"כ לא מהני כיון דבין כך החיות אוכלות אותן, והזורע אינו נהנה מהם. ולכאורה צ"ע מה חידוש בזה דהא איך שייך בזה החזיק ג' שנים כיון דהי' רק זריעה בלי קצירה, ובתוס' לעיל (כ"ח א' ד"ה שלשה) כתבו דלר' ישמעאל מהני קצירה או זריעה לחוד ואכל זמורות או שנעל את השדה, וכאן הא ע"כ לא נועלין, צ"ל דאכל זמורות. אבל נראה דהחידוש הוא אפי' אם אכל הפירות ג"כ דלא הכל אכלו החיות דמ"מ לא אחזיק כדמחזקי אינשי.

ויש לעיין אם על המקום לא יועיל כלל חזקה, דאפי' בעל השדה הפנימית זרע את המקום ההוא אין ראי' ממה שזרע בה, ואז צריך סברת הסמ"ע דמ"מ לא מהני חזקה שם, כיון דמן הפירות בין כך אין תועלת לבעל השדה, או דכיון דאז יש תועלת להמחזיק שעי"ז נשמרים פירות השדה והרי אחזיק כדמחזקי אינשי, ומ"מ יצטרך שיאכל הזמורות, דאל"כ הרי לא החזיק ג' שנים רק זמן קצר שעשה דבר כמו בעלים דהיינו בשעת זריעה לחוד.

יש לעיין אם ישתול עצים ויאכל זמורות בגודא דערודי ולבר, לשיטת הר"ח דאכלה ערלה שביעית וכלאים מהני מה דאכל זמורות כיון דאין לאכול הפירות, ה"נ מגודא דערודי דאין לסמוך על הפירות יועיל אכילת זמורות, או דשאני כאן דיש פירות ראויות ליהנות אלא דהחיות אוכלות אותו, וא"כ עיקר הדבר הפירות, וזמורות לא הוי חזקה כה"ג.

רשב"ם ד"ה האי מאן דאחזיק מגודא דערודי. לא איכפת לי' למחות דלא אחזיק כדמחזקי אינשי. וכן כתב בד"ה ולא מחזקינן בהם שיש להם בתים ושדות הרבה ומניחים בנ"א לדור בבתיהם ושותקים ושמחים כדי להשביח קרקע שלהם וימצאום מתוקנים וגם למחות, אינן חוששין לפי שבזרוע יטלום. ולכאורה למה הוצרך להוסיף שאינם חוששים למחות הא כיון שלא איכפת להם א"א להחזיק בנכסיהם, אלא דלפ"מ שמבואר לעיל דגם בהורידו לפירות דעל עצם אכילת הפירות לא שייך למחות, מ"מ צריך למחות שלא יחזיק, א"כ ה"נ הי' לו למחות משום דחושש שמא יחזיקו, ואע"פ שעצם ההשתמשות לא איכפת להם, לזה הוסיף דגם בזה לא חששו, ומ"מ אי לא הי' להם הרבה שדות הי' להם למחות משום דלוקחים פירותיהם, דהא אדם לא רוצה שיקחו פירות שדהו בחנם. והא למאן דאית לי' לקמן (דף ל"ו ע"ב) דניר הוי חזקה קאמר משום דלא עביד דכריב לשדהו ושתק, הרי דאע"ג דאין מפסידין לו בהחרישה מ"מ אינו רוצה וזה הטעם להיות חזקה וכ"ש באכילת פירות.

וצ"ל לפי"ז בהא דלעיל (דף כ"ט ע"ב) בשכוני גוואי דפירשב"ם דהי' לו דרך לעבור עליו דלכן לא מיחה, צ"ל ג"כ דכה"ג לא קפיד על השתמשותו וגם לא חש למחות, דבכה"ג אינו חושש שמא יחזיק עליו, וצע"ק בהא דאמתא דרמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא (לעיל דף כ"ט ע"ב) דפירשב"ם דאינו יכול לומר לא מחיתי מפני שאתם עושים בדילוג שאתם יראים להחזיק, מ"מ למה לא איכפת לי' השימוש שמשתמשים בשפחתו, וצ"ל דהיכא דיש גילוי דעת מהמחזיק דירא להחזיק שאני, דאז אי"צ למחות אע"פ שמקפיד על ההשתמשות כיון דגילו דיראים להחזיק. וכן מבואר ברשב"ם לקמן (דף ל"ז ע"א ד"ה אבל אי אפיק) דהיכא דיש קצת גילוי מהמחזיק דירא להחזיק אי"צ המערער למחות אע"פ שאוכלים פירותיו.

והנה לעיל בתפתיחא דלא הוי חזקה כתב הרשב"ם דמפני רעתה לא הקפיד. ולכאורה זה מיישב רק מה דלא מיחה מחמת אכילת הפירות אבל למה לא מיחה משום שמא יחזיק, וע"כ צ"ל דאם הקרקע היא כזאת שאין קפידא על אכילת הפירות אי"צ למחות משום שמא יחזיק, דהא זהו גופא הוי סברא דאין זה חזקה כיון דאין להקפיד על אכילת הפירות, אבל אם אין החסרון בהקרקע אלא משום דלאיש הזה לא איכפת מה שאוכלים פירותיו אז צריך למחות שלא יחזיק, לכן הוצרך הרשב"ם להוסיף דאינו ירא שמא יחזיקו כיון שבוטחים שיקחו בזרוע.

והנה מה שבוטחים שיקחו בזרוע, היינו אפי' שעפ"י דין יהי' להאנשים חזקה ג' שנים מ"מ בוטחים על זרועם, ועי"ז נהי' הדין דלא מחזקינן בהם, צע"ק דהא מבואר בשו"ע (חו"מ סי' ד') דאפי' מי שהצדק אתו דאז עביד איניש דינא לנפשי', מ"מ היכא שאינו יכול להראות צדקתו בב"ד לא עביד איניש דינא לנפשי', וכיון שכן הא כיון דנותנים להחזיק בשדותיהם ג' שנים ובעצם הי' צריך להיות ראי' שקנו, א"כ אפי' שהם יודעים בעצמם שלא מכרו השדה מ"מ איך מותר להם לקחת בזרוע בכה"ג, דהא מה שאין להמחזיקים דין חזקה זהו רק מחמת שבוטחים שיקחו בזרוע אע"פ שהי' דין חזקה ואיך מותר להם, ויש לעיין אם הי' נוטלים כדין או שזה באמת שלא כדין.

אכלה ערלה שביעית וכלאים אינה חזקה. כן הוא לפירשב"ם, והתוס' הסכימו לגירסת ר"ח דגרס הוי חזקה, ופירשו דהיינו כשאכל זמורות, ואינו מבואר אם הרשב"ם פליג בדינא וס"ל דגם באכל זמורות לא יועיל דאכילת זמורות לא סגי למיחשב אכילה חשובה, ובסברא יש לומר כן דהא כשיש פירות לאכול אין מועיל אם אכל רק זמורות, ושיטתם הוא רק כשאין פירות אז הוא דהוי זמורות אכילה ליתן לזה דין חזקה.

והנה אם יש פירות ואפשרות להוריד קצת זמורות ולא הוריד, לא מצינו שאמרו דלא הוי חזקה, ולמה, הא כיון דלא אכל כל מה שיש לאכול לא יועיל, כמו באכל זמורות והי' אפשרות לאכול גם פירות ולא אכלן, ומה"ט יש לומר דהרשב"ם ס"ל דאכילת זמורות לא מיחשב כלל לא לקלקל החזקה ולא לגרום שבאכילת זמורות יהי' חזקה.

אפיק כורא ועייל כורא לא הוי חזקה. יש לעיין אם לפי"ז המחזיק צריך להביא עדים שידעו שאפיק כורא ועייל יותר מכורא, או דסתם קרקע מוציא פירות יותר ממה שזורעין וכל זמן דאין המערער מוכיח דעייל רק כורא הוי חזקה, והראוני לעיין לעיל דף ל"ג ב' ברשב"ם ד"ה הדרי פירי, דכתב דנאמן לומר אכלתי כגון עייל כורא ואפיק יותר מכורא.

ולא מחזקינן בהו. ופירשב"ם ב' טעמים, א' דהם עשירים וניחא להם שיהא להם קרקע מתוקנת, ולפי"ז יתכן דמוחלין על הפירות ואינם יכולים לתובעם, אבל לפי מש"כ דגם אינן חוששין למחות כיון דבוטחין דבזרוע יקחו, יכולים לדרוש גם הפירות, אע"פ דע"ז לא שייך דבזרוע יקחו, מ"מ תמיד הא מסקינן לעיל דף כ"ט דאינו מוחל על הפירות, אלא דמדלא מיחה על הקרקע הרי דהכל של המחזיק, וכאן דאין ראי' מדלא מיחה על הקרקע ממילא הכל שלהם גם הפירות.

והנה לשיטת התוס' דביאר הקצוה"ח (סי' ק"מ סק"ב) דמדלא מיחה אין כלל ראי' אלא דתיקנו שיזכה בהקרקע אחרי ג' שנים כיון שהלוקחים כבר אינם שומרים שטרותיהם אחרי ג' אלא דכדי שלא יפסידו המוכרים יש להם עצה למחות וכשלא מיחה הפסיד. ומהרשב"ם בכל המקומות משמע דזה מתקנ"ח מה דאחרי ג' שנים הקרקע של המחזיק, א"כ מאי מהני מה דריש גלותא אינם יראים שיפסידו, הא מ"מ יש לתקן שהלוקחים יזכו ולהפסד של הריש גלותא אין לחשוש כיון דיש לו אפשרות למחות. וגם אם ס"ל כהרמב"ן דיש תמיד הוכחה מדלא מיחה, הא מה שהבעלים מוחין אינו משום שיראים שיפסידו הקרקע אלא דאדם אינו שותק כשרואה שגוזלים אותו, וא"כ גם בריש גלותא הי' להם למחות, וע"כ דע"ז מהני הטעם הראשון שכתב דעשירים הם ולא איכפת להם משום שחושבים שעי"ז יהי' להם קרקע מתוקנת, וא"כ אי"צ כבר לומר דאינם חוששים למחות דהא כיון דאין ראי' הא ממילא לא מהני חזקה.

אלא דהנה בטוען לפירות הורדתיו אמרינן דהי' לו למחות, והתם כבר אין הטעם משום דלא יכול לשתוק כשגוזלים שדהו וזה מוכיח שזה של המחזיק, ויש לעיין אם כשטוען לפירות הורדתיו זוכה המחזיק גם להרמב"ן רק מתקנ"ח, וה"נ כאן אם הי' יכול למחות ולא מיחה הי' המחזיק זוכה מתקנ"ח וע"ז קאמר דגם זה אינו ירא.

תוד"ה הכי גריס ר"ח אכלה ערלה שביעית וכלאים הויא חזקה. והיינו ע"י אכילת זמורות, כיון דאכילת פירות אין, לכן סגי באכילת זמורות. והנה הא אסור לקיים כלאים, א"כ מדאכל הזמורות ומשמע דלא עקר כל האילן, הרי הוא עובר משום מקיים כלאים, ומ"מ לא יכול לומר לו למה לא אכלת הפירות, דהא בין כך אתה עובר על איסור כלאים, ומדלא אכלת הרי דאינו שלך, משום דאטו מפני שעושה עבירה דמקיים כלאים צריך ג"כ לעבור על איסור אכילת כלאים, והוי שפיר חזקה, וכן כשאכל הלוקח פירות כלאים יכול לומר לא מחיתי, אע"ג דהמערער עבר משום מקיים כלאים, מ"מ אין לו למחות על אכילתו כיון דאסור לאכול הפירות.

בא"ד. ומיירי הכא שזמורות לא הוסיפו מאתים והפירות הוסיפו וכו' ואין זה דוחק דהכי הוי אורחא דמילתא שקודם מוסיפין הפירות מאתים מן הזמורות. יש לעיין אם המחזיק יצטרך להוכיח שבזמן שלקח הזמורות עדיין לא נתוסף א' ממאתיים מהפירות, או דכיון שקודם גדל קצת, אז אדרבה המערער יצטרך לברר שכבר גדל א' ממאתיים דאז אין חזקה, אבל כל זמן שאין בירור שגדל כבר א' ממאתיים הרי זה שייך להמחזיק.

אם הי' קטן מוטל בעריסה יש לו חזקה לאלתר. ובקצוה"ח (סי' קל"ה ס"ק ב') הקשה דהא כתב הרמב"ן דכל אוכל פירות קרקע חבירו יש ראי' דזה שלו מדלא מיחה אלא משום דאמרינן לי' אחוי שטרך לכן לא מהני בפחות מג' שנים, א"כ בעבדים דכותבין שטר עליהם הרי יש ריעותא דאחוי שטרך, ואיך זוכה בהתינוק בפחות מג' שנים, וכתב לחלק דבראי' גדולה מהני אפי' אם יש נגד זה הטענה דאחוי שטרך כמו בדלי לי' צנא לפירי דמהני לאלתר אע"ג דאין לו שטר, אבל אין מבואר הגדר מתי זה ראי' יותר חזקה דאז מועיל אפי' נגד הריעותא דאחוי שטרך, ועי' מה שביארנו בזה לעיל בריש הפרק.

ויש לבאר דבאוכל פירות שדהו אז מעשהו ואכילתו הוא יכול לעשות בלי רשות הבעלים אלא דהבעלים היו מוחים, לכן מהני נגד זה ראי' הפוכה מדאין לו שטר, אע"ג דגם ריעותא זאת אינה מחמת דבר חיובי שמראה להיפך אלא מחמת שאין לו דבר חיובי שזה שלו, אבל היכא שכל האכילה לא היתה נעשית בלי הבעלים, כגון בדלי לי' צנא דפירי, הרי יש בזה הוכחה שמיד הבעלים זה בא לו, ואז לא מהני הריעותא מחמת שאין דבר חיובי לטובתו, דהא יש דבר החיובי מה שמראה שנעשה בהסכמת הבעלים.

ולפי"ז כיון דבלוקח פירות בפניו לא מהני חזקה לאלתר, רק לר' יהודה מהני בפניו לקמן דף מ"א א', ורק בסייע ודלי לי' מהני לאלתר, בתינוק למה הוי חזקה, מנ"ל דסייע בהדי', ואפילו אם תתלה דלקח בפניו הא לא מהני רק לר' יהודה.

ואפשר לומר דבלוקח בפניו אז את הפירות באמת לא יוכל לתבוע, דכיון שראה שלוקח ושותק אינו יכול לתבוע זה, אלא דאכילת פירות הא אינו מוכיח על כל הקרקע רק ע"י שממשיך לקחת הרבה פעמים כל הפירות ולכן לא מהני בלי שהחזיק ג' שנים, אבל בעבד קטן שלוקח כל העבד הרי זה כמו לגבי הפירות עצמם דאת הפירות לא יוכל לתבוע כשלקח בפניו ושתק, ומה דבעשה חלון בפניו לא מהני שאני דאינו כל כך לקיחת הדבר, כמש"כ הראשונים בשם הירושלמי דיכול לומר רציתי שיתייגע ואח"ז אחזיר לעצמי, וזה לא שייך בעבד קטן דהא יכול להבריחו ובודאי הוי כלקיחת כל הדבר וע"ז לא יוכל לתובעו.

ולפי"ז אפי' אם שטרא לפירי הוי עבדי אינשי, מ"מ הפירות שלקח בפניו לא הי' יכול לתבוע, וצ"ע דהא משמע דאם שטרא לפירי עבדי אינשי לא הי' נאמן על הפירות אפי' שלקחן, ואפשר דכיון דאין אדם שותק כשלוקחין פירותיו בפניו אז כשיש לנו ספק איך הי', יש לומר דנתן לו, דאין לתלות שלקח ושתק, וגם אין לתלות שלקח בתקיפות ויש לתלות שנתן לו ממש, אבל כשרואין שלקח ושתק אין ראי' שזה הסכים לולא דשטרא לפירי לא עבדי, וה"נ אם יראו שלוקח התינוק ושותק לא יהי' ראי' שהתינוק הוא שלו, אבל כשלא ראינו שלוקח אלא שהתינוק אצלו, מסתמא נתן לו ממש, והוי כדלי לי' צנא דפירי דאז לא סותר מה דאין לו שטר אפי' אי הוי עבדי שטרא לפירי.

רשב"ם ד"ה דעיילא אימיה. דעבד בבית אותו המחזיק תדיר. מבואר דאם לא ידוע שנכנסה תדיר בביתו הוי פשיטא דהוי חזקה לאלתר, אלא החידוש הוא אם ידוע שהשפחה הזאת רגילה להכנס בבית של המחזיק והי' מקום לחוש שהכניסתו ושכחה אותו שם, ומשמע דלא הי' ס"ד לחשוד דבעד הנאת כסף הסכימה להשאירו שם, דבודאי לא תתן תינוק שלה בכונה אפי' בעד בצע כסף, אלא ס"ד דניחוש דשכחה אותו וקמ"ל דאמא לא שוכחת בנה.

הנהו עיזי דאכלו חושלא וכו' עד כדי דמיהן. בהגהת מרדכי ריש ב"מ הקשה דאיך מהני לזכות בהעיזים מחמת דלטענתו חייב לו בעל העיזים ממון דאין לזכות בזה החפץ כשטוען שמגיע לו ממון כיון דאין מגיע לו החפץ, ותירץ בשם ראבי"ה כיון דהעזים נתפטמו מחמת החושלא. וצ"ע דהא תובע דמי מה שהזיקו ובשביל זה זוכה עד כדי דמיהן, ומה שהעיזים נתפטמו הא זה לכל היותר מה שנהנית היינו דמי עמיר או דמי שעורין בזול, כמבואר בב"ק דף כ', ואיך יזכה נגד כל דמי החושלא.

והוה קא טעין טובא וכו' יכול לטעון עד כדי דמיהן. מבואר ברשב"ם דתובע יותר מדמי העזים ונאמן כנגד דמיהן במיגו דלקוחין הן בידי, וכבר הקשו דכיון דיש עדים דאכלו אינם יודעים כמה, נימא בזה דמתוך שאינו יכול לישבע משלם ויצטרך לשלם כל הדמים שבעל החושלי תובע, ואע"פ דלא קשה כל כך דאפשר דהרשב"ם יסבור דהיכא דלא הו"ל למידע לא אמרינן בזה מחוי"ש ואיל"מ, אבל לפי"ז אם בעל העזים יכחיש יהי' מחויב שבועת מודה במקצת. אבל אפשר לומר לפי מש"כ הרמב"ם (פ"ד מטוען ונטען) דהמודה בדבר שאינו יכול לכפור אין ההודאה הזאת מחייבתו שבועת מודה במקצת, ויש לומר דה"נ אם העידו עדים בדבר שאינו יכול לכפור, ולפי"ז כאן דעל כמה שיש לו מיגו הי' נאמן גם אם לא הי' כלל העדאת עדים שאכלו, נמצא דזה ממון שאינו יכול לכפור, וכה"ג אין ע"ז דין העדאת עדים לחייבו שבועה כלל אפילו אם בעל העזים הי' מכחיש.

שאני עיזי דמסירה לרועה. צ"ע למה נאמן לומר לקוח בידי ולמה לא יטעון הבעל הקודם שהרועה לא שמר טוב לכן נכנסו אליך, או אולי עשה קנוניא עמך ונתן שיכנסו אליך, ואין ראי' ממה שהם אצלך שקנית אותם ממני.

רשב"ם ד"ה ר' ישמעאל סבר ניר לא הוי חזקה. אלא גמר פירי הלכך צריך ג' חדשים בראשונה וג' באחרונה דבהכי גדל פרי כל צרכו וי"ב חדשים באמצע דבעינן רצופין. הנה מהרשב"ם משמע דלא כמש"כ התוס' לעיל {{ממ|[[תוספות/בבא בתרא/#|דף כ"ח ע"א בד"ה שלשה) דלכן בעינן שנה שלימה באמצע משום דצריך אכילה חשובה של י"ב באמצע, דא"כ אינו מטעם דבעינן רצופות, ולהרשב"ם צ"ל דא"א שיהי' גדל בג' חודשים ואח"כ בו' חדשים ואח"כ שוב ג', וע"כ מוכרח להיות שנה שלימה באמצע, ואילו הי' מהני מפוזרין היו יכולים לעשות ג' חדשים בשנה אחת ובשנה שני' ג' חדשים וכן בשנה ג', אלא דאז לא הי' רצופין לכן צריך י"ח חדשים כדי שיהי' רצופין.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א