אור שמח/מלווה ולווה/כד

אור שמח ‏ מלווה ולווה כד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ח

שנים שהיו בעיר שם כל אחד מהן יוסף ב"ש אינן יכולין להוציא שט"ח זה על זה כו':

כבר התעורר ההמ"ג דבשטרי דלאו אקנייתא מוציאין זה ע"ז לפום מה דתלי הגמרא לפלוגתא דמשנה וברייתא בכותבין ללוה בלא מלוה עמו, ה"ה לדידן בשטרי דלאו הקנאה דאין כותבין עד שיהא מלוה עמו, א"כ גובה בו המוציאו מחבירו, ורבינו סתם בזה, והנראה דסובר כפירוש הרשב"ם במשנה דיוכל לומר לו השטר הזה היה בידי עליך ופרעתני והחזרתי שטרא לידך, רק זה ניחא לאחר זמנו, אבל תוך זמנו דלא חיישינן לפרעון א"כ איך מצי טעין שהשטר היה בידו ופרעו לאורועי שטרא, אבל לפי מה שבארתי לעיל פרק י"ד שיטת רבינו, דבמלוה בשטר שפיר פורע אדם תוך זמנו, כדי שלא ליתזלו נכסיו ולשייפי לנכסיה רק באופן שנוטל השטר מידו יעו"ש סברא נאותה, א"כ הכא מצי טעין שפיר פרעתני תוך זמנו והחזרתיו לך, דבכה"ג אדם פורע תוך זמנו כדי ליקח שטרו מיד המלוה, וכן מחוור טפי בזה מה דפריך פרק גט פשוט דף קע"א אי הכי שטרי הלואה נמי זימנין דיזיף בניסן וכתב ליה שטרא בתשרי ומתרמי ליה זוזי ביני וביני ופרע ליה כו' דלשייפי נכסיה עביד אינש דפרע, או להוציא השטר או לכתוב לו שובר שיהא זכותו בידו להראות לכל כי הוא נקי מכל ערעור, ולכך סתם רבינו דבכל גווני אין מוציאין שטר חוב זע"ז, וברור:

רק ליישב הא דתניא בברייתא דמוציאין ומסיק משום דסבר אין כותבין ללוה עד שיהא מלוה עמו ואמאי, יהא נאמן לומר פרעתי והחזרתי השטר לידך וכמש"ב, נראה דבהוציאו אותו יום שזמן הלואה היה בשטר זה, וע"ז אמרו פ"ק דב"מ, דלפרעון בת יומא לא חיישינן ואפילו נפל השטר ואין השטר ביד המלוה, ולפום מה דקיי"ל כרב כהנא לפרעון חיישינן. אולם לקנוניא לא חיישינן חזינא דבכל גווני אין אדם פורע תוך יום שנכתב השטר, א"כ בכה"ג אם אין כותבין ללוה עד שיהא מלוה עמו שפיר גבי בהך שטרא ולא מצי לומר פרעתני והחזרתי שטר זה לידך, דלפרעון בת יומא לכו"ע לא חיישינן. אך דחיקא מילתא טובא לאוקמי הך ברייתא דמוציאין שטר חוב זע"ז בהוציאו תוך יום שנכתב. ונראה דנפק"מ אם יבואו עדים ויאמרו יוסף ב"ש זה הוא הלוה והוא מסר שטר זה ליד המלוה אז שפיר גובה בהך שטרא מלקוחות, ואלו בלא זה אם נאמר דכותבין ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ומצינן שמוציא כתב על עצמו, וא"כ אע"פ שבאים עדים ומעידים הוי מלוה ע"פ ע"י עדים דלא נפיק קלא ע"י שטר זה כיון שאין מוכח מתוכו מי הוא הלוה וכמש"כ ההמ"ג, אבל אם אין כותבין ללוה עד שיהא מלוה עמו א"כ ביום הראשון דלפרעון ליכא למיחש נפיק קלא עליה שזה הידוע בכנויו לוה מיוסף ב"ש חבירו כך וכך, א"כ אע"פ שלמחר תו אינו מוכח מתוכו דאפשר שהמוציאו לקחו מיד מלוה שלו אחר שפרעו, מ"מ כיון דנפיק קלא תו לא איכפת לן במה שנתהווה אח"כ דלא בעינן שיהא מוכח מתוכו כל ימיו, וגדולה מזו כתבו רבנן בתוספות דף ק"ע ד"ה אין הלכה דאם נמחק שטרו באונס גבי מן הלקוחות שלקחו אחר שנמחק, דכיון דנפיק קלא נפיק אף דליכא שטרא כלל, ודא בעי עיונא דנטעון פרעתי, וראייתם צ"ב דמייתי דאי לאו בצינעא יזיף הוי גם במלוה ע"פ טריף ממשעבדי אף דמצי טעין פרעתי, וזה יש לדחות, דהתם כגון שתוך זמנו מת וכיו"ב דלא חיישינן לפרעון ואכמ"ל. אולם הא דידן פשיטא דגבי ממשעבדי ודוק:

ורבינו דסתם משום דעיקר מלתא דא שאמרנו לא מכרעא, דאף באותו יום לא הוי מוכח מתוכו דאימור בא ליד המוציאו אחר שפרע ליד יוסף ב"ש חבירו, ואם תאמר הא לפריעה בת יומא לא חיישינן, ע"ז אשיבך דילמא הוא מאוחר ושפיר פרעו טרם הגיע זמן הכתוב בשטר זה ונטלו מיד מלוה שלו ותובע אותו בו, וא"כ לא נפיק קלא מיניה כלל דאינו מוכח מתוכו מיום ומשעה שהסירו העדים עיניהם מתוכו ואין זה רק מלוה עפ"י עדים, [והא דאמר פרק שנים אוחזין דף י"ז המוציא שט"ח שכתוב זמנו לבו ביום כו' ואמאי ליחוש שמא מאוחר הוא ופרעו טרם הגיע זמנו, ע"כ למ"ד דמאוחר פסול וכן מצאתי בתומים ונהניתי] אך הברייתא אתיא כמ"ד כותבין שובר דקאמר לדידיה טרם דתקון ר"א למיכתב שטרא דא אחרנוהו או למכתב שובר סתם כל שטרא דיפקון כו' הוי מאוחר פסול, ואם כן לא חיישינן למאוחר ושפיר באות יום גובה בו, ותו אם יעידו עדים מי הוא הלוה ומי הוא המלוה דין שטר יש לו וזה נכון ודוק:

הן דיש לצדד לפי מה שפירש הלח"מ בהלכות מכירה בשיטת רבינו דסובר דלהוציא ממון חיישינן לנפילה ולכך מי ששטר חוב יוצא מתחת ידו אינו גובה מן הלוה אלא בראיה שהמלוה כתב ומסר לו ואם לא, אמרינן אימור נפיל מיניה הך שטרא ואיהו מצאו, ואפילו לנפילה דחד חיישינן ולכך אייתי רבא ראיה בפרק האשה שלום דף קט"ו דלא חיישינן שמא יצחק ריש גלותא אחרינא בא והיה בקורטבא ואזיל לאספמיא, דאמרינן כאן נמצא כאן היה, ומסתמא הך דאזיל מקורטבא הוא היה בקורטבא מקודם [וכמו שפירש הרמב"ן] מהא דתרי שטרי דנפקי במחוזא כו' והא חבי בר ננאי וננאי בר חבי במחוזא שכיחי טובא, ופירוש ואמאי לא חיישינן לנפילה, וע"כ משום דאמרינן כאן נמצא כאן היה, הרי דחייש לנפילה דיחיד [כמש"כ תוס' שם ד"ה למאי] ורק במקום דאיכא למימר כאן נמצא כאן היה עי"ש, וא"כ בטוען שבא ע"י כתיבה ומסירה אמרינן שמא בנפילה בא לידו, דלא שייך כאן נמצא כאן היה, ולפ"ז בשני יוסף ב"ש אמרינן דמאן אמר לך שבא מיד יוסף ב"ש חבירו הך שטרא ע"י מעות שלוה הימנו, דלמא בא ממנו דרך נפילה, ואימור שלו היה על זה המוציאו עכשיו ונפל מידו ומצא זה, דאפילו לנפילה דיחיד חיישינן לרבא, והא דשני יוסף ב"ש מוציאים שטר חוב על אחרים, הוא דלא אמרינן שמיד יוסף ב"ש חבירו נפל דכאן נמצא כאן היה, וא"כ ודאי היה בידו מקודם מעת שנכתב מיד הלוה למוסרו למלוה, ולא היה ביד יוסף ב"ש חבירו מימיו, אבל כאן שע"כ תאמר שבא אליו מיד יוסף ב"ש חבירו, רק שאתה אומר ע"י הלואה ואני אומר ע"י נפילה, והלוה שאתה קורא אותו, הוא היה המלוה ולא שייך כאן נמצא כאן היה, אבל לפרעון כו"ע לא חיישי דודאי לא מסר השטר לידו עד שיקרענו דמצי גבי ביה ודוק:

ולפ"ז אביי ורבא אזלי לטעמייהו, אביי סבר דלא חיישינן לנפילה דיחיד וסברא דכאן נמצא כאן היה לית ליה, ולכך אמר ביבמות חיישינן לתרי יצחק, וא"כ קשה משנתנו אמאי אין מוציאין שט"ח זה על זה, דעל כרחין משום דכותבין ללוה אף עפ"י שאין מלוה עמו, וא"כ איך כותבין ניחוש שמא יכתוב בניסן ולא ילוה עד תשרי ואח"כ יוציא מלקוחות מניסן, ועל כרחך דעדיו בחתומיו זכין לו, דדחיקא לאוקמי משנתנו דוקא בשטרי הקנאה דסתמא קתני ודומיא דאין מוציאין שט"ח על אחרים, אבל רבא סבר דלנפילה חיישינן ולתרי יצחק לא חיישינן דאמרינן כאן נמצא כאן היה, להכי סבר בסוף פ"ק דב"מ דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו. והא דאין מוציאין שטר חוב זה על זה, הוא משום דחיישינן לנפילה, והא דמוציאין על אחרים משום כאן נמצא כ"ה כמש"ב ודוק. אח"ז ראיתי בתומים שהעיר הרבה מדברינו אלה אך הלך בדרכים שונים מדרכינו ות"ל דברינו פשוטים:

ומה שעמד לתמוה שם בשני יוסף ב"ש דמוציאין שטר חוב על אחרים, ולשיטת הריב"ש הא בעינן בכל שטרות מוכח מתוכו, ובגיטין אמר דשתי נשים ששמותיהן שוות לא הוי מוכח מתוכו ע"י עדי חתימה, הנה מלבד דדבריו תמוהים דבפרק כל הגט מוכח דאם אמרינן דשני יוסף ב"ש מוציאין שט"ח על אחרים ולא חיישינן לנפילה דתפיסתן מוכחת או משום כאן נמצא כ"ה, תו הוי גם בגיטין מוכח מתוכו, ומצאתי שהאריך בזה בנתיבות, זולת זה לדעתי לא דקו רבנן בהא מילתא במחכ"ת, דדוקא בגיטין דלא ידענא למי נכתב אם ללאה הגדולה או להקטנה אין זה גט כלום, משא"כ בשטרות דכיון שעל ידי הרשאה שאם יכתבו שני יוסף ב"ש הרשאה להדדי יגבו א"כ הוי מוכח מתוכו דנשתעבדו הנכסים לאחד משניהם וע"י הרשאה יגבו וזה כמו שכתב מאחד משני אנשים אלו לויתי מנה דשפיר נשתעבדו נכסים וגובים מן הלקוחות, וזה פשוט:

י

שנים שהוציאו כל אחד כו' אלא זה גובה חובו וזה גובה חובו:

שיטת הירושלמי דר"נ ור"ש פליגי בזה דרב ששת סבר דלא גבי כל חד מנייהו משום דהוי כפרעון וכשובר ויעו"ש נפ"מ בזה, ואמר מ"ד יוציא זה כנגד זה יליף לה משוורים תמים שחבלו זה בזה משלמין במותר ח"נ יעו"ש וכוונתו ברור כמו שכתבו בתוס' ב"ק (דף לג) דאשמע לן דאע"ג דתם אינו משלם אלא מגופו בכל זה כאן אם נאבד אחד מהם אינו יכול בעל הנאבד לגבות מהשני יעו"ש ומזה מוכח דכפרעון הוי ופשוט. ולפי זה מבואר היטב מה שהביא הנמוקי והובא ברמ"א סימן ת"ב דאם אחד אינו שוה כפי הח"נ גובה השני דלהירושלמי א"ש דבמה שמגיע להשתלם כגון ששור זה הזיק חבירו חמשים וחבירו את זה כן, דכל אחד צריך לשלם חמשה ועשרים דנפקע תשלומי כל אחד, אבל כשהשור זה מעיקרא תיכף בשעת הנזק אינו שוה וא"כ מעיקרא לא הוטל תשלומין ע"ז כמו על חבירו [דתם אינו משתלם אלא מגופו] ובמה יתנכה ויוציא זה כנגד זה וברור. אך מדברי רב"ח בתלמודין דיתמי מיגבי גבו אגבויי לא מגבי דהכא [לתלמודין] לא הוי מחילה, רק משום דהפוכי מטרתא דאל"כ הא ענין דתלמודין שמת אח"כ וגבו יתמי דומה ממש במשקל אחד להך דנאבד אחד שאינו גובה בתמים, וצ"ע בביאור הגר"א. אך הא דלא חייש לזה תלמודין, וכן ר"נ בירושלמי לא חייש לשינויא הא [ודחוק לחלק בין חיובא שמתחייב עפ"י עצמו למלוה שכתובה בתורה] נראה דתלי בפלוגתא דר"י ור' יונה בריש פרק נערה בירושלמי קנס אימתי הוא מתחייב ר"י אומר משעה ראשונה ור"י אומר בסוף, פירוש דחד סבר דמתחיל החיוב קודם וחד סבר משעת העמדה בדין [יעוין בתוס' ב"ק (דף לג) וחידושי הרשב"א בזה] א"כ אין ראיה מתמן דהא קודם העמדה בדין הזיקו שניהם זה את זה ולא התחיל עדיין החיוב כלל כיון שמעיקרא הזיקו זא"ז ואיך הוא דמי להך דשני שט"ח דלשניהן מגיע שעבוד הגוף ונכסים כל אחד בחבירו ופשוט. וזה בודאי שאם הזיק שור אחד חבירו ועמד בדין, ואחר כך הזיק השני לראשון ונאבד הראשון או השני גובה הבעלים של שור הנאבד ואינן מנכין ודוק:

היה לזה עדית ובינונית כו' זה גובה מן הבינונית כו':

ראה מש"כ ההמ"ג מה שדברי רבינו סותרים למש"כ לעיל פרק י"ט, ומכבר אמרתי דברור דעת רבינו דפוסק דבשלו הן שמין כדקיי"ל כרב נחמן נגד רב ששת בדיני רק דפוסק כאוקימתא דרבינא בריש ב"ק דבדעולא פליגי, דלמאן דלית ליה דעולא מסתברא בלית ליה רק בינונית וזיבורית לומר דיגבה מזיבורית שלא יקפוץ כו' רק משום נעילת דלת למאן דא"ל דעולא, סבר דכאן שייך נעילת דלת כיון שלא יגבה רק מזיבורית, וא"כ כיון דבאמת קיי"ל דבשלו הן שמין רק משום נעילת דלת, א"כ הכא שגובה מן הבינונית ואיכא לדידיה בינונית וזיבורית בכ"ז אינו גובה רק זיבורית דכיון דבשלו הן שמין הוי הבינונית לדידיה כעדית, זבורית כבינונית ולא שייך נעילת דלת כיון שהבינונית לא הוי ליה בשעת ההלואה, רק שקנה אחרי ההלואה ולא סמך על קרקע זו דעל קרקע זו לא הלוהו וכמש"כ דאקני לא משתעבד, ואף לדידן דקיי"ל דמשתעבד מ"מ לוה ולוה וקנה הלא משתעבד לתרווייהו ולשיטת כמה מהקדמונים מצי לחזור ולא אמרינן בזה אחריות ט"ס, וכיון דלא סמך המלוה ע"ז לא שייך נעילת דלת וגבי מן הזבורית, כן נראה. ובאית לחד בינונית ולחד זיבורית דאמר דליתי בעל בינונית ברישא וליגבי זבורית וליהדר וליגביה ניהליה, דפירושו דא"כ אם תאמר כך תו יעמוד כל אחד בשלו ולא יגבה כלום חד מחבריה, ובזה לא שייך נעילת דלת, דאטו בשביל שמעותיו כבר בידו ויחשב זה תחת זה יהא נעילת דלת. נעילת דלת לא שייך רק היכי שיבוא לידי גביה בעי למיחזי שיגבה מידי דקפצי עלה זבינא, אבל לא בכה"ג שכבר באו מעותיו תחת ידו ולא יגבה כלום לכן שפיר פסק דאם לזה בינונית ולזה זיבורית יעמוד כל אחד בשלו, וזה דרך אמיתי בכוונת רבינו:

והא דאמר בגמרא דאם בעל בינונית יגבה זיבורית יהדר ויגבה אותו זבורית, אף ע"ג דבעת ההלואה לא היה לו רק עדית, אין להקשות מהא דאמר בב"ק דבהיה לו עדית ומכרה לכו"ע גובה מן הבינונית דהיא אשתעבדא ליה בשעת הלואה אלמא דשעבודא עיקר, ואין לומר דהתם אכתי לא פקע שעבודא מינה דאם אשתדוף בני חרי טרפא ממשעבדי, דא"כ מלוה ע"פ מאי איכא למימר, דזה בדותא, דבשלמא כשהיה לו עדית הלא כבר אשתעביד לו הך בינונית אף אם בשלו הן שמין בתורת בינונית, א"כ כי מכרה וה"ה דאישתדפה עדית נשאר שעבודו על בינונית ולא פקע שם בינונית מינה, אבל כאן בלא היו לו רק בינונית האם הוי גבי מינה בתורת בינונית, קרא איך שתקראנה דלגבי דיליה כיון דלית ליה אחריתא בודאי הוי עדית ובכ"ז גבי בתורת עדית אם לית ליה רק עדית, וכיון שהשיג אחרי זה זיבורית דהוי לגבי דיליה בינונית גבי מינה דידה דהוי כאילו לא היה לו רק עדית והשיג בינונית דאטו מי מפקעת שעבודא מעדית רק דהיכי דאיכא עדית ובינונית גבי מן בינונית ופשוט מאוד:

יא

הוציא שטר חוב על חבירו והלה מוציא שטר שמכר לו השדה כו' שה"ז אומר מכרתי לך השדה כו':

אבל המכר קיים ולא יכול לומר לא מכרתי לך השדה רק לגלוי זוזי בעינא [כמו גבי אשה] והמקח בטל, דהוי דברים שבלב ואינן דברים וכן פסק בשו"ע סימן ק"צ סעיף ו' בהגה"ה יעו"ש, ובמוכר הלוה למלוה שדהו במקום דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא פשיטא דמצי אמר דבעינא למיקני הך שדה, ואם הוינא בא בתורת גבייה הלא אז היה מסלק לי במעות ולא היה מכר לי השדה, ועוד דהיה מוכר לאיש אחר ובמעות שלקח היה מסלק לי, ועוד שמא איכא עליו מלוה בע"פ שלוה קודם לשטר שלי ומיניה דידיה גבי איהו ברישא לשיטת כמה פוסקים ולא הוי לי הך שדה, ועוד דשומא הדרא לעולם והוינא מסתפי דילמא חזרת וזבנת מנאי בע"כ, ולא מסתברא לומר דאם אין לו רק שדה זו לא הוי ליה למיקני כל שעבודו דכבר כתבו הפוסקים דבזה"ז הוי עיקר שעבודא אמטלטלין שמפני זה גובה מטלטלין דיתמי דהוי כמו גמלים של ערביא, עד שההמ"ג כתב בשיטת רבינו בהלכות אישות דשטר לא הוי שעבוד קרקעות לפי תקנת הגאונים דעיקר סמיכתו על המטלטלין, ועיין תוספות סוף פרק יש בכור דלר"ת תקנת הגאונים הוי דאורייתא, דעיקר סמך של המלוה על המטלטלים, ועוד דהא כותב לו דאקני ועל דא סמיך [רק שמא ילוה קודם הקניה] וכיו"ב כמה טעמים וכן מסיק הש"ך. אולם במקום דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי נראה דגם כן לא איתרע שטרא דמלוה דמצי אמר אלו לא פרענא לך המעות הוית מבטל לזבינא דשדה, דהוית אמרת דלא כתבנא שטרא [דבמכר לא קנה עד שיתן לו הדמים] רק אדעתא דיהבית מעות, אבל כיון דגבית בחובך שאתה תסלק לי, במעות שמגיע לך ממני אדעתא דלא שקילנא מזומן לא מכרתי והוי מבטל המכר, וזה דלא כהש"ך שכתב דבמקום דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי הוי טענה לאורועי שטרא, וז"א, דלא מבעי בגברא דעייל ונפיק אזוזי דמצי טעין, אלא אפילו אם לא נפיק ועייל אזוזי ג"כ טענתו טענה דמצי אמר לא מכרתי רק שיהיה לי מעות מזומן, אבל כיון שאתה תעכבם בשביל חובך לא מכרתי שדה:

אך כיוצא בזה מצאנו מחלוקת גדולה לרבנן בתראי בהך דפ' איזהו נשך האי מאן דמסיק תריסר זוזי דריבתא בחבריה ואגר ליה חצר דמיתגר בעשרה ואוגריה ניהליה בתריסר מפקינן מיניה תריסר ולא מצי לומר כי אגרא הכי דהוי קא משתרשי לי השתא דלא משתרשי לי לא אגרנא רק ככו"ע דמצי א"ל הא סברת וקבלת, דמדנקט זה בשכירות דאינה משתלמת אלא לבסוף מוכח דכבר דר בה כל זמן השכירות, אבל טרם שדר בה מצי לבטל לומר דאדעתא דא לא אגרנא [ועיין ט"ז יו"ד סימן קס"א] ואפילו במקום דלא חשב ליה ביוקר ממה דמזבני כולי עלמא ג"כ מצי מבטל המכר דיאמר לא לקחתי רק אדעתא דלא יהיבנא מעות אבל במקום דיהיבנא מעות לא בעינא למיזבן כמש"כ המבי"ט הובא דעתו במשנה למלך לעיל פרק ח' הלכה ט"ו יעו"ש, א"כ כש"כ דמוכר מצי אמר כן, ודוק בזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.