אור שמח/מכירה/טז

אור שמח ‏ מכירה טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ה

המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן כו' אבל אם היה יודע שהוא קונה לחרישה בלבד ה"ז מקח טעות וחוזר וכן כל כיוצא בזה:

נראה דוקא באופן שלא ידע בו שהוא נגחן, אבל ידע בו שהוא נגחן רק שהיה סבור שהוא תם, ולסוף נודע לו שהוא מועד, תו לא שייך לומר תם זבנית מועד לא זבנית, וראיה לזה מהך דאמר בפרק שור שנגח דו"ה (דף מ) שאלו בחזקת תם ונמצא מועד כו' ונימא תם שאילי מועד לא שאילי משום דא"ל סוף סוף אי תם הוה פלגא נזקא בעית לשלומי השתא נמי זיל שלים פלגא, ואם נאמר דמועד עלול יותר להזיק משור תם עד שאומדין אנחנו שזה מקח טעות, א"כ ה"נ לימא על שור תם שאינו עלול להזיק נתחייבתי בשמירתו ולא על שור מועד שהוא עלול ורגיל לנגוח, ומאי אמר סו"ס פלגא נזקא הוי בעית לשלומי, כיון שאילו היה תם לא היה נוגח כלל, וכמו דלא הדר הגמרא מאוקימתא קמא דמיירי שהכיר בו שהוא נגחן, בזה שפיר מצי אמר תורא שאילי אריא לא שאילי ששור לא היה נוגח כלום, וחזינן דזה שהכיר בו שהוא נגחן רק לא ידע בו שהוא מועד אין זה אומדנא לבטל מעליו השמירה, כן הכא אין זה אומדנא להפקיע המקח, וסברת הגמרא אי תם הוי פלגא נזקא בעית שלומי לא שייך בלוקח, דדוקא בשומר מצי אמר לו לא קבלתי שמירה רק מתם והוא על פלגא נזקא ויותר מזה לא נתחייבתי, ואם שמא יגח פעמים הרבה, הלא חשבתי שתיכף אחר פעם הראשון אחזירנו לבעליו משא"כ בלוקח, שכיון שצריך לרדיא והכיר בו שהוא נגחן, תו הלא יכול להיות שיגח פעמים הרבה אצלו, ואיך מצי אמר אלו תם הוי פלגא נזקא כו', ובאמת מצאנו לר' יהודה דעל תם חייב בשמירה פחותה ובמועד פטור, הרי דתם בעי שמירה יותר ודוק:

והא דתניא בתוספתא פרק ה' הלוקח מחבירו שור בחזקת שהוא תם ונמצא מועד והועד בו בפני ב' באמת שהוא חייב לו מפני שמקח טעות, הפירוש האמיתי, דלשמואל מיירי בגברא דזבין לרדיא וע"ז אמר שהבעלים חייב על הניזקין שהזיק ברשות הלוקח וגם לא אמרינן רשות משנה שהוא מקח טעות, והלוקח אף שכבר נתן לו מעות למוכר והוא כשומר על השור וכדתפיס ליה אאגריה, ועיין מחנה אפרים ה"ש סימן י"ב שביאר כן דעת רבינו במש"כ בהלכה דלעיל, בכ"ז כאן פטור, דעל אופן זה הא לא קיבל שמירת נזקיו, ולא איירי התוספתא בהכיר בו שהוא נגחן, אע"ג דהך דשאלו בחזקת תם מיירי שהכיר בו שהוא נגחן, ואף ע"ג דבחדא פירקא תני להו לאו בחדא גוונא מיירי וז"ב ודוק:

ח

המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה כו' ואם היה חצר ודר בו צריך להעלות [לו] שכר:

נ"ב תשובת הרי"ף סימן קנ"ג יעו"ש, ומכאן דן השלטי גבורים בפרק הזהב, דהמוכר סוס לחבירו ונשתמש בו ונודע לו אח"כ מום, דצריך לשלם שכרו ואם הרויח בו צריך ליתן לו כל מה שהרויח בו, דומיא דהכא דמשלם כל הפירות, ואחרי הסליחה מכ"ת אמינא דדא פשיטא דהריוח אינו מחזיר לו רק על השכר קא מיבעי דתנינן בפרק הגוזל עצים (דף צז) התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה רצה שכרה נוטל רצה פחתה כו' לא פליגי הא דעבידא לאגרא כו' הא דנחית אדעתא דאגרא, מוכח דתרווייהו בעי שתהא קיימא לאגרא ויהא דנחית אדעתא דאגרא, אבל בקרקע דין אחר לו כמו שאמר תמן קודם ומי אמר רב עבדא כמקרקעי דמי כו' התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור, ופירשו בתוס' ואם הוי כמקרקעי אפילו נחית בתורת גזילה לא נפיק מרשות מריה דהוי כמו קרקע דאין נגזלת ומשלם אגרא היכא כו', א"כ כאן בחצר שפיר צריך להעלות לו שכר, אבל במוכר סוס ועשה בו מלאכה, כיון דהוא דבר דנגזל ודאי דאין צריך ליתן מה שהרויח, רק בשכר מבעי אם דוקא דנחית אדעתא דגזלנותא הא כיון שסבור שהוא שלו ואדעתא דידיה משתמש משלם אגרא כמו היכי דנחית אדעתא דאגרא דאין כוונתו לגזול מן בעה"ב ולהשתמש בבהמתו בחנם, אם לא דסבור שהוא שלו, או דילמא כיון שאינו מכוון לשלם שכר ועביד להשתמש בחנם פטור מלשלם ומחזיר לו בהמתו כמו שהיתה, והדבר צ"ע, ויעוין בתשובת מיימוני סימן ז' לענין אם נשתמש בו אחר שנודע לו המום יעו"ש היטב:

והנה בחו"מ סימן ת"ז בשור תם שהזיק ומכרו המזיק דאם נשתמש בו הלוקח חייב ליתן לניזק שכירות, אולם הרשב"א בחידושיו השיג וז"ל שם בד"ה למה הוא מכור לרדיא, דמזיק לרע"ק כשמכרו כגוזל הוא וכו' וגוזל שור וחורש בו אינו מעלה שכר לניזק כו' ולוקח מגזלן כגזלן דאתי מיניה דאיהו נמי לאו אדעתא דשכירות נחית וכדאמרינן פרק הגוזל כו', הרי היכי דסבור שהוא שלו סובר הרשב"א דלאו אדעתא דאגרא נחית ופטור מלשלם. אולם יש לומר דלוקח מגזלן שאני, דכיון דאיהו מכוון לאפוקי מרשות בעלים תו נפיק מרשות בעלים וקנייה ככל גזלן ותו לאו ברשותא דמרא קאי, משא"כ בלא נתכוין לאפוקי מרשות בעלים כלל רק בטעות שסבור שאין מום במקח וסבור שהוא שלו אפשר דמשלם אגרא לבעלים וצ"ע. וברשב"ם פרק חזקת הבתים (דף מד:) ד"ה נמצאת שאינה שלו, אבל לוקח מגזלן כו' הדרא ארעא והדרא פירי כו' וכיון דלא מרויח מידי לאו מכר הוא כלל והכא גבי פרה וטלית אמאי מעיד כו' הרי נמצא שאינה של מוכר כו' ויחזור לוקח עליה דמוכר, ואף דשלא באחריות מכר, משמע מדבריו דבפרה וטלית בנמצאת שאינה שלו מה שנשתמש בה ונהנה ממנה משלם כולה לנגזל ולא מרויח מידי, וזהו דלא כרשב"א, אולם ז"א, דכוונת רשב"ם דבלוקח שדה שלא באחריות אע"ג דאתי בע"ח וטריף שפיר קא מרויח דאכיל פירותיה דדיליה נינהו אבל בגזלן שמכר שדה גזולה הלא צריך הלוקח לשלם הכל לנגזל, וכן בפרה וטלית אם תאמר דפטור מלשלם משום דכגזולה הויא דאינו משלם רק כשעת הגזילה, א"כ לא אכיל לה בתורת דיליה ומדחבריה קא נהנה, ובהדמים שנתן להמוכר הגוזלה בזה לא סר מאתו הגזל רק שפטור מלשלם לו רק כשעת הגזילה ואם לא נתן דמים כלל והיה גוזלה ג"כ פטור מלשלם ולא הועילו לו הדמים מאומה לכן בזה חוזר עליה, משא"כ במוכר שדה שלא באחריות הלא ע"י גזל צריך לשלם הכל לנגזל וע"י המעות דיליה אכיל ומפטר מלשלם וז"פ, יהיה איך שיהיה הדבר ספק לדידן, דלדעת רשב"א יש לצדד הרבה דאף כאן פטור מלשלם, ולכאורה נראה דתליא אם נימא דהמוכר דבר שיש בו מום אם המוכר יכול לחזור בו טרם שנודע ללוקח, דאם נימא דאין המוכר יכול לחזור בו הרי נפיק מרשות בעלים דבדידיה דלוקח תלוי ולא במוכר, ועיין סימן רל"ב בסמ"ע ס"ק י"ב ויש אתי להאריך ואכ"מ, וראיתי בשו"ת רשב"ש סימן תע"ו שכתב בבגד שצריך לשלם שכר לבישתו וכשלטי הגבורים יעו"ש:

יא

היה המוכר סרסור כו' ויפטר כו':

לפי דברי רבינו הפירוש בגמרא בספסירא דזבין מהכא ומזבין להכא ולעולם הספסירא פטור מלהחזיר המקח היינו המעות שקיבל מהאפוטרופוס דיתמי ופסידא דיתמי הוי ואפ"ה מיפטר האפוטרופוס דאיהו לא פשע דלבקרא הא קא מסר ואם נימא לבקרא שלים דהא שומר שכר דיתמי הוית ומבעי לך לעיוני אם אכיל או לא, ע"ז ישיב אנא לא ידענא דאפוטרופוס זבין מספסירא ואמינא ודאי לא זבין הך גברא מי שאין לו טוחנות, ואם זבין הלא תחזיר המקח לבעליו ולא יהא פסידא דיתמי דליחזרו וליתבעו זוזי מהמוכר, לכן מבעי ליה אם חייב הבקרא לשלומי או לא ומסיק דכל מקום חייב לשלומי דכיון דשומר שכר דיתמי הוית איבעי לך לעיוני דכי היכי דלא לצטרך אפוטרופוס למיזל ולתבוע את המוכר בדינא ודיינא, וזה מעיקרי השמירה דבעי למיזל ולעיוני אם השור אוכל או לא, וזה פירוש הגמרא דבכה"ג מבעי ליה והוי דומיא דעובדא דאשלמינהו לאימיה דלא אמר לה דלאו דידיה נינהו דמטעם זה מיפטרא אמיה, כן הכא הוי ס"ד דמיפטר בקרא משום דלא ידע דמספסירא דזבין לה, והא דמשלם דמי בשר בזול כבר פירש הראב"ד משום דאינו ראוי להמתין עד יום השוק וכן פירש ר"ת, וזה כדברי הכסף משנה, ועיין דו"פ וב"ח ודוק:

יד

המוכר בשר לחבירו כו' מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים:

ראיתי בפתחי תשובה בשם אחרונים שנסתפקו, דאם גזל בשר טריפה מחבירו ומכר לאחר והלוקח אכל ודאי דמחזיר לו הדמים, וכן הלוקח צריך לשלם להנגזל דלא גרע מלא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו דרצה מז"ג, וא"כ אימור הגזלן מלבד הדמים שמחזיר לו הלא הפסידו ממון שמשלם להנגזל עבור בשר טריפה דנפשו של אדם קצה הימנו ולא נהנה ממנו והוא משלם עבור מה שהפסידו לנגזל וא"כ הגזלן צריך לשלם לו אלו הדמים יעו"ש, ואנא מתניתא ידענא, דתנן פרק ו' דתרומות, המאכיל פועליו ואורחיו תרומה הוא משלם הקרן והם משלמין החומש כו' וחכ"א הן משלמין הקרן והחומש והוא משלם להן דמי סעודתם, וכתב רבינו עפ"י ירושלמי, המאכיל הפועלים תרומה הן משלמין קרן וחומש כו' והוא משלם להן דמי סעודתן שדמי החולין יתירין מדמי תרומה שאכלו שדבר האסור נפשו של אדם חתה הימנו, הרי דאינו משלם להם רק דמי סעודתם מה שהיו צריכין לאכול, אבל אינו משלם להן מה ששלמו לתרומה לבד דמי הסעודה, היינו שהן לא נהנו מאכילת איסור, ובכ"ז הוכרחו לשלם דמי תרומה וא"כ גרם להן תשלומין יתירין אלמא דזה לא הוי מידי ואינו חייב רק דמי סעודתן דהוי כמו דלא אכלו, וכן כאן צריך להחזיר לו הדמים שלקח ממנו אבל שלא לשלם הדמים שגרם לו ששילם להנגזל, ואין לומר דמשנתנו לא מיירי רק בלא ידע הבעלים שהוא של תרומה וכסבור שהן שלו, דפוק חזי בירושלמי דמביא ע"ז פלוגתא דגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו מהיכן הוא גובה, אלמא דסבור דראשון הוי גזלן על התרומה ובידע שהוא תרומה מיירי ואפ"ה פטור מלשלם לבד דמי סעודה דלא הוי רק גרמא בעלמא, ופשוט וא"צ לפנים:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.