אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/מה

יום חמישי ט"ז אדר תשפ"ג - מסכת נזיר דף מה

טומאה במת חנוט

נידון המשנה למלך בדין מומיה לענין טומאה ואיסור הנאה וסחורה

בברייתא המובאת בגמרא בנזיר (מה.) שנינו: טמא מת מותר ליכנס במחנה לוייה. ולא טמא מת בלבד, אלא אפילו מת עצמו, שנאמר (שמות יג יט) "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", מאי 'עמו' – עמו במחיצתו, עמו במחנה לוייה, ע"כ.

ובמשנה למלך (אבל פ"ג ה"א) על פסק הרמב"ם שם: כל כהן שנטמא למת... הרי זה לוקה, שנאמר 'לנפש לא יטמא בעמיו'. ואחד הנוגע במת או המאהיל או הנושא וכו'. והביא המשנה למלך שם מה שנשאל "על המומיי"א שמוכרין הכהנים, אי שפיר למיעבד או לא". והמל"מ מברר תחילה את המציאות שאותו מומיה היא עור ועצמות ללא בשר, והם יבשים מאד ללא לחלוחית. ומסקנת נידונו: הכלל העולה דלדידן פשיטא לן מילתא דאסור ליגע במומי"א הלזו, וכל כהן המחמיר עליו תבא ברכת טוב.

ועוד דן המל"מ (שם פי"ד הכ"א) בדינה של מומיה, לענין איסור הנאה, כיון שהיא יבישה ואינה ראויה לאכילה, ויש לדון אם איסור הנאה תלוי באפשרות לעבור על איסור אכילה. וכן דן (מאכ"א פ"ח הי"ח) לענין איסור סחורה, כדין בשר מהלכי על שתים, או שמא יש להתיר כיון שכבר בטלה ממאכל אדם ואינה ראויה לאכילה, וכל דבר שבטל ממאכל אדם אין בו איסור אכילה מדאורייתא, ודבר שאסור באכילה רק מדרבנן מותר לעושת בו סחורה. וכן דן בגינת ורדים (יו"ד כלל א סימן ד): נשאלתי על המומיא שבמצרים, אם יש בה דין טומאה לגבי כהן, ואם מותר לאכלה ואם מותר להסתחר בה, והו"ד בהגהות רעק"א על השו"ע (יו"ד סימן שמט ס"א). ועכ"פ יסוד המל"מ לדון בטומאת המומיה היא שאף שהוא עור ועצמות המת, מכל מקום יבשים הם מאד. ומאידך עצמותיהם אינם נפרכים ובקושי נשברים.

בספר תורת הטור (פ' נח הערה כט) הוסיף לחקור עוד בדינו של חנוט, לגבי דין טלטול בשבת, שבשו"ע (או"ח סימן שיא) נפסק שמותר לטלטל מת ע"י ככר או תינוק, וטעם ההיתר, אם מוטל בחמה שמא יסריח. וסברות אלו אפשר שהם שייכות דוקא במת, ולא בגוף חנוט שהרי הוא כאבן.

קושיית התורה תמימה מדין מת במחנה לויה וטומאת נושאי ארונו של יוסף

ובתורה תמימה (שמות יג יט הערה עג) הביא חקירת המשנה למלך וכמה מהאחרונים, אם הגופים החנוטים מטמאים, ותמה עליהם, מדוע לא הביאו ראיה מהמבואר בברייתא ש'עצמות יוסף' טמאו, שהרי מכאן מביאה הברייתא ראיה שמת עצמו יכול להיכנס למחנה לוייה, והרי יוסף חנוט היה כמבואר בפסוק האחרון בחומש בראשית (נ כו) "וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים" – ואם כן מוכח שאף חנוט מטמא.

כך גם מוסיף התו"ת ומוכיח מהמבואר בגמרא בסוכה (כה.-:) שם נחלקו תנאים בזהותם של ה"אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם" (במדבר ט ו): אותם אנשים מי היו, נושאי ארונו של יוסף היו, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר, מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא וכו'. הרי מפורש שלדעת ריה"ג היו הם נושאי ארונו של יוסף והיו "טמאים לנפש אדם" – הרי מוכח שהגופים החנוטים מטמאים, "ופליאה גדולה שלא הביאו ראיה מיוסף, וצע"ג". [וכן כתב להוכיח בתורה שלמה (בראשית יט קנז, שמות יג ער)].

ובספר תורת הטור (שם) כתב לדחות הראיות, בהקדם מה שיש להעיר מדוע נקט ריה"ג בדבריו שאותם אנשים היו נושאי ארונו של יוסף, הלא מבואר במכילתא (פ' בשלח) "ומנין שאף עצמות שאר השבטים העלו עמם, שנאמר 'מזה אתכם'". וכיון שאף שאר ארונות השבטים עלו עמהם, שמא אותם טמאים היו נושאי ארונות שאר השבטים ולא נושאי ארונו של יוסף. אלא על כרחך צריך לומר, שאין הכי נמי, ארונו של יוסף לאו דוקא, והוא הדין שאר ארונות, אלא שנקטה הגמרא ארונו של יוסף שמפורש להדיא בפסוק שהעלוהו עמם, והוא הדין שאר הארונות שעלו עמם.

אם כן, שבדברנו על ארונו של יוסף, אף שאר ארונות בכלל, הרי שוב אין ראיה שחנוט מטמא, כי לו יהיה שיוסף החנוט לא טמא, אך היו שם גם שאר ארונות, ושאר השבטים לא מצאנו שנחנטו ואם כן יש לומר שבהם נטמאו, ומהם הביאו חז"ל ראיה שמת עצמו נכנס למחנה לויה.

האם יתכן שדרשת חז"ל היא מארונות שאר השבטים ולא מארונו של יוסף

אמנם יש להעיר על דבריו, חדא מצד מה שיש לחלק בסברא, שאף אם מצינו שחז"ל מזכירים דבר אחד וכוונתם לדבר כולל יותר, כמו לומר כאן שאף שהזכירו חז"ל 'ארונו של יוסף' כוונתם לארונו של יוסף המוזכר בפירוש וכן לשאר ארונות השבטים שנלמדו מריבוי, אך כל זה כאשר גם מה שהזכירו חז"ל בפירוש הוא נכון ורק כוונתם להרחבת הדבר אף שהזכירו הדבר המצומצם. אבל לומר שכוונת חז"ל 'רק' לשאר השבטים ואילו ארונו של יוסף אינו מטמא, זאת לא מצאנו, ודבר זה אינו מסתבר שיזכירו חז"ל דבר אחד כשכוונתם באמת לדבר אחר.

זאת ועוד, בגמרא בסוטה (יג.) מבואר "כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר, היו שני ארונות הללו, אחד של מת [- יוסף] ואחד של שכינה, מהלכין זה עם זה, והיו עוברין ושבין אומרים, מה טיבן של שני ארונות הללו. אמרו, אחד של מת ואחד של שכינה. וכי מה דרכו של מת להלך עם שכינה. אמרו, קיים זה כל מה שכתוב בזה.

וכתב המהרש"א (ח"א שם): כבר כתבנו לעיל דגם שאר ארונות של השבטים היו שם עמהם במדבר, אלא שלא היו במחנה שכינה, משא"כ ארונו של יוסף שלא נתעסק בו אלא משה שהיה במחנה לויה קרוב למחנה שכינה, ע"כ. הרי להדיא שארונו של יוסף בלחוד הוא שהיה במחנה לויה אצל משה, משא"כ שאר הארונות – ואם כן עדיין יש לפשוט את ספקו של המל"מ מדרשת חז"ל שמת נכנס למחנה לויה, ואין לדחות שכוונת חז"ל לשאר הארונות שעלו עמהם כמו ארונו של יוסף, כי הרי במחנה לויה לא היו שאר ארונות אלא רק ארונו של יוסף, כמבואר בדברי המהרש"א.

מו"מ בין החשק שלמה לרבי מתתיהו שטראשון בראיות אלו

הוכחה זו לנידון המשנה למלך מסוגיית הגמרא גבי נושאי ארונו של יוסף, ומסוגיית הגמרא גבי כניסת מת למחנה לויה, מביא כבר בהגהות חשק שלמה למשניות (אהלות פ"ב מ"א) בשם "הגאון המפורסם כליל החכמה והמדעים, מוהר"ר מתתיהו שטראשון זצ"ל".

החשק שלמה מוסיף שבאמת יש חילוק בין ה'מומיה' שמזכיר המשנה למלך, ל'חניטה', שכן כבר נתבאר בדברי המשנה למלך שענין המומיה הוא שאין בה בשר כלל אלא רק עצמות ועור החופה אותם והם יבשים מאד ולא נשאר בהם לחלוחית של בשר כלל, ושונה מכך החניטה שעניינה להקשות ולקיים הבשר שלא ירקב ולא יסריח לעולם. מכל מקום ענין אחד להם, שכיון שכתב המשנה למלך דבריו לגבי המומיה שהיא יבשה מאד, כך גם ענין החניטה שדרכו להתייבש מאד אחר זמן רב, ובודאי גם גבי יוסף היה כן, שמשעת מיתתו עד שיצאו ממצרים היה לערך קל"ו שנים, ואעפ"כ מפורש בקרא דמטמא, עכת"ד.

החש"ל מציין בקצרה למה שהשיב לרמ"ש באריכות, שמלבד שיוסף שאני שהיה צדיק וודאי נתקיים בו מה שאמרו חז"ל שמי שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבים, וכיון שגם אם לא היה נחנט לא היו עצמותיו מרקיבים, ממילא ודאי שגם עתה לא התייבשו עצמותיו ובשרו, ולא השתנו כלל מה שהיו בשעת מיתה.

יישוב החשק שלמה שיוסף טימא מדין מלא תרווד ושמת שנשרף

מלבד זאת מיישב החש"ל שהרי כבר כתב הרע"ב בנדה (פ"ז מ"א) על המבואר שם במשנה שבשר המת שייבש טהור, דהיינו דוקא כשאין בו שיעור מלא תרווד רקב, אך אם יש בו שיעור מלא תרווד רקב, הרי אף שאינו מטמא מחמת כזית בשר כיון שייבש, מכל מקום מטמא מחמת מלא תרווד רקב. ואם כן יש לומר שהמל"מ העמיד דבריו במומיה דוקא באופן שהמת קטן מאד ואין ברקב שלו מלא תרווד, ולכן הצורך המל"מ לדין טומאה מחמת גוף המת ודן אם מטמא או לא, משא"כ יוסף אף שהיה חנוט, ואף אם ייבש בשרו, הרי מכל מקום היה בארונו שיעור מלא תרווד רקב, ומכח זה היה בו טומאה.

וכעין זה כתב ליישב, שכיון שהיה יוסף שלם בארונו, לא גרע ממת שנשרף ושלדו קיימת שמטמא. שכן יבש אינו גרוע מנשרף, וכיון שהוא שלם הרי הוא מטמא. משא"כ בנידון המשנה למלך יש לומר דמיירי באופן שחסר ממנו ואין שלדו קיימת. ולפי זה הוסיף שיש ליישב גם כעין היישוב הקודם באופן מרווח יותר, דהיינו שיוסף טימא מחמת 'מלא תרווד רקב', ואילו המומיה של המשנה למלך לא היה בה דין מלא תרווד רקב, לא מחמת שהיה המת קטן כפי שהעמדנו תחילה, אלא משום שהדין הוא שמת שחסר אין בו דין רקב (נזיר נא:).

יסוד החיד"א שיוסף הצדיק אינו מטמא אך דרשו הכתובים לגבי מת דעלמא

ובספר פני דוד לחיד"א (שמות יג יט) הביא דברי ספר אמרי נועם, "מחידושי הראשונים ורבותינו בעלי התוספות", שהקשה איך לא נטמא משה בלקיחת ארונו של יוסף. ויישב: ויש לומר, שצדיקים אינם מטמאים במיתתם. ותמה הפני דוד, מה שייך לומר שלא טימאו עצמות יוסף את משה, הלא מפורש בגמרא שלמדו שמת נכנס במחנה לויה ממה שלקח משה עצמותיו עמו, ואם צדיקים אינם מטמאים איך אפשר להביא ראיה מעצמות יוסף לכל מת שנכנס למחנה לויה.

וכתב ליישב: ונראה לקיים תירוצי אמרי נועם... דהתירוץ הראשון שריר וקיים דאין טומאה בתלמידי חכמים וצדיקים... וגם יוסף הצדיק לא נופל הוא ח"ו... והא דדרשינן דמת מותר במחנה לויה מדכתיב "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", לאו למימרא דיוסף היה מטמא כשאר מתים ח"ו, רק כוונתם דכתיב 'עמו' כלומר במחיצתו, ללמד דמת דעלמא מותר במחנה לויה, אף דלא שייך ביוסף.

ומוסיף החיד"א שאפשר שיוסף עצמו רמז לכך באומרו "והעליתם את עצמותי מזה אתכם", 'אתכם' דייקא שאין להם לחשוש מטומאה, כיון שאינו מטמא. וזה גם ביאור הפסוק "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" – במחיצתו, ואם יקשה לך איך לא חשש להיטמא לו, לזה הוסיף "כי השבע השביע... והעליתם את עצמתי מזה אתכם" שכולם יכולים להעלות עצמותיו ואף הטהורים ואין להם לחוש לטומאה כי אינו מטמא.

לפי זה מבואר גם מדוע לא הוכיחו המשנה למלך ושאר האחרונים מסוגיית הגמרא לענין עצמות יוסף, לדין חנוט, שהרי יוסף עצמו בלאו הכי לא טימא כיון שצדיקים אינם מטמאים, ורק שחז"ל דורשים לשון הכתוב לענין מת דעלמא, ואם כן יש לומר גם שחנוט אינו מטמא ורק נקט הכתוב לשון זה כדי ללמדו לשאר מתים שאינם חנוטים.

דעת הפנים מאירות שמשה רבינו שימש בשבעת ימי המילואים בטומאה

אמנם יש להוסיף מה שהביא הפני דוד שם בשם הרב פנים מאירות בחיבורו על התורה, שכתב לבאר מאמר חז"ל שמשה שאל אחר שבעת ימי המילאוים, אם נטמא במה תהיה טהרתו, ולא השיבו, ונתכרכמו פניו, עד שבא לפרשת פרה. ופירש, שמשה היה טמא מת כיון שנשא ארונו של יוסף, ובז' ימי המילואים שימש בטומאה, כיון שלא היה כהן אלא הוא, וכשכל הכהנים טמאים עבודה מותרת בטומאה, וכיון שאהרן ובניו נתכהנו נתכרכמו פניו שהם היו טהורים ושוב לא הותר לו לעבוד, אף שהיה ראוי לכהונה בכל הארבעים שנה כמבואר בגמרא בזבחים (קב.), וסבר שנדחה מהעבודה. וכיון שהגיע לפרשת פרה שראה שיכול להיטהר, נחה דעתו. ואם כן לדבריו מבואר שאכן יוסף עצמו היה מטמא בפועל.

אמנם הפני דוד שם העיר על דבריו, חדא שאין נראה שבז' ימי המילואים שימש משה בטומאה. ועוד שכיון שמשה הוא שנשא את ארונו של יוסף בכל המסעות, אם כן בכל משא ומשא נטמא מחדש, והיה צריך טהרת שבעת ימים בכל פעם להיטהר מטומאתו, "וזה דבר זר על אדון הנביאים שיטמא עצמו כל כך פעמים בכל מסע, ועוד דלא זזה ממנו שכינה תדיר".