שו"ת הב"ח (הישנות)/כב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ומה שנסתפקת בההיא דס"פ הזהב בשנים שנתעצמו בדין כו' ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני' כותבין ונותנין לו וכדברי התוס' ואשר"י והטור והש"ע לפענ"ד דהדברים פשוטים כי התוס' לשם כתבו תחלה דדווקא בנתעצמו לדין וכפוהו לדון כאן אבל בעלמא לא ומביאים ראייה מעובדי דתרי כותאי בפא"נ דאמר רב פפא כי הא וודאי צריך לאודועיה דהשתא קשיין אהדדי דהתם קאמר דווקא כי הא לפי שה"ל פתחון פה לחושדו אבל בעלמא לא והכא קאמר מסתמא דכותבין ונותנין לו ולפיכך צריך ליישב דרב פפא לא קאמר כי הא דווקא אלא היכא דמדעתו דנו אותו כעובדא דתרי כותאי דאתו מנפשייהו לקמיה דרב פפא כדמשמע לישנא דתלמודא דקאמר אתי לקמיה דרב פפא ולפיכך דווקא היכא דאיכא פתחון פה אבל בעלמא לא ובס"פ הזהב מיירי בדנו אותו על ידי כפייה הלכך צריך להודיעו אפילו ליכא פתחון פה לחשדא וכן פירש התוספת בפא"נ ע"ש ר"ת אח"כ כתבו התוספת דיש לדחות דלעולם אפילו היכא דמדעתו דנו אותו כותבין ונותנין לו היכא ששואל שיתנו לו כתוב והא דאמר רב פפא כי הא היינו לומר בכי הא דווקא צריך לאודועיה אפילו לא שאל אבל בעלמא אי לא שאל לא אבל אי שאיל כותבין ונותנין לו אפי' דנוהו מדעתו. והאשר"י כתוב כל דברי התוספת דהזהב וא"נ והטור סתם דבריו ולא גילה שהרי כתוב ז"ל ואף במקום שאין שומעין לנתבע להסתלק מן הדין אם אמר לדיין כתוב לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו ואם יראה לדיין שב"ד חושדו וכו' והשתא אם היה פוסק כר"ת לא הוה ליה לומר ואף במקום וכו' אלא ובמקום שאין כותבין וכו' דהא לר"ת אין כותבין ונותנין היכא דליכא פ"פ אלא היכא שהנתבע רוצה להסתלק מן הדין ואנחנו אין שומעין לו אלא כופין אותו התם הוא דכותבין ונותנין לו ואם כן מאי ואף דקאמר ואם היה פוסק דכל היכא ששואל כותבין ונותנין לו לא היה צריך להזכיר כל עיקר בדין זה האי ואף במקום שאין שומעין לנתבע להסתלק מן הדין אלא כך ה"ל לכתוב ואם אחד מבעלי דינין אמר לדיין כתוב לי מאיזה טעם דנתוני' וכו' דהוה משמע דכל היכא ששואל כותבין ונותנין לו בין שדנוהו בכפייה בין שדנוהו מדעתו ומדכתב ואף במקום וכו' שמעינין דלא רצה לפסוק להיכ' דדנוהו מדעתו ושואל שיכתבו לו מה דינו ולכן כתב ואף במקום וכו' פי' אעפ"י דאין שומעין לו במה שרוצה להסתלק מן הדין מ"מ במה ששאל שיכתבו לו פס"ד שומעין לו כלומר באותו שדנוהו בכפייה הדבר פשוט דשומעין לו בדבר זה אבל בדנוהו מדעתו לא אמר בה מידי ונראה דטעמו לפי שנסתפק בדברי התוספות שכתבו ומיהו יש לדחות וכו' אם דעתם הוא כיון שיש לדחות ראיות ר"ת ממילא נדחה גם הדין או שמא אע"פ שהראיה נדחה מ"מ הדין דין אמת וספק זה איכא לאסתפוקי בדברי האשר"י שכתב בסוף דבריו ואפילו לאידך פירושא אין ראייה מכאן וכו' דשמא אף ע"פ שאין ראייה מכאן מ"מ הדין דין אמת או שמא כיון שנדחה הראיה גם הדין נדחה. ואף על פי דבמרדכי ובהגהות מיימונית פ"ו מה"מ כתוב עוד ראייה לפר"ת מדלא קבעיה להאי מלתא אלא בנתעצמו ולא דחאה לראייה זו נראה וודאי דאין זה עיקר הראיה אלא סניף לראייה דעיקר הראייה היא ממה שהביא אחר זה מעובדא דתרי כותאי דפא"נ דלעיל ואח"כ כתב הדחייה כמו שדחאוה התוספות ולא חשש לדחות הראייה הראשונה לפי שאינה עיקר דמה בכך דלא קבעיה להאי מילתא אלא בנתעצמו מ"מ איכא למימר דכל היכא ששואל כותבין ונותנין אלא משום דהרגילות הוא שהוא שאותו שכופין אותו לדין ויתחייב בדין הוא שואל שיכתבו לו מאיזה טעם דנתוני לכך קבעו בנתעצמו ועוד איכא למימר דקבעיה כאן לרבותא והכא קאמר ואף עפ"י שאין שומעין לו במה שרוצה להסתלק מן הדין מ"מ במה ששואל שיכתבו לו מאיזה טעם דנתוני שומעין לו דלא תימא מאחר שסירב כנגד ב"ד עד שכפאוהו א"כ מה ששואל שיכתבו לו אינו אלא כדי להתריס כנגד כבוד ב"ד לפי שכפוהו ולא היה ראי' שישמעו לו א"ה שומעין לו ואין צריך לומר היכא שדנוהו מדעתו דאינו שואל להתריס אלא חושש שמא טעה בדין פשיטא דשומעין לו הפך סברת ר"ת:
ועוד נ"ל עיקר דהטור ז"ל ס"ל דכיון דראיית ר"ת נדחית כדכתב תוס' ואשר"י גם הדין נדחה ומ"ש ואף במקום וכו' אינו אלא לומר דאעפ"י דדנוהו בכפייה א"ה שומעין לו כששואל שיכתבו לו מט"ד ואצ"ל היכא דלא דנוהו בכפייה דשומעין לו כששואל כו' וכדפרי' ודלא כר"ת והא דלא כתב הטור בסתמא ואם אחד מב"ד אומר לדיין כתוב לי מאיזה טעם דנתוני וכו' הוא לפי שבא לבאר בדבריו לדחות גם הראיי' הראשונה שכתובה במרדכי דאין ספק דגם זה הוא מן התוספות הארוכי' ולא נזכרה בתוס' שלנו והטור בלשונו הצח דחאה גם לראייה זו והשתא אתי שפיר מ"ש הטור אחר זה ואם יראה לדיין שבעל דין חושדו וכו' דמשמע הלשון דקאי על מ"ש תחלה ואף במקום כו' ואיכא למידק הלא היכא שבעל דין חושדו צריך להודיעו וכו' אפ"י היכא שדנוהו מדעתו אבל השתא דהאי ואף במקום כו' משמעו דלא מבעיא היכא דדנוהו מדעתו אלא אפילו דנוהו בכפייה נמי כותבין ונותנין לו כששואל וכו' א"כ שפיר קאמר אח"כ ואם יראה לדיין שב"ד חושדו וכו' שחוזר על ב' החלוקות גם יחד שהזכיר תחלה בלשון ואף במקום כו' דהיינו בין שדנוהו מדעתו בין שדנוהו בכפייה בכל ענין היכא שרואה שבעל דין חושדו וכו' צריך להודיעו. ובקיצור פסקי הרא"ש שחיבר הטור עצמו פסק כך בפי' בפרק זה בורר וז"ל וכל מי ששואל מאיזה טעם דנתוני צריך הדיין להודיעו ואם יראה לדיין שאחד מן ב"ד חושדו צריך להודיעו אפי' אם לא ישאול עכ"ל הרי לך דפוסק דכששואל כו' צריך הדיין להודיעו ואין חילוק בין כפיי' למדעתו ומשמע ודאי דההודעה היא בכתב דאלו בעל פה אין זה שאלתו שהרי עיקר דעת השואל פס"ד הוא לסתור הדין לפי שחושש שמא טעה וא"כ מאי האי דקאמר צריך להודיעו בכתב וכן פי' מהרש"ל בהגהותיו ופשוט הוא שהרי הטעם משום והייתים נקיים וגו' ולא יצא נקי כשהודיעו בע"פ ולא קיבל דבריו אלא ע"י שכותבין ונותנין לו ומראה לחכמים אז יצא נקי מה' ומישראל לא זולת וכך מפורש באשר"י בפרק א"נ ועוד יתבאר בס"ד עלה בידינו דהטור ז"ל לא נטה בפסקו מפסקין הרא"ש אביו בין לפירושא קמא דכתבינא ובין לפירושא בתרא דכתבינא והוא עיקר:
ובש"ע כך היא ההוצעה תחלה כתב י"א שאם רואה הדיין שבעל דין חושדו וכו' והוא דעת תוס' ואשר"י וטור ושאר פוסקים שכתבו לדחות ראיות ר"ת שפי' דהך דר"פ בפא"נ בעובדא דתרי כותאי כי הא צריך לאודועי היינו משום דה"ל פ"פ לחשדא אבל בעלמא לא בעי לאודועיה אלא היכא דדנוהו בכפייה דליתא אלא ה"פ כי הא צריך לאודועיה אפילו לא שאל אבל בעלמא לא בעי לאודועיה אלא אם כן שאל אבל היכי דשאל בעי לאודועיה אפי' דנוהו מדעתו אלא דיש להקשות אמאי כתב סברא זו בלשון זו י"א הא לכאורה משמע דר"ת נמי מודה דעובדא דכותאי הוה בדלא שאל דלא אמר אלא בתר דידי קא אזיל מר בדרך תרעומת ולא שאל בפירוש שיכתבו לו וקאמר ליה רב פפא כי הא צריך כיון דאיכא פ"פ לחשדא ולא נחלק ר"ת אלא בהך דס"פ ז"ב בשנים שנתעצמו לדין וכו' דמסיים בה ואם אמר כתבו ותנו לה מאיזה טעם דנתוני כותבין וכו' דס"ל דאין כותבין אלא בנתעצמו וכו' היינו דדנוהו בכפיי' ולא דנוהו מדעתו ונראה ליישב דהמחבר הכריח דלר"ת צ"ל דעובדא דכותאי הוה נמי בדשאל אלא שהתלמוד קיצר א"נ האי לישנא דבתר דידי קאזיל מר הוה כאלו שאל בפירוש מאחר דאתה נוטה הדין כנגדי א"כ תן לי כתוב מאיזה טעם דנתוני וסתמו כפירושו דאל"כ אלא ר"ת נמי היה מפרש דהך עובדא הוה בדלא שאל א"כ קשה מה עלה על דעת ר"ת להביא ראייה מכאן דדוקא בדנוהו בכפייה מדקאמר ר"פ כי הא וכו' הא דחיות ראייה זו ותשובתה בצדה היא דה"ק כי הא אף עפ"י דלא שאל וכמו שדחו החולקים עליו אלא בע"כ דר"ת היה תופס בפשיטות דההיא עובדא הוה בדשאל דאי לא שאל אין סברא דצריך לאודועיה כיון דאינו מצווה על והייתם נקיים אלא א"כ שואל ממנו דכשאינו שואל ממנו קרוב לומר דאף הבעל דין אינו חושדו בלב גמור אלא מסופק בו א"נ מתוך כעסו דיבר שלא כהוגן ונתחרט שאם היה חושדו ממש אמאי אינו שואל ממנו שיכתוב לו מ"ט דנתוני כדי לסתור הדין והכי משמע להדיא בהגהות אשר"י פ' ז"ב כשכתב לסברת ר"ת דהיכא דאיכא פ"פ ורגלים לדבר לטעותו של בעל דין שמחמת כן הוא סבר שדנוהו שלא כדין ואמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו אפילו דנוהו מעצמו ע"ש ולכך כתב המחבר די"א אפי' בדלא שאל דלא כר"ת דדוקא בדשאל:
ומ"ש הרב בהגהות וכ"ש אם אומר וכו' היינו לומר כיון דבהאי שאינו שאל אלא שרואה שחשדו צריך להודיעו בכתבו א"כ כ"ש היכא שאינו רואה שחשדו וכו' ואומר בפירוש כתבו לי מאיזה טעם דנתוני דאין זה אלא בשביל שחושדו בלב גמור או סובר שטעה בדין ורוצה לסותרו דפשיטא דצריך לעשות שאלתו והשתא לפי זה אין חלוק בין דנוהו בכפייה לדנוהו מדעתו לעולם צריך להודיע' בכתבו וכסברת הדוחין ראיית ר"ת והיא דעת הטור שכתב ואף במקום שאין שומעין לנתבע להסתלק מן הדין אם אמר לדיין כתוב לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו וכדפרישי' בפ' בתרא דהוא עיקר בפי' דברי הטור ואח"כ כתב מיהו י"א דווקא וכו' והיא דעת ר"ת דאף בדשאל אין כותבין לו אלא א"כ דנין אותו ע"י כפייה ונראה להרב שכן עיקר מאחר שהסכימו עמו האחרונים זולתו הטור וה"ר ירוחם עפ"י דחיית הראייה שבתוכה ואשר"י ומרדכי והגהות מיימוני' ומ"מ במה דמשמע דלר"ת אף היכא שרואה שב"ד חושדו א"צ להודיעו אלא א"כ בדשאל וכדפרי' לא קי"ל בהא כר"ת דפשטא דלישנא קאמר בתר דידי קא אתי מר לא משמע דמיירי בדשאל אלא אפילו בדלא שאל ומ"ש אח"כ בהגה' וא"צ לכתוב לו הטענות וכו' הוא חוזר בין להיכא שצריך להודיעו משום שרואה שב"ד חושדו וכו' בין להיכא שאינו רואה שחושדו אלא שא"ל כתבו לי מאיזה טעם דנתוני שמא טעיתם כל מקום שצריך שיכתבו לו כדי לסתור הדין אין צריך לכתוב לו הראיות כי הלא החכמים שיראו הטענות והפסק דין יבינו מעצמם אם הדין אמת וצדק אם לא אכן מכל מקום לבעל דין עצמו צריך הדיין להודיעו בעל פה טעמו של דין אולי יחזור בו וכדעביד רב פפא דהודיעו טעמו של דין לההיא כותאי וקבל דבריו ובהא נמי אין חילוק בין בחושדו שנוטה הדין כנגדו לבין חושש שמא טעה אבל אם אחר ההודעה עומד בדעתו ולא קיבל דבריו צריך להודיעו בכתב ואז אצ"ל לכתוב הראיות מיהו במ"ש אח"כ דאין צריך שיכתבו לו אלא מב"ד קטן וכו' אין מקום לדין זה אלא היכא ששואל מפני שחושש שמא טעו אבל היכא דאיכא חשדא נרא' דאף מב"ד גדול צריך שיכתבו דהרי אף לאחר שהודיעו בע"פ עומד בדעתו וחושדו א"כ צריך שיכתבו לו להראות לפני החכמים כדי שיהא נקי מה' ומישראל והלכך אף ר"פ דהוה ב"ד הגדול בדורו אמר כי הא וודאי צריך לאידועי ואם לא היה מקבל דבריו אין ספק דהיה כותב ונותן לו והכי משמע לשון הרב שכתוב בספרי ב"י וכן מלשון הרב בהגהות ש"ע שכתבו וז"ל אבל ב"ד הגדול שדנו א"צ לכתוב לו דלא חיישינן לטעותא וכו' אלמא דדווקא דהחשש הוא חשש טעות משום דא"כ אין לדבר סוף אבל היכא דהחשש הוא מפני שחושדו שנוטה הדין כנגדו יש לדבר סוף ומ"ש בהגהות אשר"י בסברת ר"ת דבדנוהו בלא כפייה אין חייבים לכתוב לו אפילו בדשאל אם לא שיש רגלים לטעותא שמחמת כן הוא סבור שדנוהו שלא כדין עכ"ד האי שיש רגלים לטעותו דקאמר אין פירושו לטעותו של דיין אלא לטעותו של בעל דין היכא שטועה לחשוב על הדיין תועה שנוטה הדין כנגדו במזיד ושואל שיכתוב לו וא"צ שיכתוב לו אלא א"כ יש רגלים לדבר שמחמתם טועה הבעל דין וסבור שנוטה הדיין הדין כנגדו ודנוהו שלא כדין כעובדא דר"פ דהיה לו פ"פ ורגלים לדבר ולפי האמת היה זה טעות שטעה הב"ד כאשר מפורש בטעם שהודיעו ר"פ התם הוא דצריך שיכתבו לו אם שואל שיכתבו לו ואף על פי שדונוהו בלא כפייה ובכאן מפורש מה שפירשתי למעלה דלר"ת האי דר"פ מיירי נמי בדשאל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |