ברכת רצ"ה/לו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ברכת רצ"ה לו

סימן לו

ב"ה. לבוב יום ג' י"ג כסליו תרכ"ד לפ"ק.

אשיב ואומר שלום לכבוד הרב המאה"ג חריף ובקי ידיו רב לו במלחמתה של תורה כ"ש מו"ה מנחם נחום גינצבורג נ"י אבד"ק סאכטשאב במדינת פולין:

אחד"ש כמשפט לאוהבי התורה ודורשיה מכתב כת"י עם ח"ת לנכון השיגה ידי זה שבועים ועתה באתי להשיבהו על יקרת מדברותיו כיד ה' הטובה עלי. וזה החלי. ראשון תחלה נתקשה כ"ת בדברי מר אבא הגאון האמיתי זצ"ל שתמה על הגאון בעל או"ת ז"ל שהביא ראיה דרק בהך דקלב"מ מהני תפיסה משא"כ בשאר חיובי לצי"ש וכשיטת מהרש"ל ז"ל מסוגיא דע"ז דף ס"ג דפריך אהא דבא עליה ואח"כ נתן לה אתננה אסור דטלה זה נמי הא מחסרא משיכה ואי נימא דבכל לצי"ש מהני תפיסה א"כ הכא כיון דקאי במי שפרע אין לך לצי"ש גדול מזה דמילט לייטינן ליה שפיר הוי אתנן וכדאמר רבא אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו דאף דקלב"מ מ"מ כיון דמועיל תפיסה הוי אתנן דהרי התם באתנן הוי מקח הנעשה באיסור דליכא מי שפרע וכמבואר בפוסקים וכ"ת תמה על תמיהתו דמקח שנעשה באיסור היינו שיש איסור בגוף המקח שהי' בהפסיקה איסור רבית משא"כ באתנן דהמקח דהיינו פסיקת הטלה היא היתר ורק שהביאה אסורה. ולא אדע מדוע פשיט לי' לכ"ת חילוק זה דבאתנן הביאה האסורה היא מחיר הטלה ויש א"כ איסור בנתינת הדמים ומה לי אם האיסור הוא במקח דהיינו החפץ הנקנה או בהדמים מחיר המקח הרי גם בהך דמקח הנעשה באיסור רבית דהיינו עד שלא יצא השער האיסור בא על ידי נתינת הדמים שנתן לו מקודם ואם כי יש מקום לחלק מ"מ אין זה ברור כל כך. וביחוד אמינא להביא ראיה ברורה דגם בכה"ג חשוב מקח הנעשה באיסור לענין מי שפרע מדברי הנ"י בב"מ שהביא דברי הגאון ז"ל דמקח הנעשה באיסור ליכא מי שפרע לענין נתן לו גלימא ברביתא דמסיק ביה דרק בנתקיים באחד מדרכי הקנאה המקח קיים אבל בלא"ה המקח בטל לגמרי וליכא גם מי שפרע על החוזר בו עייש"ה דהתם ג"כ אין האיסור רק בהדמים שבאים ע"י רבית ודמי א"כ ממש להך דאתנן דהדמים היינו מחיר המקח היא הביאה האסור' וז"ב לדעתי ולא אדע מדוע נתקשה כ"ת בזה:

ובגוף קושית התומים אמינא דבלא זה לק"מ דלא דמי להך דאתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו דהתם באמת מיירי בנתן לה ואח"כ בא עליה דאל"ה לא הוי אתנן כלל וכמבואר בש"ס דע"ז שם דבזונה ישראלית לא חשוב אתנן אף בטלה זה רק כשנתן לה מקודם שבא עליה או קאי בחצירה בשעת ביאה לא זולת דמחסרא משיכה והכא בזונה ישראלית מיירי דאף דמשכחת לה קלב"מ גם בזונה נכרית וכגון היכא דקנאין פוגעין בו מ"מ עיקר הלמוד דחשוב אתנן אף בכה"ג דקלב"מ הוא משום דעיקר אתנן בעריות כתיב ועיין תוס' ב"מ דף צ"א שם. וביחוד לדעת גדולי המורים דלדידן דקיי"ל כר"י דבישראל ד"ת מעות קונות עיקר הקני בעכו"ם הוא משיכה וא"כ גם בזונה נכרית מחסרא משיכה ורק דמ"מ אי לא הוי חיובא דלצי"ש אף דקני לה קנין גמור מ"מ לא חשוב אתנן אלא מתנה בעלמא דכיון דאין לחייבו עבור הביאה דקלב"מ ועיין בתוס' שם ולזה שפיר אמרינן דכיון דאף דקלב"מ חייב לצי"ש ואי תפסה לא מפקינן מינה שפיר חשוב אתנן דכיון שבא לידה כבר בשעת הביאה חשוב אתנן מחיר הביאה משא"כ בהך דבא עלי' ואח"כ נתן לה דמחסרא משיכה דבזה אף דהקנין מועיל לענין מי שפרע בשעת הביאה דהיינו שחייב ליתן לה לצי"ש מ"מ אף שנתן לה אח"כ והוי תפיס איך נימא דחשוב אתנן דהרי התפיסה היא עתה אחר שבא עליה והרי כעת בלא"ה קנתה מרצונו שהרי נתן לה ורק דאתה אומר דכיון שלא קנתה הטלה בשעת הביאה לא חשיב אתנן ומה יועיל איפוא לענין זה מה דמועיל תפיסה הרי מ"מ לא הוי בשביל זה שלה למפרע קודם שנתן לה וז"ב ואני מוסיף לומר עוד דאף לפירוש הראשון של רש"י ז"ל בב"מ שם דמחמת חיובא דלצאת י"ש לחוד בל"ז דמהני תפיסה חשוב אתנן אף היכי דקלב"מ מ"מ כל היכא דמחסרא משיכה לא חשוב אתנן אף דחייב לצי"ש דבמי שפרע קאי דרק היכי שקנתה האתנן מקודם שנתן לה ואח"כ בא עליה או עכ"פ היכא דקאי בחצרה דקנתה א"כ בשעת ביאה ורק שנאמר דמ"מ חשוב רק מתנה בעלמא כיון שאין עליו חיוב דקלב"מ די"ל דמ"מ כיון דחייב לצי"ש שפיר חשוב מחיר הביאה אבל מ"מ לא שייך לומר דבשביל זה חשוב כאילו נתן לה בשעת ביאה דמ"מ הרי לא קנתה הטלה ומה בכך שמחויב לצי"ש מ"מ הרי לא נתן לה עד אח"כ וז"ב מאוד למעיין המשכיל על כל דבר להבינו לאשורו:

והנה כ"ת האריך לבאר דברי הרמ"א ז"ל שכתב הך דמקח הנעשה באיסור ליכא מי שפרע רק גבי הך דפסק על הפירות קודם שיצא השער ולא כתב דין זה דרך כלל בהך דמקח הנעשה באיסור דאף דהמקח קיים כשנתקיים באחד מדרכי ההקנאה מ"מ ליכא מי שפרע ויצא לחלק בין היכי דהוי קנין מן התורה לדידן דקיי"ל כר"י דד"ת מעות קונות דבזה י"ל דגם היכי שהמקח נעשה באיסור איכא מי שפרע ומשום דאף דבאיסור לא תקנו חז"ל מ"מ לא אמרינן לעקור תקנת חז"ל שתקנו שיעבור החוזר על מ"ש ולהעמיד מ"מ דבריהם לענין זה שעקרו הקנין דאורייתא דד"ת מעות קונות משא"כ היכי דליכא קנין כלל מן התורה וכגון בהך דפסק עד שלא יצא השער דהו"ל דבר שאינו ברשותו לכ"ע ורק דמ"מ יש על החוזר מי שפרע מתקנת חכז"ל דדברים ואיכא בהדייהו מעות קאי באבל שפיר יש לומר דבאיסור לא תקנו ואוקמי אדינא עכת"ד. והנה אם אמנם כי יש מקום בראש לומר כן מ"מ יש לבעל דין לחלוק דכיון דמ"מ בין כך ובין כך מי שפרע תקנת חכמים היא יש לומר א"כ דבאיסור לא תקנו. אולם אנכי עלה על לבי לחלק העניינים עד"ז באופן אחר נאות מאוד דהנה בש"ס דב"ב דף פ"ג איתא מכר לו שוה חמש בשש מי נתאנה לוקח לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר מכר לו שוה שש בחמש מי נתאנה מוכר מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח ותמהו הקדמונים ז"ל דהרי בשתות קיי"ל דקנה ומחזיר אונאה ותירץ הר"ף בשם הגאון ז"ל דאיירי בשלא היה רק קנין מעות לחוד דמעות אינן קונות רק לענין מי שפרע וכיון שנתאנה בשתות ליכא גביה מ"ש עייש"ה והנה התם באמת הוי מקח הנעשה באיסור דעבר על לאו דלא תונו כו' ואפ"ה אמרינן דרק המתאנה יכול לחזור בו אבל המאנה שפיר עובר בשחזר בו על מי שפרע וחזינן איפוא דאף היכא שהמקח נעשה באיסור מ"מ איכא מי שפרע נגד זה דלא עביד איסורא ולכך במכר שוה חמש בשש המוכר אינו יכול לחזור בו ובמי שפרע קאי כיון דהלוקח לא עביד איסורא רק המוכר וכ"כ להיפך במכר שוה שש בחמש הלוקח עבר בחזרתו על מי שפרע וכמבואר ולפי זה הקשיתי לכאור' לשאול דאמאי במקח הנעשה באיסור רבית כגון בהך עד שלא יצא השער וכדומה בטל המקח לגמרי היכי שלא היה קנין גמור רק לענין מי שפרע הרי רבית דרך מו"מ לא הוי רק רבית דרבנן וברבית דרבנן אין הלוה עובר וכמבואר ברשב"א ז"ל ובפוסקים. וביחוד בשעת המקח שעדיין לא נתן הרבית מבואר בהדיא ברא"ש ז"ל דליכא איסורא לגבי לוה דלא תשימון כו' ליכא רק גבי מלוה ולוה אינו עובר רק כשנתן הרבית משום לא תשיך. וגם איסורא דלפני עור לא שייך לדעת רוב הפוסקים באיסור דרבנן עיין תוס' ע"ז דף כ"ב. ואמאי א"כ ליכא מי שפרע בלוקח הרי המוכר לא קעביד איסורא דלוה אינו עובר ברבית דרבנן וביחוד אחרי שלא נתן הדבר הנקנה עדיין וליכא א"כ לא תשיך כיון שלא נתן עדיין הרבית. ואמאי לא אשתמיט א"כ לאחד מן הפוסקים לחלק בזה ג"כ בין לוקח למוכר דרק מוכר חוזר ולא לוקח ואדרבא מבואר להדיא בטוש"ע יו"ד סי' קע"ה להיפך דליכא מי שפרע כלל והמקח בטל לגמרי בכה"ג עייש"ה וזה באמת דבר שראוי לעורר עליו. והנרא' דהנה כבר נודע מ"ש הקדמונים ז"ל דהא דחששו חז"ל לר"י דד"ת מעות קונות לשמא יאמר לו נשרפו חטך בעליה ולא חששו להיפך דיאמר לו נשרפו מעותיך בעלי' הוא משום דבלא"ה הוי ליה שומר שכר עכ"פ על המעות כיון דמותר להשתמש בהן ואמנם הא דמותר להשתמש בהמעות אף שעדיין לא נגמר המקח כתבו דכיון דמה"ת קנה אף שהפקיעו חז"ל קנין המעות לענין החפץ מ"מ לענין המעות שיהי' היתר ההשתמשות להמוכר לא פקעו חכז"ל הקנין. אולם הרי"ף ז"ל כתב דכיון דהוי קנין לענין מי שפרע מותר להשתמש במעות ואף א"כ לר"ל דמשיכה מפורשת מן התור' מ"מ אף שעדיין לא משך זה כיון דמ"מ יש על החוזר מ"ש מותר להמוכר להשתמש בהמעות ועיין כ"ז בפוסקים:

ולפ"ז אמרתי בחידושי לבאר הא דאמרי' לר"ל דברים ואיכא בהדייהו מעות קאי באבל. דלכאור' יש להבין דכיון דלר"ל מעות לא הוי קנין כלל מה נ"מ בין דברים לחוד ובין דברים עם מעות ועיין במפורשים ז"ל שנדחקו בזה אמנם לפ"ז י"ל דכיון שנתן מעות תקנו חכז"ל מ"ש כדי שיהי' להמוכר היתר תשמיש בהמעות ולא יוכל לומר נשרפו מעותיך. והנה כפי הנרא' מדברי הפוסקים ז"ל עיקר כוונת הרי"ף ז"ל דכיון דיש על המוכר מ"ש בשחוזר בו לכך מותר להשתמש בהמעות דבתר מוכר אזלינן וצ"ל לפי"ז דמ"מ תקנו חז"ל לר"ל מ"ש על שניהם דכיון דע"כ הי' צריך להם לתקן משום חשש נשרפו מעותיך שיהי' המוכר במ"ש ממילא גם על הלוקח תקנו דמדוע יהי' המוכר במ"ש ולא לוקח כיון ששניהם שווים. ומעתה שפיר אמרי' במקח הנעשה באיסור כגון שפסק עד שלא יצא השער דהמקח בטל לגמרי וליכא מי שפרע כלל ואף הלוקח יוכל לחזור בו אף שהמוכר לא קעביד איסורא וכנ"ל דכיון דבזה ליכא קנין מה"ת וכנ"ל דהו"ל דבר שא"ב וא"כ עיקר ענין מי שפרע הוא רק כמו לר"ל משום דהוי דברים ומעות והיינו כנ"ל שתקנו מ"ש כדי לסלק חשש נשרפו מעותיך וא"כ כיון דעל המוכר ליכא מ"ש כלל כיון שהלוקח עביד איסורא ממילא בטלה התקנה לגמרי דעדיין יאמר לו נשרפו מעותיך דכיון דאין המוכר במ"ש אסור להשתמש בהמעות וכנ"ל דרק בתר המוכר אזלינן ובטל שפיר המקח לגמרי:

אמנם באמת אנכי בחידושי הארכתי דלאו דוקא נקטו הטעם משום דיש על המוכר מ"ש ורק דגם בחר הלוקח אזלינן דכל שיש על הלוקח מ"ש כל שלא קיבל עליו מ"ש המקח קיים אצלו וממילא מותר להמוכר כשאינו רוצה לחזור בו להשתמש בהמעות כיון שהמקח נגמר לענין מ"ש ורק דגם משום זה דיש על המוכר חיוב מ"ש מותר ג"כ להשתמש בהמעות דאין בדין שלא יהי' יכול לחזור בו ויהי' אסור להשתמש בהמעות והארכתי בזה הרבה ואכ"מ הביאור. ולפי"ז אף היכי שאין על המוכר מ"ש מ"מ שפיר יש תקנה בזה דהלוקח יהי' במ"ש לענין חששא דנשרפו מעותיך דגם עי"ז יש לו להמוכר היתר השתמשות אמנם עכ"ז כיון דעיקר התקנה שתקנו חז"ל שיהי' על החוזר מי שפרע בשביל תקנת הלוקח הוא שלא יוכל לומר נשרפו מעותיך כל שהלוקח עשה איסור י"ל דלא תקנו לו חז"ל. וממילא המקח בטל לגמרי משא"כ בהך דאונאה שפיר אמרי' דרק מי שנתאנה יכול לחזור בו ואף במכר שוה שש בחמש דנתאנה מוכר אין הלוקח יכול לחזור בו ובמי שפרע קאי דהתם כיון דהוה קנין מה"ת דאנן קיי"ל כר"י דד"ת מעות קונות ועיקר החיוב מי שפרע הוא משום דהוי קנין מה"ת ולא משום תיקון חשש נשרפו מעותיך דלר"י בלא"ה מותר להשתמש בהמעות וכנ"ל רק נגד זה דעביד איסורא לבד תקנו חז"ל שיתחייב במי שפרע אבל הוא אינו יכול לחזור בו ודו"ק היטב בכל זה:

והנה כבר נודע מחלוקת הפוסקים בקנה דבר שכבר יצא השער אי חשוב כשאין לו להמוכר מוכר דבר שאינו ברשותו דדעת הסמ"ע ז"ל דכיון שכבר יצא השער ומצוי איפוא לקנות בשוק חשוב שפיר ברשותו. והש"ך ז"ל חולק עליו בזה עיין עליהם. והנה לפי"ז לדעת הסמ"ע ז"ל רק בכה"ג שפסק קודם שיצא השער י"ל כנ"ל דהמקח בטל לגמרי ואף הלוקח יכול לחזור בו אבל היכא שיצא השער ורק שהי' מקח באיסור שמכר לו בזול בשכר המתנה מעות שנתן לו כעת עד שיעמיד לו מקחו שפיר יש לחלק לענין מי שפרע בין לוקח למוכר דרק המוכר לא קאי במ"ש כיון שהלוקח קעביד איסורא משא"כ הלוקח דלגביה לא שייך לומר דהוי מקח הנעשה באיסור דהמוכר לא עביד בזה איסור וכנ"ל דכיון דזה חשוב ברשותו שפיר הוי המעות קנין מה"ת וקאי במ"ש בלאו חשש נשרפו מעותיך ודמי א"כ להך דאונאה וכנ"ל [ועיין בתשובתי הנדפסת בשמי בספרו של מ"ז רשכ"י ז"ל ישועת יעקב על חשן משפט סי' קנ"ו לענין שכירות הראנדע מ"ש לחלק בין הך דנ"ד שקנה אחר שיצא השער דלא קנה במעות קנין גמור אף שאי אפשר במשיכה ובין הך שכתבו התוס' ז"ל דבמתנה כיון דליכא מעות משיכה קנה לכ"ע ועייש"ה ותמצא עונג לנפשך] אמנם לדעת הש"ך ז"ל ודעמי' דגם בכה"ג חשוב דבר שאינו ברשותו. לכאור' גם בזה ליכא מ"ש כלל אף לגבי לוקח וכנ"ל דכיון דבזה עיקר תקנת מ"ש משום תקנת הלוקח הוא שלא יאמר לו נשרפו מעותיך היכי דעביד איסורא לא תקנו לו חז"ל:

אמנם אחרי ההתבוננות גם לדעתם ז"ל יש לחלק בין הך דפסק עד שלא יצא השער לפסק אחר שיצא השער באיסור אגר נטר. דבאמת אף דתקנת מ"ש לר"ל או לדידן היכי דלא הוי קנין מה"ת הוא משום תקנת הלוקח שלא יוכל לומר לו נשרפו מעותיך מ"מ אין זה טובת הלוקח רק היכי שיש חיוב מי שפרע על שניהם וכעיקר תקנח חז"ל דבזה יש תקנה ללוקח שלא יאמר לו נשרפו מעותיך דאף דעי"ז מגיע לו היזק שלא יוכל לחזור בו כשיוזל המקח ובמי שפרע קאי מ"מ הרי לעומת זה גם על המוכר יש חיוב מ"ש וא"י לחזור בו כשהוקר אבל היכי שהמוכר חוזר בו ואינו במי שפרע וכנ"ד הנה אין ענין מ"ש גבי לוקח תקנה אצלו דאף דעי"ז לא יוכל לומר לו נשרפו מעותיך מ"מ לעומת זה אינו יכול לחזור בו ואין זה איפוא מה שעקרו כל תקנת מ"ש אף לגבי לוקח קנס לגבי'. ורק דמ"מ כיון דבתחלה עיקר התקנה הוי בשביל הלוקח כשנעש' המקח באיסור מצידו בטלה התקנה אולם מ"מ כיון דאין זה באמת קנס ללוקח בכה"ג ול"ש לומר א"כ דקנסוהו חז"ל הו"ל לומר דלא פלוג חז"ל בתקנת. ורק דכיון דבל"ז נתרועע בזה גוף התקנה הראשונ' דהרי המוכר יכול לחזור בו לא ראו לתקן שיהי' הלוקח במ"ש משום חשש נשרפו מעותיך כיון דעביד איסורא ואף דאין זה קנס כ"כ ללוקח מ"מ כיון דל"ש לא פליג דבלא"ה בטלה התקנה במקצת ממילא בטלה לגמרי דעיקרה משום חשש הפסד הלוקח שלא יאמר נשרפו מעותיך אמנם באמת כיון דאף אם המקח קיים מ"מ צריך לסלק הרבית וכשנתיקר איפוא השער צריך לשלם לו כשער היוקר מדוע באמת לא נימא דלא פלוג רבנן בתקנתן ובאמת שניהם יהיו במי שפרע ובזה עיקר ההפסד יהי' ללוקח דעביד איסורא דלמוכר לא יגיע שום היזק והפסד בזה שא"י לחזור בו דאם יתיקר בלא"ה יצטרך לשלם הלוקח לו כשער היוקר משום איסור רבית והלוקח לא יוכל לחזור בו ובמ"ש קאי אף אם יוזל המקח. וזה קנס יותר ללוקח דכשיתיקר יצטרך לשלם כשער היוקר וכשיוזל לא יהי' יכול לחזור בו. אמנם ז"א דמ"מ לא יוכלו לתקן בזה מ"ש לשניהם ואף להמוכר דעדיין יגיע לו היזק כשנתיקר והיינו היכי שנתיקר אחר שיצא השער דמשום איסור ריבית א"צ לשלם לו רק מה שנתיקר בעת יציאת השער אבל לא היוקר שנתיקר אח"כ דפוסקים על הפירות אחר שיצא השער דאף שאין לזה יש לזה וכיון שהלוקח עביד איסורא לא תקנו שיהי' המוכר כשחוזר בו במ"ש ויפסיד א"כ כשנתיקר אח"כ וממילא א"כ גם הלוקח חוזר בו דכיון דל"ש לא פלוג וכנ"ל לא ראו חכז"ל לתקן תקנה חדשה שיהי' הלוקח לבד במי שפרע כיון דעיקר התקנה הוא משום הלוקח שלא מאמר נשרפו מעותיך ול"ש תקנה בעביד איסורא וכנ"ל:

והנה אנכי העליתי בחידושי דהיכי שמוכר לו בפחות באגר נטר אף אחר שיצא השער כשנתיקר השער בשעת ההעמדה הוי רבית וצריך לשלם לו כשער היוקר דעיקר הטעם דיצא השער פוסקים הוא משום דיכול ליקח בעד הדמים שקיבל וגם הלוקח יכול הי' לקנות חטין במזומנים ולאצרם אצלו עד שעת המקח שהוקצב לו זה להעמיד לו דחטי קדחי באכלבאי וכמבואר בש"ס ופוסקים. וא"כ כל זה היכי שקנה כפי השער אבל בשקנה בזול בפחות מהשער ל"ש לומר הכי דא"י למצוא לקנות במקח כזה ושפיר חשוב א"כ כשנתיקר גם היוקר רבית וכדאמרי' הכי בבא לחוב בדמיהן דכיון שאינו נותן כעת דמים לא מהני מה שיצא השער כיון שאין לו במה לקנות אצל אחר וכמבואר כ"ז בש"ס ב"מ דף ס"ב וה"ה וכ"ש א"כ הכא בנ"ד והארכתי בזה הרבה ואכמ"ל ומעתה במכר בזול באגר נטר שנתן לו המעות מקודם שיעמיד לו מקחו לאח"ז שפיר י"ל דשניהם במ"ש דבזה עיקר ההפסד יהי' ללוקח דעביד איסורא וכנ"ל דכשיתיקר יצטרך ליתן לו כשער היוקר שיהי' בשעת ההעמדה דאל"כ הוי רבית וכנ"ל וכשיוזל יצטרך הלוקח לקיים מקחו. ובחידושי הארכתי להוכיח דאף דצריך ליתן לו יותר ממה שפסק כפי השער מ"מ אין הלוקח יכול לחזור בהמקח מה"ט מהא דבכ"מ אמרינן קנה ומחזיר אונאה דמשמע שאין שניהם יכולין לחזור בהם. והיכי שמכר שוה חמש בשש דנתאנה לוקח גם המוכר א"י לחזור בו ולומר שאין רצונו למכור רק ביוקר וכ"כ אף הלוקח יכול לחזור בו משום שנתאנה ורק דקנה ומחזיר אונאה דדוחק לומר דהך דקנה היינו רק לגבי הלוקח דכיון שזה מחזיר לו האונאה צריך לקיים המקח אבל המוכר יכול לחזור בו ולומר שאין רצונו למכור רק ביוקר. וגם דאם נאמר כן דכל כה"ג יכול לחזור בו באמת הי' לנו לומר כ"כ בהיפך דגם הלוקח יוכל לחזור בו ולומר שרצונו לקנות רק דבר ששוה ששה. א"ו דכל שאין לו היזק ממון שמשלם כדי שיווי המקח א"י לחזור בו מה"ט שהי' הפסיק' באופן אחר שא"א לקיימה ולא חשוב טפות במקח. וכ"כ א"כ בנ"ד אין הלוקח יכול לחזור בו מה"ט שהפסיק' היא בזול והוא צריך ליתן לו ע"כ יותר כשהי' קנין גמור או קנין מעות לענין מי שפרע והבן זה כי קצרתי:

ועדיין יש לעורר לפימ"ש בחידושי לישב קושית התוס' ב"מ דף ס"ג בהך דיהיב זוזי לקיראה וקאזלי ד' ד' ואמר יהיבנא לך לאח"ז ה' ה' דליתנהו גבי' אסור דמ"ש מטרשא דר"נ דמותר למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה כל שלא פירש לו אם מעכשיו בפחות דבאמת אין האיסור בהך דקיראה משום שמכר בפחות ורק משום דשמא יתיקר דכיון שמכר בזול ואינו מצוי א"כ לקנות כך בשוק במקח זה אסור וכנ"ל דדמי לפוסק קידם שיצא השער דאסור מה"ט דשמא יתיקר וכאשר בארתי בחידושי דל"ד הך דטרשא דמותר בלא פירש להך דאין פוסקין עד שיצא השער דהוי רבית כשנתיקר דבטרשא כיון דלא פירש אם מעכשיו בפחות לא מיחזי כאגר נטר דאפשר שגם אם הי' נותן לו המעות כעת הי' נותן לו יותר מפני שרצונו לישא וליתן עמו שהוא אוהבו וכדומ' משא"כ בהך דפסק עד שלא יצא השער דעתה אינו מוזיל באמת גבי' ורק דכיון דמכר לו קודם שיצא השער ע"כ הוצרך למכור לו בדמים שפסק עמו וכשנתיקר א"כ שפיר מחזי כרבית וז"ב מאוד. ולא יקשה מדוע לא הקשו התוס' שם קושיתם אמתניתין דאין פוסקין כו'. והארכתי בזה ליישב קושית הקדמונים ז"ל בהא דקאמר שם מ"ד כיון דאית לי' אשראי הו"ל כהלוני עד שיבא בני כו' דהתם הו"ל סאה בסאה והכא בהך דקיראה הו"ל סאה בסאתים ולפי הנ"ל ניחא דמה שמוזיל גביה כעת באמת ל"ה רבית וכמו בהך דטרשא ורק מחשש דשמא יתיקר קאתינן עלה וזה דמי שפיר להך דסאה בסאה דג"כ החשש והאיסור משום דשמא יתיקר ומעת' לפי"ז גם בכה"ג שמכר בזול באגר נטר יש לומר דליכא מ"ש כלל דאין לומר כנ"ל דאדרבא אם שניהם יעמדו במי שפרע יהי' יותר קנס והפסד ללוקח דעביד איסורא דכשיתיקר יצטרך ליתן כשער היוקר וכשיוזל יהי' מוכרח לקיים המקח דז"א דמ"מ יהי' בזה הפסד למוכר דרק היוקר שאח"כ היינו מה שעלה השער צריך הלוקח להשלים לסלק הרבית אבל לא מה שהוזיל גבי' בשעת המקח מהשער שהי' אז דזה לא חשיב רבית וכנ"ל דדמי לטרשא דסתמא מותר. אמנם באמת כבר הסכימו כמעט כל הפוסקים להלכה דטרשא לא שרי רק בדבר שאין שומתו ידוע משא"כ בדברים שיש להם שער קבוע דבזה סתמא כפירש וכתירוצם של רבותינו בעלי תוס' ז"ל בב"מ שם וא"כ גם מה שהוזל גבי' בשעת מעשה חשוב רבית וצריך לשלם א"כ כפי השער וכשנתיקר כפי השער היוקר שאח"כ בשעת ההעמדה ואין הפסד איפוא להמוכר בקיום המקח בשום פנים ושפיר הו"ל לומר בכה"ג דלא פלוג ושניהם במי שפרע קאי וכנ"ל [ועדיין יש לעורר בזה עפ"י מה שרציתי לומר בחידושי דאין להביא ראי' מהך דאונאה דהך שנתאנה יכול לחזור בו וא"צ לקבל מי שפרע וכנ"ל בשם הגאון ז"ל דבכל מקח שנעשה באיסור ליכא מי שפרע די"ל דהתם מטעם אחר קאתינן עלה ולא מטעם שנעשה באיסור ורק משום דכיון דעיקר ענין מי שפרע הוא שאינו עומד בדיבורו וכדאמרינן דברים ואיכא בהדייהו מעות קאי באבל. ואף לר"י היכא שהקנין הוא מה"ת מ"מ העיקר הוא מחמת דבורו וכדאמרינן ולייטינן לי' מי שפרע כו' הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו א"כ כיון דצריך להחזיר לו האונאה ובלא"ה אינו עוד כפי דיבורו שהוא אומר ליתן לו בחמש ומקבל שש וכ"כ להיפך גבי הלוקח שאמר שיתן לו שש ואין נותן לו רק חמש שפיר יכול לחזור בדיבורו לגמרי זכר לדבר מה שאמרו בירושלמי גבי נדר שבטל מקצתו בטל כולו או ככל היוצא מפיו יעשה כו' עייש"ה ומעתה גם היכי שמכר לו בזול באגר נטר כיון דע"כ צריך לשלם לו יותר כפי השער וכנ"ל בשם הפוסקים ז"ל דמה שמוזיל גבי' חשוב רבית ממילא ליכא מי שפרע במוכר דבלא"ה אינו נותן כפי דיבורו וכנ"ל ולא שייך א"כ לומר דלא פלוג וממילא, א"כ אף הלוקח יוכל לחזור בו וכמש"ל אולם יען לא צרפתי עוד הדברים במצרף הדעת והבחינה אשים קנצי למילין בזה והבן]:

ולפי"ז יש לישב קושית הגאון בעל קצות החשן ז"ל שהביא כ"ת אהא דכתב הרמ"א ז"ל בסי' ר"ד אמ"ש המחבר שם במכר בחובו די"א שהרי זה כמו שנתן דמים והחוזר מקבל מי שפרע דיש חולקין דאינו קונה רק בהנאת מחילת מלוה ואף שלא מחל לו לגמרי ורק שהרויח לו הזמ"פ כו' טור בשם הרא"ש ז"ל. דהרא"ש לא מיירי רק במקרקעי דכסף קונה קנין גמור משא"כ במטלטלין דאינו קונה רק למ"ש וכיון דהו"ל מקח הנעשה באיסור רבית ליכא מ"ש והמקח בטל לגמרי. ולפי הנ"ל א"ש דבאמת בלא"ה יש לעורר דאף במקרקעי איך נקנה בכה"ג דכיון דפשיטא דהוי רבית קצוצה שנותן לו השדה בעד הרחבת הזמן ויוצאה א"כ בדיינים וגם מחילה לא מהני וכמבואר א"כ מאי קנין איכא בזה הא אין כאן כסף כלל וצ"ל דמיירי באמת שנותן לו הדמים דמי שיווי השדה ורק דבההיא הנאה שמרויח לו הזמן מוכר לו השדה בדמים והתנה שיקנה בהאי הנאה וזה לא חשוב רבית קצוצה ורק דמחזי כרבית וכמ"ש הריטב"א ז"ל בחידושיו לקידושין אהא דאמרינן שם דף ו' בהנאת מחילת מלוה דארווח לה זמנא דמקודשת ואסור לעשות כן משום הערמת רבית דלא חשוב רבית גמורה דל"ה רק היכי שנותן ממון אגר נטר וזו אינה נותנת לו ממון ורק שמקנה עצמה והרי היא קונה אדון לעצמו עיין בדבריו ז"ל. הרי דאף דקידושי אשה בפרוטה דוקא מכל מקום ל"ח מה שנקנית לו בעבור זה שמרחיב לה הזמן פרעון כאילו נתנה לו פרוטה רבית ורק דאסור משום דמחזי כרבית וה"ה אם כן הכא כשנותן לו דמי שווי המקח ורק שקונה בזה ההנאה לא חשוב רבית קצוצה ורק דמחזי כרבית ואסור לעשות כן ושפיר חשוב א"כ קנין כסף וקונה במקרקעי קנין גמור. ומעתה לפי הנ"ל שפיר יש נ"מ גם במטלטלין לענין מי שפרע דאף דבמקח באיסור לא תקנו מ"מ זה אינו רק לגבי זה שעושה איסור וכיון דהכא לא הוי רק איסור דרבנן דמחזי כרבית וא"כ אין הלוה דהיינו המוכר עובר וכנ"ל בשם הפוסקים שפיר אין הלוקח יכול לחזור בו ובמי שפרע קאי כיון דלדידן מעות קונות מה"ת ודו"ק:

אמנם אחר העיון ראיתי דכ"ז שכתבתי ליתא דכל שנותן לו מעות מקודם להעמיד הסחורה לאח"ז ומוכר לו בעבור זה קודם שיצא השער או בזול מחמת אגר נטר פשיטא דלכ"ע מותר המוכר להשתמש בהמעות דלתכלית זה נותן לו המעות מקודם והו"ל כאילו נתן לו רשות להשתמש בהמעות. וראי' ברורה לזה דאל"כ ורק דנימא דאסור להשתמש כיון דליכא מי שפרע וכנ"ל לר"ל א"כ אמאי באמת יחשב רבית הרי אין כאן שכר מעותיו כיון שהלה אסור להשתמש בהם ודמי א"כ לשכרם להתלמד או ליראות בהם ולהחזירם לו בעין דמותר אף בקצץ לו בפי' וכמבואר בטוש"ע יו"ד סי' קע"ז עיי"ש וז"ב. ומלבד זה הנה במה שהעליתי לומר בהך דמכר בזול דאם יהיו שניהם במ"ש יגיע הפסד וקנס גדול ללוקח דאם יתיקר ע"כ יהי' צריך לשלם לו כשער היוקר שעת ההעמדה לסלק הרבית וכשיוזל לא יוכל הלוקח לחזור בו ובמ"ש קאי:

אחרי ההתבוננות ראיתי דיש לגמגם טובא דלדעתי פשיטא לי דכל שאם יתיקר אינו מגיע ריוח ללוקח וכשהוזל אינו צריך להפסיד דלקתה מדת הדין. ואמינא ראי' ברורה לזה מר' שמעון דס"ל דכל שהכסף בידו ידו על העליונה דמוכר חוזר ולא לוקח ומ"מ אמרינן בש"ם שם דלא אמר הכי רק בחד תרעא אבל בתרי תרעי מודה דגם הלוקח יכול לחזור בו חזינן דאף דס"ל דלגבי הלוקח מעות קונות קנין גמור מ"מ זה אינו רק כשעמד המקח בעינו משא"כ כשמגיע לו הפסד שהוזל שפיר חוזר כמו המוכר דבנתיקר יכול לחזור בו וכנ"ל דלא שייך לומר שיצטרך לקיים מקחו כשהוזל וכשיתיקר יחזור בו השני ורק דהתם מ"מ קאי הלוקח במ"ש אף בכה"ג כיון שהמוכר ג"כ במ"ש קאי וא"כ כמו כן בנידן דידן לענין מי שפרע בתרי תרעי פשיטא דשניהם שווים וז"ב לדעתי. אשר ע"כ אמינא לישב ולחלק באופן אחר דבאמת כיון דלר"ל או לר"י במקום דלא קנה מן התורה עיקר מי שפרע הוא משום נשרפו מעותיך דעי"ז מותר להשתמש [בהמעות] והו"ל עלייהו שומר שכר וכנ"ל א"כ היה לנו לומר דהיכי דבלא זה מותר להשתמש וכגון היכי שנתן לו המעות להעמיד לו מקחו לאח"ז וכדומה ליכא מי שפרע כלל ורק דלא פלוג רבנן בתקנתן וא"כ כ"ז כשהתקנה במקומה עומדת לגבי שניהם אבל היכי דהאחד יכול לחזור בו בלא"ה וכגון שהשני עביד איסורא ממילא גם האחד יוכל לחזור בכה"ג דבזה ל"ש לתקן באמת כיון דבל"ז מותר להשתמש בהמעות והו"ל ש"ש עלייהו ורק מטעם לא פלוג קאתינן עלה והרי בלא זה בטלה התקנה נגד זה דעביד איסורא. ומעתה רק היכי דאיכא קנין מה"ת דעיקר ענין מי שפרע הוא בשביל זה דהוי קנין מה"ת עכ"פ ולא משום חששא דנשרפו מעותיך וכנ"ל שייך לומר דרק נגד זה דעביד איסורא ליכא מי שפרע לכשנגדו משא"כ בהך דפסק עד שלא יצא השער או אף אחר שיצא השער] ורק שמכר בזול להסוברים דגם בכה"ג שיצא השער חשוב דבר שאינו ברשותו דבזה כיון דעיקר תקנת מי שפרע הוא משום חשש נשרפו מעותיך שניהם יכולין לחזור דכיון דל"ש בזה בלא"ה חשש נשרפו מעותיך דמותר להשתמש בל"ז בהמעות וגם לא פלוג לא שייך בזה וכנ"ל. ובזה א"ש נמי הך דבהנאת הרחבת זמן המלוה דכיון דמיירי רק ברבית דרבנן שבאמת נותן לו דמי שווי המקח דאין הלוה המוכר עושה איסור וכנ"ל שפיר יש נ"מ גם במטלטלין לענין מ"ש והיינו שאין הלוקח יכול לחזור בו כיון דהמוכר לא עביד איסורא דבזה מעות קונות מה"ת ואין תקנת מ"ש משום חשש נשרפו מעותיך וכנ"ל ודו"ק. [כתבתי הטעם בהא דארוח לי' זימנא דיש על הלוקח מ"ש משום דקיי"ל מעות קונות מה"ת דלר"ל באמת גם בזה הול"ל דליכא מ"ש כלל דגם בזה לא שייך טעם חשש נשרפו מעותיך שהמעות המה בידו בתורת מלוה כבר וכמובן]:

והנה במה שהעירותי למעלה ראש בהך דמכר בהנאת הרחבת הזמן מהמלוה דכיון דהוי רבית קצוצה ויוצא בדיינים לא חשוב קנין כסף כלל עמש"ל. עלה על לבי כעת לומר דגם בכה"ג א"ש דחשוב קנין כסף לדעת הסוברים במלוה ברבית ואח"כ נודע לו שאסור לו ליקח הרבית דיכול המלוה לחזור בההלואה ולומר שלא הי' ברצונו להלות רק בשכר ותוספות עיין בדבריהם ז"ל וא"כ שפיר חשוב הא דארוח לי' זמנא קנין כסף לקנות בו דהנאה זו שפיר הוי מחיר המכר שהרי אם לא יתן לו זה את המכר לא יצטרך להרחיב לו זמה"פ דיכול לחזור בו. ואי דרבית קצוצה יוצאה בדיינים מ"מ נ"מ במטלטלין דהוי קנין לענין מי שפרע היכי שאינו דבר מסוים דא"צ להחזיר רק דמי שווי המכר. וגם בשדה יש נ"מ דאף דמפקינן מיני' השדה בעצמה שהוא דבר מסוים וכמבואר בש"ס ופוסקים מ"מ יש נ"מ בזה דאמרי' דהוי שלו שקנאו ורק שיש עליו חיוב להחזיר ונ"מ טובא וכמבואר למעיין. אמנם מלבד דגם לפי"ז נכונים דברי הרמ"א ז"ל די"ל דאיהו ז"ל מיירי בגוונא דליכא רבית גמורה דבאמת נותן לו דמי שיווי המכר ורק שבעבור זה מוכר לו בדמים דלא הוי רק הערמת רבית וכנ"ל. אני מוסיף לומר דאדרבה היכי ששניהם עבדו איסורא הלוקח והמוכר באמת איכא מי שפרע על שניהם דכיון ששניהם שווים מאי נ"מ אם יכולים או אין יכולים לחזור בהם. ומעתה אי נימא דאיירי ברבית דאוריתא שמכר לו רק בהרחבת הזמן פירעון באמת איכא מ"ש על שניהם כיון דבזה המוכר והלוקח שניהם עבדו איסורא דבריבית דאורייתא גם הלוה עובר וכנ"ל והבן ועיין מש"ל דלדעתי בתרי תרעי פשיטא ששניהם שווים ואם האחד יכול לחזור בו גם השני חוזר בו דאל"כ לקחה מדת הדין וכדאמרינן הכי לר"ש דאף דס"ל דמוכר חוזר ולא לוקח מ"מ בתרי תרעי מודה ששניהם שקולים. ולפי הנ"ל אמינא די"ל דהיכי שמגיע הפסד ממון גם לזה דעביד איסורא עבדי רבנן תקנתא. ועפי"ז עלה על לבי ליישב מה שהעירותי בהך דאונאה בב"ב שם דאמאי איכא מי שפרע כלל במכר שש בחמש הרי התם רב חסדא קאמר לה להך דרק מי שנתאנה יכול לחזור ולא קאי במ"ש ואיהו קאמר בע"ז דף ס"ג שם בהך דבא עליה ואח"כ נתן לה דאיירי בזונה נכרית דלא מחסרא משיכה ומוכח דכר"ל ס"ל דמשיכה מפורשת מה"ת ולישראל במשיכה ולנכרי בכסף דלר"י אמרי' בהיפוך וכמבואר. וא"כ במכר שש בחמש דהלוקח עביד איסורא הול"ל דכיון דעיקר תקנתא דמ"ש היא רק משום חשש נשרפו מעותיך וכנ"ל לר"ל היכי דעביד איסורא לא חשו לתקנתן וממילא שניהם יכולים לחזור. ולפי הנ"ל ניחא דכל שהתקנה היא משום חשש הפסד ממון באמת גם לזה דעביד איסורא תקנו ורק דמ"מ המוכר יכול לחזור בכה"ג ולא קאי במ"ש דבשלילת תקנה זו לא יגיע הפסד ממון ללוקח דרק בחד תרעא מחלקינן בין מוכר ללוקח אבל בתרי תרעי באמת שניהם שווים וא"כ כשם שאין הלוקח יכול לחזור בו כשהוזל כ"כ אין המוכר יכול לחזור כשהוקר וכנ"ל ודו"ק:

שוב מצאתי להתוס' ב"מ דף מ"ח שהוכיחו דרב חסדא ע"כ כר"י ס"ל דד"ת מעות קונות עיין בדבריהם שהאריכו לתרץ הך דע"ז שהבאתי עש"ה וא"כ בלא זה א"ש הך דאונאה וכמובן. ואמנם עכ"ז אמינא דע"כ אנו צריכין לומר כן דאל"כ יקשה בהיפוך דלמה לא יקנו באמת התם בהמעות קנין גמור דהרי עיקר התקנה לר"י דמעות אינן קונות היא משום חשש נשרפו חטיך וכיון דעביד הלוקח איסורא הו"ל למימר דלא חשו לתקנתן ואוקמא אדינא דד"ת מעות קונות אלא ודאי דתקנה כזו שהיא בשביל חשש הפסד גמור גם למי שעביד איסורא תקנו ורק דאין על שכנגדו מי שפרע כשחזר בו בחד תרעא דליכא הפסד ממון וכנ"ל ודו"ק. אחרי כתבי זאת ראיתי במ"ש למעלה דהך דאתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו ע"כ מיירי בנותן לה ואח"כ בא עליה דאל"כ בל"ז לא הוי אתנן אף בטלה זה דמחסרא משיכה דבזונה ישראלית מיירי דעיקר הלימוד הוא משום דסתם אתנן בעריות כתיב עמש"ל. דליתא דכיון דאנן קיי"ל כר"י דד"ת מעות קונות אף דמ"מ לפי"ז לא חשוב אתנן היכא דמחסרא משיכה כיון דהפקיעו חכז"ל הקנין עיין תוס' ע"ז שם מ"מ גופא דקרא דאתנן יוכל להיות גם בכה"ג דקודם שהפקיעו חז"ל קנין המעות ד"ת הוי קנין גמור לדידן דקיי"ל כר"י. ואף דמ"מ א"ש דנוכל לומר דמ"מ היכי דקלב"מ באמת לא הוי אתנן רק בשקנתה מקודם והטלה אצלה וביחוד רבא הוא דקאמר להך דאתנן אסרה כו' ואיהו כר"ל ס"ל דאמר קרא ומתניתא מסייע לי' לר"ל דמשיכה מפורשת מה"ת ולא חשוב א"כ אתנן כשנתן לה אח"כ ועיין תוס' ב"מ דף מ"ח שם והבן כי קצרתי:

מ"ש כ"ת על קושית מ"ז הגאון ז"ל בהא דפריך בגיטין ס"ד לשמואל דאמר דקטן אינו זוכה לאחרים מהא דתנן כיצד משתתפין במבוי כו' ע"י עבדו ושפחתו העברים האי בשפחה ה"ד אי דאייתי שתי שערות מאי בעית גבי' כו' הא יש לומר דמיירי בהגיעה לכלל שנותיה דלענין שתצא לחירות לא מהני חזקה דרבא דאינה חזקה גמורה ולענין עירוב דרבנן שפיר סמכינן לומר דגדולה היא. דלק"מ דכל ספק קולא לעבד דהוא מוחזק בעצמו והביא ראי' מש"ס דב"מ דף י"ט דפריך אהך דמצא שטר שחרור כו' דלמא קנה נכסי ולא פריך דשמא מכרו להעבד. אולם לדעתי ז"א ל"מ מהני הפוסקים הסוברים בח"מ סי' מ"ב דהיכי דים ספק בשובר גובה זה שטרו דיד בעל השובר על התחתונה אלא אף לדעת החולקים שם מ"מ זה אינו רק כשזה טוען ברי וכיון שיש לנו ספק והמוחזק טוען ברי אין מוציאין מידו אבל היכי שהדבר ספק אף להמוחזק פשיטא דהו"ל א"י אם פרעתיך שהחיוב ודאי והפרעון ספק וא"כ כמו כן הכא בנ"ד בהגיעה לכלל שנותיה ולא אייתי שתי שערות כיון שזה ספק לכל העולם פשיטא דהו"ל כמו א"י אם פרעתיך שעד עתה היתה בחזקת שפחה ומחויבת לעבוד עבודת עבד וז"ב. וגוף קושיתו בהך דמצא שחרור דלא קאמר החשש דשמא מכרו להעבד כבר הרגיש בזה הרשב"א ז"ל הובא בש"מ בסוגיא שם וכתב דבאמת הומ"ל הכי עיין עליו וכנראה שדעתו ז"ל כדעת הסוברים בספק בשובר דידו על התחתונה אף שהוא מוחזק וטוען ברי ועיין תוס' גיטין דף י"ז שכתבו דתקנו זמן בשחרור דדלמא ימכרנו ויאמר העבד שנשתחרר מקודם. ומבואר איפוא מדבריהם ז"ל להיפך. אולם היכא שטוען ספק פשיטא וברור לדעתי דה"ל כא"י אם פרעתיך ובחזקת עבד קאי ודו"ק בזה:

מ"ש כ"ת לישב קושית מ"ז הגאון רשב"י זצ"ל לדעת הפוסקים דאף כבוש ומליח אסור בבב"ח בהנאה מהא דאמרינן בש"ס דע"ז דף כ"ט דאסרו גבינות של עכו"ם משום שמעמידין בעור קיבת נבילה דאמאי לא אסרוה בהנאה וכדפריך התם למ"ד משום שמעמידין בעגלי ע"ז. ע"פ מ"ש הרמב"ם ז"ל דבשר נבילה בחלב מותר בהנאה ואשתמיטתי' במחכ"ת דשמואל בעל מימרא זו ס"ל בש"ס דחולין דף קי"ג דגדי לרבות את המתה דאיסור חע"א ורק שהרמב"ם ז"ל פסק דלא כותי' והדרא א"כ קושיא לדוכתי'. ולכאורה עלה על לבי בישוב הדבר עפ"י מ"ש בתשובתי להרב מהר"ש חמיידיש נ"י נדפסה משמי בספרו של מ"ז רשב"י ז"ל יו"ד ה' נדרים דהא דאמרינן בש"ס דחולין שם דשמואל ס"ל דאחע"א דלאו היינו דס"ל בכ"מ דאחע"א דהרי בהדיא קאמר שמואל בש"ס דשבועות דף כ"ג בהך דנשבע שלא אוכל ואכל נבילות כו' דמיירי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים אבל בלי כולל אין אחע"א. ורק דגם בבב"ח על נבילה הוי לי' כולל שכולל גם החלב עיי"ש מ"ש לדחות דברי מ"ז הגאון רשכ"י ז"ל שכתב בספרו ליו"ד סי' פ"ז דגם על החלב אינו יכול לחול דטע"כ דאוריתא וגם החלב נאסרה א"כ משום איסור נבילה. דמ"מ כיון דבב"ח קיי"ל חענ"נ ולא בשאר איסורים שפיר חל על החלב איסור בב"ח שמוסיף עליה איסור מה שלא הי' דמעיקרא לא היתה אסורה רק מחמת טעם הנבילה המעורב בה ועתה היא נעשית חתיכה דאיסורא בעצמותה דחענ"נ ואף אם נפרש ממנה טעם הבשר נשארה באיסורה עיי"ש ומעתה בכבוש ומליח דלא אמרי' חענ"נ וכמבואר שפיר גם לשמואל אין אחע"א וגם על החלב אינו יכול לחול כיון שכבר נאסרה מחמת טעם הנבילה וכנ"ל. ואף לפי מה שהעליתי במסקנת דברי בתשובתי שם דלאו משום זה דאפשר לסוחטו אסור בבב"ח וחענ"נ יוכל לחול על החלב איסור בב"ח אף שנאסרה מחמת טעם הנבלה שקבלה דשמואל ס"ל בהדיא בחולין דף ק"ח דאפשר לסוחטו מותר גם בבב"ח ורק מטעם דאף אם אפשר לסוחטו מותר מ"מ בעודם מעורבים יחודש על החלב איסור בעצמותה דמה"ט לוקה באכל חצי זית בשר וחצי זית חלב דבעוד שני הטעמים מעורבים יחד לכ"ע הוי כחתיכת נבילה. מ"מ אפשר לומר דז"א רק בבב"ח דאורייתא דהיינו דרך בישול אבל בכבוש ומליח כיון דעיקר מה שאסרו חז"ל כבוש ומליח בבב"ח הוא משום לתא דשאר איסורים דנאסר עי"ז א"כ י"ל דגם לענין זה שיחול האיסור על החלב בעצמותה לא גזרו כיון דבשאר איסורים אינו נאסר אלא מחמת טעם המעורב וכדאמרי' הכי לענין חענ"נ לדידן. אולם מלבד דיש לגמגם בזה טובא וכמבואר למבין. הנה אחר ההתבוננות כל זה ליתא דבאמת לענין חלות על החלב הו"ל איסור בת אחת ורק דבבשול כתב מ"ז רשכ"י ז"ל שם דלא חשוב איסור ב"א דמשום איסור נבילה נאסרה תיכף בתחילת הבישול שנותן טעם ולענין בב"ח בעינן שיתבשל כמאכל ב"ד וכ"ז אינו בכבוש ומליח דבזה הו"ל איסור ב"א וא"כ שפיר הו"ל לאסור לדעת הפוסקים הנ"ל הגבינות אף בהנאה מטעם איסור בב"ח וקושית מ"ז הגאון רשכ"י זצ"ל קמה גם נצבה:

מה שכתב כ"ת על מה שהקשה מ"ז רשכ"י זצ"ל על הת"ש ז"ל שכתב לענין מכירת הבהמות להאכילם חמץ בפסח דדוקא לענין איסור בל יראה הקילו בחמץ משום דלא הוי רק איסור דרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי. דהרי המכירה מהחמץ הוא קודם הביטול ואין דעתו על מה שמכר וכדאמרי' בש"ס דנדרים דף מ"ג דאין דעתו על מה שהפקיר דבחמץ עיקר הביטול הוא על מה שלא נודע לו דבאמת הוא מבער הכל ורק דשמא נמצא ברשותו עוד אשר לא ידע ממנו מבטלו כדי שלא יעבור עליו בב"י וא"כ כ"כ חל ע"ז שמכר אחרי שלענין ב"י עדיין חשוב ברשותו. קרוב לשמוע. ואמנם מה שתמה על מ"ז הגאון ז"ל דהרי בש"ס דנדרים שם אידחי לה הך טעמא וכדמסיק רבא דטעמא דר' יוסי הוא משום גזירה דמתנת בית חורין. אמינא לישב דבריו ז"ל דדעתו הוא דרק התם דבאמת ל"ה לר' יוסי הפקר עדיין עד דאתי לרשות זוכה אמרי' דדעתי' על מה שהפקיר משא"כ היכי דבאמת אינו ברשותו עוד לענין ממון ורק לענין איסור תורה נימא דל"מ כיון שהוא הערמה דבזה פשיטא לי' דאין דעתו על מה שמכר ואין כאן ביטול. וראיתו ז"ל היא א"כ כך דכיון דלפי הה"א אמרי' בש"ס דנדרים שם דאף בכה"ג שבאמת אינו הפקר עד דאתי לרשות זוכה מ"מ אין דעתו על מה שהפקיר א"כ אף לפי המסקנא דמותיב רבא מהך דמקצתן לראשון וכולן לשני זכה שני להשתעבד בראשון דאי אמרת דאין דעתו על מה שהפקיר ה"נ נימא דאין דעתו על מה שנתן כבר לראשון מ"מ זה אינו רק בכה"ג שבאמת עדיין הוא ברשותו וכגון בהך דנדרים וכ"כ בהך דמקצתן לראשון דראשון באמת לא קנה וכמבואר משא"כ היכי שבאמת הוי לגבי ממון מכירה מעליא דבזה פשיטא אף לפי המסקנא דאין דעתו ע"ז וז"ב אצלי בכוונתו ז"ל. ובגוף דברי הת"ש ז"ל אמינא דבל"ז ליתא דמכירת חמץ אף שהיא הערמה מ"מ המכירה קיימת דהוי דברים שבלב ואינם דברים ורק דלענין איסור תורה דעתו ז"ל דלא מהני משום דמ"מ לא גמר בלבו למכור לזה ודמי לקנין דרבנן דל"מ לדעת רוב הפוסקים לגבי איסור תורה אף דמכל מקום קנה זה והוי שלו וא"כ מה יועיל הביטול הרי קנאו העכו"ם. קנין גמור ואין לומר דמועיל מתורת ממ"נ דאם אתה אומר שהוא עדיין שלו מועיל הביטול ואל"ה הנה אינו שלו לעבור עליו דז"א דהרי אנן קיי"ל דגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וביחוד היכא שא"י להוציאו בדיינים אף שהוא באמת שלו פשיטא דא"י להקדיש ועיין ש"ס דב"מ דף ז' וא"כ אף לצד זה שאתה אומר שהוא שלו א"י להפקירו ולבטלו דכיון דהמכירה קיימת וא"י להוציא בדיינים חשוב אינו ברשותו לענין הקדש וכ"כ לענין הפקר וכמבואר כ"ז בפוסקים ע"ע ודוק בזה כי הוא ברור למבין מזוקק שבעתים:

מה שהקשה בתוס' שבת צ"ב שהוכיחו מהא דאמרי' בש"ס שם דהמוציא משא למעלה מי' טפחים חייב שכן משא בני קהת דארון הי' עשרה וגמירי דכל טולא דמדני תלתא מלעיל ותרי תלתא מלרע דקומה של אדם י"ח טפחים לבד מראשו דהרי בש"ס לעיל שם דף ח' בהך דכוורת מוכח דכל שקצהו העליון הוא למעלה מעשרה פטור ולא ידעתי מדוע הביא כ"ת דברי רבא שם דא"א לקרומיות של קנה שלא יעלו למעלה מיו"ד דגם אביי מודה דבענין הנחה כולה בר"ה ורק דלא מיחשב לי' לקרומיות ועיין פירש"י ז"ל שם] וא"כ אף אי קומה של אדם פחות מי"ח עדיין קצה העליון של הארון הוי למעל' מעשרה וכתב דהא דהוצרך בש"ס שם לומר דכל טונא תלתא מלעיל הוא אליבא דר"י דס"ל דאמת כלים בת ה' טפחים והו"ל ארון א"כ רק ח' טפחים ועוד ולא ידעתי מה הועיל בזה דמה בכך דארון לא הוי רק ח' טפחים ועוד מ"מ הרי היו נושאים אותו על כתפיהם ואף א"כ אי לא הוי תלתא מלעיל ורק שהיו הטבעות בקצה הארון למעלה מ"מ עדיין הי' קצהו העליון למעלה מעשרה דפטור בכ"מ:

ובגוף קושיתו עלה לכאורה על לבי לומר בראשית ההשקפה דבאמת אף אי נימא דמוציא משא למעלה מיו"ד פטור מ"מ הדבר ברור דכשהניחה בר"ה על הארץ חייב דכיון שלא הי' הנחה במקום פטור היינו למעלה מיו"ד הו"ל כזורק מרה"י לרה"ר דרך מקום פטור דחייב כיון דהעקירה הי' ברה"י וההנחה הראשונה ברה"ר ורק היכי שגם ההנחה הי' למעלה מיו"ד כגון שעמד יש לומר דפטור כיון שהי' הנחה במקום פטור והא דמייתי ראי' ממשא בני קהת היינו דמסתמא קודם שהניחו הארון על הארץ עמדו לפוש והי' א"כ הנחה מקודם במקום פטור ומעתה י"ל דהיכי שהי' רק קצהו העליון למעלה מיו"ד אף דלא חשוב הנחה כולה ברה"ר מ"מ גם הנחה במקום פטור לא הוי דמקצתו הי' בר"ה וכשהניחו א"כ אח"כ על הארץ ונח א"כ כלו ברה"ר שפיר חייב כיון שלא הי' בנתיים הנחה במקום פטור והו"ל כמוציא דרך מקום פטור דחייב ולכך הוצרך לומר דכל טונא כו' תלתא הוי מלעיל והיה א"כ כל הארון במקום פטור וכשעמד א"כ הוי הנחה במקום פטור ופטור אף בנח אח"כ בר"ה אולם אחרי העיון ראיתי דזה ליתא דאף דל"ה במקצתה למעלה מיו"ד הנחה כולה במקום פטור הנחה מיהא הוי וכיון שאין לחייבו על הנחה זו גם אח"כ שהונח ברה"ר פטור וראי' ברורה לזה מהך דכפאה על פיה בהך דכוורת שם דז' ומחצה פטור כיון דהוי הנחה כשהגיע תוך ג' מהארץ שעדיין הי' עליונה למעלה מיו"ד הרי דאף שאח"כ נפלה למטה ונייח כולה ברה"ר מ"מ כיון שהי' מקודם הנחה שלא הי' כולה ברה"ר פטור וז"ב ובחידושי הוספתי לומר דאדרבה כשהניחו הארון על הארץ פשיטא דפטור וכדאמרי' גבי כוורת שם גבוה יו"ד ורחבה ששה טפחים פטור דהוי לי' רה"י לעצמו דהארון גבהו יו"ד ארכו ט"ו ורחבו ט' ורק כשעדיין על כתפו יש לחייב דכיון שאינו מונח על הארץ ועדיין על הכתף לא חשוב רשות לעצמו והארכתי בזה הרבה ולא עת האסף פה אשר ע"כ אמינא דאף דבאמת אי לאו הך דר"א דהמוציא משא למעלה מיו"ד חייב הי' פטור אף בכה"ג שקצתו למעלה מיו"ד וכנ"ל מהך דכוורת מ"מ הוצרך לומר דכל טונא תלתא מלעיל כדי לילף דאף בגוונא שכל המשא היה למעלה מיו"ד חייב וזהו אצלי כוונת דברי רש"י ז"ל בהך דר"א שכתב וז"ל המוציא משא כו' מעבירו באויר בידו גבוה מן הארץ עשרה טפחים קאמר דבמונח על כתפיו מתני' היא כו' וכל העובר ישתומם דמה חילוק בין מעבירו בידו למונח על כתפו כיון דבין כך ובין כך למעלה מעשרה הוי וגם דאם תאמר כן יהי' מאיזה טעם שיהי' דיש מקום לחלק ולפטור יותר כשמעבירו בידו למעלה מיו"ד מהיכי שמונח על כתפיו מאי ילפותא א"כ דר"א לחייבו גם כשמעבירו בידו באויר למעלה מיו"ד ממשא הארון דבני קהת שהי' נושאין אותו בכתף אולם לפי האמור אמינא דרש"י ז"ל בא לשלול בהך דמעבירו בידו כו' שכולו הי' למעלה מיו"ד דממתניתין אין לנו ראי' רק שאם נושא על כתיפו חייב ויש לומר א"כ דמיירי שרק בקצהו העליון הוא למעלה אבל קצהו התחתון היא באמת למטה מיו"ד ואתי ר"א להשמיענו דגם בכה"ג חייב מארון דהי' כולו למעלה מעשרה דכל טונא דמדלי תלתא מלעיל ודו"ק בזה. וביתר דברי כ"ת הנוגעים לפלפולא לא הסכים הזמן עמדי לעיין במו ויהי' למועד שמורים ואבא היום לחוות דעי בענין שאלתו שאלת חכם בדברי הגט ואשר ישים אלקים בפי אותו אשמור לדבר.

---

מלחמות אריה

---

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף